טיוטה:קבוצת מרקנהוף

עבודה חקלאית בחוות מרקנהוף. יוני 1920

קבוצת מרקנהוף הייתה קבוצת חלוצים מגרמניה, שהקימה בישראל את קיבוץ בית זרע. הקבוצה נקראה על שם החווה בה עשתה את הכשרתה, חוות מרקנהוף.

רקע

חוות מרקנהוף הייתה חווה חקלאית סמוך לעיר פרייבורג בגרמניה. בשנת 1919 היא נרכשה על-ידי תעשיין יהודי מפרייבורג בשם קונרד גולדמן (גר'), והוא יסד בה חוות הכשרה לצעירים ציונים לקראת עלייתם לארץ-ישראל. חברי ההכשרה הגיעו אליה כבודדים או בקבוצות קטנות. מברלין הגיעו שתי קבוצות קטנות שחברו להן יחד ונקראו בהמשך "הקבוצה הברלינאית". לאחת מהן כבר היה עבר של פעילות כקבוצה ציונית בתוך תנועת בלאו-וייס. הקבוצה השנייה כללה את חניכי תנועת יהודה הצעיר. מדריכם היה גרשם שלום, והקשר בינו לבינם נשמר ונמשך גם בארץ. אל הקבוצה הברלינאית הצטרפו עוד כמה חברים, ונוצרה חבורה מגובשת שהחליטה על דרך משותפת בהגשמה הציונית. יש לציין, שהיו בהכשרה קבוצות דומות נוספות. כאשר ביקר ארתור רופין בגרמניה הזמינו אותו חברי הקבוצה הזו לבקר בהכשרה. רופין בא, התרשם, ומאז עמד בקשר עם קבוצה זו בהמשך דרכה. הוא התייחס אליה כאל "קבוצת מרקנהוף" היחידה, למרות שכל הקבוצות שיצאו מהחווה נקראו בשם זה. כולן התפרקו והתפזרו בהדרגה לאחר העלייה, ורק חבורה זו, שהקימה את בית זרע, שרדה כקבוצה.

ההכשרה בחווה

בחוות מרקנהוף התנסו הצעירים היהודים במגוון היבטים של חקלאות, תוך שימת דגש על ההיבטים הרלוונטיים לארץ ישראל. בראש וראשונה הם עברו מחזור שלם של גידול תבואה: חריש, זריעה, קציר, טיפול בתבואה, טחינתה לקמח וכמובן - אפיית לחם. תוך כדי כך למדו להפעיל את הכלים החקלאיים הנחוצים ליישום המחזור החקלאי. בנוסף השתלמו ועבדו בפועל בענפי חקלאות שונים כמו רפת, לול עופות כרם עם יקב ליין ועוד.

לאחר השלמת מסלול הכשרה בן שנתיים הוציאה הקבוצה גרעין עלייה ראשון, בן שבעה חברים, שעלו לארץ בדצמבר 1921. שלא כמקובל, הם הביאו עמם ציוד רב: מחרשות, עגלות, כלי-יד חקלאיים, כלי נגרות וסנדלרות ואפילו אינקובטור, שליווה אותם בנדודיהם עד מקום הקבע ושימש יסוד לענף הלול.

קבוצת השבעה במרקנהוף. 30 ביוני 1921. מימין לשמאל, עומדים: דשה, אדי, סלי, שיינדל. יושבים: צפורה, זם (שם), אלזה

תחנה ראשונה: עין גנים

מיד עם בואם לארץ התמקמו השבעה בעין גנים, ליד פתח תקווה. מטרתם הייתה להקים משק חקלאי קטן כהכנה ליישוב הקבע. בחודשיים הראשונים עבדו בכל עבודה שמצאו כדי להשתכר למחייתם ולהיות מסוגלים לשכור בית. כשהושגה המטרה עזבו את העבודות הזמניות והניחו יסודות למשק שלהם. ההתחלה הייתה צנועה מאד: הם קנו פרה אחת, שתי פרדות - כדי לחרוש, בתשלום, עבור האיכרים - ותשע תרנגולות. הם העמידו את האינקובטור בבית המוטורים של עין גנים, והדגירו בו, בשכר, אפרוחים עבור אחרים. בהמשך הקימו לול, והדגירו אפרוחים גם עבור עצמם. חלוקת העבודה הייתה פשוטה: שלושת הבחורים עבדו אצל האיכרים וארבע הבחורות עבדו באחזקת הבית - בישול, נקיון, כביסה - ובנוסף עבדו בלול ובגן ירק שהקימו.

