יוסיפ ילאצ'יץ'

יוסיפ ילאצ'יץ'
Josip Jelačić

ציור של ילאצ'יץ' ב-1863, יצירה של הצייר איוואן צאשה
לידה	16 באוקטובר 1801 פטרוורדין, סלבוניה,ממלכת קרואטיה וסלבוניה, האימפריה האוסטרית, כיום בסרביה
פטירה	20 במאי 1859 (בגיל 57) זגרב, ממלכת קרואטיה, האימפריה האוסטרית
מדינה	האימפריה האוסטרית
השכלה	האקדמיה הצבאית הטרזיאנית האקדמיה הצבאית הטרזיאנית
בן או בת זוג	Sophie von Stockau
פרסים והוקרה
אזרחות כבוד של זאגרב (1854) אזרחות כבוד (1849, שופרון) הצלב הגדול של מסדר לאופולד אות המסדר ולדימיר הקדוש, דרגה 1 אות המסדר מריה תרזיה בדרגת מפקד

הרוזן יוסיפ ילאצ'יץ'מבוז'ים ("בוז'ימסקי") (בקרואטית:Josip grof Jelačić Bužimski, ‏ 16 באוקטובר 1801 - 19 במאי 1859) היה גנרל ופוליטיקאי קרואטי, שהיה פלדמרשל לוטננט בצבא הקיסרי האוסטרי, וכיהן בין 23 במרץ 1848 ל-19 באפריל 1859 כבאן (משנה למלך) של ממלכת קרואטיה וסלבוניה בימי השלטון האוסטרי בארצו, מפקד המסדר מריה תרזיה. הוא היה צאצא למשפחת אצילים קרואטים מן היישוב בוז'ים שבאזור צאזים. בימי אביב העמים ב-1849-1848, באוקטובר 1848 יחד עם הנסיך אלפרד פון וינדיש-גרץ הוא דיכא את המרד המהפכני בווינה. נודע גם בהשתתפותו בדיכוי המהפכה ההונגרית ב-1849-1849 ובהחלטתו לביטול הצמיתות אצל איכרי קרואטיה. ילאצ'יץ' נחשב לגיבור לאומי של קרואטיה.

קורות חייו

ילדות וצעירות

בית הוריו של יוסיפ יל'צ'יץ' בפטרוורדין, כיום בסרביה

יוסיפ ילאצ'יץ' נולד ב-1801 בפטרוורדין שהייתה חלק מאזור הספר הסלבוני של האימפריה ההבסבורגית והשייכת כיום לחבל וויבודינה בסרביה. הוא היה בנם של הברון פראניו ילאצ'יץ' בוזימ'סקי (או בגרמנית - Franz Freiherr Jelačić von Bužim) (1810-1746), צאצא למשפחה אצילה קרואטית מפטריניה ושל אנה ברונית לבית פורטנר פון הפליין, (Portner von Höflein) ממוצא גרמני בווארי.. אבותיו מצד האב היו קרואטים קתולים שבאו מן היישוב בוז'ים על יד ביהאץ' בצפון-מזרח בוסניה, ונמלטו במאות 17-16 מן האזור הולדתם שנמצא תחת השלטון העות'מאני לאזור הספר של האימפריה האוסטרית. ילאצ'יך הוטבל לנצרות הקתולית בכנסייה על שם יורי הקדוש בפטרוורדין. ילאצ'יץ' הבן התחנך באקדמיה הצבאית התרזיאנית בווינה, בה זכה לחינוך מקיף, ונמשך בעיקר ללימודי שפות והיסטוריה. הוא למד לשלוט בכל השפות הדרום-סלאביות, כמו כן בגרמנית, איטלקית, צרפתית והונגרית. ב-11 במרץ 1819 התגייס ילאצ'יץ' לצבא האוסטרי עם דרגת לוטננט בגדוד שנקרא על שם דודו: וינקו פרייהר/ ב-1819 הוא שירת בלוטננט משנה בגדוד הפרשים השלישי בגליציה. ב-1822 בריאותו הידרדרה ושהה בבית הוריו בזגרב. ב-1825 חזר ילאצ'יץ' לגדודו בווינה, התמנה ללוטננט ראשון וכעוזר למפקד בריגדה. ב-1830 הועלה לדרגת לקפטן לוטננט בגדוד אוגולין.

המשך הקריירה הצבאית

ב-17 באוקטובר 1835 פיקד ילאצ'יץ' על מסע צבאי נגד הכוחות הבוסנים העות'מאנים בווליקה קלדושה וקיבל עיטור. ב-20 בפברואר 1837 הוא קודם לדרגת מייג'ור בגדוד על שם הברון פון גולנר. במאי 1841 הפך ללוטננט קולונל בגדוד הראשון של משמר הגבול הקרואטי בגלינה. ב-18 באוקטובר הועלה לדרגת קולונל.

ב-22 במרץ 1848 התמנה ילאצ'יץ' כמייג'ור גנרל ובו זמנית הסאבור (האספה הלאומית של קרואטיה) בחר בו כבאן קרואטיה. הסאבור החליט לקיים בחירות פרלמטריות ראשונות במאי 1848. כעבור זמן קצר, ב-8 באפריל 1848 הועלה ילאצ'יץ' לדרגת פלדמרשל-לויטננט והתמנה למפקד כל הכוחות ההבסבורגיים בקרואטיה. באותה תקופה החזיק ילאצ'יץ' עמדות פוליטיות קרובות לתנועה האילירית

ראו גם

• אביב העמים
• מהפכת 1848 בהונגריה

ילאצ'יץ' תמך ברעיון הגשמת הפרדת קרואטיה מממלכת הונגריה ואף מאוסטריה ^{[דרוש מקור]} אולם לצורך השגת מטרה זו סבר שזה נכון לשרת את הכתר האוסטרי בדיכוי הבמרד בווינה ודיכויין של התנועות המהפכניות הלאומיות בצפון איטליה ובמיוחד בהונגריה. אחרי פריצת המהפכה ההונגרית ב-15 במרץ 1848 ,הסכים ילאצ'יץ' ב-5 ביוני 1848 לקחת על עצמו את תפקיד הבאן של קרואטיה בהיעדרות הקרדינל יוראי האוליק, הארכיבישוף הרומי-קתולי של זגרב ילאצ'יץ' נשבע בפני יוסיף ראיאצ'יץ' שהיה פטריארך אורתודוקסי של סרביה וארכיבישוף של קרלובצי. מאז התמנותו כבאן, תמך ילאצ'יץ' את המטרה הלאומית הקרואטית לחזק את האוטונומיה של ארצו כלפי ממלכת הונגריה. הוא קידם את ניתוקם של כל היחסים הרשמיים בין קרואטיה להונגריה. בהתחלה החצתר בווינה התנגד לקו מדיני זה בו ראה סממן של אי ציות ופלגנות, הכריזה עליו כמרדן ושלל את חוקיותו של הסאבור הקרואטי. בהמשך קלטו האוסטרים שילאצ'יץ' וצבאו הקרואטי עשויים להיות בני בריתם נגד מדיניות הממשל המהפכני ההונגרי בראשות לאיוש בתיאני. בשובו לזגרב באפריל 1848 סירב ילאצ'יץ' להכיר בממשלה ההונגרית החדשה, דחה כל אפשרות של שיתוף פעולה איתה וקרא לבחירות עבור הסאבור ב-25 במרץ 1848.^{[דרושה הבהרה]} הסאבור בתוקף הגדרתו כאספה לאומית קרואטית העלתה בפני הקיסר בווינה את הדרישות הבאות: ^{[דרוש מקור]}:

• איחוד המחוזות הקרואטיים - ממלכת קרואטיה וסלבוניה, איסטריה ודלמטיה
• ההתפלגות מממלכת הונגריה
• ביטול הצמיתות של איכרי קרואטיה
• זכויות אזרחיות מלאות
• הגשמת השוויון בין הלאומים

