יעקב פינס
יעקב פינס (1979) | |
לידה |
17 בינואר 1917 הקסטר, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
---|---|
פטירה |
4 בדצמבר 2005 (בגיל 88) ירושלים, ישראל |
שם לידה | יעקב אוטו פינס |
לאום | ישראלי |
מקום לימודים | בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים |
תחום יצירה | ציור, הדפס |
פרסים והוקרה | פרס ירושלים (1962) |
יעקב פּינְס (Pins; 17 בינואר 1917 – 4 בדצמבר 2005) היה צייר ואמן חיתוך עץ ישראלי יליד גרמניה. נוסף לאמנותו היה פינס אספן נלהב של אמנות יפנית. על יצירתו זכה בפרס ירושלים לאמנות בשנת 1962.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יעקב אוטו פינס נולד בעיר הקסטר(אנ') שבגרמניה. על אף שמשפחתו הייתה דתית, נשלח פינס לבית ספר חילוני. בנוסף, קיבל חינוך יהודי ממורה פרטי. בנעוריו התעניין באמנות והחל לצייר, על אף התנגדות משפחתו.[1]
ב-1936, לאחר עליית הנאצים לשלטון, עלה לארץ ישראל בגפו. הוריו, שלא הצליחו לקבל אישורי הגירה, נשלחו לגטו ריגה ונספו שם. בארץ ישראל הצטרף פינס ל"שיבולת", קבוצת חלוצים יוצאי גרמניה שפעלה בין השנים 1941-1938. בשנת 1939 חלה בפוליו. לאחר פירוק הקבוצה התגורר פינס בשדה ורבורג.
בשנת 1941 החל ללמוד בבית הספר הפרטי של יעקב שטיינהרט בירושלים בעזרת מלגה שקיבל מן המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית. בירושלים התקרב פינס אל קבוצה של אמנים יוצאי גרמניה, שהיוו את המרכז האמנותי באותה עת בירושלים.[2]
בשנת 1942 יצר לראשונה הדפסים בטכניקה של חיתוך לינולאום. יצירתו המוקדמת מאופיינת בהשפעת יצירתו של שטיינהרט. בנוסף, ניכרת גם השפעתו של וינסנט ואן גוך.[3] במחצית שנות הארבעים החל פינס לפתח סגנון עצמאי, שהתבטא בשימוש בלוחות עץ גדולים, בנטייה לשימוש בקומפוזיציות אקספרסיביות ובשילוב שבין חיתוך עץ ותחריט עץ.[4]
ב-1945 החל להתעניין באמנות יפנית ובמיוחד בהדפסים יפניים ואף החל לאסוף הדפסים אלו. במהלך שנות החמישים הלכה והתחזקה השפעת אמנות זו על יצירתו. הדבר התבטא בשילוב צבע בהדפסיו, תוך שימוש בלוחות נפרדים לכל צבע וצבע, בתמצות של המוטיב המרכזי, בשימוש בחללים ריקים בקומפוזיציה ולעיתים ביצירת קומפוזיציות נועזות בפורמטים בלתי שגרתיים.[5]
במהלך שנות החמישים זכה פינס להצלחה בינלאומית. תערוכה מיצירותיו הוצגה בשנת 1954 בסמית'סוניאן שבארצות הברית והדפסיו נרכשו לאוספי מוזיאונים גדולים כגון המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק והמוזיאון הבריטי.[6] בתחילת שנות החמישים לימד במכון אבני ובשנת 1956 החל ללמד ב"בצלאל החדש" בירושלים, שם לימד רישום והדפס עד 1977.
מרבית הדפסיו של פינס נוצרו במספר מצומצם יחסית של העתקים, מרביתם על נייר יפני. בראיון משנת 1971 הסביר פינס כי המהדורות הקטנות של הדפסיו נבעו ממחסור בנייר יפני ומהעובדה כי הוא הדפיס את העותקים בהדפסה ידנית (בדרך כלל באמצעות כף עץ) ולא במכבש דפוס.[7] בשנת 1979 הוא עשה הדפס "תרנגול לבן".