תוך זמן לא רב התבססו חברי הקבוצה כלכלית ופרנסו את עצמם היטב. אז הפסיקו כמעט לגמרי את עבודות החוץ של הבחורים, חכרו שטחי קרקע נוספים, הגדילו את גן הירק וגידלו גם מספוא לפרות.

קבוצת מרקנהוף הייתה ייחודית וראשונית בנוף החלוצי בכמה אספקטים. אחד מהם היה התחרות בשוק הערבי:

”הבחורות שלנו היו הראשונות, שהופיעו בשוק פתח תקווה, לצד הערבים, והציעו למכירה את פרי עמלן. בהתחלה כמשוגעים היינו בעיני בעלות הבית שבמושבה, ואך בקושי התרגלו לגשת אלינו ולקנות את תוצרתנו”

ועוד:

” כאשר ניצבו בחורותינו בשוק למכור את תוצרתנו עורר הדבר סנסציה גדולה בכל פתח-תקוה. [...] בעלות הבית היו מקבלות את סחורתן בתוספת שיעור מפי הבחורות על גודל החשיבות של עבודה עברית ותוצרת-הארץ. התעמולה הזאת עשתה פרי. אחרי זמן מה באו אכרי פתח-תקוה לברך אותנו על הניצחון, שנחלנו בכיבוש השוק המקומי”

בזמן השהות בעין גנים הצטרפה "הקבוצה הברלינאית", כמתוכנן, ונקלטו גם חברים חדשים. הקבוצה קבעה לה עקרון קליטה חריג למדי, לפיו מועמד חדש יתקבל רק אם אחד החברים, לפחות, מכיר אותו וממליץ עליו. מועמדים התקבלו כחברים לאחר בדיקת כישורים מקצועיים והתאמה חברתית. שנתיים ישבה הקבוצה במקום ועשתה חייל. מספר חבריה הגיע ל-24, והגיע הזמן להתיישבות קבע. בשל השם הטוב שיצא לה הוגשו לה כמה הצעות להתיישבות. הטובות שבהן היו הצעת פיק"א להתיישב בבנימינה, שאך-זה נוסדה, והצעת ההנהלה הציונית ליישב את פג'ה, ליד פתח תקווה. אך הקבוצה החליטה ללכת להתיישבות רק בעמק יזרעאל, ולהגשים בכך חלום מתחילת דרכה בגרמניה. היא קבלה את הצעת המרכז החקלאי להתיישב זמנית ברוב אל נצרא, אתר בעמק יזרעאל, שבו רוכזו קבוצות התיישבות לפני עלייה ליישוב קבע. זאת במסגרת תוכנית להקמת גוש של שלושה יישובים חקלאיים בעמק.

המעבר לרוב אל נצרא החל בנובמבר 1923, והתבצע שוב באופן דו-שלבי מתוכנן: בתחילה עברו 14 חברים עם חלק מהציוד, הקימו אוהלים והתבססו במקום. לאחר כמה שבועות עברו הנותרים עם האינקובטור ושארית הציוד. הקבוצה החלה לארגן את חייה בשנית, בציפייה להתיישבות קבע.

תחנה שנייה: רוב אל נצרא

אנשי הקבוצה הגיעו לרוב אל נצרא מלאי תקווה ומרץ, אך הם נתקלו במציאות קשה:

התכנית, שהוצגה לקבוצה לפני המעבר, כמעט לא התממשה: מסירת השטחים שהובטחו נדחתה שוב ושוב, תוכניות הפיתוח לא בוצעו והתקציב הקטן, שקבלו מן המוסדות באופן קבוע - להשקעות בלבד -הצטמצם עוד יותר. חברי הקבוצה נכנסו מיד עם בואם לחורף קשה. הם גרו באוהלים, שנפלו תכופות בסערות, התקשו להתמודד עם סוג אדמה לא מוכר - אדמת בוץ כבדה - והתפרנסו בקושי. הם החלו לסבול מתזונה לקויה ואף חוו רעב ממשי. עם זאת, הבעיה הקשה מכל הייתה בעיית המים:

”מים לא היו במקום. היינו נאלצים להוביל מים מבלפוריה הסמוכה, אך גם אצלם הכמות הייתה מצומצמת ורק בשעות הבוקר אפשר היה "לגנוב" קצת יותר. את החביות היינו מריקים לתוך טאנק שחור, אשר שימש לשתייה לפרדות, וממנו היינו לוקחים גם לרחיצה וכביסה. רק פעם בשבוע מותר היה להתרחץ, וגם אז התרחצו כמה חברים בגיגית אחת של פח במשותף. נוסף לכל קרה לא פעם, כי בגלל הבוץ - ידועות הדרכים בעמק בחודשי החורף - אי-אפשר היה בכלל להביא מים”.

