יוליוס באהנסן

יוליוס באהנסן
Julius Bahnsen

לידה	30 במרץ 1830 Bandera danesos Slesvig Sud.svg|קישור=דוכסות שלזוויג|גבול|22px|דוכסות שלזוויג]] טונדרן, דוכסות שלזוויג
פטירה	7 בדצמבר 1881 (בגיל 51) למבורק, הקיסרות הגרמנית
שם לידה	Julius Friedrich August Bahnsen
מקום לימודים	אוניברסיטת טיבינגן, אוניברסיטת קיל
עיסוק	פילוסוף
הושפע מ	הרקליטוס, הגל, שופנהאואר, קאנט, שטירנר, הרטמן
השפיע על	הרטמן, ניטשה, קלאגס, ליגוטי
מדינה	ממלכת פרוסיה

יוליוס פרידריך אוגוסט באהנסן (בגרמנית: Julius Friedrich August Bahnsen; ‏ 30 במרץ 1830 – 7 בדצמבר 1881) היה פילוסוף גרמני. באהנסון טבע את המונח קרקטרולוגיה (תורת הטיפוסים), אותה ביסס בשני הכרכים של ספרו Beiträgen zur Charakterologie (תרומות לקרקטרולוגיה) משנת 1867. באהנסן כינה את השיטה הפילוסופית של הגותו ריאל-דיאלקטית (real-dialektischen), אותה המשיך לפתח במגנום אופוס שלו Der Widerspruch im Wissen und Wesen der Welt (הסתירה בידע והוויית העולם) בשנים 1880–1882. באהנסן נחשב לאחד מהוגי "הפסימיות הפוסט-שופנהאוארית" לצד אדוארד פון הרטמן ופיליפ מיילנדר, ולאחת הדמויות הבולטות ב"מחלוקת הפסימיזם".

ביוגרפיה

באהנסן נולד בטונדרן Tønder שבדוכסות שלזוויג. בשנת 1830 החל את לימודיו באוניברסיטת קיל בפילוסופיה אצל גרגור וילהלם ניטש (Nitzsch) ופילולוגיה. מ-1849 לחם במלחמת שלזוויג הראשונה (1848–1851). ב-1850, לאחר פירוק צבא שלזוויג-הולשטיין מנשקו, ברח לאוניברסיטת טובינגן בממלכת וירטמברג. שם הוא למד פילוסופיה ובשנת 1853 סיים את לימודיו אצל פרידריך תיאודור וישר (Vischer) בנושא אסתטיקה. לאחר מכן עסק כמורה. בשנת 1862, באהנסן רכש עבודה גימסניית לבורק Lębork, בפרובינציית פומרניה, שם התגורר עד מותו.

עבודה פילוסופית

באהנסן בשנת 1877

סקירה כללית

עבור באהנסון המציאות היא מאבק מתמשך של ניגודים חומריים תחת מה שהוא מכנה ריאלדיאלקטיק (Real–dialektik). בהגותו מיזג באהנסון בין המוניזם של מורהו הרוחני שופנהאואר, לבין עקרונות דיאלקטיים של הגל (שנוא נפשו של שופנהאואר). באהנסון מאמץ את מושג הרצון השופנהאוארי כחסר היגיון, חובק-כל, כמהות האמיתית של העולם, אך הוא אינו רואה ברצון דבר זהה בתוך כל האינדיבידואלים, אלא רב גוני כמספר האינדיבידואלים. בהשארת הדיאלקטיקה של הגל, בהאסון סבור שקיומם הבו-זמני של כיווני רצון מרובים המתחברים זה לזה, מייצרים סתירות בלתי פתירות. ומכאן גורס כי גם הפנימיות של כל אינדיבידואל מובילה לאנטגוניזם של כיווני רצון מנוגדים. באהנסן אוחז בתפיסת עולם פסימית ושולל כל סוג גאולה או סינתזה בין הסתירות של אינספור סוגי הרצון, ומניח את עצם קיומה של הסתירה כטבע בסיסי וקבוע של העולם, חוק טבע שהופך לסדר עולמי טרגי.