בנוסף להדפסיו יצר איורים לספרו של היינריך פון קלייסט - "מיכאל קולהאס" (1953) ולספרו של עמוס עוז "עד מוות" (1971). החל מסוף שנות השבעים הרבה ליצור ציורים בצבעי שמן, המאופיינים בשימוש במשטחי צבע גדולים.
בשנת 1999 היה פינס אחד משני האמנים החיים היחידים שיצירותיהם נכללו בתערוכה הגדולה The Apocalypse and the shape of things to come שנערכה על ידי המוזיאון הבריטי בלונדון לרגל שנת המילניום הממשמשת ובאה; תערוכה אשר סקרה את ייצוג נושא האפוקליפסה באמנות מימי הביניים ועד ימינו. בתערוכה הוצגו חיתוך העץ "מחול המוות" (1945) ושני חיתוכי עץ מסדרת "האפוקליפסה" (1946) שיצר פינס על רקע סיום מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה.
פינס נפטר בשנת 2005 בירושלים ונקבר במעלה החמישה. בעיר הולדתו הקסטר שבגרמניה הוקם מוזיאון לזכרו, אליו הועבר עיזבונו האמנותי. לוחות ההדפס של פינס שמורים בסדנת ההדפס ירושלים. את אוסף האמנות המרשים של מזרח אסיה, בדגש על אמנות יפנית של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, כמו גם את ספרייתו העשירה בנושא זה, תרם פינס למוזיאון ישראל. המוזיאון מחלק מדי שנתיים לזכרו את פרס יעקב פינס לאמן הדפס ישראלי לאמן הממשיך את מורשתו.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
"בוקר" (1944)
-
"מקושש העצים" (1950), אוסף מוזיאון ישראל
-
"באזיקים" (2003/1953), מתוך "חיתוכי–עץ ל"מיכאל קולהאס", סדנת ההדפס ירושלים
-
"ליצן צלוב" (1961)
-
"גברת בכפפות" (1964), אוסף מוזיאון ישראל
-
"גגות" (1972)
-
"טיגריס" (1982)
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1957 פרס על שם אוהרה, הביאנלה להדפסים, טוקיו, יפן
- 1962 פרס ירושלים לאמנות, ירושלים [על חיתוך-העץ "הליצן הצלוב"][8]
- 1963 חבר כבוד, האקדמיה לאמנות הרישום, פירנצה, איטליה[9]
- 1993 פרס מפעל חיים ע”ש מרדכי איש-שלום
- 1998 עמית כבוד, מוזיאון ישראל, ירושלים
מבחר אוספים ציבוריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק
- המכון לאמנות של שיקגו
- המוזיאון היהודי של ניו יורק
- המוזיאון לאמנויות יפות, בוסטון
- הספרייה הציבורית, בוסטון
- מוזיאון פוג, אוניברסיטת הרווארד, מסצ'וסטס
- מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק
- ספריית הקונגרס, וושינגטון די. סי.
- הגלריה הלאומית לאמנות (וושינגטון)
- מוזיאון פורט-ויין, אינדיאנה
- מוזיאון י"ל מאגנס, ברקלי, קליפורניה
- המוזיאון הבריטי, לונדון
- מוזיאון סטיידלק, אמסטרדם
- המוזיאון היהודי, אמסטרדם
- מוזיאון פושקין, מוסקבה
- המוזיאון הלאומי, ורשה
- מוזיאון לודוויג, קלן
- אוסף יעקב פינס, הקסטר, גרמניה
- הגלריה הלאומית, סידני
- הגלריה הלאומית של ויקטוריה, מלבורן
- מוזיאון ישראל, ירושלים
- מוזיאון תל אביב לאמנות
- מוזיאון חיפה לאמנות
- מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
- מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה
תערוכות יחיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1945 גלריה בן ברוך, תל אביב
- 1946 גלריה בן ברוך, תל אביב
- 1949 גלריה בן ברוך, תל אביב-יפו
