יחיאל מפריז
 | |||||||
| מתחם קברים בעיר חיפה, המיוחס לרבי יחיאל ושאר רבנים | |||||||
| לידה |
סוף המאה ה-12 מוֹ, ממלכת צרפת | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
יום חמישי, י"ב בניסן ה'כ' או ה'כ"ד (25 במרץ 1260 או 10 באפריל 1264) פריז (עכו, או יוון) | ||||||
| שם מלא | יחיאל בן יוסף הלוי | ||||||
| כינוי | רבינו יחיאל מפאריש, יחיאל דפריש, יחיאל הקדוש, יחיאל החסיד, יחיאל הזקן, מאור הגולה, המלאך המושיע | ||||||
| מקום קבורה | פריז (או חיפה) | ||||||
| מדינה |
ממלכת צרפת | ||||||
| מקום מגורים | מו, פריז | ||||||
| מקום פעילות | פריז | ||||||
| תקופת הפעילות | המאה ה-12 – המאה ה-13 | ||||||
| השתייכות | ראשונים, בעלי התוספות | ||||||
| תחומי עיסוק | הלכה | ||||||
| רבותיו | רבי יהודה שירליאון, רבי יהודה החסיד, רבי יצחק בן אשר הלוי השני | ||||||
| תלמידיו | המהר"ם מרוטנבורג, רבנו פרץ, יצחק מקורביל, יקר מקינון, אליעזר מפרובינש, רבנו ידידיה, ניקולס דונין, יעקב השליח, משה הלוי | ||||||
| חיבוריו |
שו"ת פירוש לתלמוד הבבלי ספר הלכה ואת נווי חטאתי (שנוי במחלוקת) | ||||||
| אב | רבי יוסף הלוי | ||||||
| צאצאים |
רבי יוסף בן רבי יחיאל מפריז זלדה (אשת רבי מרדכי בן הלל) בתו (אשת רבי יצחק בן יוסף מקורביל) בתו (אשת רבי יוסף בן רבי אברהם) בנו (החורג) רבי משה הלוי | ||||||
| מספר צאצאים | 4 | ||||||
| חתנים | רבי יצחק בן יוסף מקורביל, רבי מרדכי בן הלל, רבי יוסף בן רבי אברהם | ||||||
| |||||||
| תפקידים נוספים | ראש ישיבת "מדרש הגדול דפריש" | ||||||
רבי יחיאל מפריש (גם רבי יחיאל הקדוש, החסיד, הזקן, מאור הגולה, המלאך המושיע. בצרפתית: Sire Vives; נפטר בי"ב בניסן ה'כ' או ה'כ"ד - 25 במרץ 1260 או 10 באפריל 1264) היה תלמיד חכם צרפתי בתקופת הראשונים, מבעלי התוספות, אב בית דין, ראש ישיבת "מדרש הגדול דפריש" ומגדולי וחשובי רבני דורו שפעל במאה ה-13 בממלכת צרפת. בזמנו נאלץ לעמוד בראש חכמי דורו בדיון משפטי הידוע כ"משפט פריז" בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. חבר השופטים הנוצרי מצא את התלמוד אשם בדין וגזר על שריפת התלמוד.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד כבן בכור למשפחת לויים[1] לאביו רבי יוסף, בעיר מוֹ[2] שבממלכת צרפת. הוא נודע בשמו הלועזי שִׂיר וִיוֵוישׂ (בצרפתית: "Sire Vives", בתרגום חופשי: "אדון חי" - קיצור של "יחי" ובלטינית: "Vivus Meldensis" - "חי ממוֹ"). רבי יחיאל התגורר בפריז, ולמד אצל רבי יהודה שירליאון - ראש ישיבת "מדרש הגדול דפריש" ומיסדה. עם פטירת רבי יהודה בשנת 1224, ירש רבי יחיאל את כסאו (בשנת 1225) כראש הישיבה, בה למדו כ-300 תלמידים. בין תלמידיו היו המהר"ם מרוטנבורג, רבנו פרץ וחתנו רבי יצחק מקורביל. רבי יחיאל למד גם מפי רבי יהודה החסיד ורבי יצחק בן אשר הלוי השני.
ויכוח רבינו יחיאל מפריש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משפט פריז
ב־12 ביוני 1240 נאלץ רבי יחיאל לעמוד בראש חכמי דורו בוויכוח פומבי מול חכמי הנוצרים. שהתקיים בארמון לואי התשיעי מלך צרפת. ויכוח המכונה משפט פריז (מכונה גם ויכוח פריז או ויכוח רבינו יחיאל מפריש במקורות היהודים). נושאו של הוויכוח היה התלמוד הבבלי. את הוויכוח יזם תלמידו לשעבר של רבי יחיאל, המומר ניקולס דונין. דונין נודה על ידי רבי יחיאל עקב כפירתו בתורה שבעל פה בשנת 1225. בשנת 1236 כתב דונין איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי ובה טען שהתלמוד מכיל ביטויי הגשמה של האל וכן שמצויים בתלמוד ביטויים קשים כנגד מי שאינם יהודים. כמו כן לחץ דונין על האפיפיור והמלך לואי התשיעי לשרוף את התלמוד.
בשנת 1239 קבע האפיפיור שכתבי התלמוד יוחרמו ויועברו לעיון. לואי התשיעי הסכים לקבל את הוראתו של האפיפיור ובלבד שיהודים יוכלו להגן על עמדתם. בשנת 1240 נערך הוויכוח הפומבי בין חכמי היהודים לבין חכמי הנצרות על אודות התלמוד. רבי יחיאל עמד בראש הוויכוח ולצדו עמדו גם רבי משה מקוצי, רבי יהודה ממילון ורבי שמואל משאטו טייר. רבי יחיאל וחבריו טענו שהביטויים השליליים בתלמוד כנגד מי שאינם יהודים כוונו כלפי הגויים עובדי העבודה הזרה בזמן כתיבת התלמוד. לביטויים אלו, כך טענו, אין שייכות לנוצרים בני זמנם. כמו כן טענו שללא התלמוד אין קיום לדת היהודית ואם הותרה היהדות בעולם הנוצרי כדת נסבלת הרי שיש להתיר ליהודים ללמוד את התלמוד. למרות טיעונים אלו הסתיים הוויכוח בניצחונם של המתנגדים לתלמוד. בשנת 1242 (לפי גרסאות אחרות ב-1244), עקב הוויכוח הנ"ל, נשרפו כרכי תלמוד רבים בכיכר העירייה בפריז.
יעקב השליח
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יעקב השליח
ידוע להיסטוריונים על אדם בשם רבי יעקב השליח, שד"ר של הישיבה של רבי יחיאל מפריז. רבי יעקב התפרסם בזכות רשימת קברי צדיקים בארץ ישראל שהכין בעת מסעותיו. בפתח רשימת הקברים מצוי הציטוט הבא: "אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם רבי יעקב השליח, נאמן מהרב רבינו יחאל מפריש אשר לו בשיבתו שלוש מאות תלמידים... והלך בכל גלילות ארץ ישראל... להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפריש
למקור היסטורי זה ניתנו מספר פירושים שונים ולאור הכתוב בו נחלקו ההיסטוריונים ביניהם לגבי מיקומה של ישיבתו של רבי יחיאל. יש שגרסו שישיבתו של רבי יחיאל הייתה בפריז ורבי יעקב השליח נשלח מפריז לארץ ישראל על מנת לגייס תרומות. הבעיה באפשרות זאת היא שתושבי ארץ ישראל היהודים היו עניים מאוד באותה העת. לאור זאת לא ברור מדוע נשלח יעקב השליח לגייס כספים דווקא בארץ ישראל. אפשרות אחרת היא שיעקב השליח נשלח מעכו לגייס כספים עבור ישיבתו של רבי יחיאל מפריז ששכנה בעיר עכו. את התרומות קבץ מקהילות יהודיות באירופה ובמזרח התיכון וגם בארץ ישראל גופה. החוקר אברהם יערי בספרו "שלוחי ארץ ישראל" אוחז באפשרות השנייה. את רשימת הקברות שהכין רבי יעקב השליח מסביר אברהם יערי כחומר תעמולה שנועד לסייע לרבי יעקב בגיוס התרומות. לכאורה כינויה של הישיבה "מדרש הגדול דפריש" מלמד על כך שישיבתו של רבי יחיאל הייתה ממוקמת בפריז. כינוי זה מוסבר על ידי יערי בכך שהישיבה בעכו נקראה על שם הישיבה של רבי יחיאל מפריז שנסגרה ועברה לארץ ישראל.
משנתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]דבריו של רבי יחיאל מובאים בתוספות במקומות רבים. פירושיו למקרא מובאים בפירוש בעלי התוספות על התורה. מעט מתשובותיו מצויות כיום בידנו. רבי יחיאל אף כתב פירוש משלו למסכתות מסוימות בתלמוד הבבלי, כן ידוע שחיבר ספר הלכה אך לא נמצא עד היום. בשנת 1937 (תרצ"ז) נדפס בירושלים פירושו של תלמידו למסכת מועד קטן.
רבי יחיאל, בהסתמכו על רבי יהודה בן ברוך (תלמידו של רבנו גרשום), מסר לראשונה על ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" שמברך אבי הנער בהגיע הנער לגיל בר מצווה.
רבי אשתורי הפרחי כותב[3] על יוזמתו של רבי יחיאל לחידוש עבודת הקורבנות בהר הבית בירושלים: ”רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי (לבריאת העולם. 1257 לספירה), ושיקריב קרבנות בזמן הזה”. רבי אשתורי הפרחי מעלה את השאלה: ”מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס”, ומשיב שמותר לחדש את עבודת הקרבנות באופן חלקי גם בטומאה, על פי הכלל שטומאה דחויה בציבור. לא ידוע מה עשה רבי יחיאל להגשמת רעיונו.
רבי גדליה אבן יחיא[4] ורבי יחיאל היילפרין[5] סברו שרבי יחיאל היה "חכם בקבלה מעשית".
פטירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1258 חתם עדיין על גט בפריז[6] ונראה שלקראת שנת 1260 יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל, ולדעת חוקרים רבים אף הגיע אליה ונפטר בה. בהערות של הרב אברהם משה לונץ לספר "כפתור ופרח"[7] נכתב שהוא התיישב בעכו ונפטר בחיפה. עם זאת הרבה חולקים בזאת וסוברים שעלייתו ארצה כשלה. על פי מחקר של פרופסור שמחה עמנואל הוא נפטר בצרפת, כמוכח מהאמור בכתבי יד של ספר הפסקים של חתנו - רבי יצחק מקורביל,[8] זמן לא רב לאחר ניסיונו לעלות ארצה - ביום חמישי, י"ב בניסן ה'כ' או ה'כ"ד (25 במרץ 1260 או 10 באפריל 1264).[9] על פי אחרים, הוא נפטר במוראה (חצי האי פלופונסוס, דרום יוון) בעת המסע לארץ.
קברו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פריז
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפריז נתגלה שבר מצבה שבחלקה השמאלי נותרו המילים:
מורינו [י]יחיאל לגן עד'
— Gérard Nahon, Inscriptions hébraïques et juives de France médiévale, paris 1986 p. 124, no. 75
פרופסור שמחה עמנואל הציע אפשרות כי זוהי מצבתו של רבי יחיאל עצמו[10].
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנו בכורו, רבי יוסף, המכונה "מישירא דילשיש" (בצרפתית: "Messire Delicieux", תרגום מילולי: "אדוני [=אדון] טעים מאוד [=מיוחד]"[11]) עלה לארץ ישראל. נוסע אלמוני (נטען שתלמיד הרמב"ן) בחיבור "תוצאות ארץ ישראל" (1320-1270 לערך), העיד שקברו של ”הרב רבינו יוסף בן רבינו יחיאל מפאריש המכונה שיר דילשוש זצק"ל” מצוי בבית הקברות למרגלות הר הכרמל.[12] גרשון בן אליעזר הלוי סגל בחיבור "איגרת הקודש"[13] (1624 לערך), גם מציין את קברו למרגלות הר הכרמל ומכנה אותו בשם ”ר' יוסף ארמלי בן רבינו יחיאל מפריז”. כמו כן, הרב משה טננבוים מצטט בספרו "מסעות משה" (1924 לערך) את "איגרת הקודש" בשינויים קלים.
בתו נישאה לתלמידו רבי יצחק בר יוסף מקורביל ("הסמ"ק"). בת נוספת, זלדה, נישאה לרבי מרדכי בר הלל אשכנזי ("המרדכי"), זלדה נרצחה על קידוש השם עם בעלה וחמשת ילדיה, ב-1 באוגוסט 1298 (כ"ב באב ה'נ"ח) בפרעות רינדפלייש. בן משפחה נוסף הוא רבי מאיר הכהן מרוטנבורג שהיה גיסו של רבי מרדכי בן הלל (חתנו של רבי יחיאל), גם הוא נרצח בפרעות רינדפלייש עם משפחתו. בת נוספת, נישאה לרבי יוסף בן רבי אברהם שכתב הוספות לספר המרדכי.
אחיו החורג היה רבי שמואל הלוי. היה לו גם בן חורג, בשם רבי משה הלוי. רבי משה היה בנה של אשת רבי יחיאל מנישואים קודמים, אמו נפטרה בחיי רבי יחיאל.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יחיאל מפאריס, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- "יחיאל בן יוסף מפריז", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- רשימת מאמרים על ר' יחיאל מפריז באתר רמב"י
יחיאל בן יוסף מפריס, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פסקי רבי יקר בן משה מווינה, צילום כתב יד באתר הספרייה הלאומית. מובא באוצר הגדולים אלופי יעקב, כרך ה' סוף סימן תתס"ה.
- ^ ראובן מרגליות ("ויכוח רבינו יחיאל מפאריז"), טוען שנולד בעיר מץ, אך ככל הנראה מדובר בטעות
- ^ כפתור ופרח, פרק ששי
- ^ בספרו "שלשלת הקבלה"
- ^ בספרו "סדר הדורות"
- ^ סמ"ג עשין נ
- ^ הוצאת לונץ, עמוד תשצ"ו
- ^ שמחה עמנואל, "ר' יחיאל מפריס: תולדותיו וזיקתו לארץ-ישראל", שלם ח (תשס"ט), עמ' 91
- ^ שם, עמ' 94
- ^ שמחה עמנואל, "ר' יחיאל מפריס: תולדותיו וזיקתו לארץ-ישראל", שלם ח (תשס"ט), עמ' 92
- ^ על שם "בן פורת יוסף", שרש"י פירש "בן חן"[דרוש מקור]
- ^ ולא את קברו של ר' יחיאל גופו, כפי שנכתב בטעות בכמה רשימות קברים של ארץ ישראל. ראו שם, עמ' 88.
- ^ גלילות ארץ ישראל, כתב יד ב'
| תקופת חייו של הרב יחיאל מפריז על ציר הזמן |
|---|
 |