כל הקשיים האלה גרמו למורל נמוך והתרופפות חברתית. החלו עזיבות, שערערו את הקבוצה מבחינה חברתית וכלכלית, והיא מצאה עצמה נאבקת לא רק בקשיים הפיזיים אלא גם בדכדוך שהשתרר בתוכה:

”כמה פעמים אמרנו נואש וחשבנו לקבל אחת מהצעות האיחוד הנכבדות, שהוצעו לנו באותה תקופה הן מצד דגניה א' וגבע והן מצד מזרע. אולם מדי פעם, בהגיענו עד להכרעה - גבר הרצון לחיים עצמיים והמשכנו בדרכנו, למרות הקפאון החברתי והמשקי שנראה לעיתים חסר-מוצא ונטול כל סיכויים”.

לבסוף, בכורח הנסיבות, נאלצה הקבוצה להתגמש, כדי לשרוד. ”שנתיים ישבנו במקום הזה תוך ציפייה לתוספת קרקע שבוששה לבוא. לבסוף נענינו להצעת יוסף ברץ בשם דגניה והמרכז החקלאי כאחד, שנעבור לעמק הירדן. שלחנו משלחות ושקלנו בדעתנו שקול היטב עד אשר הכרענו”.

הקבוצה החליטה להחליף עמק בעמק, בתקווה לעתיד חדש. היא החליטה לעבור למקום שהוצע לה - אום ג'וני, ליד דגניה ב' - מצוידת בהבטחה, שבהמשך תעלה להתיישבות קבע בקרבת מקום, בנקודה שנקראה "כפר גון". בפגישות של אנשי מרקנהוף עם אנשי דגניה עמדו האחרונים על העובדה שהקבוצה קטנה מדי, והזהירו את המרקנהופים כי ייכשלו אם לא יכפילו, לפחות, את מספרם. לדבריהם, נחוץ היה מינימום של 50 איש כדי לבנות ולהחזיק משק בעמק הירדן. אנשי מרקנהוף מנו 23 נפשות באותו זמן, אבל הם לא קבלו את העצה. בטוחים היו ביכולתם להחזיק משק, והעדיפו להמשיך בשיטתם - קליטה סלקטיבית של בודדים.

המעבר לאום ג'וני: הפעם, שלא כמו במעבר לרוב אל נצרא, לא היה די בהחלטת הקבוצה וגם לא בהחלטת המרכז החקלאי. חלוקת האדמות ליישובים העתידיים בעמק הירדן הייתה בתקופה זו נושא מרכזי על שולחן הנהגת היישוב, וגורמים רבים היו מעורבים בה. ההנהלה הציונית והקרן הקיימת סירבו לאשר את התיישבותה של קבוצת מרקנהוף בעמק ללא הסכמתה של חברת החשמל - למעשה, הסכמתו של פנחס רוטנברג - אשר שהה בתקופה זו בחוץ לארץ. רוטנברג היה בעל הקרקעות לאורך חופי הירדן, אותן קנה בשותפות עם חברת פיק"א, שהייתה אז רבת-כוח, והצטרפה בכך לקבוצת בעלי העניין. בינתיים, עד לקבלת החלטות סופיות, נמסרה אום ג'וני לידי פיק"א, אבל לה היו תוכניות משלה, והיא לא מיהרה לאפשר את מעבר הקבוצה למקום. הקבוצה שלחה נציגים, שהתדיינו עם נציגי פיק"א במשך שבועות, עד שהגיעו למסקנה כי מדובר בעיכוב מכוון. לאור זאת, החליטה הקבוצה שאין ברירה אלא לנקוט בתכסיס: נציגיה הגיעו להסכם עם פיק"א, שהתיר רק אחסון של יבול בחושות של אום ג'וני, אך מיד לאחר חתימת ההסכם נכנסה כל הקבוצה לגור בחושות אלה. תאריך המעבר: 12.10.1926. מספר המתנחלים: 25. ההתיישבות באום-ג'וני הייתה לעובדה, ופיק"א נאלצה להשלים עמה.