- 1953 הספרייה הציבורית של בוסטון, בוסטון, ארצות הברית
- 1953 בית האמנים, ירושלים
- 1954 האוסף הלאומי, הסמיתסוניאן, וושינגטון די.סי., ארצות הברית
- 1954 מוזיאון חיפה לאמנות מודרנית, חיפה
- 1955 גלריה בן-אורי, לונדון, אנגליה
- 1956 גלריה בן ברוך, תל אביב-יפו
- 1956 בית האמנים, ירושלים
- 1958 גלריה חצרוני, חיפה
- 1959 גלריה טריביון לאמנות, ניו יורק, ארצות הברית
- 1959 בית צבי, רמת-גן
- 1959 גלריה לובלי, ציריך, שווייץ
- 1960 בית הנכות הלאומי "בצלאל", ירושלים
- 1962 המוזיאון הלאומי, בוגוטה, קולומביה
- 1962 יד לבנים, חולון
- 1963 גלריה בן-אורי, מלבורן, אוסטרליה
- 1964 גלריה רודי קומון, סידני, אוסטרליה
- 1965 הגלריה לאמנות, גילונג, אוסטרליה
- 1965 גלריה מרקורי, לונדון, אנגליה
- 1967 מוזיאון הנזה, הקסטר, גרמניה
- 1968 המוזיאון הלאומי, סן חוזה, קוסטה ריקה
- 1968 גלריה פאקר-ספראי, בוסטון, ארצות הברית
- 1969 בית העירייה, נויקלן, ברלין, גרמניה
- 1969 גלריה ישראל, אמסטרדם, הולנד
- 1970 מוזיאון הנזה, הקסטר, גרמניה
- 1970 תיאטרון החאן, ירושלים
- 1972 גלריה יפו העתיקה, תל אביב-יפו
- 1973 גלריה "ארטא", ירושלים
- 1974 מוזיאון י"ל מגנס, ברקלי, ארצות הברית
- 1974 גלריה "ארטא", ירושלים
- 1974 גלריה פלס-לוסדן, ברלין
- 1975 גלריה 865, מנלו פארק, קליפורניה, ארצות הברית
- 1976 מרכז קהילתי ע"ש הורוביץ, שיקגו, ארצות הברית
- 1976 אוניברסיטת חיפה, חיפה
- 1977 האקדמיה הקתולית, טריר, גרמניה
- 1978 גלריה סאבוק, קלן, גרמניה
- 1978 גלריה כפר ורדים, פתח תקווה
- 1979 גלריה בן-אורי, לונדון, אנגליה
- 1982 גלריה לאמל, מונסטרייפל, גרמניה
- 1985 גלריה דבל, ירושלים
- 1985 מוזיאון ישראל, ירושלים
- 1987 גלריה ויצמן, באר שבע
- 1989 גלריה עירונית, ירושלים (עם מירון סימה)
- 1989 רטרוספקטיבה, מוזיאון הקסטר-קורווי, הקסטר, גרמניה
- 1990 רטרוספקטיבה, ארמון גראפנג, קרמס, גרמניה
- 1991 מוזיאון למגו, גרמניה
- 1991 מוזיאון הדפוס, צפת
- 1993 "ירושלים בחיתוכי-עת וציורים", משכן הכנסת, ירושלים
- 1993 מוזיאון הרצליה, הרצליה
- 1994 מוזיאון חולון, חולון
- 1994 עיריית הקסטר, הקסטר, גרמניה
- 1994 מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד
- 1995 גלריה ספראי, תל אביב-יפו
- 1997 גלריה למל, גרמניה
- 1998 גלריה נורה, ירושלים
- 1998 מוזיאון בר-דוד לאמנות יהודית, קיבוץ ברעם
- 2000 "רישומים וציורי שמן, 2000-1942", בית האמנים, ירושלים
- 2000 "פינס: חיתוכי-עץ, 2000-1942", מוזיאון ישראל, ירושלים
- 2006 "קלאסיקה ירושלמית - תערוכה לזכר יעקב פינס", גלריה נורה, ירושלים
אלבומים וספרים הכוללים חיתוכי עץ מקוריים של יעקב פינס
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יערי, יהודה, שלומיאל מצא צל, הוצאת תרשיש, ירושלים, 1948 (סדרה בת 11 הדפסים, אחד לא נכלל בספר. הספר ראה אור במהדורה בת 300 עותקים. כל ההדפסים בספר נעשו מלוחות העץ המקוריים). הלוחות עצמם נשמדו בשריפה שפרצה בבית הדפוס של הפלסטיין פוסט (לימים הג'רוזלם פוסט) ימים אחדים לאחר שנשלמה שם הדפסת הספר. פינס הדפיס סט אחד ויחיד של כל חיתוכי העץ טרם שמסר את הלוחות לבית הדפוס[10].