נקודות רבות מהדרישה לזכויות אזרחיות תאמו את שתים עשרה הנקודות של הממלה המהפכנית ההונגרית ויושמו על ידה. הסאבור הביע התנגדות חריפה למדיניות המדיאריזציה שננקטה על ידי הממשלה החדשה של ממלכת הונגריה ובמיחוד על ידי לאיוש קושוט, לגבי העמים שחיו בין הרי הקרפטים לים האדריאטי ^{[דרוש מקור]} ב-19 באפריל 1848 הכריז ילאצ'יץ' על איחוד המחוזות הקרואטיים ועל יציאת קרואטיה ממסגרת ממלכת הונגריה. בו זמנית הצהיר על נאמנות ללא תנאים כלפי המונרכיה ההבסבורגית. חוקת קרואטיה ב-24 באפריל 1848 הכריזה על "זכויות בלתי ניתנות לערעור של שפות העמים". סוגיית ביטול הצמיתות נדחתה עד סוף הקרבות נגד המהפכנים. ילאצ'יץ' שמר על מוסד "אזור הספר הצבאי" על מנת שיוכל לגייס יותר חיילים. היו מקרי התקוממות אבל ילאצ'יץ נקט נגדם ביד קשה באמצעות משפטי שדה והוצאות להורג. ^{[דרוש מקור]} במאי 1848 הוא הקים את מועצת הבאנות (Bansko Vijeće) . היא הייתה מעין ממשלה עם שרים בתחום הפנים, המשפטים, החינוך, הדת, האוצר וההגנה. ב-5 ביוני התכנס לראשונה הסאבור הנבחר החדש.

דיוני הביניים

מסעות הקיץ של צבאות אוסטריה (בצבע כתום) והונגריה (בצבע ירוק) ב-1848

הקיסר האוסטרי פרדיננד הראשון קרא לילאצ'יץ' להתייצב בפניו באינסברוק שהייתה לעיר מקלט עבור החצר האוסטרית אחרי שנמלטה מפני המרד בווינה. הקיסר אמר לו שהכוחות הקרואטים והסלבונים במחוזות האיטלקיים של האימפריה רוצים להתחבר לאלו שבקרואטיה אבל צעד כזה עלול להחליש את הצבא האוסטרי באיטליה. בנסיבות אלה פנה ילאצ'יץ' לכל החיילים ששהו במחוזות האיטלקיים לשמור על רגיעה ולהישאר שם. החצר האוסטרית התנגדה להפרדת קרואטיה מהונגריה. באחת התחנות (לינץ) בעת מסעו בחזרה לזגרב נודע לילאצ'יץ שהקיסר פיטר אותו מכל תפקידיו. יחד עם זאת שמר ילאצ'יץ' על נאמנותו לקיסר ובמיוחד טיפח קשרים טובים עם הארכידוכסית סופי, אמו של יורש הכתר, הנסיך פרנץ יוזף. מיד עם הגעתו לזגרב קיבל ילאצ'יץ' הוראה להצטרף למשא ומתן בווינה עם הממשלה ההונגרית. ילאצ'יץ טען שעמדתו נגזרת מהצו הפרגמטי מ-1713 (Sanctio pragmatica), בעוד שבתיאני קרא לו "בדלן" השואף להיפרד מהאימפריה ההבסבורגית. ילאצ'יץ' כינה את הגישה ההונגרית "התקוממות". בתיאני הזהיר אותו שעמדה זו משמעותה היא מלחמה. ילאצ'יץ' הפסיק את הדיון באומרו ש"מלחמת אזרחים היא ההחלופה הגרועה ביותר" אבל כמה הדברים יישמעו מזעזעים, הוא לא ייכנע לניסיונות הפחדה". השיחות הסתיימו וכאשר בתיאני נפרד ממנו עם המלים "להתראות על (הנהר) הדראווה " השיב לו ילאצ'יץ' "יותר נכון על הדנובה". הוא חזר לקרואטיה ובינתיים כוחות הונגריים התכנסו על הגבול וגורמים הונגרים המשיכו להביע עוינות כלפיו.