תחנה שלישית: אום-ג'וני

עוד לפני המעבר לאום ג'וני כבר עזבה קבוצת מרקנהוף את רובע אל נצרא ועברה להתגורר בצריף שבנתה בדגניה א'. משם יצאו החברים יום יום לאום-ג'וני כדי להכין את החושות למגורים. הם גם הכניסו בהן חידוש, שלא היה מוכר בעמק הירדן:

”החושות הערביות היו במצב רע מאד, מלאות פשפשים, בלי חלון ודלת. ערבי אחד ושמו מחמוד, אשר נשאר עוד כאן מזמן הפרסי, לימד אותנו להכין את הטיט מחמר וקש, ואנו בעצמנו טייחנו את כל החדרים. הכינונו אחר כך דלתות וחלונות חדשים, והיינו הראשונים בסביבה זו, שהכנסנו בחלונות מסגרות-רשת נגד יתושים. העובדה, כי באותו הזמן שבכל המשקים פשטה קדחת קשה, לא היה אצלנו אף מקרה אחד של קדחת, הביאה מהר לידי כך, שהשימוש ברשת חלונות נתקבל גם במשקי הסביבה”

אנשי מרקנהוף גם הפתיעו את אנשי העמק, שבאו לבקרם, בכילות שלהם: היו אלו רשתות על עמודים דקים, מעין חופות רשת, שהותקנו על המיטות ומנעו כניסת יתושים בלילה. תחילה היו הכילות ללעג בפי אנשי העמק, אך במהרה אימצו כולם גם את החידוש הזה.

החורף והאביב של 1927 עברו על הקבוצה בלא אירועים מיוחדים. חברי הקבוצה הביאו בחשבון, כי יעברו כמה שנים עד שיוכלו לעלות למקום הקבע. זאת לאור המצוקה הכספית של המוסדות, שהכתיבה קצב איטי של התיישבות. בינתיים הקימו באום ג'וני חדר אוכל ושירותים שונים. בשטח המושקה מתחת לאום ג'וני גידלו ירקות ומספוא ובשדות הרחוקים - גידולי פלחה. את הפרות והעגלות החזיקו ברפת של דגניה ב'. עיקר מעייניהם היו ב"נקודה". במקביל, הם נכנסו למאבק עם רוטנברג, שרצה להזיז אותה לדלהמיה (אזור אשדות יעקב) או לפחות להרחיקה מגדות הירדן. חברי הקבוצה לא ויתרו, ולאחר משא ומתן עיקש השיגו את מבוקשם. הנקודה נשארה במקומה, על גדת הירדן, במקום בו היא נמצאת כיום. במקביל עסקו רבות בתכנון המשק והבניין של יישובם העתידי. נכנסו לפרטים באשר לתפקידו ומיקומו של כל בנין ובנין. הם החליטו לעבור לנקודה רק כאשר תושלם בנייתה, ותהיה ראויה למגורים: ”רצינו להימנע מארעיות בפעם הרביעית. אך מכת גורל אחת שמה לאל את כל תוכניותינו”

"מכת הגורל" הייתה רעידת האדמה בישראל (1927) שהתרחשה ב-11 ביולי בשעה שלוש אחר הצהריים. רעידה זו, שעוצמתה הייתה 6.5 בסולם ריכטר, גרמה בכל זאת להרס גדול ונפגעים רבים בחלק המזרחי של ארץ ישראל. באום ג'וני הייתה זו שעת מנוחת הצהרים. כולם היו בתוך החושות כאשר אלו החלו להתמוטט. הקריסה הייתה הדרגתית, כולם הספיקו לצאת החוצה ללא פגע, אך תוך כמה דקות הפך היישוב לגל חורבות, ויושביו לפליטים חסרי בית.

הצעות לעזרה הגיעו במהירות, כולל הצעות לעבור זמנית ליישובים אחרים, אך חברי הקבוצה סירבו לכל פתרון, חוץ ממעבר מהיר לנקודת הקבע: ”מטעם המוסדות הציעו לנו אז צריפים ואוהלים, אך אנו דחינו כל הצעה מסוג זה. עייפים היינו מנדודים וסידורים ארעיים, ונחושה הייתה החלטתנו לעבור מיד לנקודת קבע. נאבקנו על כך וגם יכולנו”.

