טרסיירה (אי)
 | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום |
האוקיינוס האטלנטי  |
| קואורדינטות | 38°44′00″N 27°19′00″W / 38.733333333333°N 27.316666666667°W |
| שטח | 396.75 קילומטר רבוע |
| אורך | 29 קילומטר |
| רוחב | 17.5 קילומטר |
| גובה מרבי | Serra de Santa Bárbara |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
 פורטוגל |
| אוכלוסייה | 56,437 (2011) |
| אזור זמן | Atlantic/Azores |
| עיר ראשית |
אנגרה דו אירואיז'מו |
|
(למפת האיים האזוריים רגילה) | |
  | |
האי טֵרְסֵיְרָה, המכונה גם האי הסגול, הוא אי בארכיפלג האיים האזוריים במרכז צפון האוקיינוס האטלנטי. זהו אחד מהאיים הגדולים של הארכיפלג ובו אוכלוסייה של 56,000 תושבים בשטח של 396.75 קילומטרים רבועים. בו שכנה בעבר בירת הארכיפלג והיום היא נחשבת לאתר מורשת עולמית (אנגרה דו אירואיז'מו). האי הוא מקום מושבם של בית המשפט העליון ושל הבסיס הראשי של חיל האוויר האמריקאי באיים האזוריים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
מספר קטן של מבנים מסוג היפוגאום נתגלו על האי טרסיירה, עדות לנוכחות אנושית שהייתה על האי לפני יותר מ-2000 שנה, עוד לפני ההתיישבות הפורטוגזית.[1][2]
מבחינה היסטורית, יש אי-ודאות בנוגע לתאריך בו נתגלו האיים האזוריים. על תרשימים ימיים עתיקים ניתן לראות שהאיים זוהו עוד בשנת 1325.
תיעוד ראשון רשמי בו מופיעים האיים האזוריים בכלל וטרסיירה בפרט הוא מסמך משנת 1439 שנכתב על ידי גונזאלו וולו קברל.[3] כנראה שהאי טרסיירה עצמו התגלה על ידי רב החובל של ויסנטה דה לאגוס, וולו קברל ב-1 בינואר 1445.[4] במסמכים הראשונים שנכתבו לאחר תקופה זו החל להופיע שמו של האי השלישי בארכיפלג - Ilha de Jesus Cristo (האי של ישו), ומאוחר יותר הוא שונה ל-Ilha de Jesus Cristo da Terceira. ההיסטוריון וההומניסט גספר פרוטוסו, הסביר מאוחר יותר את מקור שמו של האי בציינו בין היתר כי:
- האי התגלה ביום הראשון של ינואר, באופן מסורתי היום הזה היה יום חג לשמו של ישו.
- האי התגלה על ידי הקפטן במסדר ישו.
בלי קשר, זה היה רק שם זמני. בפורטוגזית שגורה המילה Terceira היא "השלישי" ומשמעותה במקרה זה "האי השלישי" או "השלישי להתגלות" וזה השם שנטבע בקרב התושבים עד היום.
ישוב האי החל על ידי צו של אינפנטה ד. אנריקה (21 במרץ 1450) שהסמיך את Jácome de Bruges[דרוש תעתוק] לנהל את ענייני האי. המתיישב הראשון באי היה פרדיננד ואן אולמן (Ferdinand van Olmen או Fernão d'Ulmo) הפלמי אשר מאוחר יותר נטש את המקום מסיבות לא ידועות.[4] ברוז' המשיך להביא משפחות של מתיישבים מפלנדריה וממקומות נוספים בפורטוגל, הרפתקנים,[4] בעלי חיים וציוד.
היישוב הראשון בטרסיירה נוסד ב-Quatro Ribeiras[דרוש תעתוק], באזור Portalegre[דרוש תעתוק] ליד קפלה קטנה בסנטה אנה. ברוז' חזר כל הזמן נסע אל פלנדריה כדי לגייס מתיישבים חדשים למושבה שלו. באחת מנסיעותיו למדיירה הוא גייס את דיגו דה טייב והפך אותו לסגנו ובין היתר גם למפקח על האי טרסיירה. כמה שנים מאוחר יותר, ברוז' העתיק את מקום מגוריו לפראייה, החל לבנות את כנסיית מטריז בשנת 1456 והמשיך לנהל את האי ממקום מושבו עד שהוא נעלם באופן מסתורי ב-1474 באחד המסעות שלו בין המושבה לבין היבשת.[4] בעקבות היעלמותו, אינפנטה ד. ביאטריס, בשמו של בנה אינפנטה ד. דייגו (מי שירש את האיים טרסיירה וגרסיוסה) חילקה את האי טרסיירה לשני אזורים: אנגרה (שניתנה ל-João Vaz Corte Real) ופראייה (שניתנה ל-Álvaro Martins Homem).[4][5] מלבד מתיישבים פורטוגזים, פלמים, עבדים רבים מאפריקה וגם נוצרים ויהודים אכלסו את האי בשלב זה תוך שהם מפתחים מיזמים מסחריים רבים כולל גידול חיטה (שיוצאה במהלך המאה ה-15 בכל רחבי האימפריה), קני סוכר, צמחים להפקת צבע לתעשייה ועצים (בעיקר עבור תעשיות הבנייה). התפתחות זו נמשכה עד סוף המאה ה-19, עם כניסתם של גידולים חדשים, כולל תה, טבק ואננס.
במהלך מלחמות הירושה בשנת 1580, האיים האזוריים היו המקום היחיד ברחבי האימפריה הפורטוגלית שהתנגד לספרדים עד הקיץ של 1583. המלך הספרדי פיליפה השני הציע לאיים האזוריים חנינה במידה והם ייכנעו. כל האיים התנגדו לכך מלבד האי סאו מיגל שנשבע אמונים למלך הספרדי. אחרי הקרב על פונטה דלגדה (שבו Álvaro de Bazán, המרקיז הראשון של סנטה קרוז, ניצח את תומכיו האנגלו-צרפתיים של הטוען לכתר הפורטוגזי דון אנטוניו) גורשו המפסידים מחופי האי סאו מיגל ורוכזו הכוחות המנצחים בחוף הממוגן פחות של אנגרה דה הרוסימו. למרקיז המנצח היה צי של 96 ספינות ו-9500 חיילים (וכן חיילים בתוך סאו מיגל) והוא הצליח להביס את צבאו של דון אנטוניו ביום אחד בלבד. למרות שהחיילים הצרפתים והאנגלים ששהו באי אולצו להתפרק מנשקם, דון אנטוניו וקומץ מתומכיו הצליחו להימלט ללא פגע.
המלך הפורטוגזי חואן הרביעי התקבל באיים האזוריים בשמחה והם קיבלו עצמאות במסגרת האיחוד האיברי. מתיישבים ספרדים באנגרה דה הרוסימו הפכו להיות במעמד מועדף, אך הוא נשלל מהם לאחר החלת הריבונות הפורטוגזית על האיים בשנת 1640.
ב-1766 אורגנה מחדש מערכת הממשל ואנשי צבא קיבלו זכות להתיישב באנגרה דה הירוסימו.
ב-1810 מספר עיתונאים ואנשים נוספים שתמכו בצרפתים כולל התעשיין Jácome Ratton הוגלו מהאיים האזוריים.
ב-1828 האיים האזוריים אימצו את חוקת פורטוגל ונוסדה בהם חונטה זמנית תחת הדגל של מלכת פורטוגל, מריה ה-2. חילוקי דעות בין המיגליסטים (תומכי השליט האבסולוטי מיגל הראשון) לבין הליברלים (תומכי החוקה המלכותית שיוסדה על ידי המלך הפורטוגזי חואן ה-6) באו לידי ביטוי בקרב על פראיה דה ויטוריה ב-1829. כתוצאה מכך אנגרה הוכרזה כבירת פורטוגל ב-15.3.1830 על ידי הכוחות החוקתיים. כוחות אלו תמכו והגנו על הגולים הליברליים שהיו לצידה של מלכת פורטוגל מריה ה-2 ושזכויותיהם הופרו על ידי דון מיגל. ב-1832 פדרו ה-2 (המלך הקודם ויורש העצר של המלכה מריה) הגיע לאיים האזוריים לכונן משטר כאופוזיציה למשטר האבסולוטי בליסבון בראשות Marques of Palmela[דרוש תעתוק] שנתמך על ידי תושבי האיים האזוריים Mouzinho da Silveira[דרוש תעתוק] ו-Almeida Garrett[דרוש תעתוק] שפיתחו רפורמות שונות.