את הצד הריאלי-דיאלקטי של תורתו ביסס באהנסן במאמרו "על הפילוסופיה של ההיסטוריה" (1871), וביצירתו המרכזית Der Widerspruch im Wissen und Wesen der Welt ובנאום שנשה בשנת 1877 "הטרגי כחוק עולמי וההומור כצורה אסתטית של המטפיזי"

התפתחות הגותו הפילוסופית

באהנסן ב-1883

בתחילת ההתעמקות שלו בפילוסופיה, פיתח יוליוס באהנסן עניין בפילוסופיה של הגל, שהיה בדעיכה אך עדיין פופולרי בתחילת המאה ה-19 בגרמניה. מתורתו של הגל, באהנסן מצא את הפאנלוגיזם והרציונליזם הרדיקלי שלו לא מספקים.

לדעתו של באהנסן, הייתה חוסר התאמה מוחלט בין חוסר ההיגיון הגלוי של העולם לבין התיאוריות הרציונליסטיות וההסברים הנאיביים של פילוסופים שונים. הקיום עצמו נראה קשה, מבלבל ומלא סתירות לחלוטין. החל מהנחות היסוד הללו, באהנסן מצא את רעיון הדיאלקטיקה של הגל מושך. הדיאלקטיקה הסבירה את ההתנגדות המושרשת של העולם עם עצמו במעגל של קונפליקט תמידי (כפי שעולה בפרגמנטים של הרקליטוס). עם זאת, באהנסן האמין שההנחה של הרקליטוס לגבי הלוגוס הבסיסי והרעיון של הגל לגבי ה"גייסט" הרציונלי הטעה אותם וזיהם את ניסוח הדיאלקטיקה של הגל בפרוגרסיזם והיסטוריציזם. כתגובה ל"אי הבנה" זו, פיתח באהנסן רעיון משלו לגבי הריאלדיאלקטיק. בדיאלקטיקה זו לא היה מושג של סינתזה בין שני כוחות מנוגדים. ההתנגדות מביאה רק לשלילה ובעקבות כך להרס של היבטים סותרים. עבור באהנסן, לא נמצאה רציונליות בהוויה, ולכן לא היה כוח טלאולוגי שהוביל להתקדמות בסוף כל עימות.

עם זאת, המערכת הפילוסופית של באהנסן עשתה רק את צעדיה הראשונים. הוא קיבל צורה "משונה" של הדיאלקטיקה של הגל, אך על ידי הסרת הישות המטפיזית המניעה, נותר חלל למלא בתפיסת עולמו. זה הוביל לגילוי המקרי של באהנסן אל העולם כרצון וייצוג של ארתור שופנהאואר. לאחר שבחן היטב את הספר דן בו באופן אישי עם שופנהאואר עצמו, הבין באהנסן שהרעיון המטפיזי של רצון לא רציונלי העומד בבסיס כל הבריאה הוא בדיוק מה שהוא צריך במערכת שלו. לאחר מספר שנים של לימוד יצירותיו של שופנהאואר, באהנסן התמקצע ובה, ונחשב לאחד הפילוסופים המוכשרים ביותר באסכולת שופנהאואר (Schopenhauer Schule) שהתחרה בבקיאותו רק עם המוציא לאור האישי של שופנהאואר, יוליוס פראונשטדט. עם זאת, כאשר השיטה של באהנסן עצמו הבשילה, הוא החל לסטות מתורתו של שופנהאואר בדרכים רבות.