המלחמה נגד ממלכת הונגריה

באוגוסט 1848 הוציא ילאצ'יץ' הכרזה אל בני עמו, שבה דחה את ההאשמות כי הוא שואף כביכול לגרום לפילוג קרואטיה בשם הפאנסלאביות

כבן לאומה הקרואטית, תומך בחופש ונתין של אוסטריה, אני מחוייב בנאמנות לקיסר האימפריה ולמלכיה, ומיחל לאוסטריה גדולה וחופשית

^{[דרוש מקור]} בסיום הכרזתו, הוא אמר:

כמובן, הממשלה ההונגרית לא תאהב זאת; הם מתעקשים על מהלכיהם הבדלניים, שמשמעותם מאבק למען פירוק האימפריה שלנו. מחובתנו וכבודנו ללכת עד הסוף ולקרוא להיאבק בהם. ואנחנו לא נחסוך אמצעים, דם וחיים על מנת לעמוד על דרישותנו הצודקות ועל משימותינו הקדושות

^{[דרוש מקור]}

ילאצ'יץ' חש את אי הסדר הגובר באימפריה האוסטרית והחליט על פעולה מידית. ב-11 בספטמבר 1848 הוא חצה את הדראווה בואראז'דין. כוחותיו היו מוגבלים מכיוון שרבים מחייליו נלחמו בצפון איטליה. הוא כבש את חבל מג'ימוריה (בהונגרית:מוראקז) שהיה ברובו מאוכלס בקרואטים. שני המחנות היריבים היו מצוידים במידה לא מספקת בגלל גיוסם המהיר. התקדמות החיילים הקרואטים על אדמת הונגריה הייתה קשה. האספקה נלקחה מהאוכלוסייה המקומית. בהגיעו לשיופוק, לשמחת אנשיו, קיבל הבאן איגרת מהקיסר פרדיננד שבו בוטל צו הפיטורים לגביו והוא הועלה לתפקיד מפקד כל הכוחות האוסטרים בהונגריה. בעת צעידתו אל בודה ופשט (שהתמזגו מאוחר יותר בעיר בודפשט), קיבל ילאצ'יץ' מסר מההארכידוכס שטפן שמילא את התפקיד של פלטין הונגריה וישב בווספרם שבו הודיעו לו כי הקיסר החליט לאשר לבתיאני להרכיב ממשלה חדשה. הקיסר ביקש מילאצ'יץ' לעצור את המסע ולדון עם החצר במהלכיו. ילאצ'יץ השיב שאינו יכול לעצור את חייליו אך שהוא מוכן לשיחות עם הארכידוכס בנמל בלטונסמש. המפגש לא התקיים. לפי מקורות אוסטריים ייועציו של ילאצ'יץ' שכנעו אותו שלא לגשת בגלל סכנת רציחתו על ידי סוכני הממשלה ההונגרית. אחרי כישלון זה, הפלטין שטפאן התפטר מתפקידו ועזב את הונגריה בפקודת הקיסר.

קרב פאקוזד

ב-26 בספטמבר 1848 כבש ילאצ'יץ' את סקשפהרוואר. באותו יום מינה הקיסר פרדיננד את הגנרל לוטננט הרוזן פיליפ פון למברג כמפקד כללי של כל הצבא האוסטרי בהונגריה, אולם מינוי זה נפסל על ידי הפרלמנט ההונגרי. לאיוש קושוט קרא להתנגדות הוועד להצלה לאומית וקיבל סמכויות ביצוע. למברג שניסה לקחת את פיקוד הכוחות ההונגריים זוהה ונרצח על ידי ההמון. ילאצ'יץ' המשיך להתקדם, ב-29 בספטמבר הגיע לאגם ולנצה, ונתקל שם בכוחות הונגריים. אחרי התקיפות הראשונות, הגנרל לוטננט יאנוש מוגה נסוג צפונה משוקורו. ילאצ'יץ' הורה למוגה להיאבק במורדים ו"לשוב לדרך הכבוד והחובה", אבל מוגה סירב. לוחמיו תקפו את ילאצ'יץ' בין עמדתו לפאקוזד. אחרי תבוסתו בקרב פאקוזד, ב-30 בספטמבר הוא ביקש שביתת נשק למשך שלושה ימים. הוא רצה לנצל אותם הימים כדי למתין לתגבורת מצד צבאו של רות. הוא התרשם ממספר החיילים ההונגרים והיה מודע לכמות הנשק המועטה שברשות לוחמיו ולתשישותם. ב-1 באוקטובר דרכי האספקה אל קרואטיה נקטעו על ידי המורדים, כך שהעדיף להתקדם אל וינה. ב-3 באוקטובר המשיך מוגה ללכת בעקבותיו, אך לא התקיף . ב-4 באוקטובר 1848 הקיסר פרדיננד הראשון מינה מחדש את ילאצ'יץ' כמפקד כללי של כל צבאו בהונגריה והורה לפזר את דיאטה ההונגרית. .

המרד בווינה

שר המלחמה האוסטרי תאודור באייה פון לטור קרא ללוחמי המשמר בווינה להצטרף לצאבו של ילא'ציץ'. ב-6 באוקטובר 1848 פרץ מרד בווינה שבו לטור נרצח. למחרת, ב-7 באוקטובר הגנרל ההונגרי מור פרצל הביס את הכוחות בראשות הגנרלים רוט ויוסיפ פיליפוביץ' ולקחה אותם בשבי. הפרלמנט ההונגרי ביטל את צו הקיסר מ-4 באוקטובר. ילאצ'יץ' פנה לווינה כדי לחבור לכוחות שצרו על העיר. הוא ארגן גיס של 14000 חיילים בפיקודו של הלוטננט-גנרל קוזמן טודורוביץ' שנועד לפנות דרומה לשטיריה על מנת להגן על קרואטיה. הבוועד המהפכני הווינאי קרא לעזרה מהממשלה ההונגרית. ב-10 באוקטובר בלאאר ברג, על יד וינה, חברו כוחותיו של ילאצ'יץ' עם הצבא האוסטרי בפיקוד אאורספרג. הם קיבלו תגבורות מברטיסלבה ועוד גדוד של לודוויג פון ואלמודן -גימבורן וגדוד של הנסיך פרנץ יוזף. אחרי זמן קצר הוכפפו כוחותיו של ילאצ'יץ' לפלדמרשל וינדישגרץ. ב-21 באוקטובר צפה הגנרל ההונגרי מוגה את ההתרחשויות באוסטריה ועצר בגבול האוסטרי. המהפכה בווינה דוכאה. כוחותיו של ילאצ'יץ נלחמו בפרברים לנדשטראסה, ארדברג ווייסגרבר.

מסע החורף של וינדיש-גרץ

ב-21 באוקטובר, מאוחר מדי, הורה קושוט למוגה לצאת לכיוון וינה. ב-30 באוקטובר פגש מוגה את כוחותיו של ילאצ'יץ' בשווחאט. פרץ קרב ארטילרי ובערב יצא ילאצ'יץ' למתקפה נגדית. המתקפה של קרל פון זייסברג הדפה את ההונגרים ווהסתיימה בניצחון. אחרי תבוסה זו, הודח מוגה מהתפקיד של מצביא כללי של ההונגרים, וקושוט מינה במקומו את הגנרל ארטור גרגיי. ב- 2 בדצמבר 1848 התפטר הקיסר פרדיננד והנסיך פרנץ יוזף הועלה לכס האימפריה האוסטרית תחת השם פרנץ יוזף הראשון. ב-13 בדצמבר וינדיש-גרץ חצה את הגבול ההונגרי. ב-13 בדצמבר גם ילאצ'יץ' חדר להונגריה בפארנדורף, וכבש בהמשך את מושונמאדיארוואר ואת העיר גיור. כשהגיעה לאוזני לילאצ'יץ' הידיעה שהגנרל ההונגרי מור פרצל שהה במור, הוא פנה אל העיר הזאת והביס שם את כוחות ההונגריים. 23 קצינים ו-2000 הונוודים הונגרים נפלו בידיו. בעקבות קרב זה מצבן של בודה ופשט הפך לפגיע והממשלה ההונגרית נמלטה לדברצן. בטטן הצליח גרגיי וחייליו לעמוד זמנית בפני הכובשים. אולם ב-5 בינואר עלה בידם של וינדיש-גרץ וילאצ'יץ' לכבוש את פשט ואת בודה.