הקבוצה נשארה במקום ההרוס תחת כיפת השמים, הסתדרה ככל יכלתה והמתינה לסיום הבניין בנקודה. היא לא הורשתה להשתתף בבניין כי המוסדות שלחו לשם כך פועלים מובטלים, שקבלו שכר על עבודתם. ההמתנה הזו הסתיימה גם היא במפתיע בגלל כוח טבע: בתחילת ספטמבר ירד עליהם בלילה גשם פתאומי וחזק. ההפתעה, הנזקים ומפח-הנפש גרמו לתגובה מיידית: הקבוצה עברה במהירות לנקודה, שלא היו בה עדין בתי מגורים, השתכנה בשני צריפים והחלה את דרכה במקום הקבע, בית זרע.

תחנה סופית: בית זרע

שבע השנים הראשונות 1934-1927

כל הקבוצה שעברה מאום-ג'וני לנקודה נחשבת לחטיבה המייסדת בתולדות בית זרע, גם אם לא כולם הוכשרו במרקנהוף. שמות אנשי הקבוצה מונצחים בלוח זיכרון מאבן בזלת, שהוצב ב-2013 ב"פינת הראשונים". מתוך קבוצת השבעה הגיעו לבית זרע, וחיו בה כל ימיהם, שלושה חברים: שם זיו, צפורה דויטש (כרמל, לאחר נישואיה) ושיינדל כהנא (פורת, לאחר נישואיה).

שם הנקודה עצמה עבר כמה גלגולים: כאמור, לפני בוא המייסדים היא נקראה "כפר גון", ועם בואם יעדו לה המוסדות את השם "כפר נתן". אבל קבוצת מרקנהוף באה עם שם משלה, מימי ראשיתה בגרמניה, "בית זרע", שם שהציע גרשם שלום לחניכיו-ידידיו בקבוצה. כאשר התברר כי המוסדות מתנגדים לשם זה, היא יצאה למאבק עליו. תמיכה לא צפויה באה לה מצד שניים מגדולי הדור, ביאליק ועגנון, ששמע המחלוקת הגיע אליהם. הם התערבו לטובת "בית זרע", בהצביעם על השורשיות של הביטוי ועל שכיחותו במקורות היהודיים. בהשפעתם התקבל השם, ונקבע סופית

מאורעות תרפ"ט: בתקופה זו היו בעמק הירדן שני יישובים ערביים צמח ועוּבֵּדִיָה. בכל אחד מהם היו מאות תושבים. לצידם היו ארבעה יישובים יהודיים: דגניה א', דגניה ב', קבוצת כנרת (שישבה עדין בחוות כנרת) ובית-זרע. בכל ישוב היו בין 45 ל-70 איש. כשפרצו מהומות 1929 מיהרו קיבוצי העמק להתארגן לקראת בוא הרעה. בנוסף לנחיתות המספרית אף אחד מהם גם לא היה ערוך להגנה יישובית. בבית-זרע, למשל, היו רק 4 רובים בלתי לגליים, במצב לא תקין. נציגי היישובים החליטו, אם כן, לצופף שורות: יצאה הוראה לרכז בלילות את האוכלוסייה הלא-לוחמת בשני יישובים - דגניה ב' וקבוצת כנרת - ולהשאיר בשני האחרים רק קבוצת בחורים לשמירה. וכך, במשך כל חודש אוגוסט 1929, לפני השקיעה, נסעו רוב תושבי בית-זרע בעגלות לדגניה ב', העבירו שם את הלילה וחזרו בבוקר. בקיבוץ נשארו לשמירת הלילה 14 בחורים תופסי נשק. בסופו של דבר עברו המאורעות בעמק בשקט יחסי, פרט להתנכלויות ספורדיות, בעיקר הצתות. הנזקים שספגה בית זרע היו תבואות ומכונת דיש שהועלו באש בדלהמיה. עם זאת חל שיבוש קשה בשגרת העבודה לחודש אחד לפחות, בעיצומה של עונת הדיש. לאחר שחזר השקט הוסקו בעמק מסקנות, והתארגנה הגנה אזורית ויישובית. בבית-זרע נפרשה גדר תיל סביב הקיבוץ, הוקמו בו עמדות הגנה ולפי תפיסת הביטחון של התקופה תוכנן גם בניין מרכזי, אשר ישמש כמפלט אחרון בשעת חירום.בנוסף, הגיעו מדריכים מטעם ההגנה להדריך את תושבי העמק בירי ובלחימה הגנתית.