- פון קלייסט, היינריך, מיכאל קולהאס, הוצאת תרשיש, ירושלים, 1953 (12 הדפסים; מהדורת אלבום של 25 עותקים שנדפסו ביד, חתומים וממוספרים. הספר ראה אור במהדורה בת 1200 עותקים. רק שתי הוינייטות בעמ' 1 ובעמ' 111 נדפסו מלוחות העץ המקוריים).
- סדרת הדפסים בהזמנת חברת ממגורות דגון, חיפה, 1968 (סך הכל שישה חיתוכי עץ. מהדורת אלבום של 50 עותקים ועוד 100 הדפסים בודדים שהוזמנו על ידי החברה).
- עוז, עמוס, עד מוות, עם עובד, תל אביב, 1971 (סדרה בת 9 הדפסים, מהדורה של 40 עותקים. המהדורה הראשונה של הספר, והיא בלבד, נדפסה מלוחות העץ המקוריים).
- Essays on Japanese Art - Presented to Jack Hillier, Robert G. Sawers Publishing, לונדון, 1982, חיתוך עץ ("מטריות יפניות בגשם לונדוני". פרי-להמן, חיתוך עץ מס' 269). הודבק בעמוד מול דף השער (Frontispiece) של כל אחד מעותקי הספר.
תערוכות מאוספיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אמנות המזרח הרחוק באוסף יעקב פינס; [הקטלוג נערך על ידי יעקב פינס], ירושלים: בית הנכות הלאומי בצלאל, 1964.
- The Pins collection: Chinese and Japanese paintings and prints; text: Jacob Pins, Jerusalem: Israel Museum, 1980.
- The Pins collection: Chinese and Japanese paintings and prints: the Israel Museum, Jerusalem, January 1980, the Tel Aviv Museum, November 1983, 2 ed, Tel Aviv: Tel Aviv Museum, 1983.
- Hashira-e: From the Jacob Pins collection and the Museum collection; [curator of the exhibition: P. Rosenberg], Haifa: Haifa Municipality, Tikotin Museum of Japanese Art, 1987.
- The Jacob Pins collection of Japanese prints, paintings, and sculptures, Jerusalem: Israel Museum, 1994.
ספרו בנושא הדפסי עמוד יפניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Jacob Pins, The Japanese pillar print Hashira-E, London: R. G. Sawers, 1982
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אויגן קולב, יעקב פינס - נופים [חיתוכי עץ], הוצאת דביר, תל אביב, 1955
- חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, תל אביב, 1957
- צבי זהר, אויגן קולב, הגרפיקה הישראלית, ספרית פועלים, 1960
- בנימין תמוז (עורך), יונה פישר, אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1963, 1966
- אלישבע כהן, יעקב פינס - 10 חתוכי עץ, ליאון המדפיס, תל אביב, 1972
- בנימין תמוז, דורית לויטה וגדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980
- מאירה פרי-להמן (אוצרת), יעקב פינס - חיתוכי עץ 1942-1985, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985
- גדעון עפרת, חיתוך העץ בישראל 1920-1986, סדנת ההדפס ירושלים, 1986
- יואב דגון (אוצר), יעקב פינס, חיתוכי-עץ, מוזיאון הרצליה לאמנות, הרצליה, 1992-3
- מאירה פרי-להמן (אוצרת),ממזרח ממערב ומעץ - 5 אמני חיתוך עץ ישראלים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1997
- The Apocalypse and the shape of things to come, The British Museum, ספר תערוכה לרגל המילניום, המוזיאון הבריטי, לונדון, 1999, עמ' 316-317
- מאירה פרי-להמן (אוצרת), יעקב פינס - חיתוכי עץ 1942-2000, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000
- רונית שורק (אוצרת), זיוה עמישי-מייזלש, יעקב פינס - רישומים וציורי שמן: 1942-2000, בית האמנים בירושלים, ירושלים, 2000
