אלבר לברן

אלבר לברן
Albert Lebrun
לידה	29 באוגוסט 1871; מרסי-לה-או (אנ'), הרפובליקה הצרפתית השלישית
פטירה	6 במרץ 1950 (בגיל 78); פריז, הרפובליקה הצרפתית הרביעית
מדינה	צרפת
מקום קבורה	מרסי-לה-או
השכלה	אקול פוליטקניק; בית הספר הלאומי הגבוה למכרות ;
מפלגה	הברית הרפובליקאית דמוקרטית
בן או בת זוג	מרגריט לברן (5 בפברואר 1902–25 באוקטובר 1947)
	10 במאי 1932 – 11 ביולי 1940; (8 שנים)
	→ פול דומר וינסנט אוריאול ←
	1 ביוני 1898 – 31 במאי 1902; (4 שנים)
	1 ביוני 1902 – 31 במאי 1906; (4 שנים)
	1 ביוני 1906 – 31 במאי 1910; (4 שנים)
	1 ביוני 1910 – 31 במאי 1914; (4 שנים)
	1 ביוני 1914 – 7 בדצמבר 1919; (5 שנים)
	8 בדצמבר 1919 – 20 בינואר 1920; (44 ימים)
	11 ביוני 1931 – 10 במאי 1932; (335 ימים)
	→ פול דומר Jules Jeanneney ←
	11 בינואר 1920 – 12 במאי 1932; (12 שנים)
	12 בינואר 1913 – 21 בינואר 1913; (10 ימים)
	→ אלכסנדר מילראן Eugène Étienne ←
פרסים והוקרה
	אביר מסדר הפיל (1933); Order of the White Eagle (1932); המסדר המלכותי של השרפים; אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט; Grand Cross of the Order of Nichan el Anouar; המסדר העליון של ישו; מסדר כוכב אנג'ואן; הצלב הגדול של המסדר המלכותי של קמבודיה; הצלב הגדול של מסדר הדרקון של אנם; ראש מסדר לגיון הכבוד; צלב גדול של לגיון הכבוד ;
חתימה

אלבר לברן (בצרפתית: Albert Lebrun, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; 29 באוגוסט 1871 – 6 במרץ 1950) היה נשיא צרפת, האחרון שנשא בתפקיד זה בזמן הרפובליקה הצרפתית השלישית.

חייו

לברן נולד למשפחת חקלאים. הוא למד באקול פוליטקניק ובאקול נסיונל סופרייר דה מין (בית הספר הגבוה להנדסת מכרות בפריז), וסיים את שניהם בציונים גבוהים. לאחר מכן החל לעבוד כמהנדס מכרות, אך חדל מכך בגיל 29, עת נכנס אל הפוליטיקה.

לברן נבחר לבית הנבחרים (הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי על פי חוקת הרפובליקה הצרפתית השלישית) בשנת 1900, כחבר המפלגה הרפובליקנית השמאלית. לאחר מכן כיהן כשר המושבות בין 1911–1914. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזב את תפקידו בממשלה ונלחם כחייל קרבי. בין היתר לחם בקרב ורדן. בשנת 1917 שב לממשלה ועד שנת 1919 כיהן כ"שר האזורים המשוחררים". הוא היה קיצוני בדרישותיו מגרמניה ועל רקע מה שראה כויתורים של ז'ורז' קלמנסו התפטר מהממשלה^[1].

הוא הצטרף ל"ברית הדמוקרטית" ונבחר מטעמה לסנאט (הוא הבית העליון) בשנת 1920 ממחוז מרת ומוזל. הוא נבחר לכהן כסגן נשיא הסנאט בשנת 1925, ובסוף 1931, בעקבות מותו של נשיא הסנאט שימש כנשיא הבית^[1].

נשיא

עם הירצחו של נשיא צרפת פול דומר בידי מהגר רוסי לא שפוי בשם פאבל גורגולוף, ב-6 במאי 1932, נבחר לברן לנשיא צרפת^[2]. הוא מיעט להשתמש בסמכויותיו כנשיא וכיבד את החלטות הפרלמנט והממשלה, גם כאשר לתפקיד ראש הממשלה נבחר איש השמאל הקיצוני^[3]^[4]. במהלך כהונתו הראשונה התמודדה צרפת עם משבר כלכלי וידעה תהפוכות פוליטיות רבות, כאשר ממשלות רבות קמו ונפלו. בעקבות התחזקות גרמניה הנאצית, התהדקו הקשרים בין צרפת ובריטניה ולברן השתתף בהידוק הקשרים עם מלך בריטניה.

לברן נבחר לכהונה שנייה בשנת 1939, במידה רבה בשל העובדה כי הצליח לרצות את כל הצדדים במאבקים הפוליטיים בצרפת בשנים אלו.