המסעות הצבאיים הבאים

אחרי כיבוש בירת הונגריה, השכין וינדיש-גרץ בממלכה משטר של דיקטטורה צבאית, הוא עצר את המנהיג ההונגרי לאיוש באתיאני ודרש את כניעת ההונגרים. צבאו התקדם אל דברצן, נעצר על ידי פרצל בסולנוק ובאבוני קושוט מינה אז את הנריק דמבינסקי במקומו של גרגיי ויזם מתקפה נגדית אסטרטגית אך צבאו הובס על ידי קפולנה. וינדיש-גרץ הורה לילאצ'יץ' לצעוד אל יאספנסארו. ב-4 אפריל הוא נתקף על ידי לוחמיו של גיירג' קלפקה אבל במקום שנקרא טאפיוביצ'קה כידוני חייליו הדפו את ההונגרים לאחור. ב-5 מרץ 1849 הצליחו המהפכנים בפיקודו של הגנרל יאנוש דמיאניץ' לכבוש בחזרה את סולנוק. ילאצ'יף קיבל פקודה לצאת מיאספנסארו ולפנות אל גדלה. ב-4 באפריל הוא פגש בטאפיוביצ'קה את הכוחות של דמיאניץ' ונחל תבוסה. ב-6 באפריל יחד עם וינדיש-גרץ הובס ילאצ'יץ' גם בקרב אישאסג והם נאלצו לסגת. אחרי תבוסה זאת הודח וינדיש-גרץ מראשות הצבא האוסטרי והוחלף על ידי בגנרל ולדן ואחר כך על ידי הגנרל יוליוס יאקוב פון היינאו. ילאצ'יץ' נדרש לאסוף את חייליו המפוזרים בדרום הונגריה ולארך את צבאו מחדש. הצבא הקרואטי כלל 15,800 לוחמים רגלים, 5,100 פרשים ו־74 תותחים, הוא נע מיד אל אוסייק. תוך כדי מסע זה דרומה נדרש ילאצ'יץ' לדכא בדרך כמה התקוממויות, במיוחד בעיר ההונגרית פץ'. אחרי כמה החלטות שגויות, צבאו לא הצליח לחבור לצבא הקיסר ונאלץ לעבור למגננה.

