יחסי יוון–עיראק
| יחסי יוון–עיראק | |
|---|---|
|
|
| |
| יוון | עיראק |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 131,957 | 438,317 |
| אוכלוסייה | |
| 10,001,993 | 46,449,784 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 238,206 | 250,843 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 23,816 | 5,400 |
| משטר | |
| דמוקרטיה | רפובליקה |
_Deputy_FM_Kouvelis_visit_to_Baghdad_(6_June_2011)_(5808301622).jpg)
יחסי יוון–עיראק הם יחסי החוץ בין יוון ועיראק. יחסי העמים היוונים והעיראקיים נטועים עמוק בהיסטוריה, שניהם פיתחו תרבויות שהשפיעו על מהלך האנושות. הם החלו כאשר חכמי יוון במהלך האלף הראשון לפני הספירה חיו ולמדו בבבל ובאשור, עד מאוחר יותר כאשר אלכסנדר השלישי, מלך מוקדון שלט במסופוטמיה (שמה הוא ממוצא יווני, כלומר "הארץ בין שני נהרות") ומת בבבל. יוון תומכת בתוקף בעקביות בעצמאות, בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של עיראק. באופן מסורתי יוון שמרה על יחסים טובים וידידותיים עם עיראק בשל קשרים היסטוריים ותרבותיים חזקים, עוד מימי קדם.[1] שתי המדינות גובלות בטורקיה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריה מודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז 1979, כאשר עלה סדאם חוסיין לשלטון היחסים הפוליטיים של יוון–עיראק היו טובים אך מוגבלים בשל המשטר הטוטליטרי בעיראק. הסכמים רשמיים שנחתמו על ידי יוון ועיראק מדגימים את רוח הסולידריות ושיתוף הפעולה של יחסי שתי המדינות. לדוגמה, בשנת 1979 ביקר ראש ממשלת יוון קונסטנדינוס קרמנליס בבגדאד; במהלך אותו ביקור חתמו שני הצדדים על הסכם שיתוף פעולה בנושאים טכניים וכלכליים.[1]
יתר על כן, במהלך מלחמת איראן–עיראק התקיים שיתוף פעולה בתחום חומרי המלחמה. כפי שב-1985 חברת PYRKAL היוונית סיפקה לעיראק אמצעי לחימה בשווי 77 מיליון דולר וב-1987 חברת EBO היוונית סיפקה אמצעי לחימה בשווי 83 מיליון דולר.[1] לאחר מלחמת המפרץ הראשונה הוטלו סנקציות של האו"ם על עיראק. יוון תמכה בתוכנית הנפט בעד מזון מכיוון שהייתה מעוניינת בעתיד העם העיראקי. כתוצאה מהאמברגו הכלכלי שלה עיראק חייבת סכומים גבוהים לחברות יווניות על בסיס שיתוף הפעולה שלהן במהלך מלחמת איראן–עיראק. למרות הבידוד הבינלאומי של עיראק שתי המדינות המשיכו בשיתוף הפעולה שלהן. באופן ספציפי, בשנת 1998 יוון ועיראק חתמו על הסכם שיתוף פעולה מדעי ותרבותי שכלל שיתוף פעולה בין אוניברסיטאות עיראקיות ויווניות בנוגע להכרה בתארים, הענקת מלגות והוראת יוונית עתיקה ומודרנית בעיראק. בנוסף, ביוני 1999 ביקר נשיא ועדת החוץ בפרלמנט העיראקי באתונה, וכך גם מנכ"ל סוכנות הידיעות העיראקית, שחתם על הסכם שיתוף פעולה עם סוכנות הידיעות באתונה. יתר על כן, ביוני 2000 התקיימה הפגישה השמינית של הוועדה הכלכלית המעורבת של שתי המדינות, ועם סיומה נחתם הסכם בין המדינות.