- גדעון עפרת, שירת הקבצנים - דמות הקבצן באמנות הישראלית, בית אבי חי, ירושלים, 2008
- אריק קילמניק, גדעון עפרת ואירנה גורדון, 100 שנות אמנות הדפס בישראל, סדנת ההדפס ירושלים, 2015
- גדעון עפרת, ברלין-ירושלים:אמנות העלייה מגרמניה, בית לאמנות ישראלית, תל אביב, 2015
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רשימת הפרסומים של יעקב פינס, בקטלוג הספרייה הלאומית
- יעקב פינס, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- אגודת יעקב פינס
- יעקב פינס באתר סדנת ההדפס ירושלים
- תיאודור פרידריך מייזלס, תערוכות: בלאס ופינס בבית האמנים בירושלים, דבר, 11 בדצמבר 1953
- ירמיהו הלפרן, יעקב פינס במוזיאום, חרות, 24 בספטמבר 1954
- ד. א. פרידמן, תיקי אמנות, דבר, 15 ביולי 1955
- א. נהור, חיתוכי העץ של יעקב פינס, חרות, 22 ביולי 1955
- יוסף שריק, שלושה אמנים בשלוש סירות: יעקב פינס, מעריב, 31 באוקטובר 1958
- נסים אלוני, תמונות מארץ השמש העולה: אצל יעקב פינס ביום שבת אחד בירושלים, דבר, 7 במרץ 1958
- רחל אנגל, אוספו הפרטי של הצייר יעקב פינס מוצג ב"בצלאל" ירושלים, מעריב, 17 ביולי 1964
- ל. מג'רו-מינץ, אמנות סין ויפאן (מאוסף יעקב פינס), דבר, 7 באוגוסט 1964
- במוצ"ש – פתיחת תערוכת הצייר הירושלמי י. פינס, דבר, 18 בדצמבר 1970
- חיתוכי-עץ ליעקב פינס (בתערוכה ב"חאן" הירושלמי), דבר, 25 בדצמבר 1970
- צבי לביא, בבית היוצר: יעקב פינס: צץ רעיון ורצים אחר העץ, מעריב, 14 בינואר 1971
- א. ה., אמן תחריטי העץ (יעקב פינס גאלריה יפו העתיקה), דבר, 22 בספטמבר 1972
- יואב אילון, הצייר כאספן, דבר, 25 באפריל 1980
- משה בן-שאול, בורא פרי העץ: יותר ישראלי מיפאני, מעריב, 20 בספטמבר 1985
- דנה גילרמן, הארץ, האמן והאספן יעקב פינס מת בגיל 88(הקישור אינו פעיל, 19 בפברואר 2020), וואלה, 2 בדצמבר 2005
- חנה ברק אנגל, יעקב פינס, באתר "אסימון", 8 בדצמבר 2005
- גדעון עפרת, "יעקב פינס: חשכת הקיום האנושי", באתר "המחסן של גדעון עפרת", 10 בספטמבר 2014
- יעקב פינס, דף שער בספרייה הלאומית
- Mordechai Beck, Obituary: Jacob Pins, The Guardian, 17 December 2005
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו: שורק, רונית (אוצרת), פינס: רישומים וציורי-שמן, 2000-1952, בית האמנים, ירושלים, 2000, עמ' 4.
- ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 103, 121-122.
- ^ ראו: פרי-להמן, מאירה (אוצרת), פינס: חיתוכי-עץ, 2000-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000, עמ' 5.
- ^ ראו: פרי-להמן, מאירה (אוצרת), פינס: חיתוכי-עץ, 2000-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000, עמ' 5. וגם תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 114.
- ^ ראו: פרי-להמן, מאירה (אוצרת), פינס: חיתוכי-עץ, 2000-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000, עמ' 5, 13.
- ^ ראו: ירמיהו הלפרן, יעקב פינס במוזיאום, חרות, 24 בספטמבר 1954
- ^ ראו: צבי לביא, בבית היוצר: יעקב פינס: צץ רעיון ורצים אחר העץ, מעריב, 14 בינואר 1971
- ^ ראו: מוזיאוניים - תערוכות: בית האמנים, הארץ, 19 באוקטובר 1962
- ^ ראו: צבי לביא, בבית היוצר: יעקב פינס: צץ רעיון ורצים אחר העץ, מעריב, 14 בינואר 1971
- ^ בשיחה עם כותב הערך שנתקיימה בשנות התשעים.