בשבע השנים הראשונות השקיעה הקבוצה מאמצים בהתבססות כלכלית וחברתית, אך זכתה להצלחה חלקית בלבד. בעיות יסוד, שמהן סבלה ברובע אל נצרא, שבו להציק לה בגרסה חדשה:

א. מצוקה כספית: בסוף שנות ה-20 הפכה הסוכנות היהודית לגוף האחראי על ההתיישבות, אך, כאמור, הכספים שעמדו לרשותה הצטמצמו מאוד. נציגי בית זרע, כמו עמיתיהם מההתיישבות העובדת, התרוצצו בין המשרדים בירושלים כדי להשיג את התקציב שהובטח להם, אך כמעט לא השיגו דבר. להפך, שהותם בירושלים הייתה לנטל על הקיבוץ העני. התקציב ההתיישבותי, שעליו התבססה תוכנית ההשקעות המשקית, הגיע לקיבוץ טיפין טיפין, בדרך כלל לא בכסף מזומן אלא ב"ניירות ערך", שלא היו להם מהלכים בשוק. בצוק העיתים נאלץ נציג הקיבוץ לעלות שוב ושוב לצפת, ו"להתבזות בפגישה עם מלווים-בריבית מהסוג הגרוע ביותר". מוצרים נחוצים, כמו נפט וסיגריות, נקנו שם במחירים מופקעים. במשך 8 השנים הראשונות צבר הקיבוץ חוב כלפי ההלוואות המוסדיות שקיבל בסך 16,250 לירות

ב. מצוקת קרקעות: שוב, כמו בפרשת רוב אל נצרא, לא כל האדמות שהובטחו לקבוצה אכן ניתנו לה. יותר מכך, בית-זרע, מלכתחילה, לא קיבלה את המכסה הקרקעית שלה ונאלצה להיאבק עליה. חלוקת הקרקעות בעמק הירדן הייתה פרשה ארוכה וסבוכה שנמשכה עד שנות ה-50. במאבקי החלוקה, שהתנהלו בגלוי ובסתר, הייתה ידה של בית זרע על התחתונה. החלקות שהשיגה היו בחמש פינות שונות של העמק. תשבץ לא מוצלח שהיה כרוך בבזבוז גדול: פחת של קרקע בשל פריצת דרכים רבות, קשיי ארגון, תחבורה ועוד. בכל זאת, למרות המצוקה הקרקעית, כאשר עלה קיבוץ אפיקים להתיישבות ב-1932 והוחלט, כי ארבעת קיבוצי העמק יתרמו לו 1,000 דונם לקיומו, בית זרע תרמה את הרבע שלה - 250 דונם - כנדרש.

ג. מצוקת מים: אף על פי שהקבוצה נאבקה על מיקום סמוך לירדן, שאיבת המים ממנו התגלתה כבעייתית מאוד. בתחילה, באין כל מיכשור, העלו את המים בחביות עם פרדות - תזכורת לימי רוב אל נצרא - וחיכו לתקציב מהמוסדות. כשראו שהכסף אינו מגיע בנו בעצמם מוטור ומשאבה. כך הובטחה אספקת המים לקיבוץ - גם אם לוותה בתקלות תכופות - אך לא סודרה השקיית השדות. זו בוצעה באופן פרימיטיבי על ידי החברים שחפרו תעלות, בדומה לשכניהם הערבים. לא הייתה תוכנית השקיה והחברים עסקו בלי הרף בכיוון זרם המים אד הוק, לפי הצורך, ובתחזוקת התעלות.

בתחילת שנות ה-30 כאשר אישרו המוסדות 300 דונם לבית-זרע לגידולי שלחין, צורפו לאישור תוכנית-גידולים ודרישה לתוכנית-השקייה מקצועית. הבעיה היתה, שחסרו בארץ באותו זמן הידע והניסיון בתוכניות השקיה. ידוע היה בכל ההתיישבות, כי כל המומחים שעסקו בנושא זה השאירו אחריהם מערכות השקיה כושלות או בלתי גמורות. הגיע המצב לידי כך, שהסוכנות החליטה להביא מומחי השקיה מחוץ לארץ. הידיעה על כך הגיעה לבית זרע ועוררה דאגה רבה. ברור היה לחברים, שהמלצות המומחים יבוצעו "מעל ראשם", ולהם לא תהיה כל מילה בעניין. לאיש מאנשי הקיבוץ לא היה ידע בנושא ההשקיה, אך הם החליטו לעשות מעשה: הוקם במהירות צוות, שעשה לילות כימים בלימוד החומר הדרוש. תוך כדי קריאת ספרים ומאמרים נעשו גם בדיקות מעשיות. בין השאר, הוגשו תוכניות למומחים פרטיים, וההערכות שלהם עומתו זו מול זו. במהירות בלתי רגילה רכש הצוות התמקצעות בנושא. חבר אחד התחזה למומחה והשתתף בדיונים עם המומחים מחו"ל. גם שאר אנשי הצוות הופיעו בפני המוסדות כמבינים בנושא ההשקיה. איש לא ידע, שהם אוטודידקטים חרוצים, ולא אנשי מקצוע.