הקרבות בסלבוניה

ראו קרב טמשוואר במאי 1849 נע ילאצ'יץ' מאוסייק לווקובאר, אילוק, סרמסקי קרלובצי, טוברניק ואיריג. הוא קבע את בסיסו ברומה. מצבו היה בכי רע, האוסטרים לא יכלו לסייע לו והזעיקו את עזרת הצאר הרוסי כדי לדכא את מרד ההונגרים. חייליו של ילאצ'יץ' נותרו ללא ציוד מספיק ורבים מהם נפגעו ממגפת כולרה. כוחות סרבים בפיקוד קוזמן טודורוביץ' נאלצו לסגת מנקודות אסטרטגיות לטובד ההונוודים ההונגרים. הצבא המהפכני כבד וביצר את פטרוורדין, וזכה לאספקה שוטפת בזכות תמיכת האוכלוסייה. באפריל 1849 כבש מור פרצל את סרבובראן ופרץ את המצור על פטרוורדין, הביס את טודורוביץ', כבש את פנצ'בו ולבסוף יחד עם הגנרל יוזף בם עבש את המחוז טמש (טימיש) ובירתו טמשוואר (טימישוארה). ילאצ'יץ', עדיין ללא אספקה, ביצר את צבאו לצורך מגננה וניהל קרבות מוגבלים בסלבוניה. האספקה שנועדה לו נותרה תקועה בסטארי סלנדקאמן. ביוני 1849 הוא החליט לפרוץ ולהתקדם אל סומבור-דונאפלדוואר. בעת מסע זה, ב-6 ביוני הותקף על ידי פרצל על ידי קאץ' וז'אבאל. הוא ניצח את פרצל וצעד קדימה, אולם לא היה יכול לכבוש את נובי סאד. ב-24 ביוני הצליח לכבוש את אובצ'ה, אבל איבד אותו לידי ההונגרים ב-28 ביוני. כך שלא הצליח לסלק את הכוחות ההונגריים מבאצ'קה. ב-6 ביולי ההונגרים בפיקודו של ריכרד גויון הדף את הקרואטים במאלי אידיוש. ב-14 ביולי הם השתלטו גם על פקטיץ' ועל לובצ'נאץ וניתחו את ילאצ'יץ' בקרב הדייש תוך שהכריחו אותו לסגת. זה היה הקרב האחרון באזור. אחרי נפילת טימישוארה חבר ילאצ'יץ' את צבאו של היינאו ואחרי סיום המהפכה ההונגרית, הוא נסע לווינה כדי להשתתף הדיונים על עתיד קרואטיה, סלבוניה ואזורי הספר.

אחרי דיכוי המהפכה ההונגרית

ליתוגרפיה עם תמונת הלווייתו של ילאצ'יץ' בזגרב ב-1859.

עם החזרת הסדר והשלום באימפריה חזר ילאצ'יץ' למולדתו כגיבור לאומי, מעין מושיע של עמו. החוקה החדשה של האימפריה האוסטרית שפורסמה ב-4 במרץ 1849 נטלה את כוחם הפוליטי מהשלטונות המקומיים של הונגריה אולם ענישה זו פגעה גם בקרואטיה, אל אף היחלצותה לעזרת הקיסר בימי המהפכה. עם זאת יישם ילאצ'יץ' אל החוקה החדשה והוציא מחוץ לחוק כל עיתון שפרסם דעות נגד אוסטריה. ב-1851 כש הברון אלכסנדר פון באך הנהיג בהונגריה את משטרו, ילאצ'יץ' שיתף איתו פעולה ולא הביע התנגדות לתהליך הגרמניזציה של קרואטיה. ^{[דרוש מקור]}. הוא שמר על מעמדו כבאן קרואטיה עד יום מותו. ב-1853 התמנה למפקד הצבא האוסטרי שנשלח נגד מונטנגרו. ילאצ'יץ' מת ב-1859 עקב מחלה, בעיר הבירה זגרב והובא לקבורה בזפרשיץ' בסמוך לטירתו. בתקופתו וזמן קצר אחריה ילאצ'יץ' הייתה דמות לא פולרית בעיני האליטה הפוליטית הקרואטית, כולל אנטה סטרצ'ביץ' ואחרים, ובמיוחד בקרב אנשים שסבלו מאבדות בעת מסעותיות הצבאיים ולא נהנו מהחלטותיו בתחום הכלכלי.

חייו הפרטיים

אשתו של ילאצ'יץ', הרוזנת סופי פון שטוקאו

ילאצ'יץ' התחתן ב-1850 בנאפאיידלה עם הרוזנת הצעירה סופי פון שטוקאו (1877-1834), בתם של הרוזן גאורג אדולף פון שטוקאו (1865-1806) ושל הרוזנת פרנציסקה פון פינפקירכן (1870-1801). חמיו היה בן מחוץ לנישואים של הדוכסית תרזה ממקלמבורג-שטרליץ ועם המאהב שלה, הרוזן מקסימיליאן פון לרכפלד-קפרינג-שנברג. (1809-1772). על ידי ייחוס זה היה ילאצ'יץ' מיוחס לרוב מפשחות המלוכה באירופה. לזוג יוסיפ וסופי ילאצ'יץ' נולדה בת אחת. היא נקראה אנה יוסיפה פרנציסקה סרפינה ילאצ'יץ' מבוז'ים ומתה בינקותה מכולרה בגיל עשרה חדשים וחצי. אחרי שהתאלמנה נישאה סופי ילאצ'יץ' ב-16 במאי 1863 לרוזן אדולף דובסקי פון טז'בומיסליץ (1911-1833). הם הוילדו בת אחת, הרוזנת מריה קינסקי פון וחיניץ וטטאו (1926-1864).