ב-16 במרץ 2003 נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, ראש ממשלת ספרד חוזה מריה אסנאר וראש ממשלת פורטוגל חוזה מנואל ברוסו נפגשו בטרסיירה כדי לדון בפלישה לעיראק שהחלה 4 ימים מאוחר יותר, ב-20 במרץ 2003.
ב-24 באוגוסט 2011 הגיע האי טרסיירה לראש מהדורות החדשות לאחר שטיסה 236 של חברת Air Transat ביצע בו נחיתת חירום לאחר שאזל הדלק במהלך הטיסה.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גאוגרפיה פיזית
[עריכת קוד מקור | עריכה]האי טרסיירה כולל 4 שכבות חופפות שנבנו מעל מבנה גאולוגי שנקרא הבקע של טרסיירה. זהו צומת של 3 לוחות טקטוניים: הלוח האירואסייתי, הלוח האפריקאי והלוח הצפון אמריקאי. מבנים וולקנים אלו עלו מעומק של 1500 מטר מקרקעית האוקיינוס האטלנטי. תיארוך בעזרת פחמן וכן מיפוי גאולוגי שיפרו את הידע הכרונולוגי הקיים של הפעילות הוולקנית באי טרסיירה בתקופות הפליסטוקן התיכונה ובתקופת ההולוקן. ידע זה הביא למיון של ההתפרצויות הגעשיות השונות לפי הרשימה הבאה:
- הקומפלקס הוולקני Cinco Picos: קומפלקס זה הוא העתיק ביותר בטרסיירה והפעילות בו הסתיימה לפני 370–380 אלף שנה. התמוטטות של החלק העליון של המבנה הוולקני יצרה מכתש ענק בגודל 7 על 9 ק"מ לפני כ-370,000 שנה. המכתש הפך לשטוח עקב התפרצויות נוספות של בזלת במכתש עצמו ובהרי געש צעירים יותר מערבית ל-Cinco Picos.
- הקומפלקס הוולקני Guilherme Moniz: הצד הדרומי במרכז האי החל להתפרץ כ-100,000 אחר כך (לפני כ-27,000 שנה) ויצר סלעים וולקניים בגובה של כ-800 מטר למשך כ-100,000 שנים נוספות. הנקודה הגבוהה לאורך המכתש מגיעה ל-623 מטר. הפאה הצפונית של המכתש גלויה פחות לעין אך היא מציגה תמונה גאולוגית דומה כי היא נוצרה באופן דומה. מחקרים שונים הוכיחו שסלעים וולקנים רבים ברחבי האי הם תוצאה של התפרצות הר געש זה.
- הקומפלקס הוולקני פיקו אלטו: מקבץ של כיפות וולקניות ונחלים קצרים הם תוצאה של התפרצות מאוחרת של הר הגעש Guilherme Moniz. מחקרים וניתוחים שונים הראו שמרבית מההתפרצויות של פיקו אלטו אירעו בתקופה שבין 1000–9000 לפני הספירה.
- הקומפלקס הוולקני סנטה ברברה: זהו הר הגעש הצעיר באי טרסיירה שהחל להתפרץ לפני 29,000 שנה. קומפלקס זה מייצג את חלקו המערבי של האי על ידי הנקודה הגבוהה של ההר- 1023 מטר. הר געש זה מוקף בסלעים ובכיפות געשיים במכתשו של הר הגעש ובשוליו.
- אזור Fissural: אזור זה מחבר בין החלק המזרחי של סנטה ברברה, הקצה המערבי של פיקו אלטו ובין Guilherme Moniz וכולל קבוצות של בקיעים וחרוטים וולקניים, שהצעיר מביניהם נוצר לפני כ-15,000 שנה. ההתפרצות האחרונה ארעה ב-1761 לאורך הפאה המזרחית של סנטה ברברה ובשנים 1867,2000,1998 אירעו התפרצויות געשיות תת-ימיות בחוף המערבי. הקבוצות של המבנים הוולקניים השונים באי נמשכות לאורך צידו המערבי של האי בכיוון דרום עד האגן המזרחי של האי גרסיוסה.
