יוריסטוקרטיה
 |
אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך.
| |
| אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך. | |
יוריסטוקרטיה הוא מונח שנטבע על ידי רן הירשל, חוקר משפט חוקתי השוואתי, המתאר שיטת משטר שבה הכוח הפוליטי המרכזי נמצא בידי המשפטנים, ובעיקר השופטים. על פי הירשל, בשיטה זו מערכת המשפט זוכה לסמכויות רחבות במיוחד ולעיתים קרובות מעבר למקובל בדמוקרטיות אחרות, עד כדי קבלת החלטות מדיניות ועיצוב מדיניות ציבורית[1]. מצב זה מתאפיין בהעברת סמכויות מהמוסדות הנבחרים, כמו הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, למערכת המשפט[2]. לעיתים, השיטה מעוררת מחלוקות על פגיעה אפשרית בעקרון ריבונות העם ובתפקוד הדמוקרטי של המדינה[3]. הירשל טוען כי במיוחד מאז שנות ה־90 של המאה ה־20, מערכות משפט במדינות דמוקרטיות רבות, צוברות כוח והשפעה על חשבון המוסדות הנבחרים. לדבריו, העברת הכוח המשפטי נועדה לעיתים קרובות לשרת קבוצות אליטה שמנסות לשמר את מעמדן הפוליטי או החברתי, במיוחד במצבים שבהם הן מאבדות כוח דמוגרפי או ציבורי.[4]
מאפיינים של יוריסטוקרטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הירשל, יוריסטוקרטיה מתאפיינת בשורה של תכונות, שמבליטות את השפעתה של מערכת המשפט על תפקוד המדינה:
- עליונות מערכת המשפט: מערכת המשפט זוכה למעמד עליון, ולעיתים היא מוסמכת לבטל חוקים ולפסול מדיניות של הרשויות הנבחרות.
- פסיקה אקטיביסטית: בתי המשפט נוקטים גישה פרשנית רחבה שמאפשרת להם להתערב בתחומים רבים, כולל מדיניות חברתית וכלכלית.[5]
- שימוש בעקרונות אמורפיים: מושגים כמו "סבירות", "מידתיות" או "ערכים דמוקרטיים" משמשים ככלי עיקרי לפסילה של החלטות ממשלה וחקיקה.
- עצמאות חסרת מגבלות: מערכת המשפט פועלת באופן עצמאי ולעיתים קרובות נתפסת כבלתי כפופה לביקורת מצד הציבור או המוסדות הנבחרים.[6]
התפתחות היסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לטענת הירשל, שורשי היוריסטוקרטיה נעוצים בהיסטוריה הפוליטית של מדינות רבות:
- בתקופת הרפובליקה הרומית, מערכת המשפט שימשה כלי בידי האליטות הפוליטיות, והשופטים מונו ממעמד האצולה, מה שהבטיח את שמירת האינטרסים של הקבוצה השלטת.
- בארצות הברית, תהליך התבססות בתי המשפט ככוח פוליטי מרכזי החל במאה ה־19, עם פסק הדין "מרבורי נגד מדיסון" (1803), שקבע את סמכות בית המשפט העליון של ארצות הברית לבקר חוקים הסותרים את החוקה.
- במאה ה־20, התרחבות סמכויות בתי המשפט במדינות כמו קנדה ודרום אפריקה נבעה מיישום מגילות זכויות אדם, שהקנו לבתי המשפט סמכויות נרחבות להגן על זכויות פרט.
יתרונות וחסרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יתרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הגנה על זכויות אדם: מערכת משפט חזקה יכולה להגן על מיעוטים ועל זכויות הפרט מפני חקיקה פוגענית של הרוב.[7] עם זאת, יש הטוענים כי הנחה זו מתבססת על רעיון אידיאליסטי, וכי כוח רב מדי עלול להשחית גם את מערכת המשפט, כפי שהוא עלול להשחית פוליטיקאים.[8]
- בלם נגד פופוליזם: תהליך זה עשוי למנוע מממשלות פופוליסטיות לנצל את כוחן לרעה.
- יציבות מוסדית: מערכת המשפט יכולה לשמש משקל נגד למערכות פוליטיות בלתי יציבות.[9]
חסרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערעור עקרון ריבונות העם: כאשר שופטים שאינם נבחרים מחזיקים בכוח רב מדי, עשויה להתעורר תחושת ניכור בין הציבור למערכת השלטון.[10]
- פוליטיזציה של מערכת המשפט: מעורבות מערכת המשפט בהחלטות פוליטיות עשויה לפגוע באמון הציבור ולהפוך אותה לגוף הנתפס כמוטה.
- עיכוב רפורמות: פסיקות שיפוטיות עשויות לעכב או לבלום רפורמות ממשלתיות שנועדו להתמודד עם אתגרים כלכליים וחברתיים.
- ריכוזיות יתר: כוח רב מדי בידי מערכת המשפט עלול ליצור מדיניות המנותקת מצורכי הציבור הרחב.[11]
יוריסטוקרטיה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל, מאז סוף שנות ה־80 של המאה ה־20, ובמיוחד תחת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, חלו שינויים משמעותיים במעמדה של מערכת המשפט. ברק הבהיר כי "מלוא כל הארץ משפט" – כלומר, אין תחום שהוא בהכרח מחוץ לתחום הביקורת השיפוטית.[12] (אם כי הוא התנער מהאמירה "הכל שפיט" במשמעות מוחלטת).
ברק אף הגדיר את תפקיד המשפטנים כך:
כמשפטנים, איננו מוגבלים לפירושו ולהפעלתו של הדין הקיים. אנחנו חוד החנית בשאיפה לדין רצוי יותר, וטוב יותר […] אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי.
— אהרן ברק, "שלטון החוק", חידושים והתפתחויות בחקיקה ובמשפט, 1976
הירשל מציין שההנעה לכתיבת ספרו הייתה המהפכה החוקתית של השופט ברק וכי לדעתו "המקרה הישראלי הוא המקרה הפרדיגמטי והמובהק ביותר של תהליכים כאלה" (יוריסטוקרטיים).[13]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יובל סימן טוב, עליית היוריסטוקרטים, השילוח, 5 בספטמבר 2023
- משה קופל, חוקת היוריסטוקרטיה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אורי לוין, המשפט והפוליטיקה בישראל, אוניברסיטת תל אביב, 2020
- ^ דניאל פרידמן, הארץ השיפוטית, הוצאת זמורה ביתן, 2009
- ^ יגאל שפירא, "המשפט והחברה בעידן הפוסט-דמוקרטי", בתוך כתב העת משפט וממשל, כרך י"ב, 2015
- ^ Ran Hirschl, Towards Juristocracy: The Origins and Consequences of the New Constitutionalism, Harvard University Press, 2004.
- ^ Yoav Dotan, Judicial Activism: Causes and Consequences, Theoretical Inquiries in Law, 2004.
- ^ Yoav Shany, Judicial Independence and Its Challenges, The Hebrew University, 2022.
- ^ Hirschl, 2004, p. 72.
- ^ Lord Acton, "Power tends to corrupt; absolute power corrupts absolutely."
- ^ Dotan, 2004, p. 15.
- ^ Ginsburg, Tom. Judicial Review in New Democracies, Cambridge University Press, 2003.
- ^ Shany, 2022, p. 48.
- ^ אהרן ברק, מהות האקטיביזם השיפוטי, הפרק "על השפיטות", עיוני משפט י"ז, ינואר 1993.
- ^ משה כהן-אליה, ישראל כיוריסטוקרטיה, רשות הרבים, 7 במרץ 2024