הקמת האקוודוקט: המאמצים נשאו פרי, ולבסוף אושרה לבית זרע תוכנית-השקייה שכללה מתקן לשאיבת מים מהירדן, למרגלות הקיבוץ, ומערכת צינורות. התכנית נועדה להשקיית 300 דונם ולאספקת 270 ממ"ק לשעה. התקציב אושר, הציוד הוזמן, ותוך זמן קצר הכל היה מוכן להתחלה. ברגע האחרון ממש, כאשר הצינורות לפרויקט כבר הגיעו לנמל חיפה, חל מפנה מפתיע: שמחה בלאס, אז מהנדס בתחילת דרכו, הופיע בבית זרע, והצליח לשכנע את אנשיה ביתרונות של תוכניתו החלופית. בלאס בדק ומצא נקודה בירדן, סמוך לאום ג'וני, החולשת על שדות הסביבה, שניתן להזרים ממנה מים בכח-הכבידה בלבד לכל האזור המערבי של נגב כנרות. לכן הציע להוליך את המים באקוודוקט (אמת-מים) ובתעלות פתוחות, ולא בצינורות, כמתוכנן. הצעתו כללה את בית זרע וגם את דגניה ב', ובכל זאת הוזילה את מחיר המים עד כדי שליש ממחירם בתוכנית המקורית. שיקול זה הכריע. התכנית הקודמת נעצרה, הצינורות נשארו בחיפה, ותוכניתו של בלאס יצאה לפועל. האקוודוקט נחנך ב-1932 ושינה את פני החקלאות בעמק הירדן. לבית-זרע אישרו המוסדות מכסה של 500 ממ"ק לשעה, והיא הצליחה להגדילה תוך זמן קצר ל-700 ממ"ק.

המצב הכלכלי והחברתי. הצטרפות "קיבוץ ליטא"

בשבע השנים הראשונות גדל מספר החברים, בעיקר בעקבות המכביה של 1928, שהביאה לקיבוץ חלוצים מווינה וצ'כוסלובקיה, אשר הגיעו לארץ במסווה של תיירים. חברים אלה קיבלו הכשרה חקלאית בארצותיהם והשתלבו היטב בחברה ובמשק. ביחד עם מצטרפים בודדים נוספים עלה מספר החברים ל-45.

קבוצת מרקנהוף המשיכה להיות הקובעת והמשפיעה בקיבוץ ולכן התעצב בו אופי חברתי שונה משאר הקיבוצים באותה תקופה: מצד אחד, בנו המרקנהופים את חברתם על פי משנתו של מרטין בובר, שהשפיעה עליהם מנעוריהם: הם השתדלו לקיים דיאלוג פתוח, תוך כבוד הדדי, חופש דעה והתחשבות בדעתו של כל חבר; מחלוקות לובנו ובוררו בשיחה, ונפתרו בדרך של פשרה והתחשבות הדדית; בתהליך קבלת החלטות היה מאמץ להגיע להסכמה כללית, פה אחד. מצד שני, אף על פי שהיחסים בין החברים היו טובים, הם נראו קרירים למתבונן מבחוץ, שלא כמקובל בקבוצה חלוצית. מחוץ לשעות העבודה עסקו רבים מהם בענייני-רוח משלהם, ושמרו על פרטיות ומרחק אישי. בהתאם לגישה הסובלנית הכללית ניתן גם חופש לדעה הפוליטית, ובמהלך השנים התגוונו הנטיות הפוליטיות של החברים. כמחצית מהם הצטרפו למפא"י. קבוצה אחרת התקרבה לתנועת השומר הצעיר. השאר תמכו בתנועות אחרות או נקטו בנייטרליות.