פרסים ואותות הוקרה

• 1849 - אות המסדר הצבאי "מריה תרזה" בדרגת מפקד
• 24 באפריל 1854 - הועלה על ידי קיסר אוסטריה לתואר רוזן "ילאצ'יץ' פון בוז'ים"
• 1859 - הצלב הגדול של המסדר הקיסרי לואפולד של אוסטריה
• הצלב להצטיינות של צבא אוסטריה
• הצלב הגדול הסמדר הצבאי הקדוש הקונסטנטיני ג'ורג'ו הקדוש של דוכסות פרמה
• 1849 - הצלב הגדול של המסדר המלכותי הגואלפי של ממלכת הנובר
• אות הצלב הגדול של מסבדשר גרגוריוס הקדוש של מדינת האפיפיור
• 1845 - אות מסדר ההצטיינות של ממלכת סקסוניה בדרגת מפקד
• הצלב הגדול של מסדר היינריך הקדוש
• עיטור המסדר אלכסנדר נבסקי הקדוש של האימפריה הרוסית הדרגת אביר
• אות המסדר ולדימיר הקדוש בדרגת אביר (האימפריה הרוסית)
• אות המסדר אנה הקדושה דרגה א (האימפריה הרוסית)
• אות המסדר העיט הלבן של האימפריה הרוסית

הנצחה

פסלו של ילאצ'יץ' בככר המרכזית של זגרב

בימינו נחשב ילאצ'יץ' לדמות מופת בהיסטוריה של הקרואטים, לצד אנטה סטרצ'ביץ' וסטייפן ראדיץ' שהנהיג את הקרואטים עד שנת 1928.

• ב-1848 - הככר המרכזית של זגרב נקראה "ככר הבאן ילאצ'יץ'"
• 1866 בככר זו הוצב פסלו של ילאצ'יץ' rרכוב על סוס, מאת אנטון דומיניק פרנקורן. הפסל סולק על ידי המשטר הקומוניסטי בין השנים 1990-1947. אחרי נפילת המשטר הזה הפסל הוחזר למקומו.
• ב-1993 וב-2001 הונפקו בקרואטיה שטרות של 20 קונה עם דיוקנו של ילאצ'יץ'.
• נכון ל-2008, 211 רחובות ברחבי קרואטיה נקרא על שמו. זהו האפונים הרביעי בשכיחותו בין שמות הרחובות במדינה.
• 2020 - בית ההורים שבו נולד ילאצ'יץ' בפטרוורדין נרכש על ידי ממשלת סרביה שהחזירה אותו לקהילה הקרואטית כדי לשמש לה כמרכז תרבות. הוא נפתח לרגל יובל ה-219 להולדתו של ילאצ'יץ' בטקס שבו נכחו נשיא סרביה, אלכסנדר ווצ'יץ' ושר החוץ של קרואטיה, גורדן גרליץ' ראדמן.

דמותו במדיה אומנותית

• שיר פטריוטי קרואטי "Ustani bane" (קום, הבאן) נכתב לכבודו
• בספרות ההונגרית דמותו של ילאצ'יץ' היא שלילית לרוב. מכנים אותו תכופות

"ילאצ'יץ' מוג הלב" אשר "רץ בחזרה לווינה עם צבאו המובס" - ציטוט מהשיר A vén zászlótartó ("נושא הדגל הזקן") מאת שאנדור פטפי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוסיפ ילאצ'יץ' בוויקישיתוף

לקריאה נוספת

• Marcus Tanner - Croatia - A History from the Middle Ages to the Present Day. 4th edition, Yale University Press, 2010, ISBN 978-0-300-24657-5