יאיר לב
 | |
| לידה |
9 במרץ 1959 (בן 65) תל אביב |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת תל אביב |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
יאיר לב (נולד ב-1959 בתל אביב) הוא במאי סרטי תעודה, פרופסור חבר במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ומרצה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. הוא חתן פרס שרת החינוך והתרבות לאמנות הקולנוע (1996) ופרס הקולנוע מטעם משרד התרבות והספורט (2018).
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יאיר לב הוא בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב (1987). כסטודנט יצר את הסרט התיעודי הקצר THE MAKING OF ABSOLUTE BEGINNERS שתיעד את מהלך הסרט "התחלות ראשונות (בבימויו של ג'וליאן טמפל ובכיכובו של דייוויד בואי) שצולם באולפני שפרטון, לונדון. עם שובו לארץ, הוא ביים את סרט הגמר שלו, סרט עלילתי קצר בשם "חורים בידיים" (1987), אשר השתתף בפסטיבל מינכן לסרטים קצרים, פסטיבל פראג ופסטיבל באדאלונה.
לב פרץ לתודעה הציבורית בשנת 1989 עם סרטו הראשון באורך מלא – "הוגו" – מהסרטים הראשונים שעסקו בצורה ישירה ונועזת בחוויית השואה מפרספקטיבה של הדור השני. בסרט מגולל הוגו לב את סיפור השרדותו יוצא הדופן הרווי בהומור שחור בשואה כשברקע נמצאת מערכת היחסים הסבוכה בינו לבין בנו הבמאי. הסרט עורר הדים ציבוריים והוצג בפסטיבל ברלין, שיקגו, מונטריאול ופסטיבל הקולנוע ירושלים.
סרטו הבא "יקנטליסה"', פורטרט של המשורר חזי לסקלי (1996) השתתף בתחרות וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים. באותה שנה זכה לב בפרס שרת החינוך והתרבות בתחום הקולנוע. סרטו הבא, "הנדון: אורי אבנרי" (2002), זיכה אותו בפרס "ברוח החופש" בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2002. הסרט הוא דיוקן של לוחם השלום, איש השמאל הרדיקלי, העיתונאי החשוב וחבר הכנסת לשעבר. הסרט הוצג בפסטיבלים בינלאומיים רבים (בין השאר בפסטיבל מינכן, ניו יורק, מיאמי. פיפ"א- ביאריץ, אוסנברוק), פסטיבל הקולנוע היהודי – וינה, פסטיבל הקולנוע הישראלי-פלסטיני בפריז), היה מועמד לפרס אופיר והוקרן בהקרנות מסחריות בבתי קולנוע בישראל וגרמניה.
בשנת 2008 השלים את סרטו "הוגו 2", בהפקת דוד דרעי, שהוא סרט המשך לסרט "הוגו". הסרט שצולם לאורך 4 שנים על ידי הבמאי עצמו, שונה מקודמו בכך שהוא מעמיד את מערכת היחסים המורכבת בינו לבין אביו במרכז הבמה ובוחן את שאלת עתיד זיכרון השואה בעולם בו לא יוותרו עוד ניצולי שואה. הסרט השתתף בתחרות וולג'ין בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2008 והוקרן בהקרנות מסחריות בסינמטקים של תל אביב וירושלים.
לב הוא מרצה בדרגת פרופסור בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ירושלים (שם הוא מלמד משנת 1992), ובאקדמיה לאומנויות בצלאל (מאז 1999).
בין השנים 2003–2008 הנחה סדנאות לבימוי קולנוע תיעודי ב-ESCAC (בית הספר הגבוה לקולנוע בקטלוניה- ספרד), לודוויגסבורג וקלן-גרמניה וכן בוורשה.
בין השנים 2008–2018 תיפקד לב כאחראי תוכן והדרכה (Head of Studies) בפרויקט "גרינהאוס" לפיתוח קולנוע תיעודי של יוצרים צעירים מאגן הים התיכון. בין הסרטים הבולטים שפותחו ב"גרינהאוס": חמש מצלמות שבורות בבימוי עימאד בורנט וגיא דוידי (שהיה מועמד לפרס האוסקר), שתיקת הארכיון בבימוי יעל חרסונסקי, "אחרייך" בבימוי רנא אבו פריחה, "Midnight Traveller".
בשנת 2017 הוא ביים בשותפות עם אתי ויזלטיר ובהפקתה את "הגעגועים של מאיה גורדון", פורטרט פיוטי של אמנית ישראלית-פולניה אאוטסיידרית בחייה ובעבודותיה. הסרט השתתף פסטיבל דוקאביב של אותה שנה ובפסטיבל ART ברחבי פולין.
בשנת 2017 התמנה לב לפרופסור חבר במחלקה לאמנויות המסך באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.