הצורך להגדיל את הקיבוץ: לאחר כמה שנים החלה אזהרת חברי דגניה להתברר כמוצדקת. אמנם חברי הקיבוץ היו גאים ביכולתם להחזיק משק מוצלח בכוחות מצומצמים אך המאמץ הכרוך בכך החל לתת את אותותיו. הופיעה עייפות, שהייתה יותר נפשית מאשר פיזית: החברים הרגישו כי כל כוחות הנפש שלהם נבלעו בעבודה, ולא נותר מקום לחיי רוח, תרבות ופנאי. הם עבדו ככל יכולתם, אך כל הזמן שררה מצוקת ידיים עובדות. התברר ללא ספק, כי מספרם המצומצם לא יאפשר להם למצות את פוטנציאל ההתפתחות המשקית. בנוסף, הפרספקטיבה שלהם התרחבה, הם למדו מהקיבוצים השכנים והבינו, כי מצבם ישתפר אם יזנחו את "הבדידות המזהרת" ויצטרפו לתנועה התיישבותית גדולה ומאורגנת.

לאור כל זאת הוחלט להרחיב את המסגרת, לא על ידי בודדים אלא על ידי קבוצת-השלמה גדולה. הקיבוץ בדק את האפשרויות וכמועמד ראשון נבחר "קיבוץ ליטא", שנחשב אחד הקיבוצים החזקים והטובים. הוא השתייך לתנועת הקיבוץ הארצי, מנה כ-60 חברים וישב בפתח תקווה בהמתנה להתיישבות. במהרה נערכו פגישות היכרות, ההתרשמות ההדדית הייתה חיובית ולא עבר זמן רב עד שהוחלט בשני הצדדים על איחוד. במקביל, החליטה בית זרע להצטרף לתנועת הקיבוץ הארצי. בהסכם האיחוד הוגדרה ההצטרפות כקבוצתית-כללית, תוך הבטחת חופש בחירה לחברים, אשר לא ירצו להצטרף אישית לתנועה. האיחוד התקיים באוגוסט 1934 בחגיגיות והתלהבות רבה, ונרשם כאבן-דרך בתולדות המקום. "קיבוץ ליטא" עזב את פתח תקווה והצטרף לבית זרע.

לאחר האיחוד

האיחוד עם "קיבוץ ליטא" הצליח מעל המשוער. קיבוץ בית זרע יצא למרחב, התבסס ושגשג כלכלית וחברתית. תוך כמה שנים פרע את כל חובותיו. חברי "קיבוץ ליטא" היו צעירים בערך בעשור מקבוצת הוותיקים ורחשו להם מלכתחילה כבוד והערכה. יחס זה כלפיהם נשמר עד סוף ימיהם. חלקם נשארו בתפקידי מפתח וניהול עוד שנים רבות, לפעמים עד זקנה ושיבה. הם הקימו משפחות וזכו לראות נכדים ונינים. קבוצת מרקנהוף נחשבה ליוצרת הבסיס האיתן של הקיבוץ, אשר תרמה לו ערכי עבודה, התנהלות משקית זהירה, כבוד לזכויות הפרט, סובלנות כלפי חריגים ותרבות מרכז אירופית. גם החופש הפוליטי של הקבוצה נשמר: אמנם הקבוצה הליטאית וכל קבוצות ההשלמה הקפידו על קולקטיביות רעיונית בנוסח קיבוצי מפ"ם, אך חברי קבוצת מרקנהוף היו חופשיים להצביע כרצונם. בחיי היום-יום לא היה כל ביטוי להבדלים הפוליטיים.

במהלך שנות האלפיים התעורר בגרמניה עניין מחודש בחוות ההכשרה במרקנהוף ובקבוצת מרקנהוף עצמה. נעשו שיפוצים בחווה ונערך בה טקס בשנת 2019, במלאת מאה שנה להפיכתה לחוות הכשרה. בדצמבר 2021 התקיים בבית זרע אירוע לציון מאה שנה לעליית הקבוצה לארץ, ויצא אלבום מיוחד בהפקת ארכיון הקיבוץ.

עמודי ארון הקודש של ההכשרה הועברו לקיבוץ בית העמק ושולבו בארון הקודש של בית הכנסת של הקיבוץ

לקריאה נוספת

• מחברים/עורכים, ספר בית זרע - כ"ה שנים לקבוץ על אדמתו, הוצאת קיבוץ השומר הצעיר בית זרע, תשי"ד^{[דרושה הבהרה]}

הערות שוליים

קטגוריה:בית זרע קטגוריה:העלייה השלישית קטגוריה:עמק הירדן קטגוריה:עמק יזרעאל