לבאהנסן תמיד היה עניין בפסיכולוגיה, במיוחד בשיטת הבחינה של אופי האדם, דמויות ומזג. באהנסן טבע את המושג קריקטרולוגיה (Characterology) במאמר משנת 1867. הוא ראה כל אדם כייחודי וכתוצאה מהשקפה זו, לא יכול היה לקבל לחלוטין את העדפתו של שופנהאואר למוניזם (הרעיון שכל אדם וכל דבר הוא רק "אופן" במובן השפינוזיסטי של ישות מטאפיזית יחידה). בדומה לפסימיסט הגרמני, פיליפ מיינלנדר, באהנסן נטה לפלורליזם אונטולוגי וטען שאין רצון מאוחד, אלא רק רצונות אינדיבידואליים, עם תשוקות, מטרות ומשאלות ספציפיות משלהם. עם זאת, רצונות אינדיבידואלים אלו ("הנאדות הרצון", בהשאלה ממושגו של לייבניץ) סובלות מרצונות סותרים בשל טבען הבלתי רציונלי. זו התוצאה של השילוב של באהנסן בין המטאפיזיקה הרצונית של שופנהאואר לבין רעיונותיו שלו לגבי הריאלדיאלקטיקה. הבדל מכריע בין השקפת עולמו של שופנהאואר, המציעה ישועה עבור חלקם באמצעות השתקת הרצון של השכל המשוחרר, לבין זו של באהנסן הוא שבמערכת הפילוסופית של באהנסן אין גאולה. עבור באהנסן, ללא הרצון האינטלקט הוא חסר אונים. זה לא יכול "לרצות" את האין, שכן רצון של האין הוא עדיין סוג של רצון, ורצון אי רצון הוא סתירה. עם זאת, לא מן הנמנע שלאינטלקט יהיו רעיונות כאלה, שכן, לפי באהנסן, כל הרעיונות שהועלו על ידי השכל סותרים שכן רצונות הרצון אינם רציונליים ומתנגשים לנצח עם עצמם. תפיסת עולם פסימית קיצונית זו, שאינה מציעה מנוס לסובייקט, מבדילה את באהנסן לא רק משופנהאואר, אלא גם משאר בני דורו הפסימייסטים. יש הטוענים לטעון שהרעיונות שלו מטרידים יותר מהרעיון של מיינלנדר לגבי רצון למות, אך דומים במידת מה לרעיון השיבה הנצחית של פרידריך ניטשה.

התכתבות עם הרטמן

אדוארד פון הרטמן

באהנסן פיתח ידידות קרובה עם הפילוסוף עמיתו אדוארד פון הרטמן, אך בסופו של דבר הם הידידות התפרקה והם הפכו ליריבים פילוסופיים. לשני ההוגים היו התחלות והשפעות פילוסופיות דומות, ובכל זאת היו שונים באופן מכריע בפרשנותם להשפעות אלו. הרטמן הציב את הרעיון של שופנהאואר בדבר רצון מתמשך בתוך הנפש הלא מודעת של הסובייקט, תוך קבלת הרציונליזם וההיסטוריקיזם הבסיסיים של הגל. להרטמן הייתה זיקה למוניזם הפנתיאיסטי, וטען שהרצון והרוח הרציונלית הם בסופו של דבר אחד ויחיד. לעומת זאת, באהנסן דחה את הרציונליזם של הגל וקיבל את הדיאלקטיקה שלו בצורה שלילית, תוך שילובה עם גרסה מרובה של מטפיזיקת הרצון של שופנהאואר. זוהי הדגמה אירונית למדי לרעיון הקיום של באהנסן כסתירה, שכן ההתעניינות של באהנסן והרטמן בשני הפילוסופים איחדה ביניהם אך גם יצרה מחלוקת בתוך ידידותם.

הרטמן מתח ביקורת על הפלורליזם של באהנסן וטען שהנקודה המשותפת בין כל "הרצונות הפרטניים" הוא רצון יחידני. בעוד באהנסן מתח ביקורת על הרטמן, וטען ש"הרציונליזם ההגליאני" שלו השחית את תורתו של ה"רצון" חסר התכלית של שופנהאואר. לא ניתן היה לשלב את ה"גייסט" של הגל עם הרצון השופנהאואריאני, טען באהנסן, משום שהגייסט הזה הוא טלאולוגי ותמיד תהיה לו מטרת קצה. לרצון אין מטרות לכך יידרש רציונליות ולשופנהאואר היה ברור שהשכל הוא רק עבד מקרי לרצון, ולא מאפיין מהותי לו. הרטמן הגן על עצמו בטענה שהרצון עצמו אינו רציונלי ודווקא בשל כך היא נזקקה לגייסט שתכוון אותה לעבר מטרה. אחרת, הבריאה לא הייתה יכולה להתרחש. הייצוגים שאנו רואים הם מטרותיו היחידות של הרצון, והייצוגים הללו הם רציונליים. באהנסן טען מנגד כי הרגשה היא המטרה הלא-ייצוגית של הרצון וכי לא כל מטרות הרצון הן רציונליות. את הוויכוח הזה לא ניתן היה לפתור, שכן הרטמן ראה בתחושת ערפול וחוסר הכרה, בעוד שבאהנסן לא הצליח להביא את עצמו לקבל את המציאות הבלתי ניתנת להוכחה של מה שנקרא ייצוג "לא מודע".

בנוסף, באהנסן לא הסכים עם הרטמן בנקודות יסוד. אם הרצון והרעיונות נבדלים (כפי שטען הרטמן), תהה כיצד הרעיונות משפיעים על הרצון אם אין להם רצון משלהם. הרטמן טען שהם "שונים, אך מאוחדים", נשארים נאמנים למוניזם שלו. עם זאת, זה ייראה כסתירה לבאהנסן ויחזק עוד יותר את כוחן של הרשעותיו ומסקנותיו של באהנסן עצמו הנובעות מהריאלדיאלקטיק שלו. באשר להרטמן, הוא לא קיבל את התיאוריות של באהנסן ואבחן בו מלנכוליה פסיכופתית וחוסר יכולת פילוסופית להבחין בין "קונפליקט" ל"סתירה".

תורת הטרגדיה

תורת הטרגדיה של באהנסן נגזרה באופן ישיר וטבעי מהרעיונות הסותרים של הריאל-דיאלקטיקה שלו. בתקופתו שלו, התיאוריות הנודעות של הטרגדיה היו אלה של שילר ושל הגל. מבחינתם, הבחירה המוסרית הנכונה בנסיבותיו של גיבור טראגי היא תמיד ברורה וכואבת ביותר, דווקא בגלל הנסיבות הללו. כלומר לא משנה כמה ברורה בחירה זו, תמיד קשה לבחור בה. באהנסן לא הסכים עם תפיסה זו. עבורו, הבחירה לעולם אינה ברורה; ואין אפילו ברירה ברורה. בטרגדיה, על הגיבור לבחור בין חובותיו וערכיו. ולמה משנה במה הוא יבחר, הוא יחטא ויענש על כך שלא בחר אחרת. מהתבוננות זו הסיק באהנסן שהטרגדיה חושפת בדיוק את הסתירה הפנימית הזו שטבועה בעולם.

הפילוסוף האמריקאי פרדריק בייזר טוען שלב תורת הטרגדיה של באהנסן נשען על שני יסודות:

1. האינדיבידואל צריך לבחור בין חובות סותרות או ערכים בלתי ניתנים להתאמה;
2. האינדיבידואל ייענש, או ייאלצו לסבול, כי הוא מציית לחובה אחת או מכבד ערך יחיד, על חשבון אחר.

מכיוון שחובות וערכים מתנגשים, ומכיוון שהגיבור או הגיבורה הטרגיים חייבים לפעול לפי חובה או ערך כלשהו במצב מסוים, אין לו ברירה אלא לחטוא; עליהם להפר חובה אחרת או להתעלם מערך בסיסי אחר; ועל אותה עבירה יש להענישם. המהות של טרגדיה, אם כן, היא שעלינו לעשות את הדבר הנכון או לפעול למען הטוב, אך גם נענש על כך כי איננו יכולים להימנע מהפרת חובות וטובין אחרים. אפילו עם הכוונות הטובות ביותר והמצפון המדוקדק ביותר, בסופו של דבר אנחנו עושים משהו רע ולא נכון, שעלינו לשלם עבורו.

זו הסיבה שבאהנסן טוען שבסופו של דבר, התבונה לא יכולה לעזור לנו בחיינו ושהבחירות שלנו חייבות להיות מוכתבות על ידי הרגש. רעיונות אלו מטרימים במידת מה את הפרספקטיביזם שלניטשה ואת מסקנתו של קירקגור שכל הבחירות מובילות לצער ולחרטה בחיבורו "או או". באהנסן התלונן שמיסיונר נוצרי טיפוסי יטען שצריך פשוט לעשות את הדבר הנכון ולזכות לגמול, אך אין דבר אחד "נכון". לכל בחירה מוסרית יש השלכות ולכולן יש גם יתרונות וגם חסרונות. לנוכח קיום כה נורא, באהנסן רואה בהומור דבר כמעט קדוש. הוא לבדו נותן לנו את היכולת לצחוק על עצמנו ולהשתחרר מהטרגדיה של ההוויה ולהימנע מדיכאון.

ריאליזם טרנסצנדנטי

במהלך סוף ימיו השלים באהנסן את הפרויקט הפילוסופי שלו. למרות מהדורות קבועות ושינויים קלים בפרטים, נותרו שלוש הנחות יסוד בכל הפילוסופיה של באהנסן:

1. סתירה קיימת בלב המציאות, ואינה רק תכונה של המחשבות שלנו על המציאות
2. סתירה לא נפתרת בסינתזה
3. מקור הסתירה הוא הרצון

מלבד דחיית הפרוגרסיביות של הגל ופירוש מחדש של ה"רצון" הייחודי של שופנהאואר, הכחיש באהנסן גם את כל צורות האידיאליזם הטרנסצנדנטלי. עבורו, רעיונות האידיאליזם הם סוליפסיסטיים מטבעם ואינם לוקחים בחשבון את המציאות הייחודית של רצונותיהם האישיים של אנשים אחרים. מסיבה זו ולמטרות טכניות אחרות, הסכים באהנסן עם חבריו הפסימיים יוליוס פראונשטט, פיליפ מיילנדר ואדוארד פון הרטמן שהריאליזם הטרנסצנדנטלי עדיף על האידיאליזם הטרנסצנדנטלי.

פסימיות

בסוף ימיו כתב באהנסן מאמר על פסימיות, בניסיון להבחין בין הפסימיות שלו לבין זו של בני דורו. לפי מאמר זה, באהנסן מצא שעמדתו מתנגדת לאופטימיות אידיאליסטית ולביטול ציניות. הוא קבע שהפסימי שומר על "ליבו האידיאליסט" אך מנצל את "החישוב הקר של הראש" כדי להגיע לאמצע. לפיכך, הפסימיסט מבין שהקלה על הסבל היא כמעט בלתי אפשרית, ובכל זאת הצער שנגרם מחוסר האפשרות הזה מחזק את החתירה הבלתי נלאית של הפסימיסט למטרה זו, במקום להכשיל אותו. מכיוון שהוא מרגיש את ה"צער העולם" (weltschmerz) של ההוויה, הוא ניזון עוד יותר מאמפתיה וחמלה.

באהנסן מתח ביקורת על הפסימיות ה"נהנתנית", העמדה לפיה מכאובי העולם עולים על תענוגותיו באיכות ובכמות. פעם נוספת, הפילוסוף חזר על אמונתו בנוגע לאינדיבידואליזם וטען שאי אפשר לעשות חשבון כזה, שכן הוא ימדוד כל פרט באופן שונה. יש סיבות אחרות להיות פסימיים לגבי העולם, הוא טען: להבין שכל המטרות והאידיאלים המוסריים הם חסרי תועלת, ובכל זאת לרדוף אחריהם, בידיעה היטב שאין יציאה או ישועה - זו פסימיות אמיתית.

השפעה וביקורת

פרידריך ניטשה התייחס לבאהנסן בביקורת רבה, כחלק מהתנגדותו המאוחרת לפסימיזם של שופנהאואר וממשיכי דרכו בגרמניה. באפוריזם "לבעיה הישנה: מהו גרמני!" במהדורה השנייה של המדע העליז כתב:

וכי יש לו בכלל לקיום משמעות כלשהי? – זו השאלה אשר תזדף למאות שנים נוספות על מנת להיקלט בכלל במלוא מובנה ובכל עומקה. מה ששופנהאואר עצמו השיב לשאלה זו – ויסולח לי הביטוי – היה משהו נחפז, מעשה נערות, מעין השלמה, הישארות והיתקעות באלה מתחמי המוסרי הנוצרי־פרישותי, שהאמונה בהם פסקה עם היפסק האמונה באלוהים [...] או שמא הוכיחו הגרמנים בדרך שטיפלו בשאלתו של שופנהאואר את שייכותם הפנימית ואת קרבתם לה, את הכשרתם המוקדמת לכך, את צורכם בבעייה זו? [...] על ידי כבדותה האופיינית של פסימיות שופנהאואריאנית זו – הגרמנית התנהגו בה באופן בולט שלא כבני־בית. [...] אולם אני שואל: שמא יש לזקוף על כבודם של הגרמנים את זה הסביבון המזמזם באהנסן, אשר הסתובב כל ימי חייו בתאוותנות סחור־סחור למצוקתו הריאלדיאלקטית "ומפתח הנפש האישי" שלו – שמא זה דוקא גרמני הוא? (ואני ממליץ, אנכי, כמזון אנטיפסימיסטי, במיוחד מכוח הפסיכולוגיזמים החינניים שבהם, שבעזרתם ניתן, כמדומה לי, לגבור גם על סתימות קשות ביותר בגוף ובמצב הרוח).