סרטו הבא "אתה מת רק פעמיים" (2018) שנוצר בשיתוף דוד דרעי שהפיק, צילם והיה שותף לכתיבת התסריט, היה להצלחה ביקורתית וקופתית גדולה. הסרט הוא מותחן בלשי תיעודי במהלכו יוצא לב, כבלש לכל דבר ועניין, לחשוף את זהותו האמיתית של הפלוני שגנב את זהותו של סבו בזמן מלחמת העולם השנייה. הסרט, קופרודוקציה ישראלית-אוסטרית בהפקה משותפת עם חברת NGF, השתתף ביותר מארבעים פסטיבלים בינלאומיים ברחבי העולם (בין השאר בדוק אביב, סלוניקי, דיאגונלה-אוסטריה, שאגרין פולס -אוהיו, קרקוב) וזכה בשלל פרסים ומועמדות לפרס אופיר. ההקרנות המסחריות בישראל, שנמשכו כמעט שנה משכו עשרות אלפי צופים והסרט אף היה ברשימת עשרת הסרטים הרווחיים ביותר בסינמטק תל אביב.
לאורך השנים ביים לב כתבות, סרטי הדרכה וחינוך, בין השאר ל"עובדה", לשירות הסרטים הישראלי ועוד.
בשנים 2000- 2008 לב ערך והנחה בסינמטק תל אביב את "מועדון תרבות" של פורום היוצרים הדוקומנטריים, בו הוא שימש כחבר הנהלה באותן שנים.
מאז ועד היום לב הוא פעיל מרכזי בזירת הקולנוע הישראלי יחד עם מעורבות בהוראה ועשייה של סרטים בארץ וברחבי העולם וכן בכתיבה על קולנוע תיעודי בכתבי עת בישראל ובאירופה.
מאפייני יצירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסרטיו מבקש יאיר לב לעצב דיוקנאות אנושיים שבאמצעותם הוא בוחן דינמיקות חברתיות ופוליטיות. בנוסף, הוא חוקר את מעמדו ומקומו של הדוקומנטריסט ביחס למציאות המצטלמת, ואת מהותם של השחזור והעדות ביצירה התיעודית. כבר בסרטו התיעודי הראשון, הוגו, מיקם עצמו לב במעמד של עד לעדות שמוסר אביו, ניצול השואה, על חוויותיו במחנות והישרדותו. היה זה סרט חלוצי בהצגתו את הדינמיקה שבין בן הדור השני לשואה והוריו, במקרה זה האב שניצל ובשימוש שהוא עשה בהומור כאמצעי קולנועי וכתמה אנושית בהקשר לשואה. בסרט תוהה לב לגבי משמעות היותו עד לסיפורו של אביו, וכן למעמדו האתי כמתעד-בן המציב את המצלמה אל מול אביו ושאר בני משפחתו. הנכחתו את עצמו ואת צוות הצילום בסרט מעוררת מודעות אתית ואסתטית לסוגיה. מודעות זאת תנכח ביתר שאת בסרט ההמשך הוגו 2, שנעשה כמעט עשרים שנה אחרי הוגו. בסרט חוזר לב אל אביו, עתה זקן וחולה, ומרחיב, באופן חסר סנטימנטים, את הדיון בדינמיקה המשפחתית באמצעות משפחתו-הוא בצל זיכרון השואה והפחד מאובדנו.
בסרטיו הבאים, יקנטליסה והנדון: אורי אבנרי, בולטת נטייתו של לב לפנות אל מי ששירתם ועמדתם הפוליטית, המשורר חזי לסקלי ואורי אבנרי בהתאמה, מעצבים מבט מפוכח, ביקורתי, על החברה הישראלית. סרטיו לעולם אינם מתמקדים במיינסטרים, אלא במי שמעוררים מחלוקת – אמנותית, פוליטית – מייצרים ומשמרים אותה כחלק מהאידאולוגיה שלהם. היבט זה בולט גם בסרטו הגעגועים של מאיה גורדון, שהגיבורה האמנית שלו חיה בעולם סוריאליסטי של זיכרונות ילדות ותחושת תלישות המסרבת להירגע. סרטיו של לב עוסקים במהותה של הזהות הישראלית, במרכיביה המסוכסכים והשבורים, מתוך ניסיון להגדיר מתוכם גם את מעשה התיעוד עצמו.
היבט זה ניכר במיוחד בסרטו האחרון, אתה מת רק פעמיים, שבו זהותו של לב עצמו, כמתעד, נעה על הגבול שבין דמות ממשית ובדיונית, בניסיון להתחקות אחר זהותו של מי שהתחזה לסבו בתקופת מלחמת העולם השנייה. השואה שבה ונעשית נוכחת בסרט זה, כמו בקודמיו, כחלק מחיפוש אובססיבי של הקולנוען-מתעד אחר זהותו שלו עצמו, ואחר ההיסטוריה המשפחתית בשנות המלחמה.