הלוחות הטקטוניים של האי בולטים לעין על ידי 2 מגרעות בפינתו הצפונית של האי (המגרעות של Lajes ושל Fontinhas שנמצאות במרחק של 3 ק"מ זו מזו). המגרעת הראשונה הייתה אחראית לכמה אירועים סייסמיים חמורים. באופן היסטורי, שתי המגרעות יצרו רעידות אדמה יחסית שטחיות אך חזקות שהביאו לאובדן רכוש בפינה הצפונית של טרסיירה. (במיוחד ב-1614 וב-1841). הרעש של שנת 1614 היה בעוצמה שבין 5.8 ל-6.3 בסולם ריכטר. המגרעת השנייה נמצאת בצדו הדרום-מזרחי של הר הגעש סנטה ברברה והיא מאופיינת בסלעים וולקנים דמויי כיפה וצלבים שנמשכים מהחוף של Ponta do Queimado (למעשה מהאגן ההיסטורי Serreta) ועד הצוקים, המגרעות והלבה הבזלתית שנמצאים ליד מרכז האי.
החלק המערבי של האי מיוער יותר מחלקו המזרחי הודות לרוחות המזרחיות שגורמות למשקעים בחלק המערבי. נקודות עניין גיאומורפולגיות נוספות באי כוללות את המישורים של Achada, את ההרים שליד סנטה ברברה, את האגמים הקטנים Lagoa das Patas ו-Lagoa da Falca. החוף הצפוני הוא אזור שמוכחת בו קיומה של פעילות געשית על ידי שדות לבה וע"י הבריכות ב-Biscoitos. מרכז האי לעומת זה מודגש על ידי תצורות וולקניות פעילות ולא-פעילות כמו Algar do Carvão ו-Furnas do Enxofre שפופולריות בקרב חוקרים ותיירים כאחד. רוב חופי האי מוקפים בצוקים בגובה של כ-20 מטר מלבד בחוף הדרומי ליד אנגרה דה הרוסימו. בחוף הדרומי התמוטטות הלבה הבזלתית במים הרדודים גרמה ליצירת הר ברזיל שמגן על הנמל של אנגרה. היקף החרוט של הר ברזיל הוא כקילומטר אחד והוא מתנשא לגובה של 205 מטר מעל הצד המערבי של הנמל.
אזורים אקולוגיים ושמורות טבע
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב החלק הפנימי של האי טרסיירה הוא פראי, הררי ומוגדר כשמורת טבע. ממרומי הרי Serra do Cume ועד המדרונות של סנטה ברברה יש שבילים רבים שלאורכם נמצאות חוות קטנות, קירות אבן ויערות שמהווים גן עדן לכל חובב טבע.
גאוגרפיה אנושית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמו איים אזוריים אחרים, ההתיישבות האנושית הוכתבה על ידי הגאומורפולגיה של פני השטח. החרוטים הגעשיים והרי הגעש שמאכלסים את רוב השטח הפנימי של האי טרסיירה הכריחו את רוב הקהילות להתיישב באזורי החוף ובעמקי הנהרות. כך נוצרה טבעת אורבנית שמקיפה את האי והכוללת לרוב מערכת של כבישים אזוריים. הקהילות השונות החלו כמובלעות חקלאיות והתבססו על עיבוד של שטחים מוגדרים (חלקות).[6] גרעיני הקהילות היו אנשי הדת והכנסיות השונות שמנקדות עד היום את הנוף של האי.
מבחינה מנהלית, טרסיירה מחולקת ל-2 מועצות מקומיות: אנגרה דה הרוסימו ופראייה דה ויטוריה. המועצה של אנגרה דה הרוסימו נמצאת בחלק הדרומי של האי וכוללת את העיר ההיסטורית אנגרה, את הקהילות הפרבריות של העיר וכן קהילות נופש רבות לאורך החופים. (למשל: פורטו מרטינז). פראייה דה ויטוריה מרוכזת בפינה הצפון-צפון מזרחית של האי לאורך הציר שבין קאבו דה פורטו ו-Lajes. מועצה זו נחשבת כמרכז התעשייתי של האי והיא כוללת את אחד משני הנמלים המסחריים של האי, את שדה התעופה הבינלאומי ותעשיות רבות שקשורות לבסיס של חיל האוויר במקום. האי כולל אזורים לא מיושבים במרכז, בחלקים הצפון-מזרחיים שלו וחלקים מהחוף המערבי של האי. במסגרת הקהילות המנהליות ישנה חלוקה לקהילות מקומיות (19 באנגרה דה הרוסימו ו-11 בפראייה דה ויטוריה) שמנוהלות על ידי הנהלה (שכוללת נשיא וקבינט) וגם ועד מקומי (שכולל יושב ראש ומועצה).
אנגרה דה הרוז'ימו, היא הבירה ההיסטורית של טרסיירה, והיא העיר העתיקה ביותר בארכיפלג (נוסדה ב-1534). בהתחשב בחשיבותה ההיסטורית כמרכז לתגליות ימיות במאות ה-15 וה-16 הוכרז מרכז העיר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסקו. הכרזה זו נעשתה גם כי העיר קישרה בין אירופה לעולם החדש וב-1499 וסקו דה גמה וב-1539 פדרו דה אלוואראדו השתמשו בנמל זה כנמלי הבית שלהם. ההכרזה של אונסק"ו התבססה על קריטריונים שלפיהם הנמל הוא בעל חשיבות היסטורית עולמית.
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפעילות הכלכלית העיקרית באי טרסיירה היא גידול פרות וייצור של מוצרי חלב. האי כולל 2 נמלי ים עיקריים, אחד באנגרה דה הרוסימו ואחד בפראייה דה ויטוריה וכן שדה תעופה מסחרי ושדה תעופה צבאי שמשמש את צבא ארצות הברית.
תרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמות השוורים הפורטוגזיות נפוצות באי והן כוללות שני סוגים: מלחמת שוורים מסורתית שנעשית על ידי רכיבה על סוסים בזירה ומלחמת שוורים ברחוב.
הסוג השני נפוץ החל מהמאה ה-16 ובו לוקחים חלק תושבי האי הכפריים החל מחודשים אפריל-מאי ועד תחילת ספטמבר. באירועים אלו, השור משוחרר בכיכר העיר (או במקום פתוח אחר) עם חבל ארוך שקשור לצווארו. החלק השני של החבל אחוז על ידי 8 גברים שלבושים באופן מסורתי בחולצות לבנות, מכנסיים אפורים וכובעים שחורים והם שולטים בשור מרחוק. אנשים אמיצים מתגרים בשור ומנסים להתקרב אליו מבלי שינגח בהם. אנשים בקהל מנסים להרגיז את השור, לאחוז בחבל שלו עד שלבסוף השור משוחרר והפסטיבל שכולל סעודה כיד המלך מתחיל.
בערים מסוימות, מלחמות שוורים מתבצעות על גבי סוסים והם כוללות תהלוכות המוניות של גברים הלבושים בתלבושות מהמאה ה-16, של סייסים ושל נושאי כליהם. הסייס הוא מרכז האירוע והוא ינסה לעייף את השור ולתקוע חיצים בגבו. המטאדורים פה, בניגוד למטאדורים בספרד, ממלאים תפקיד קטן באירוע ותפקידם לרוב הוא להסיח את דעתו של השור. בסופה של כל מלחמת שוורים יסתערו על השור 8 גברים, כאשר המנהיג שלהם ינסה לתפוס את השור בקרניו וינסה להכניע אותו. כשהשור יותש יתפזרו הגברים ויוכרז סופו של הקרב.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האי טרסיירה באתר האיים האזוריים
- טרסיירה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ These archaeological sites were first identified by Nuno Ribeiro (in 2010) during archeological visits to Corvo and Terceira, but further examination and dating were required to authenticate their validity
- ^ Lusa (5 March 2011), J.M.A., ed., Estruturas podem ter mais de dois mil anos: Monumentos funerários descobertos nos Açores (in Portuguese), Lisbon, Portugal: Correio da Manhã
- ^ The beginning of the discovery of the main islands would not begin until two years later, when the islands of Santa Maria and São Miguel would be discovered, and attributed to Gonçalo Velho Cabral.
- ^ 1 2 3 4 5 Carlos Melo Bento (2008), p.27
- ^ Ironically, Álvaro Martins Homem had already begun settlement of the Angra area at the time that the Infante D. Beatriz assigned the colony to the Captain
- ^ The Maciço da Serra do Cume, located within the ancient remnants of the Cinco Pico caldera, is a clear example of the patchwork of small holdings visible in the Azores.