במלחמת העולם השנייה

בעקבות ההצלחה הגרמנית במערכה על צרפת ועל ארצות השפלה במלחמת העולם השנייה, כיבוש פריז ומעבר הממשלה לבורדו, נוצר תיקו בממשלת צרפת בין תקיפים בראשות ראש הממשלה פול רנו, שביקשו להמשיך בלחימה בדרך זו או אחרת, לבין תבוסתנים, בראשות המרשל אנרי פיליפ פטן, שביקשו להיכנע. לברן עצמו נטה לתקיפים, ותמך בתוכנית ההולנדית למעבר הממשלה לצפון אפריקה, אולם הרגיש מחויב להחלטת הרוב וסירב להפעיל את כובד משקלו להכריע בין הצדדים. ב-16 ביוני 1940, לאחר שרנו ראה עצמו במיעוט בממשלתו, הוא ביקש להתפטר. לברן ביקש ממנו להמשיך בתפקידו ולהוביל בירורים עם גרמניה לגבי תנאים להפסקת אש, אך רנו סירב לכך. בעקבות זאת, הטיל לברן על פטן להרכיב ממשלה^[5]. לאחר מכן נימק לברן צעדו זה בכך ששמע לעצתו של הרמטכ"ל הצרפתי, מקסים וייגאן, אשר סבר כי המלחמה אבודה. ב-22 ביוני 1940 חתמה צרפת על הסכם הכניעה לגרמניה, ולאחר מכן הוכרזה ממשלת וישי, שבראשה עמד פטן כ"ראש המדינה". ב-12 ביולי 1940 נתבקש לברן להתפטר, וכך עשה^[6].

לברן נמלט לעיירה ויזיל ב-15 ביולי, אך נתפס ב-27 באוגוסט 1943 על ידי הגרמנים^[7], ונשלח לשבי בטירה בטירול. בשל בריאותו הלקויה הורשה לשוב לעיירה ויזיל לאחר כחודשיים, אך נשמר במעצר בית.

ב-13 באוקטובר 1944 כאשר שוחררה צרפת על ידי בעלות הברית, נפגש לברן עם דה גול, על מנת להביע בו את תמיכתו, להודות בכך שמינויו של פטן לראש הממשלה היה משגה, ולהכיר במנהיגותו. לברן טען כי להלכה לא התפטר מעולם מתפקידו כנשיא, ולמעשה המשיך לשמש בו עד שנת 1944, שכן לאחר פיזורה של האספה הלאומית לא היה לו למי להגיש את התפטרותו. לכך השיב דה גול בזיכרונותיו כי "ביסודו של דבר, כראש המדינה חסרו לו שני דברים: שהוא יהיה ראש, ושתהיה מדינה"^[8].

לאחר המלחמה פרש לברן מן הפעילות הציבורית. הוא נפטר מדלקת ריאות בפריז בשנת 1950. שמו נודע בציבור כדמות אפרורית שאינה מובילה מהלכים, בניגוד למנהיגים כמו ז'ורז' קלמנסו ושארל דה גול^[9].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלבר לברן בוויקישיתוף

אלבר לברן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אלבר לברן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² עזריאל קרליבך, אלברט ליברון, הצופה, 5 באפריל 1939
^ ליברון נשיא צרפת, דבר, 29 באוגוסט 1943
^ בחירות לארמון אלישע, הצופה, 27 בנובמבר 1953
^ Jean-Baptiste Duroselle, France and the Nazi Threat, page 36
^ Eleanor M. Gates,End of the Affair, pages 238-240
^ The Trial of Pierre Laval, page 167
^ לברן ופונסה נעצרו, הצופה, 29 באוגוסט 1943
^ Au fond, comme chef de l'État, deux choses lui avaient manqué : qu'il fût un chef ; qu'il y eût un État
^ הניגודים במדיניות הצרפתית, המשקיף, 16 בדצמבר 1946

[קרליבך-1] ¹ ² עזריאל קרליבך, אלברט ליברון, הצופה, 5 באפריל 1939

[2] ליברון נשיא צרפת, דבר, 29 באוגוסט 1943

[3] בחירות לארמון אלישע, הצופה, 27 בנובמבר 1953

[4] Jean-Baptiste Duroselle, France and the Nazi Threat, page 36

[5] Eleanor M. Gates,End of the Affair, pages 238-240

[6] The Trial of Pierre Laval, page 167

[7] לברן ופונסה נעצרו, הצופה, 29 באוגוסט 1943

[8] Au fond, comme chef de l'État, deux choses lui avaient manqué : qu'il fût un chef ; qu'il y eût un État

[9] הניגודים במדיניות הצרפתית, המשקיף, 16 בדצמבר 1946

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

נשיאי צרפת
הרפובליקה הצרפתית השנייה	ז'אק-שארל דופונט דה ל'אור • לואי נפוליאון בונפרטה	דגל צרפת
הרפובליקה הצרפתית השלישית	אדולף טייר • פטריס דה מק-מהון • ז'יל גרווי • מארי פרנסואה סדי קארנו • ז'אן קזימיר-פרייה • פליקס פור • אמיל לובה • ארמאן פלייר • רמון פואנקרה • פול דשאנל • אלכסנדר מילראן • גסטון דומרג • פול דומר • אלבר לברן
הרפובליקה הצרפתית הרביעית	ונסן אוריו • רנה קוטי
הרפובליקה הצרפתית החמישית	שארל דה גול • ז'ורז' פומפידו • ואלרי ז'יסקר ד'אסטן • פרנסואה מיטראן • ז'אק שיראק • ניקולא סרקוזי • פרנסואה הולנד • עמנואל מקרון