טירת איטר
 | |
| טירת איטר ב-1979 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | טירה |
| כתובת |
Schlossweg 1  |
| מיקום |
איטר |
| מדינה | אוסטריה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1241 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1241 |
| קואורדינטות | 47°28′14″N 12°8′23″E / 47.47056°N 12.13972°E |
 | |
  | |
טירת איטר היא טירה מהמאה ה-19 באיטר, כפר בטירול, אוסטריה. בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, היא הפכה לכלא נאצי עבור אסירים פוליטיים צרפתיים חשובים. ובה התנהל בתחילת מאי 1945 קרב יוצא דופן בו נלחמו חיילים אמריקאים, לוחמי מחתרות אוסטריים, האסירים הצרפתיים וחיילי ורמאכט גרמניים, נגד הואפן אס אס.
מִקוּם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטירה ממוקמת על גבעה ברום 666 מטרים (2,185 רגל) השוכנת בכניסה לעמק בריקסנטל, כ-5 קילומטרים (3.1 מיל) דרומית לוורגל ו-20 קילומטרים (12 מיל) ממערב לקיצביל.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טירה במקום הוזכרה לראשונה במסמך משנת 1241[1]; ייתכן שבניינים קודמים היו קיימים מאז המאה ה-10. הבריקסנטל היה במקור נחלתם של הנסיכים-הבישופים של רגנסבורג; הטירה הייתה מושב מנהלי של הרוזנים מאורטנבורג בתפקידם כבית דין של פוגט, והיא שימשה גם להגנה על אחוזות רגנסבורג מפני פלישות של הארכיבישופים השכנים של זלצבורג. אף על פי כן, הבריקסנטל נרכשה על ידי זלצבורג ב-1312, וב-1380 מכרו לבסוף הבישופים של רגנסבורג את איטר לארכיבישוף הרגל השני של זלצבורג.
הטירה נהרסה במהלך מלחמת האיכרים הגרמנים ב-1526. במאה ה-17 הועבר מקום מושבו של הממשל המקומי להופגרטן, ולאחר מכן נזנח המקום. הבריקסנטל היה שייך לזלצבורג עד שנפלה בידי ממלכת בוואריה החדשה שהוקמה ב-1805; ממשלת בוואריה הותירה את חורבת הטירה לתושבי איטר שהשתמשו בה כמחצבה. עם הסכמי קונגרס וינה, העמק הפך לחלק מהממלכה האוסטרית של טירול ב-1816.
המבנה של היום הוקם על יסודות הבניין הקודם משנת 1878 ואילך. טירת איטר נרכשה כבית מגורים בשנת 1884 על ידי סופי מנטר, פסנתרנית, מלחינה ותלמידה של פרנץ ליסט. ליסט עצמו וכן ארתור רובינשטיין הצעיר שהו בטירה; פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי תזמר את אחת היצירות שלו במהלך ביקור בטירה ב-1892. מנטר מכרה את טירת איטר ב-1902; והיא שופצה באופן משמעותי מאוחר יותר.
במלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר האנשלוס של (סיפוחה של אוסטריה ב-1938 על ידי גרמניה הנאצית), ממשלת הרייך שכרה את הטירה בסוף 1940 מבעליה, פרנץ גרונר[2]. מאוחר יותר, טירת איטר נתפסה מגרונר על ידי לוטננט גנרל האס. אס. אוסוולד פוהל בהוראת היינריך הימלר ב-7 בפברואר 1943, והוסבה לכלא עד 25 באפריל 1943. זאת כדי לכלוא בה אסירים צרפתים בולטים בעלי ערך לגרמניה הנאצית[3][4], המתקן הוצב כמחנה משנה בניהול מחנה הריכוז דכאו [2].
בין האסירים הבולטים היו ראשי ממשלת צרפת לשעבר אדואר דלאדייר ופול רנו; [5] הרמטכ"לים הצרפתיים מוריס גמלין [6] ומקסים ווייגנד, שהיו בולטים במהלך המלחמה המדומה[7]; הטניסיאי ז'אן בורוטרה, לשעבר הנציב הכללי לספורט במשטר וישי [8]; מנהיג הימין פרנסואה דה לה רוק(צר'), מנהיג תנועת הימין צלב האש[9]; מנהיג האיגוד המקצועי לאון ז'ואו[10]; אנדרה פרנסואה-פונסט, פוליטיקאי ודיפלומט; ומישל קלמנסו, פוליטיקאי ובנו של ז'ורז' קלמנסו; נשיא צרפת לשעבר אלבר לברן הוחזק באיטר למשך שלושה חודשים ב-1943, לפני שנשלח חזרה לצרפת מסיבות בריאותיות; מארי אגנס דה גול(צר'), חברת ההתנגדות ואחותו של הגנרל שארל דה גול, נכלאה בטירה ממש בסוף המלחמה, באפריל 1945. [11]
מלבד אסירי ה-VIP הצרפתים, הוחזקו בטירה מספר אסירים מזרח-אירופיים מדכאו, שביצעו בה עבודות תחזוקה ועבודות מזדמנות אחרות[12].