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | סרט | מפיקים | מסגרת הפקה | פסטיבלים ופרסים |
| 2018 | אתה מת רק פעמיים | קופרודוקציה ישראל-אוסטריה | בתמיכת קרן רבינוביץ', ערוץ יס-דוקו,
ORF (הטלוויזיה האוסטרית), קרן הטלוויזיה האוסטרית, BR(הטלוויזיה הבווארית, גרמניה) |
פרמיירה בדוק אביב .פרסי בחירת הקהל בפסטיבלי דוק אביב, שגרין פולס (אוהיו), סאו פאולו היהודי (ברזיל); פרס ראשון בפסטיבל נוידה (הודו);, פרסי התחקיר בדוק אביב ובפורום היוצרים הדוקומנטריים, השתתפות בדיאגונלה (אוסטריה) ובסלוניקי (יוון); מועמד לפרס אופיר (האקדמיה הישראלית לקולנוע) |
| 2017 | הגעגועים של מאיה גורדון | ישראל | בתמיכת קרן רבינוביץ', ערוץ 8 בכבלים | פרמיירה בדוק אביב :ART(פולין) |
| 2008 | הוגו 2 | ישראל | בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, ערוץ 8 בכבלים | פרמיירה בתחרות הרשמית בפסטיבל הקולנוע ירושלים, פסטיבל המפטונז ובפסטיבלים יהודים ברחבי העולם |
| 2002 | הנדון: אורי אבנרי | ישראל | בתמיכת ערוץ 8 בכבלים, קרן רבינוביץ', קרן מקור, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה | פרימיירה ופרס הסרט התיעודי במסגרת תחרות "רוח החופש" פסטיבל הקולנוע ירושלים 2002.
השתתף בפסטיבל מינכן התיעודי, Confluance (פריז) פסטיבל הקולנוע הישראלי ניו -יורק, לוס אנג'לס, מועמד לפרס אופיר (האקדמיה הישראלית לקולנוע) |
| 1996 | יקנטליסה – דיוקן של משורר מת | ישראל | בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, הערוץ הראשון | פרימיירה בתחרות הרשמית בפסטיבל הקולנוע ירושלים |
| 1989 | הוגו | ישראל | קרן הקולנוע הישראלי, קרן אלי גלפנד | פרמיירה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים; השתתף בפסטיבל ברלין במסגרת ה"פורום", שיקגו ומונטריאול |
|
|
חורים בידיים | החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב | סרט הגמר במסגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב | פרס לסרט, לצילום ולעריכה בתחרות מוגרבי של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, השתתף בפסטיבל הסטודנטים בפראג ובפסטיבל בדאלונה (ספרד) |
| 1985 | The Making of Absolute Beginners" | Palace Productions (UK), Orion (US) | הופק במסגרת מלגת הצטיינות מטעם החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב |
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נורית גרץ, מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים, תל אביב: עם עובד (אפקים) והאוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד – 2004, עמ' 93, 97–98, מסת"ב 9651316985 - על הסרט "הוגו"
- פביאנה חפץ, משורר בראי הבמאי הדוקומנטרי, בכתב העת "סינמטק", הוצאת סינמטק תל אביב, גיליון 101 (1999)
מאמרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יאיר לב, "עיניים עצומות לרווחה" במגזין "האוזן השלישית" (2006)
- "לאכול את המרק או לצלם אותו" בעקבות הרצאה שניתנה לרגל פתיחת תערוכת צילומי דוד פרלוב במוזיאון הישראלי לצילום, בגן התעשייה תל חי (פרסום באתר המוזיאון - 2003)
- “constructing drama” בכתב העת האירופאי DOX של EDN - איגוד הדוקומנטריסטים האירופאי, גיליון 28, אפריל 2000
- "לביים – לא לשקר" בכתב העת לקולנוע "סינמטק" גיליון 100, אפריל 1999
- "איך עושים סרט על גיבור שאי אפשר לצלם?" - יומן עשיית הסרט "יקנטליסה" בכתב העת של "קמרה אובסקורה" גיליון 3, אוקטובר 1996
- יאיר לב, ראשים מדברים בלי ראשים, שיחה עם אלן ברלינר, כתב העת תקריב, מאי 2018.
- יאיר לב, קולות משולבים ודממה – על הפסקול האלטרנטיבי ב"בלווי" לקוסקובסקי. כתב העת תקריב, גיליון 8.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "עיניים עצומות לרווחה" במגזין "האוזן השלישית" (2006)
- תום שובל, הוגו לנצח, הרהורים על זיכרון וגיבורי-על; בעקבות צפייה ב"הוגו 2"כתב העת "סינמטק", הוצאת סינמטק תל אביב, גיליון 154, ספט'-אוק' 2009
- רעיה מורג, "אבא, חכה לי!", באתר הארץ, 7 באוקטובר 2008
יאיר לב, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
יאיר לב, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
| בקרת זהויות |
|
|---|