עמדת יוון בפלישה לעיראק בשנת 2003
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצהרת ראש ממשלת יוון קוסטאס סימיטיס ב-21 במרץ 2003 שיקפה את עמדת יוון הרשמית בנוגע לפלישה, כפי שהוא הצהיר
- "יוון לא משתתפת במלחמה ולא תסתבך בה."[1]
בנוסף, שר החוץ היווני, יורגוס פפנדראו הביע את התנגדותה של יוון לכך שארצות הברית תעשה זאת לבדה בעיראק. מפלגות פוליטיות רבות אחרות גינו את הפלישה, כמו המפלגה הקומוניסטית (KKE) ומפלגת השמאל היווני - סינאספיסמוס, שראו במלחמה הוכחה לשאיפות האימפריאליסטיות של ארצות הברית במזרח התיכון.[1]
למרות התנגדותה למלחמה, יוון אכן הסכימה עם מדיניות ארצות הברית לפירוק נשק מעיראק ולהשמדת כל כלי נשק להשמדה המונית, שכביכול היה בעיראק. עם זאת, יוון לא הסכימה עם האסטרטגיה של בוש למלחמה מונעת כאמצעי למאבק בטרור. לעומת זאת יוון תמכה ביישוב הסכסוך על עיראק באמצעים דיפלומטיים ולא בכוח.
בניגוד לאופוזיציה למלחמת המפרץ השנייה, יוון אכן השתתפה במלחמת המפרץ הראשונה, כאמצעי להחזרת השלום במפרץ הפרסי, לאחר שעיראק פלשה לכווית.
תגובה מקומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]דעת הקהל ביוון הייתה באופן גורף נגד המלחמה בעיראק. סקר שפורסם ב-4 באפריל 2003 הראה כי 90.7% מהיוונים התנגדו לחלוטין להתערבות בעיראק, ואילו 3.4% די התנגדו לכך. רק 1.4% הסכימו לחלוטין עם המלחמה ו-2.0% הסכימו במידה מסוימת.[1]
הפגנות רבות התקיימו בהם מפגינים צעקו סיסמאות אנטי-אמריקאיות וצעדו לשגרירות ארצות הברית באתונה ולקונסוליה האמריקאית בסלוניקי. לדוגמה, ב-14 בפברואר 2003 השתתפו כ-100,000 איש בהפגנה נגד המלחמה באתונה.[1] בנוסף, התקיימו שביתות ארציות על ידי שתי התאחדות האיגודים המקצועיים הכלליים ביוון, ה-GSEE (המגזר הפרטי) ו-ADEDI (המגזר הציבורי) כדי למחות על המלחמה נגד עיראק. שביתות אלו השביתו את השירותים הציבוריים, חברות פרטיות, בתי ספר, אוניברסיטאות, חנויות וכו'; על מנת לתת לאנשים את ההזדמנות להביע את התנגדותם למלחמה בראשות ארצות הברית נגד עיראק.
תקשורת יוונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקשורת היוונית מתחה ביקורת חריפה על ארצות הברית ועל המניעים שלה למדיניות חוץ וגם גינתה את מדיניות ארצות הברית כלפי עיראק. התקשורת ראתה בגורם הנפט את הסיבה למלחמה. סקר שנערך על ידי Alco הראה כי 91.5% בקרב 94.5% מהצעירים היוונים שצפו בטלוויזיה, קראו עיתונים והאזינו לרדיו במהלך המלחמה האמינו שארצות הברית פלשה לעיראק מסיבות כלכליות בעוד רק 2.7% ראו זאת כמלחמה בטרור. על פי אותו סקר 93.2% מהצעירים היוונים החזיקו בתדמית שלילית לגבי ג'ורג' ווקר בוש.[1]
הסכמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההסכמים העיקריים בין יוון לעיראק כוללים:[2]
- הסכם אגרות דרכון קונסולרי
- הסכם תחבורה אווירית מסחרית.
- הסכם סחר.
- הסכם לשיתוף פעולה חינוכי ומדעי.
- הסכם על תחבורה בינלאומית בדרכים.
- הסכם לשיתוף פעולה כלכלי וטכני.
- הסכם שיתוף פעולה תיירותי בין ארגון התיירות הלאומי היווני (GNTO) לבין ארגון התיירות הממלכתי בעיראק.
- הסכם להכשרת עיראקים באקדמיה לחיל האוויר היווני.
- פרוטוקול שיתוף פעולה בנושאים חקלאיים.
- הסכם שיתוף פעולה לתיירות.
מאז 1978 התקיימו שמונה ישיבות של ועדת השרים המשותפת ליוון ועיראק.