— פרידריך ניטשה, המדע העליז, §357

עם זאת, פרשנים שונים עומדים על ההשפעה של הגותו על ניטשה, כפי שעולה גם מהתכתבויותיו של ניטשה עם אחרים.

פרדריק בייזר מציין כי ב-1877, בעמודים האחרונים של מאמרו באנסן "Mosaiken und Silhouetten" ("פסיפסים וצלליות") הוא עצמו מבקר את ניטשה מבלי לציין את שמו, כשהוא מכוון את ביקורתו כלפי המחבר של "אנושי, אנושי מדי". בהתייחסו ל"פילוסופיה ההיסטורית" החדשה של ניטשה, טוען באנסן שתוכניתו לחשיפת מקורותיו הבסיסיים של המוסר תערער את הגבורה המוסרית שעליה מבוססת הפסימיות. באנסן שואל – "אם נשלול אפילו מהגיבור הטרגי את אשליותיו, מה אז?". באנסן אינו עונה על השאלה הזו, מסתפק בנזיפה בניטשה על שבגד במורשתו של שופנהאואר.

הפילוסוף הגרמני לודוויג קלגס, מחשובי הוגי פילוסופיית החיים, הושפע רבות מעבודתו של באהנסן, בייחוד בתחום חקר האופי וראה בו מטרים של הגותו שלו.

סופר האימה תומאס ליגוטי פותח את ספרו The Conspiracy Against the Human Race ("הקונספירציה כנגד המין האנושי") בניתוח אמירה מוקדמת של באהנסן (בהיותו בן 17) כי "האדם הוא כלום המודע לעצמו" (”Man is a self-conscious Nothing“). ליגיטי כותב כי אף שאינו מתייחס לבאהנסן ישירות בשאר הספר "רוחו הנגטיבית בכל זאת נוכחת בעבודה זו, שעיקרה נוגע למידת עיוורנינו לזוועות קיומנו, וכן לעד כמה מיומנים הפכנו בבלימתן".

ביבליוגרפיה

• Julius Bahnsen, Winfried H. Müller-Seyfarth (Ed.): Das Tragische als Weltgesetz und der Humor als ästhetische Gestalt des Metaphysischen. ("The Tragical as World Law and Humour as Aesthetic Shape of the Metaphysical.") VanBremen VerlagsBuchhandlung, Berlin 1995
• Julius Bahnsen, Anselm Ruest (Ed.): Wie ich wurde, was ich ward, nebst anderen Stücken aus dem Nachlaß des Philosophen. Leipzig 1931

לקריאה נוספת

• Beiser, Frederick C. (2018), Moland, Lydia L. (ed.), "Humor as Redemption in the Pessimistic Philosophy of Julius Bahnsen", All Too Human: Laughter, Humor, and Comedy in Nineteenth-Century Philosophy, Boston Studies in Philosophy, Religion and Public Life (באנגלית), Cham: Springer International Publishing, 7: 105–114, doi:10.1007/978-3-319-91331-5_7, ISBN 978-3-319-91331-5, נבדק ב-2021-11-02
• Beiser, Frederick C. Weltschmerz: Pessimism in German Philosophy, 1860–1900. Oxford University Press. 2016
• Richard Reschika: Schopenhauers wilde Söhne. Julius Bahnsen – der tragische Realdialektiker, in: Philosophische Abenteurer. Elf Profile von der Renaissance bis zur Gegenwart, J.C.B. Mohr (Paul Siebeck), UTB, Tübingen 2001, S. 103–159. ISBN 3-8252-2269-1

קישורים חיצוניים

• מדיה וקבצים בנושא יוליוס באהנסן בוויקישיתוף

• Slochower, Harry. "Julius Bahnsen, Philosopher of Heroic Despair, 1830-1881" The Philosophical Review, Vol. 41, No. 4 (Jul., 1932), pp. 368-384