לדלג לתוכן

יהוא (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהוא
כרזת המחזה
כרזת המחזה
כתיבה גלעד עברון עריכת הנתון בוויקינתונים
הצגת בכורה 23 במאי 1992 עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יהוא הוא מחזה פרי עטו של גלעד עברון. המחזה הוא אלגוריה לשלטון ישראל ביהודה ושומרון[1].

המחזה מתייחס להתרחשויות המתוארות בשני פרקים בתנ"ך: ט' וי' בספר מלכים ב'.

חוץ מדמותו של יהוא המופיע בפרקים אלה, שאר הדמויות ועיקרה של הדרמה הן יצירי דמיונו של עברון.

המאורעות מתרחשים מעט אחרי מלכותם של אחאב ואיזבל. יהוא, קצין בצבא ישראל, מובא למשפט כפושע מלחמה המשתולל בהרים שבשליטת ממלכת ישראל ורוצח תושבי כפרים כבושים. עזגד מפקד הצבא תובע מזיף ראש השרים להוציא להורג את יהוא. אבל דמותו הפראית והכריזמטית של יהוא מפתה את זיף ובמקום לחתום על גזר הדין, הוא בוחר ל"תרבת" את הקצין הפרוע וללמד אותו התנהגות נאותה וסגנון של בן תרבות. יהוא אמנם לומד את הסגנון, אבל אינו משנה את דרכיו ובהזדמנות הראשונה הוא חוזר בראש צבא, מחסל את יהורם, מלך ישראל, אונס את זילפה אלמנתו, ומהחלון משליך אל הכלבים את איזבל אשת המלך הקודם. הוא ממליך את עצמו למלך ישראל וקורא לזיף ועזגד הנמצאים בעיר אחרת לצאת ולהילחם נגדו. במקביל לעלייתו הרצחנית של יהוא לשלטון המחזה מתאר את תהליך התפוררותו הנפשית והמוסרית של ראש השרים זיף שאין בו את גדלות הנפש והכוח לצאת מול יהוא. הוא מעדיף להתרפס ואף לכרות את ראשיהם של 70 מבני משפחת המלוכה ולהביאם בדודים אל יהוא. עזגד, שר הצבא, שאינו מוכן להשתתף בכניעה זו בוחר להתאבד עם אשתו. זיף שמוצא עצמו ניצב מול הראשים הכרותים למול ציבור גדול, ולמול האירוניה המקברית של יהוא, מידרדר ומאבד את שפיותו וזכרונו[2].

עלילת המחזה נתונה במסגרת של ניסיונה של קטורה, בתו של זיף, להחזיר לזיף את זיכרונו. כך מאיים ודורש ממנה יהוא, המבקש בתום הרציחות להתרווח בארמון המלוכה וליהנות בניחותא משיחות עם זיף, מורהו הגדול לסגנון. כשנדמה לרגע ששפיותו של זיף אמנם שבה אליו, הוא מתאבד, כמי שאינו מסוגל לעמוד מול תוצאת חידלון מעשיו. יהוא נותר לבדו עם שני חיילים רצחניים, נושאי דברו. "אלה הכי מפחידים אותי" הוא אומר "העתיד"[2].

פרופסור שמעון לוי כתב על המחזה:

"יהוא, שאחרי חתירתו הנמרצת והברוטאלית אל כס השלטון, מבקש ליהנות ממנעמיו ולהגות ברומם של דברים, אבל הוא מוקף בצללי אנשים שבורים שעוותו על ידו, והם מחזירים לו כמראה את פשר מעשיו, ואין לו אפשרות עוד לשאול שאלה ולהיחלץ מתוך עצמו." [3]

ההצגה זכתה בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית המחזה המקורי הטוב ביותר לשנת 2015.

ההפקה הראשונה של המחזה עלתה ב-23 במאי 1992, בדיוק 30 יום לפני מערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימה ב-23 ביוני 1992. הכתבות על ההצגה התחילו להתפרסם לפני עלייתה והיו מי שפירשו אותה כביקורת על שר הביטחון שרון (יהוא בהצגה) ועל ראש הממשלה בגין (זיף בהצגה) שמסתגר בביתו[דרוש מקור][דרושה הבהרה].

כתבה של רם לוי במגזין חדשות "יומן" על המחזה נפסלה לשידור, על ידי מנהל הטלוויזיה אריה מקל, בשל ההשוואה שערכו המחזאי גלעד עברון והבמאי חנן שניר במהלכה, בין הסיפור התנ״כי למצב בישראל[4]. הפרסום הרב אודות כך היקנה להצגה כותרות בעיתונים וסייע לפרסומה. ההצגה הוצגה 173 פעמים.

ההצגה שוחקה על במה משופעת, ריקה ופתוחה שרצפה דמוית שיש, כשהשחקנים יושבים סביבה על כיסאות, קמים מהם כדי לשחק וחוזרים לשבת עם סיום משחקם או עם מותם, כשכיסוי על ראשם.

הבמאי חנן שניר פיתח שפה בימתית שאינה ריאליסטית, המדגישה את הטקסי, ומשתמשת בסגנון מוקפד של תנועות ומחוות מיוחדים כדי לייצור חוויה של עולם שאורחותיו דומים לאלה שלנו, אך גם שונים מהנהוג בימינו. כך גם היה לבושם של השחקנים שחלקם עטו כיסויי גוף אקספרסיביים שהקצינו ועיוותו את גופם. שפת המחזה בה דיברו השחקנים הייתה שילוב מסוגנן בין השפה העכשווית לשפה התנ"כית.

פרופסור שמעון לוי כתב על המחזה:

"המחזה מעלה את שדות האלימות והכוח המצויים מתחת או מעבר לכיסויי המולת היום יום, ייצוגם המסוגנן, באמצעות ההרחקה התנ"כית מאפשר לזהות אותם במבנים הפוליטיים וביחסים בין אנשים, וכך המרחק של הטקס והסגנון מאפשר דווקא קרבה." [5]

העלאת המחזה בתיאטרון הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 23 במאי 1992

2. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 14 במאי 2015

  • יוצרים: במאי - אילן רונן, תפאורה - ניב מנור, תלבושות - נטשה טוכמן-פוליאק, מוזיקה - אורי וידיסלבסקי, תנועה - מירי לזר, תאורה - זיו וולושין, שפה ודיבור - אסי אשד

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות על הפקת 1992

ביקורות על הפקת 2015

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אתר למנויים בלבד מיכאל הנדלזלץ, לראות את יהוא התנ"כי ולחשוב על קצינים בישראל כיום, באתר הארץ, 7 ביולי 2015
  2. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד יאיר אשכנזי, המחזה "יהוא" מציג את שורשי האלימות בתנ"ך, באתר הארץ, 5 ביולי 2015
  3. ^ שמעון לוי, "מכאן אני כותב", בתוך: גלעד עברון, "שישה מחזות", קובץ מחזות, הוצאת ספרא, אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 14.
  4. ^ הגר רם, מקל פסל עוד כתבה ל־"יומן" על רקע פוליטי, חדשות, 14 ביוני 1992
  5. ^ שמעון לוי, "מכאן אני כותב", בתוך: גלעד עברון, "שישה מחזות", קובץ מחזות, הוצאת ספרא, אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 10.