קרב טירת איטר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הקרב על טירת איטר
אחר הצהריים של ה-4 במאי 1945, מפקד מחנה הריכוז דכאו, אדוארד ויטר, ברח לטירת איטר, שם מת בנסיבות לא ברורות. זמן קצר לאחר ששומרי ה-יחידות גולגולת המת ברחו, האסירים התחמשו והמתינו למתקפה צפויה מצד חיילי הואפן אס אס שעדיין התנגדו בתוקף לכניעה. שני טנקי שרמן מגדוד הטנקים ה-23 של דיוויזיית השריון ה-12 של ארצות הברית בפיקודו של סרן ג'ון סי 'ג'ק' לי ג'וניור, וגורמים אנטי-נאציים מהוורמאכט בפיקודו של מייג'ור יוסף 'ספ' גנגל, הגיעו למקום[13]. שלוש הקבוצות הדפו יחד סיורים של ה-SS לאורך כל הלילה. הקרב נמשך עד הבוקר של 5 במאי, כאשר כוח חזק של 100–150 אנשי אס אס תקף את הטירה עד שהגיעה תגבורת מגדוד חיל הרגלים האמריקאי 142 בסביבות השעה 16:00 באותו יום[14][15][16].
שימור
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה ננטשה הטירה עד שנת 1950 אז וילי וולדריך רכש אותה והפך אותה למלון יוקרה. אולם, המלון נתקל בבעיות כלכליות והוא נרכש על ידי חברת אחזקות לפני שנמכר לבעלים פרטיים ב-1985. מאז, הוא בבעלות פרטית ואינו פתוח לציבור. הוא בבעלותו של עורך הדין ד"ר ארנסט בוסין מהעיר קופשטיין, אוסטריה[17][18].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Harding, Stephen (11 בספטמבר 2008). "The Battle for Itter Castle". Historynet.com. נבדק ב-2014-08-09.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Harding 2013, pp. 11–13.
- ^ Harding 2013, pp. 21–22.
- ^ Piekałkiewicz, Janusz (1974). Secret Agents, Spies, and Saboteurs: Famous Undercover Missions of World War II. William Morrow.
- ^ Harding 2013, pp. 43–44.
- ^ Harding 2013, pp. 27–28.
- ^ Harding 2013, pp. 53–55.
- ^ Harding 2013, pp. 45–46.
- ^ Harding 2013, p. 57.
- ^ Harding 2013, pp. 36–37.
- ^ Harding 2013, pp. 59–62.
- ^ Harding 2013, pp. 72 and 181.
- ^ Roberts, Andrew (12 במאי 2013). "World War II's Strangest Battle: When Americans and Germans Fought Together". The Daily Beast. נבדק ב-17 ביוני 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "French Leaders Freed". נבדק ב-2011-01-24.
- ^ Rice, Bernard L. (בדצמבר 1997). "Recollections of a World War II Combat Medic" (PDF). Indiana Magazine of History. XCIII: 312–344. אורכב מ-המקור (PDF) ב-20 בדצמבר 2015. נבדק ב-9 באוקטובר 2015.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Lüpke, Marc von (2015-02-24). "Schlacht von Itter 1945: Amerikaner und Wehrmacht gegen SS". Der Spiegel (בגרמנית). ISSN 2195-1349. נבדק ב-2024-11-07.
- ^ "Das Schicksalsschloss/A Castle Big with Fate" (PDF). Hohe Salve: The Guest Magazine of the Holiday Region Hohe Salve: 20–25. Summer 2015. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2016-06-04. נבדק ב-2016-05-09.
- ^ "Schloss Itter - Tyrol". burgen.tibs.at (בגרמנית). אורכב מ-המקור ב-27 בספטמבר 2016. נבדק ב-9 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה)