טיוטה:צבא ממלכת ישראל

צבא ממלכת ישראל המאוחדת היה הכוח הצבאי של ממלכת ישראל המאוחדת, אשר שלטה בארץ ישראל במהלך תקופתם של המלכים שאול, דוד ושלמה. צבא זה מילא תפקיד מרכזי בהתבססות הממלכה, בכיבושיה ובהגנתה מפני אויבים חיצוניים, כמו הפלשתים, העמונים, המואבים, הארמים ועמים נוספים.

בתחילתו, בתקופת שאול, היה הצבא מורכב בעיקר מאיכרים מגויסים וממיליציות השבטים אשר התכנסו בעת מלחמה. עם עליית דוד לשלטון, הצבא הפך לכוח מאורגן ומקצועי יותר, כאשר הוקמה יחידת עילית קבועה – הגיבורים, לצד מערך של חיל רגלים, פרשים וכוחות קלי חימוש כגון קשתים וקלעים. צבאו של דוד התאפיין במשמעת גבוהה, בתמרון מהיר ובאסטרטגיות תקיפה מגוונות, שהובילו להרחבת גבולות הממלכה ולכיבוש ירושלים מידי היבוסים.

בתקופתו של שלמה המלך הצבא עבר רפורמות והתבסס יותר על מרכבות מלחמה, כחלק מהתחזקות הממלכה ושגשוגה הכלכלי. שלמה גם פיתח מערך מבצרים ברחבי הארץ כדי להגן על גבולות הממלכה ולשלוט בדרכים החשובות. עם זאת, בתקופתו נרשמה ירידה במספר המלחמות הישירות, ובמקום זאת הושם דגש על בריתות מדיניות ועל שימור השליטה באמצעות דיפלומטיה וכוחות משמר.

רקע והקמת הצבא בממלכה המאוחדת

ממלכת ישראל המאוחדת (תקופת המלכים שאול, דוד ושלמה, לפני הפיצול לממלכות ישראל ויהודה) התמודדה עם אתגרי ביטחון קיומיים. בראשית מלכות שאול, לא היה בישראל צבא סדיר מצויד היטב – להפך, הפלשתים שלטו בטכנולוגיית הברזל ומנעו מנפחי ברזל לפעול בישראל (שמואל א', פרק י"ג, פסוקים י"ט–כ'). כתוצאה מכך, רק המלך שאול ובנו יונתן החזיקו חרב או חנית אישית, בעוד שאר העם יצאו לקרב בכלי חקלאות מושחזים (מחרשות, גרזנים וקלשונים ועגלות) (שמואל א', פרק י"ג, פסוקים י"ט-כ"ב). במצב זה נאלץ שאול לבנות כוח צבאי כמעט מאפס. הוא החל ביצירת גרעין של צבא סדיר קטן – כ-3,000 לוחמים מובחרים – לאחר ניצחונו הראשוני על עמון בקרב יבש גלעד. שאר הכוח הורכב ממיליציות שבטיות שגויסו לפי הצורך בשעת חירום.

שאול הצליח לאחד את שבטי ישראל תחת דגל משותף במלחמה נגד אויבים כפי בני עמון, הפלשתים, מואב, אדום ועמלק, בכל העימותים הללו בלט המחסור בנשק מתקדם בצד הישראלי לעומת אויביו. למרות זאת, רוח הלחימה וגיוס המוני בני ישראל (באמצעות קריאת קרב בכל הארץ, לעיתים בעזרת סמלים כמו נתחי שור ביבש גלעד) סייעו לו לנצח בקרבות מכריעים. למשל, בקרב מכמש המפורסם (בערך בשנת 1020 לפנה״ס) ניצח צבא ישראלי קטן ולא מצויד תחת שאול ויונתן כוח פלשתי עדיף. יונתן בן שאול, עם נער נושא כליו, ביצע פעולת קומנדו נועזת: הוא טיפס בחשאי במעבר הרים סלעי והפתיע מחנה פלשתי מהעורף, הרג כ-20 פלשתים במכת פתע, וגרם לבהלה רבתי. בעקבות המהומה במחנה הפלשתי, אלוהים זרק “רעדה” (רעידת אדמה) בשטח, והפלשתים הנבעתים החלו להכות זה את זה באפלה. ניצול ההפתעה והבלבול הצליח מעל למשוער: הפלשתים נסוגו באבדות כבדות (שמואל א', פרק י"ד). יוסף בן ממתיהו אף ציין 60 אלף נפגעים פלשתים, בעוד ישראל התאחדה ורדפה אחריהם. קרב זה ממחיש את השילוב בין תעוזה טקטית (התגנבות יונתן) לבין אמונה דתית שגרמה לפחד באויב.

בימי דוד המלך התעצם הצבא והפך למקצועי ומאורגן יותר. עוד קודם למלכותו, כשדוד נמלט משאול, הוא הנהיג פלוגה קטנה של כ-400 לוחמים נאמנים (שמספרם גדל לכ-600 איש) (ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוקים א'-ב'), שרכשו ניסיון בפשיטות ובמלחמת גרילה נגד שבטי עמלק ובעלי ברית פלשתים במדבר יהודה. עם עלייתו למלוכה, הרחיב דוד את הצבא ושילבו בו שכירי חרב ויחידות עילית: הוא קלט לשורותיו קשתים, קלעים ורוכבים מיומנים משבטי בנימין ובני גד שהיו "מזוינים בקשת, מימינים ומשמאלים באבנים ובחיצים בקשת" ועל גד "פני אריה פניהם וכצבי על ההרים למהר" – דברי הימים א' י״ב). דוד גם ייסד יחידת משמר מלכותית מקצועית הידועה כ"כרתי ופלתי" שייתכן והיו קבוצה של שכירים (יש המשערים מוצאם מכרתים או פלשת) ששימשו כשומרי ראשו וכחיל משמר מובחר של המלך. יחידה זו, יחד עם כ-600 לוחמים בגדודו של המפקד איתי הגיתי, ליוו את דוד אף בגלותו מירושלים בעת מרד אבשלום. בנוסף להם היו לדוד "שלישים" – קצינים בכירים וותיקי קרבות – שעמדו סביבו כסגל פיקוד ויועצים צבאיים. למעשה, דוד ארגן מבנה היררכי: מפקד הצבא הכללי (שר הצבא) היה יואב בן צרויה, תחתיו אלופים, שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות ולצידם "שלישים" (קצינים רמי-דרג, לעיתים מתורגמים כ"שליש למלך") (מלכים א', ט').

לקראת סוף מלכות דוד מופיע במקרא (דברי הימים א' כ״ז) גם תיאור של מערך מילואים מאורגן: דוד חילק את כוח האדם בישראל ל-12 מחלקות של 24,000 איש כל אחת, שתורנותן לשרת חודש אחד בשנה תחת מפקד קבוע. בכך למעשה היה לדוד בכל עת צבא סדיר מצומצם (משמר המלך והותיקים) וכוח מילואים זמין של עשרות אלפים מאנשי ישראל שעברו אימון סביר והיו מוכנים לקריאה מהירה במקרה מלחמה. צבא מילואים סיבובי זה – אם אכן יושם בפועל – שיפר מאוד את רמת המוכנות והמיומנות הצבאית ביחס לתקופת שאול. יש לציין שמידת ההיסטוריות של נתוני דברי הימים נתונה לדיון במחקר המקרא, אך הם מעידים על אידיאל שלפיו הייתה למלכות דוד מערכת גיוס ואימונים מסודרת לכלל העם.

בתקופת שלמה המלך (ששלט בשיא העוצמה של הממלכה המאוחדת) חלה רגיעה צבאית יחסית. שלמה לא ניהל מלחמות משמעותיות על פי המקרא – נאמר שהייתה לו "שלום מסביב" (מלכים א' ה' ד'). הוא התרכז בחיזוק מערך ההגנה והרתעה שבנה אביו: שלמה ארגן מחדש את הצבא, ביצר ערי מפתח והקים כוח מרכבות ופרשים גדול וחדשני. למעשה, שלמה הפך את ישראל למעצמה בתחום הלוחמה הרכובה: הוא החזיק 1,400 מרכבות ו-12,000 פרשים ובנה עבורם ערי מרכבה ייעודיות במגידו, בחצור, בגזר ועוד. זהו שינוי דרמטי לעומת ימי שאול, שבהם לא היו כלל מרכבות בישראל. שלמה השיג את הסוסים והמרכבות ברכש המוני ממצרים וממלכות אחרות, אף על פי שהתורה ציוותה במפורש על המלך "רק לא ירבה לו סוסים" (דברים י"ז) – דבר המשקף אולי ביקורת דתית על מדיניות ההתחמשות שלו. שלמה גם שיפר את חימוש הצבא וציודו הטכנולוגי, היות שבימיו כבר הייתה נפוצה יותר תעשיית הברזל בארץ. יחד עם זאת, תקופת שלמה התאפיינה בעיקר בהרתעה ובכוח יושב ולא בקרבות, למעט דיכוי כמה עימותים פנימיים בראשית שלטונו (כגון חיסול אדוניהו ויואב) והתמודדות עם מרידות קטנות של אויבים מבחוץ בסוף ימיו (כמו הדד האדומי ורזון מארם).

מלחמות וקרבות עיקריים בתקופת הממלכה המאוחדת

תקופת הממלכה המאוחדת (בערך 1050–930 לפנה״ס) רוויה עימותים צבאיים – מהתנגשויות מקומיות ועד מערכות מלחמה רחבות. להלן סקירה כרונולוגית וניתוח טקטי של הקרבות העיקריים בכל תקופת שלטון, כולל תזוזות צבאות, טקטיקות לחימה וניתוח אסטרטגי לכל קרב משמעותי:

מלחמות שאול המלך (בערך 1050–1010 לפנה״ס)

מלחמת יבש גלעד (נגד עמון)

ערך מורחב – מלחמת שאול ונחש העמוני

זהו למעשה הקרב הראשון של שאול לאחר המלכתו. מלך עמון, נחש, צבא על העיר יבש גלעד בעבר הירדן וביקש להטיל בה מום. שאול הגיב בגיוס צבאי מהיר בעזרת שליחים שעברו בכל שבטי ישראל. הוא איגד כ-330,000 איש (לפי שמואל א' י"א 8) והפתיע את העמונים במתקפה לפנות בוקר. שאול חילק את העם לשלושה כוחות ותקף את מחנה עמון משלושה כיוונים בעת אחת (1 Samuel 11 NLT - Saul Defeats the Ammonites - The Bible Project) – טקטיקה של איגוף וכיתור – והכה בהם מכה גדולה "עד חום היום". ניצחון זה היה מכריע: הוא לא רק שחרר את יבש גלעד, אלא גם ביסס את מעמדו של שאול כמנהיג על-שבטי וכמלך הלכה למעשה (Lesson 18 - 1 Samuel 11 &12 - Torah Class). מבחינה אסטרטגית, פעולת ההצלה המהירה איחדה את ישראל סביב שאול ומנעה נפילת מובלעת בעבר הירדן, מה שהיה פותח פתח לאויב ממזרח להכות בעומק הארץ.

המערכה מול פלשתים במכמש

ערך מורחב – מלחמת מכמש

אחד העימותים המפורסמים בימי שאול, שבו התמודדו בני ישראל עם צבא פלשתי גדול וחמוש היטב. הפלשתים הקימו מחנה במכמש שבבנימין, כמענה להתגרות של יונתן בן שאול שהכה נציב פלשתי בגבע (Jonathan and the Philistines - Layman's Fitness). צבא הפלשתים כלל לפי המקרא "3,000 רכב ו-6,000 פרשים ועם כחול אשר על שפת הים" (שמואל א' י"ג 5), אם כי ייתכן ש((להשתמש בגרסה של שטיינליץ 30 אלף אנשי מרכבה. ההערכה ההיסטורית היא שהפלשתים העמידו כוח בן עשרות אלפים, עם יחידות מרכבה ופרשים וכן רגלים רבים (War in the Hebrew Bible - Wikipedia) (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). מולם עמד שאול עם צבא מצומק של 600 לוחמים נאמנים בלבד (הרבים ברחו מיראה, אחרים הסתתרו במערות) ועם נחיתות נשקית משמעותית – כאמור, לרבים מאנשיו כלל לא היו חרבות או חניתות (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). בתחילת העימות, יונתן בן שאול יזם מהלך נועז: הוא ונושא כליו חמקו בלילה אל מעבר למצוקי ואדי בין מכמש ובין גבע, וטיפסו במעבר צר כדי להגיע לאגף המחנה הפלשתי (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). השניים הפתיעו את חיל המצב הפלשתי במכמש, הרגו כעשרים חיילים במהלומת בזק בשטח קטן (כחצי דונם) (War in the Hebrew Bible - Wikipedia), ועוררו בהלה רבתי. הפתע התקיפה, בשילוב אמונתו של יונתן כי "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט" (שמואל א' י"ד 6), הביאו להתערבות שנתפסה כאלוהית: רעש אדמה החריד את המחנה וזרע פאניקה (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). הפלשתים המבולבלים, בחשדם שעריקים עבריים בתוך המחנה מתקוממים (ואכן, עבריים ששרתו בכפייה תחת הפלשתים ניצלו הרגע וחזרו לצד שאול (War in the Hebrew Bible - Wikipedia)), החלו להכות איש את רעהו בחשיכה. כאשר שאול הבחין מרחוק במהומה במחנה האויב, הוא ניצל את שעת הכושר, אסף את אנשיו הנותרים ואף גייס במהירות בני ישראל נוספים שהסתתרו בסביבה, וצלל למערכה. ההתקפה הנגדית הישראלית הפכה את הנסיגה הפלשתית למנוסה של ממש. התנ״ך אינו מציין מניין אבדות הפלשתים, אך יוסף בן מתתיהו כתב שהיו להם כ-60,000 חללים (War in the Hebrew Bible - Wikipedia) – מספר שנחשב מוגזם מאוד ואולי משקף הפרזה ספרותית. כך או כך, קרב מכמש הסתיים בניצחון מפתיע וחד-צדדי לישראל. ניתוח טקטי: הקרב ממחיש את חשיבות היוזמה וההפתעה מול כוח עדיף – פעולת קומנדו קטנה שברה את רוח הצבא הפלשתי, והוכיחה שערך מוראלי ואמונה דתית היו גורמים משמעותיים בלוחמה הקדומה. מבחינה אסטרטגית, ההצלחה בבלימת הפלשתים במכמש הצילה את ישראל מכיבוש פלשתי נוסף בעומק הרי אפרים. עם זאת, שאול החמיץ הזדמנות להשמיד את הכוח הפלשתי הנסוג בגלל עיכובים (כמו השבועה הנמהרת שאסרה על אכילה וגרמה לתשישות אנשיו), והפלשתים נשארו איום לאורך כל ימי שאול.

(image) ציור קיר מבית הכנסת בדורה-אירופוס (המאה ה-3 לספירה) המתאר סצנת קרב מקראית – ייתכן קרב אבן העזר בין ישראל לפלשתים. הלוחמים בציור לבושים בשריון קשקשים, קסדות ופריטי לבוש בסגנון רומי-פרתי, דבר המשקף כיצד יהודי דורה-אירופוס בתקופה הרומית דמיינו את קרבות התנ"ך (The Dura Europos Synagogue | Stefanie Weisman) (Militarism in the wall paintings of the Dura-Europos synagogue - Gale). אמנם זהו תיאור אנכרוניסטי (הלוחמים מצוירים כלבושי צבא רומי), אך הוא מעיד על החשיבות שיוחסה לסיפורי המלחמה בתרבות היהודית.

• מלחמת עמלק (שמואל א' ט״ו) – לאחר ההצלחות מול עמון ופלשתים, שאול פנה למלחמת חורמה בעמלק, כפי שציווהו שמואל הנביא. עמלק ישב בדרום הארץ, ושאול תקף אותם בהפתעה "מחווילה בואך שור" – כלומר מדרום-מזרח חצי האי סיני ועד גבול מצרים. שאול הביס את עמלק מכה ניצחת, אך עבר על צו ההחרמה המוחלטת כאשר חמל על אגג מלכם ועל מיטב הצאן והבקר. מבחינה צבאית, הייתה זו מערכה נגד שבט נוודי-למחצה; ייתכן ששאול השתמש בטקטיקת כיתור במדבר, כשהוא סוגר על העמלקים משני עבריהם בעזרת שבט יהודה מדרום. ניצחון שאול היה מלא, אך כישלונו לקיים פקודת ההשמדה הביא לדחיית מלכותו על ידי שמואל. מבחינה אסטרטגית, השמדת עמלק הסירה (זמנית) איום רציני על שבטי הדרום ופתחה את הדרך להרחבת השלטון הישראלי עד ים סוף.
• מלחמות נוספות בתקופת שאול – התנ"ך מתמצת ששאול נלחם "בכל אויביו מסביב" – מואב, בני עמון, אדום, מלכי צובה ופלשתים, ואף בגבול עמלק (שמואל א' י"ד 47). קרבות אלה אינם מתוארים לפרטיהם, אך ניתן להסיק ששאול ניהל מסעות הגנה והרתעה לאורך גבולות ישראל. למשל, מלחמותיו נגד ממלכת צובָה (ארם צובא בצפון-מזרח) מעידות שכבר שאול עסק בבלימת התפשטות ארמית לעבר הגולן והגליל. סביר ששאול הפעיל בכל חזית כוח בן אלפים בודדים מתוך צבאו, בפיקוד גנרלים כלוחמי עילית (כדוגמת אבנר בן נר, בן דודו שהיה שר הצבא שלו). ייתכן שאבנר הוביל מערכות בצפון (מול ארם ומול עמלק במדבר), בעוד שאול פועל במקביל במערב (נגד פלשתים) ובמזרח (נגד עמון ומואב).
• קרב גלבוע ומות שאול – הקרב המכריע שסיים את מלכות שאול התחולל בהר הגלבוע נגד הפלשתים (שמואל א' ל"א). לאחר שנים של עימותים, הפלשתים אספו כוח גדול וחדרו לעמק יזרעאל, מאיימים לבתר את ממלכת שאול. צבא ישראל נערך על רכסי הגלבוע, בעוד הפלשתים חנו בשונם שבעמק. לפרשי ומרכבות פלשתים הייתה עדיפות בתמרון בעמק הפתוח. הקרב הסתיים בתבוסה ישראלית קשה: הפלשתים הבקיעו את מערכי שאול, שלושת בניו – יהונתן, אבינדב ומלכישוע – נפלו, ושאול עצמו נפצע אנושות מחיצי קשת (ייתכן שפלוגת קשתים פלשתית ריככה את מרכז המערך הישראלי) (In the LXX version of 2 Samuel 1:18, where did the bow go?). שאול, מחשש שיתעללו בו, נפל על חרבו והתאבד, ונושא כליו עשה כמותו. הפלשתים ניצחו וקטלו רבים, וגופות שאול ובניו נתלו בחוצות בית שאן. ניצחון זה העניק לפלשתים שליטה זמנית בעמק יזרעאל ובשטחי צפון ישראל, אך אנשי יבש גלעד האמיצים חילצו בחשאי את גופות המלך ובניו והביאו לקבורתם. מבחינה טקטית, נראה שישראל ניסה להגן על הרכסים כדי לנטרל את יתרון המרכבות, אך הפלשתים הצליחו לאגף או לחדור במרכז. ייתכן שיאושו של שאול (שלא קיבל תשובה מאלוהים ערב הקרב ונאלץ לפנות לבעלת האוב בעין דור) השפיע לרעה על מורל חייליו. הקרב מסמן מפלה אסטרטגית – נפילת המלך ונסיגת שלטון ישראל מאזורי צפון, עד להתאוששות בימי דוד.

מלחמות דוד המלך (בערך 1010–970 לפנה״ס)

דוד המלך, עם עלותו לשלטון, עסק תחילה בביסוס מלכותו פנימה ובאיחוי הקרע בין בית שאול לבית דוד, אך עד מהרה החל בסדרת מערכות צבאיות מרשימות שהרחיבו את גבולות ישראל והבטיחו את ביטחונה. דוד נודע בכישוריו הצבאיים המבריקים, ובתקופתו הצבא הפך מכלי הגנתי לכוח כיבוש והרתעה אזורי.

• המלחמה הפנימית עם בית שאול (קרב גבעון) – לאחר מות שאול, הומלך דוד בחברון על יהודה, אך שאר שבטי ישראל הכתירו את איש-בשת בנו של שאול (בהשפעת אבנר בן נר). בין שני המחנות פרצה מלחמת אזרחים. אחד העימותים הידועים הוא קרב בריכת גבעון: צבאו של דוד בפיקוד יואב בן צרויה פגש בצבא איש-בשת בפיקוד אבנר ליד בריכת גבעון (שמואל ב' ב). כדי להימנע מקרב מלא, הציע אבנר פתרון של "דו-קרב ייצוגי" – 12 לוחמים נבחרים מכל צד נלחמו זה בזה מול הבריכה (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). הקרב הקטן הסתיים באופן דרמטי כאשר כל 24 הלוחמים נהרגו בדקירה הדדית בו-זמנית (War in the Hebrew Bible - Wikipedia), ומיד התלקחה מלחמה כללית במקום. הקרב היה עז, ובסופו ניגף אבנר ואנשיו מפני עבדי דוד (שמואל ב' ב 17) (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). במנוסה, הרג אבנר את עשהאל אחי יואב (שרץ אחריו) בדקירת קת חנית, אך לבסוף כרת שלום עם יואב. המלחמה בין בית שאול לבית דוד נמשכה עוד זמן (עם עליות וירידות), אך ידה של דוד הייתה על העליונה – בעיקר הודות למשאביו העודפים ביהודה וללכידת שבטים נוספים לצידו. בסופו של דבר נרצחו איש-בשת ואבנר (שניהם נקטלו בבגידה, ללא ידיעת דוד), ודוד הוכר כמלך על כל ישראל. הניתוח האסטרטגי: המאבק הפנימי דרש מדוד זהירות – הוא השתדל לא לפגוע אנושות בבית שאול כדי לזכות בשבטים בנאמנות בעתיד. אכן, כאשר הסתיימה המלחמה, התקבל דוד כמשיח ה' וכיורש לגיטימי, תודות למדיניות פיוס וחנינה (למשל, הוא גמל חסד עם מפיבושת בן יונתן). מבחינת טקטיקה, קרב גבעון מלמד שהייתה נכונות לפתור סכסוכים באמצעות לוחמי עילית (מעין "קרב נציגים"), אך פתרון זה לא מנע שפיכות דמים רחבה כשהמתח היה גדול.
• כיבוש ירושלים (מבצע יבוס) – אחד מצעדי המפתח בתחילת שלטון דוד היה כיבוש העיר יבוס (ירושלים), שהייתה בידי היבוסים. העיר הייתה מבוצרת וחזקה, והיבוסים התגאו שבשל חוסנה אף "עיוורים ופסחים" יוכלו להגן עליה (שמואל ב' ה 6). דוד הבין את החשיבות האסטרטגית של האתר, היושב במרכז הארץ על גבול יהודה ובנימין, ובחר בו כבירתו הפוטנציאלית. הוא הבטיח פרס (משרת "ראש ושר") למי שיכה את יבוס, ועפ"י דברי הימים א' י"א 6 יואב בן צרויה הוא שזכה בכך. ככל הנראה, יואב הוביל כוח קומנדו שהצליח לחדור לעיר דרך ה"צינור" – כנראה פיר או תעלת מים אנכית שהובילה ממאגר גיחון אל תוך המבצר (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). החדירה החשאית איפשרה הפתעה מוחלטת: אנשיו של דוד פתחו את השערים, ושאר הצבא פרץ וכבש את המצודה. ירושלים נכבשה והוכרזה "עיר דוד" – בירת הממלכה החדשה (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). כיבוש מהיר זה, כמעט ללא אבדות, היה הישג טקטי חשוב: הוא ניצל פגם בהגנת העיר (מערכת המים) במקום הסתערות ישירה על חומותיה. אסטרטגית, המהלך איחד את הצפון והדרום תחת עיר בירה נייטרלית מבחינה שבטית, והעניק לדוד נקודת מפתח מבוצרת לשליטה בממלכה.
• המלחמות מול פלשתים בראשית מלכות דוד – הפלשתים, שראו בדוד איום מיד עם הכתרתו למלך כל ישראל, עלו פעמיים למתקפה כדי לדכא אותו בעודו מתבסס (שמואל ב' ה 17–25). בשתי הפעמים התאספו הפלשתים בעמק רפאים, מדרום-מערב לירושלים. דוד נקט בכל מערכה טקטיקה שונה בהנחיית ה': בפעם הראשונה הוא יצא למתקפת נגד חזיתית וניצחם ניצחון ברור בבעל-פרצים, אפילו השאיר מאחוריהם הצלמים שלהם (שמואל ב' ה 20-21). בפעם השנייה, הורה לו ה' לא לתקוף ישירות, אלא לבצע תנועת איגוף מאחוריהם דרך חורשת הבכא (עצי האשרה/בכאים). דוד ארב עד ששמע "את קול צעדה בראשי הבכאים" – סימן אלוהי להתחלת ההתקפה – ואז הסתער מעורפם של הפלשתים (The Story of Army). התרגיל הצליח, והפלשתים הובסו בשנית, תוך שדוד רודף אחריהם עד גזר (שמואל ב' ה 25). טקטיקות אלו מראות שדוד שילב מודיעין אלוהי/נבואי בהחלטותיו: הוא לא היסס לשנות שיטה בין קרב לקרב כדי להפתיע את האויב. מבחינה אסטרטגית, ניצחונות אלה שברו את עוצמת הפלשתים שהעיקה מאז ימי שמשון ושאול. דוד הדף את הפלשתים חזרה לעריהם במישור החוף (ואף כבש מהם את גת וכפריה (The Story of Army)), ובכך הסיר כמעט לחלוטין את האיום הפלשתי מעל ההר. מאז ואילך הפלשתים לא מרדו בימי דוד, והוא אף השתמש בהם כשכירי חרב (איתי הגיתי ואנשיו).
• המסע נגד מואב – המקרא מספר בקצרה שדוד הכה את מואב והכניעם בדרך אכזרית: "וימדם בחבל… שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות" (שמואל ב' ח 2), כלומר הוציא להורג בערך שני שלישים משבויי המואבים והשאיר שליש בחיים. לא מפורט מה גרם לדוד לפעול כך; ייתכן שהמואבים בגדו בו (למרות שבצעירותו הפקיד אצלם את הוריו). מבחינת ניהול הקרב, אפשר שדוד פשט על מואב במפתיע מכיוון ערבות מואב, הביס את צבאה בקרב יחיד, ואז ביצע סלקציה של השבויים כדי להרתיע ממרידות. התוצאה האסטרטגית: מואב נעשתה משועבדת לדוד והביאה מנחה (שמואל ב' ח 2), כלומר הפכה למדינת-וסאל נאמנה בגבול המזרחי.
• המלחמות נגד ממלכות ארם ובני עמון – עימות רב-חזיתי גדול התרחש בשנים האמצעיות למלכות דוד, ובו נאבקה ישראל בקואליציה של עמונים וארמים מצפון-מזרח. המלחמה החלה כתקרית דיפלומטית: דוד שלח מנחמים לחנון מלך עמון אחרי מות אביו, אך חנון השפיל את שליחיו, גילח חצי זקנם וקיצץ בגדיהם (שמואל ב' י). עלבון זה הוביל להכרזת מלחמה. בני עמון, בהבינם שחטאו לדוד, שכרו לעזרתם צבאות שכירי-חרב מארם: מארם בית-רחור, צובא, מעכה ויכול להיות אף טוב – סה"כ עשרות אלפי רגלים ו-32,000 רכב (לפי שמואל ב' י 6; אולי מספר המרכבות מוגזם או מייצג כוחות בכלל). בתגובה, דוד שלח את שר צבאו יואב ואת אחיו אבישי בראש צבא ישראל לערוך קרב מול ברית האויבים ליד עיר עמון (רבת בני עמון). לפי הכתוב, מצאו עצמם יואב ואבישי נאלצים לפצל כוחות: הצבא העמוני יצא מן העיר והתייצב בשעריה, בעוד שצבאות ארם הגיעו ושמו את מחניהם בשטח הפתוח הרחק מן העיר. כך ניצבו הישראלים במלכודת אפשרית – מלפנים עמונים ומאחור ארמים. יואב חילק את צבאו לשתי פלגות: הוא עצמו לקח את בחורי ישראל הטובים והתייצב מול הארמים, ואילו את יתר הכוח הפקיד בידי אבישי מול בני עמון ליד החומה (The Story of Army). יואב עודד את אחיו באומרו: "חזק ונתחזק בעד עמנו... וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב' י 12). בקרב שהתפתח, יואב הסתער על הארמים – ייתכן שהשתמש בפרשי ישראל לרדוף את מרכבותיהם בבקעה – והצליח להבריחם משדה הקרב. כשראו זאת העמונים, נפל לבם והם נסוגו חזרה אל תוך עירם (רבה) בלי להילחם. בכך הסתיים השלב הראשון בניצחון ישראלי ברור ללא אבדות כבדות. אולם המלחמה לא תמה: הארמים המובסים קיבצו תגבורת גדולה מעבר לפרת, בהובלת הדדעזר מלך צובא ושובך שר צבאו. בתגובה יצא דוד אישית בראש כל צבא ישראל לעבר צובא והארם, וחדר עד חַלְם (צפון ארם דמשק). שם נערך קרב מכריע: צבא דוד הביס שוק על ירך את הארמים, הרג מהם 700 רכב ו-40,000 פרשים (שמואל ב' י 18; בדברי הימים י"ט 18 כתוב 7,000 רכב – ייתכן ואריות חילם). שר הצבא הארמי שובך נפל בקרב. בעקבות תבוסה זו, ממלכות ארם שהשתתפו במלחמה הכריזו כניעה לדוד: "ויראו עבדֵי הדדעזר כי נגפו... ויכרתו שלום את ישראל ויעבדום" (שמואל ב' י 19). ארם דמשק הפכה לווסאלית, ודוד שם בה ניצבים (חיל כיבוש) ושלט עד נהר פרת (שמואל ב' ח 6). לאחר נטרול האיום הארמי, יכול היה דוד להתפנות להשלים את כיבוש בני עמון.
• מצור רבת עמון – את בני עמון עצמם לא השלים דוד להכניע בשנה הראשונה, והם הסתגרו בעיר רבת עמון (עמאן המודרנית). כעבור שנה (שמואל ב' י"א – "למלכים בזמן צאת המלאכים" – באביב), שלח דוד את יואב לצור על רבת עמון, בעוד הוא נשאר בירושלים. המצור התארך, ובאותו זמן אירע סיפור דוד ובת-שבע (אשת אוריה החיתי, שהיה קצין בצבא המצור). במהלך המצור ביצע יואב מהלך מבריק: הוא הצליח לכבוש את "עיר המים" של רבת עמון (2 Samuel 12:27-28 NIV - Joab then sent messengers to David) – כנראה הפרבר או המצודה שהגנה על מאגר המים המרכזי של העיר (2 Samuel 12:27 Commentaries: Joab sent messengers to David and ...) (2 Samuel 12:27 - Bible Verse Meaning and Commentary). בכך ניתק את העיר מהספקת המים, מה שגזר את גורלה. יואב הודיע לדוד: "לכדתי את עיר המים. ועתה אוסף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה, פן אלכוד אני את העיר ונקרא שמי עליה" (שמואל ב' י"ב 27–28) (2 Samuel 12:27-28 NIV - Joab then sent messengers to David). דוד אסף את צבאו, הגיע לרבה והוביל את כיבוש החלק הנותר של העיר. בסיום, דוד לקח את עטרת מלכם מלקומת (כתר מלכות עמון) – כתר זהב כבד משובץ אבן יקרה – ואותם שלל רב, ואת יושבי העיר שם לעבודה קשה (יש פרשנויות שונות לגבי "וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגרות הברזל", חלקן מבינות זאת כהוצאה להורג אכזרית, אך כנראה הכוונה שהפך אותם לעבדים בעבודות חרושת וברזל). הערכה אסטרטגית: הכנעת עמון השלימה את ביטול האיום במזרח. ישראל הרחיבה גבולה עד נהר פרת בצפון-מזרח (בשליטה עקיפה דרך וסאלים ארמיים) ועד למדבר ערב בדרום-מזרח. ממלכת דוד הגיעה לשיא התפשטותה – מהים התיכון והנילוס (דרך ברית עם חירם צור) ועד הפרת. בכך הבטיח דוד שקט לגבולות ישראל למשך דור שלם. במהלך המלחמה בעמון אנו עדים גם לצדדים אפלים – דוד סיבך עצמו בחטא מוסרי (פרשת בת-שבע ואוריה) תוך ניצול המלחמה. חז"ל אף דרשו שאוריה, שנשלח לעמוד בחזית הקטלנית ונהרג, היה "מורד במלכות" כי לא ציית לפקודת דוד (סירב לשוב לביתו), אך הפשט הוא שדוד ניצל את המערכה להסוות את חטאו. מבחינת ניהול הקרב, המצור הממושך והכיבוש המדורג של רבת עמון מזכיר לנו כי ערים בצורות דרשו סבלנות והרעבה יותר מאשר הסתערות; יואב זיהה מטרה טקטית (מאגר המים) שיכולה לזרז נפילת עיר, ובפעולה זו הפגין הבנה הנדסית-אסטרטגית של ממש.
• המלחמה בעמלק בדרום (פרשת ציקלג) – עוד בטרם הומלך דוד על כל ישראל, בהיותו בכירי פלשתים בציקלג, אירע אירוע חשוב: בזמן שדוד נעדר כדי להצטרף (לכאורה) לפלשתים בקרב גלבוע, פשטו העמלקים על עירו ציקלג ושרפו אותה, ושבו את נשות וילדי דוד ואנשיו. דוד ואנשיו, בשובם למחנה וראו את החורבן, יצאו למרדף נועז דרומה, כשהם מונים רק 600 איש ורודפים ללא מנוחה. בעזרת מודיעין משבוי מצרי, הפתיע דוד את מחנה העמלקים הפושטים ליד נהר הבשור, תקף אותם מהערב ועד הערב שלמחרת, וחיסל את רובם. הוא הצליח להציל את כל השבויים והרכוש (The Story of Army). פעולה זו הראתה את כישוריו של דוד כמנהיג לוחמים זריז, המוכן לקחת סיכונים כדי להציל את אנשיו, והיא חיסלה קן עמלקי גדול, מה שאיפשר שקט יחסי בנגב בזמן הכתרתו בחברון.
• מרד אבשלום (קרב יער אפרים) – המאורע הצבאי המסוכן ביותר לדוד מבית היה מרד אבשלום, בנו. אבשלום גנב את לב העם והכריז על עצמו כמלך בחברון, ודוד נאלץ לנוס מירושלים על מנת להימנע מעימות בבירה הקדושה. אבשלום גייס צבא בעיקר משבטי הצפון (אשר ייתכן והיו ממורמרים על העדפת יהודה), בהנהגת אחיתופל היועץ (ולאחר שהתאבד – בעצת חושי – בהנהגת עמשא בן יתר). דוד נמלט מעבר לירדן, למחזות מחניים, ושם ארגן את כוחותיו הנאמנים. למזלו, הצטרפו אליו לוחמים מנוסים (כמו עתהי הגיתי עם 600 איש, בני גד ובנימין, וכמובן שרי צבאו יואב ואבישי) (The Story of Army). כאשר יצא אבשלום לרדוף את דוד בגלעד, נערך קרב יער אפרים (על שם האזור ממזרח לירדן, שמואל ב' י״ח): דוד חילק את צבאו לשלושה ראשים – אחת בראשות יואב, אחת בידי אבישי, והשלישית בפיקוד איתי הגיתי הנכרי הנאמן (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). דוד עצמו רצה להצטרף לקרב, אך אנשיו מנעו זאת ממנו פן יסתכן (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). דוד הציב כאסטרטגיה את הכוחות בתוך יער עבות, שבו תמרון צבא אבשלום הגדול (שככל הנראה כלל עשרות אלפים מטובי הלוחמים של ישראל) היה מוגבל. הקרב היה הרסני למורדים: "ויגף שם העם ישראל לפני עבדי דוד, ותהי שם המגפה גדולה... ויוּתרו שם (נהרגו) עשרים אלף" (שמואל ב' י"ח 7). היער עצמו "אכל" יותר אנשים משאכל החרב, אולי עקב בורות, ביצות ומכשולים שגרמו לנפילות ומוות (The Story of Army). אבשלום עצמו ברח על פרד (פרדה) ונתפס ראשו בענפי אלון, ונשאר תלוי בין שמים וארץ. יואב מצא אותו ודקר אותו בלב עם שלושה שבטים (כידוני יד קטנים), ואנשי יואב הכו אותו למוות (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). עם מות אבשלום, הופסק הקרב מיד, וצבאו התפזר. ניצחון זה הציל את מלכות דוד מחורבן פנימי. טקטיקה: דוד הוכיח שליטה במרחב – הוא בחר בכוונה זירה המבטלת את יתרון המספרים של יריבו. החלוקה לשלושה ראשים איפשרה כיתור וטיפול בגזרות שונות (ייתכן והכוחות פעלו במקביל במארבי יער). בנוסף, נחישותו של יואב לסיים את המרד (בניגוד לפקודת דוד לשמור על אבשלום חי) הבטיחה סיום חד של העימות. אסטרטגית, למרות צערו הנורא של דוד על מות בנו אבשלום, דיכוי המרד החזיר את היציבות לממלכה. דוד נהג בגדולה כאשר סלח והחזיר את המורדים לחיקו, ומינה את עמשא (שר צבא אבשלום) להיות שר צבאו החדש במקום יואב – ניסיון לאחד את המחנה.
• מרד שבע בן בכרי – מיד לאחר מרד אבשלום פרץ מרד קטן נוסף בהובלת שבע בן בכרי, איש בנימין, שזעק "אין לנו חלק בדוד" (שמואל ב' כ). שבע ניצל מתיחויות שבטיות כדי לגרור אחריו פלגי צפון. דוד, שטרם התייצב בעצמו, שלח את עמשא לאסוף את אנשי יהודה לדיכוי המרד, אך התעכב. יואב ניצל זאת להורגו בדרך (ובכך החזיר לעצמו את הפיקוד), ואז עם אחיו אבישי דלק אחרי שבע. שבע בן בכרי התבצר בעיר אבל בית מעכה בצפון (נפתלי). יואב שם עליה מצור ובנה סוללת עפר לתקיפת החומה. לפני שפרץ, אישה חכמה מהעיר שכנעה את אנשי אבל לערוף את ראשו של שבע ולהשליכו אל מחוץ לחומה ליואב. כך המרד חוסל ללא קרב רב-נפגעים. כאן רואים דוגמה למצור שנמנע באמצעים דיפלומטיים – האישה החכמה הצילה את עירה בהקריבה את המורד.
• מלחמות נוספות וסיכום תקופת דוד – ספר שמואל ב' כ"א מתאר בשלהי ימי דוד מספר עימותים חוזרים עם הפלשתים, שבהם לחמו גיבורי דוד בענקים פלשתים: סף, למדוי, איש בעל ששה אצבעות בכל יד ורגל, ואיש בשם גוליית (אחר או אחיו של הגוליית המפורסם). באחד הקרבות כמעט ונהרג דוד על-ידי ענק בשם ישבי בנוב, אך אבישי בא לעזרתו והרג את הענק, ואנשי דוד השביעוהו שלא יצא עוד עמם לקרב כדי "לא תכבה נר ישראל". גיבוריו האחרים של דוד – אבישי, סיבכאי, אלחנן ועוד – חיסלו את יתר ענקי הפלשתים (Flavius Josephus, Antiquities of the Jews 7.294-7.317 - Lexundria). קרבות אלה התרחשו כנראה סמוך לגת או לנוב, ומהווים סגירת מעגל בניצחון מוחלט על שרידי אליטת הלוחמים של פלשתים. בנוסף, חז"ל מספרים שדוד ניהל מלחמות גם עם שמעי בן גרא (שבמקרא מתואר כיריב פוליטי מקלל, אך יש מסורות שסימלו עימות רחב יותר) – אם כי אין לכך תימוכין במקרא. בסוף ימי דוד, אחרי מפקד האוכלוסין (שלפי שמואל ב' כ"ד היה חטא של גאווה מצדו), כידוע התחוללה מגפה כעונש אלוהי. דוד נאלץ לעצור את המגפה באמצעות הקרבת קורבן בגורן ארונה – מקום שבו יקום בית המקדש. המגפה, שהפילה 70,000 חללים, המחישה שלעיתים סכנות פנימיות (או אלוהיות) עלולות לגרום אבדות לא פחות ממלחמה.

לסיכום תקופת דוד: הוא הרחיב את גבולות ישראל מהנגב עד לבוא-חמת. ממלכות מואב, עמון, אדום וארם נעשו כולן כפופות אליו במישרין או בעקיפין (The Story of Army). דוד נחשב למצביא מבריק שהביס את כל אויביו, ובנה מכונת מלחמה אפקטיבית. עם זאת, מחיר המלחמות היה כבד – דוד "שפך דמים רבים" ולכן לא זכה לבנות את בית המקדש (דברי הימים א' כ״ב 8). הוא השאיר לשלמה בנו ממלכה חזקה, צבא מאומן וניסיון צבאי מצטבר.

תקופת שלמה המלך (בערך 970–930 לפנה״ס)

שלמה, בנו של דוד, נהנה ממורשת הניצחונות של אביו ולא נאלץ לנהל מלחמות גדולות בימי מלכותו. למעשה, המקרא אינו מתאר אף קרב שנלחם שלמה, אלא דווקא מדגיש ש**"שלום היה לו מכל עבריו"** (מלכים א' ה 4) ויהודה וישראל "יושבים לבטח" תחת גפנם ותאנתם (שם ה 5). הסיבה לכך כפולה: דוד כבר הכריע את האויבים המסורתיים, ושלמה נקט במדיניות דיפלומטית של בריתות ונישואים פוליטיים (למשל עם מצרים – הוא נשא את בת פרעה). עם זאת, שלמה לא זנח את הצבא, אלא להפך – הוא חיזקו ופיתח אמצעי לחימה מתקדמים, כדי לשמר הרתעה ולהבטיח את שלום ממלכתו.

שלמה ארגן מחדש את הצבא שירש. הוא שמר כנראה על מבנה הפיקוד שיסד דוד (שר צבא – בתחילה בניהו בן יהוידע (David's Mighty Warriors - Wikipedia) – תחתיו קצינים ושרי יחידות), והחזיק משמר מלכותי קבוע בירושלים. הוא הרחיב מאד את חיל המרכבות והפרשים: כאמור לעיל, היו לו 1,400 מרכבות ו-12,000 פרשים (The Story of Army) שחולקו בין "ערי המרכבה" – מבצרים חדשים שחיזק בערי הספר (מגידו, גזר, חצור ועוד). המרכבות היו כלי הנשק המתקדם של התקופה, ושילובם בצבא ישראל הציב את הממלכה בשורה אחת עם מעצמות גדולות כאשור ומצרים. כוח המרכבות של שלמה אפשר שליטה מהירה על מרחבים גדולים, דיכוי התקוממויות והרתעת שכנים מלפתוח במלחמה.

בנוסף, שלמה עסק בביצור נרחב: הוא בנה חומות בירושלים (הרחיב את עיר דוד ובנה את המלואה), ביצר את ערי המחוז המרכזיות והציב בהן נציבים צבאיים. שלמה ארגן את הממלכה ל-12 נפות מנהליות (מלכים א' ד) תחת פקידים, שתפקידם כלל גם תמיכה לוגיסטית בצבא – לכל נפה הוטל לכלכל את בית המלך והצבא חודש בשנה. כך נוצר מנגנון אספקה סדיר אשר שמר את הצבא מצויד ומוזן בלי להטיל נטל כבד מדי על אזור אחד (The Story of Army).

על אף ששלמה לא יצא לקרבות, היו בימיו איומים פוטנציאליים: הדד האדומי, מצאצאי מלכי אדום, חזר לאדום וניסה לערער את השלטון הישראלי שם; ורזון בן אלידע, שברח מארם, תפס שלטון בדמשק (ייסד שושלת ארם-דמשק) והפך "שטן" (אויב) לשלמה (מלכים א' י"א 25-26). ייתכן שהיו עימותי גבול או התנגשויות קטנות עם גורמים אלו, אך שלמה ככל הנראה הצליח להכילם באמצעים דיפלומטיים והגנתיים, ולא איבד שטחים מהותיים. חומת המבצרים והכוח הצבאי החזק שברשותו הרתיעו את הדד והרזון מלפלוש של ממש.

יש לציין כי חז"ל ומדרשי האגדה מספרים על שלמה מסורות שאין להן אישוש מקראי ישיר בהקשר צבאי – למשל, שלמה שלט אף על כוחות על-טבעיים (שדים) וסיפורים ידועים כמקרה אשמדאי אינם צבאיים במובן הרגיל אלא פולקלור מאוחר. במציאות, גדולתו הצבאית של שלמה הייתה מניעת המלחמה באמצעות כוח מרתיע – הישג בפני עצמו. עם מותו של שלמה, הממלכה התפצלה ולא שבה לאותה עוצמה צבאית מאוחדת.

טקטיקות לחימה ואסטרטגיה בצבא הממלכה המאוחדת

בתקופת הממלכה המאוחדת, המצביאים הישראלים הפגינו מגוון טקטיקות לחימה לפי הנסיבות: מהסתערות חזיתית, עבור בתחבולות והתקפות פתע, ועד מצור ממושך. גם במישור האסטרטגי ניכר תכנון – בחירת עיתוי (למשל ניצול עונת הקיץ היבשה למסעי מלחמה), הכנת מערכי מילואים, ובריתות פוליטיות. נסקור כמה דפוסים בולטים:

• הפתעה, תנועה חשאית ואיגוף: מפקדי ישראל היטיבו לנצל את גורם ההפתעה כדי לגבור על אויב חזק מהם. דוגמאות לכך הן פעולת יונתן במכמש – טיפוס לילי מעבר לצוק ותקיפת מחנה האויב מאחור (War in the Hebrew Bible - Wikipedia) – או כיבוש יבוס באמצעות חדירה דרך מפעל המים (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). גם במלחמת הפלשתים השנייה של דוד, הוא לא תקף חזיתית אלא המתין ל"אות" בין העצים, ואז איגף את הפלשתים מאחור והשמידם (The Story of Army). איגוף היה טקטיקה שכיחה: כבר שאול השתמש בו ביבש גלעד (חלוקת צבאו לשלושה ראשים ותנועה תלת-כיוונית אל מחנה עמון לפנות בוקר) (1 Samuel 11 NLT - Saul Defeats the Ammonites - The Bible Project). שימוש בתוואי שטח כדי להסתיר תנועות (כמו חורשת הבכאים במקרה דוד, או יער אפרים במקרה מרד אבשלום) הקנה יתרון גדול לכוחות ישראל. ההיסטוריה מלמדת שהאויבים – פלשתים, עמון, ארם – הופתעו לא פעם ממהלכים זריזים או בלתי שגרתיים, מה ששבר את רוחם והביא למנוסה רבתי כבר בתחילת הקרב.
• לוחמי עילית וקרבות הכרעה אישיים: לעיתים נעשה שימוש בסוג של דו-קרב כמייצג עימות בין צבאות, בהתאם לנורמות של התקופה. הדוגמה המפורסמת היא כמובן הקרב בין דוד וגוליית בעמק האלה (שמואל א' י"ז). שם הציעו הפלשתים "איש הביניים" לגורל המערכה. דוד, הנער מישראל, קיבל את האתגר, יצא חמוש רק בקלע ואבנים מול הענק המלחמה הפלשתי עטוי השריון. במכת פתע מדויקת מאבן הקלע הוא הפליא בראש גוליית, הפילו, וכרת את ראשו בחרבו שלו – וכך הביא למפלת כל הצבא הפלשתי שנמלט בבהלה (David and Goliath | VCS) (David and Goliath | VCS). ניצחון זה הושג בזכות מיומנות וטקטיקה לא-שגרתית: דוד נמנע מעימות קרוב שבו היה נחות, והשתמש בקלע לטווח רחוק, כלי שבו התמקצע כאדם צעיר (כמפיל אריות ודובים השוללים את צאנו). אגב, דורה-אירופוס: בציורים מאוחרים בבית הכנסת שם, תואר דוד כלוחם נערי מהיר תנועה הניצב מול גוליית הענק הלבוש ב"שריון פרסי" מפואר (David and Goliath | VCS) (David and Goliath | VCS) – רמז להבנת היהודים בתקופה ההלניסטית-רומית את סיפורי גיבורי המקרא כמאבקי ענק מול גיבור. גם בקרב בריכת גבעון ראינו "דו-קרב קבוצתי" של 12 מול 12 (War in the Hebrew Bible - Wikipedia), שנועד אולי להכריע סכסוך בלי לערב את כל הצבא. אמנם ניסוי זה יצא משליטה והפך לקרב מלא, אך עצם קיומו מעיד על מסורת של אתגרי גבורה כתחליף לקרב כללי – מנהג ידוע גם מתרבויות שכנות (למשל באיליאדה היוונית מתוארים דו-קרבות בין גיבורים במהלך מלחמת טרויה). קרבות אישיים כמו דוד וגוליית נכנסו עמוק לתודעה ההיסטורית כעדות לכך שלא המספר והציוד לבדו מנצחים, אלא גם האומץ, המיומנות והסיוע האלוהי (כהשקפת המקרא).
• חלוקת הכוח והזמנה לקרב: מנהיגי הצבא ידעו לפצל את כוחותיהם בצורה מושכלת במערכה. חלוקה לכמה אגפים/אגודות איפשרה גמישות בקרב: למשל, יואב חילק מול עמון-ארם את הצבא לשני חלקים (אחד בפיקודו ואחד בפיקוד אבישי) כדי לטפל בשתי חזיתות (The Story of Army). בגבעת אפרים, דוד חילק לשלושה ראשים עצמאיים בפיקוד שלושה שרי צבא (War in the Hebrew Bible - Wikipedia), פיצול שאיפשר כיסוי שטח נרחב ביער ואיגוף המורדים. גם שאול, ביבש גלעד, חילק לשלוש פלוגות כדי לכתר את העמונים משלושה צדדים (1 Samuel 11 NLT - Saul Defeats the Ammonites - The Bible Project). חלוקה כזו דורשת פיקוד מתואם ואמון במפקדים הזוטרים, והיא אפיינה את צבא ישראל המאוחד כשהיו בנמצא מפקדים מנוסים (כמו יואב, אבנר, אבישי וכו'). במקרא ניתן למצוא מבנה היררכי של "שרי אלפים" ו"שרי מאות" – רמז למערכת יחידות שהתחלקו לפי גדלים, כאשר כל יחידה ידעה לפעול עצמאית תחת פיקודה בשדה הקרב. בנוסף, בטרם הקרב, היה נהוג טקס or עצרת הכנת הכוחות: לפי התורה (דברים כ'), הכהן המשוח למלחמה דיבר אל העם, שחרר פחדנים ובעלי פטור (מאורס, בנה בית, נטע כרם) הביתה, ועודד את הנותרים. איננו שומעים בפירוש על טקס כזה בתקופת הממלכה המאוחדת, אך ייתכן שהמסורת התקיימה. למשל, יואב מעודד את אבישי לפני הקרב עם עמון-ארם במילים "חזק ונתחזק בעד עמנו... וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב' י 12) – מעין דרשה קצרה לחיזוק המורל הדומה ברוחה לדבר הכהן. גם דוד לפני קרב אבשלום סקר את הכוחות בשער, הציע עצמו להוביל ונדחה, אך ברך אותם לצאת בשלום. יש בידינו גם דוגמה מאוחרת יותר (דברי הימים ב' כ) של יהושפט המלך המטיף לאנשיו "האמינו בה' אלוהיכם ותאמנו", כך שוודאי היה יסוד של דברי עידוד דתיים לפני יציאה לקרב.
• שימוש בסביבה הטבעית: מפקדי ישראל היטיבו לנצל את תוואי השטח לטובתם. ארץ ישראל הררית וגבעית, דבר שהקשה על צבאות זרים עם מרכבות לנוע בחופשיות. שאול ובניו התמקמו על הרי הגלבוע כדי לנסות לאלץ את הפלשתים להילחם בשטח גבוה (אם כי בסוף זה לא הועיל בקרב גלבוע). דוד בחר להילחם באבשלום ביערות עבר הירדן כדי לנטרל את יתרון ההמונים של המורדים (The Story of Army). בעמק האלה מול גוליית, הציבו ישראל פלוגות קלעים וקשתים על מדרונות העמק, מה שנתן כיסוי מטווח רחוק (ודוד עצמו ניצל את מרחק העימות). גם ההחלטה לאן ומתי להזיז כוחות הייתה קריטית: למשל, שאול זירז יציאה לקרב מכמש כשהבחין במהומה – תזמון נכון; ואילו באיחורו לרדת לעמק יזרעאל מול הפלשתים (שאול ביקש משמואל שיבוא להקריב, ומשזה איחר – שאול המתין 7 ימים) גרם להתפזרות חלק מצבאו (שמואל א' י"ג). תנועת הצבאות תוכננה לעיתים קרובות כך שהשמש לא תסנוורם (יואב כנראה תקף את העמונים ממערב בבוקר כך שהשמש בגבם). עוד דוגמה: במרד אבשלום, דוד חצה את הירדן בלילה כדי למנוע מהמורדים להגיע אליו במהרה, וזכה ליממה שלמה להתארגן במחניים (שמואל ב' י"ז 22). כל אלו מעידים על הבנת החשיבות של תזמון ומיקום בקרב.
• לוגיסטיקה והספקה: על אף שהשאלה לא נשאלה מפורשות, ראוי לציין שגם בתקופה זו הייתה חשיבות ללוגיסטיקה ותנועת הצבא. צבאות נעו רגלי בעיקר, עם בהמות משא מעטות. הייתה תלות במקורות מים לאורך הצירים – בארות ונהרות – ולכן לעיתים תקפו צבאות בקיץ כאשר המעיינות לא הציפו את הדרכים. בזמן מצור, כמו על רבת עמון, חתירת יואב למאגר המים הכריעה את העמידות של העיר (2 Samuel 12:27-28 NIV - Joab then sent messengers to David). עוד היבט: לאחר ניצחונות, מיהרו ללקט שלל – נשק, ציוד, בהמות – כדי לחזק את צבאם. דוד, למשל, גייס מהמואבים והארמים סוסים ומרכבות, אם כי צמצם מספרם (המרה חלק לסוסים לחקלאות?) והשבית רבים על ידי חיתוך גידי רגליים (The Story of Army), צעד שנועד למנוע מהאויב להשתמש בהם שנית. ניהול נכון של השלל איפשר לדוד לצייד את אנשיו בנשק מודרני ולהעשיר את אוצר הממלכה, אך גם דרש משמעת כדי למנוע ביזה בלתי מרוסנת (דוד קבע בחוק ש"יורד למלחמה" ו"יושב על הכלים" – הלוחם והנשאר בעורף – יחלקו בשלל בשווה, שמואל א' ל 24-25, מה שמנע ריב פנימי).
• מצור וביצור: כאשר ניצבו בפני ערים בצורות, נקטו מלכי ישראל בטקטיקות מצור סטנדרטיות לזמן: הקפת העיר, בניית סוללות עפר, ניתוק מים ומזון, והמתנה לכניעה. כך עשו יואב ודוד ברבת עמון (עם מהלך יזום לניתוק המים) (2 Samuel 12:27-28 NIV - Joab then sent messengers to David), וכך נהג יואב מול אבל בית מעכה במרד שבע (בניית סוללה עד לשערי העיר עד לכניעה פנימית). לא מתועדים שימושי מכונות מצור מורכבות (כמו איל ניגוח או קטפולטות) בתקופה זו בישראל, אך סביר שהשתמשו באילי עץ לפריצת שערים ובמגדלי עפר להתקרב לחומה – טכניקות שהיו מוכרות בעולם העתיק. מהעבר השני, דוד ושלמה ביצרו מאוד את ירושלים וערי הספר. דוד בנה סביב עיר דוד "מילוא" ותעלות, ושלמה הקיף את ירושלים, חצור, גזר ומגידו חומות אבן מרשימות. החומות סיפקו הרתעה – ואכן לא ידוע על אף מצור של אויב על ירושלים בימי הממלכה המאוחדת.
• תפקיד האמונה והדת: אסטרטגיית המלחמה במקרא שזורה בהיבטים דתיים. מלכי ישראל לעיתים שאלו בה' לפני יציאה לקרב – באמצעות נביא (שמואל יעץ לשאול, נתן וגד לדוד) או באמצעות האורים והתומים בידי כוהן (דוד שאל באפוד מספר פעמים, שמואל א' ל ומש"ב ה). החלטות טקטיות גורליות התקבלו לפי הנחיה אלוהית: למשל, האם לצאת לקרב או לא, האם להמתין לאות, וכו' (The Story of Army). האמונה ש"ה' צבאות" נלחם לצידם נתנה ללוחמים ביטחון ועמדה בבסיס מורל הצבא. לעיתים אף נשאו איתם סמל דתי – ארון הברית – לשדה הקרב (כמו בני עלי בקרב אבן העזר הכושל בסוף תקופת השופטים; או בזמן שאול ויונתן במכמש ייתכן שהארון היה בשדה בקרבת גבע (War in the Hebrew Bible - Wikipedia)). דוד עצמו לא נהג לשאת את הארון לקרב (להפך, הוא חשש לאחר מקרה עוזא), אך נשא עמו את הכהן אביתר עם האפוד לכל מקום. תפילות לפני קרב ואחריו היו דבר שבשגרה – מקובל לייחס לדוד את תהלים כ' ("יענך ה' ביום צרה... אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוהינו נזכיר") כתפילה להצלחת צבא ישראל, ואת תהלים י"ח (שירת דוד) כהודיה לאחר ניצחונותיו. הפן הדתי גם הכתיב חוקים: איסור לקחת שלל באויבים מסוימים (כמו עמלק או בפרשת יריחו), הימנעות מהרמת יד על "משיח ה'" (דוד סירב לפגוע בשאול אף כשנקרתה לו הזדמנות, ובכך מנע מלחמת אזרחים מידית). במישור האסטרטגי-דתי, ההצלחה בקרבות יוחסה לצדקת הלוחמים או לחטאיהם. חז"ל השוו למשל בין דור אחאב (שהיו עובדי עבודה זרה אבל לא הלשינו זה על זה) לדור דוד (שהיו צדיקים אך היו בהם דילטורים), וקבעו שעל כן דור אחאב ניצח במלחמותיו כי שררה אחדות, בעוד שבימי דוד נפלו לוחמים מסוימים בשל קטרוג עוונות (The Story of Army). זו כמובן פרשנות רוחנית, אך ייתכן שיש לה גרעין מעשי: לכידות ואחדות פנימית אכן משפיעות על יכולת הלחימה.
• אכזריות כטקטיקה הרתעתית: בתקופה ההיא, נהגו לעיתים באכזריות ככלי הרתעה. דוד במואב הרג שני שלישים מהשבויים (The Story of Army) – מעשה שנראה אכזרי אך נועד כנראה למנוע התקוממות עתידית של המואבים באמצעות הטלת אימה. similarly, כריתת אגג בידי שמואל (אמנם דתית בעיקרה) שידרה מסר חד לגבי גורל אויבי ישראל. מצד שני, דוד גם ידע לנהוג ברחמים – הוא השאיר בחיים את שליש המואבים ואת המלך הנכנע של עמון (עד שפרץ שוב מרד בימי רחבעם). האכזריות הצבאית קיבלה לעיתים ביקורת נבואית; כך, דוד לא בנה את בית המקדש כי "דמים רבים שפכת ארצה לפניי" (דברי הימים א' כ״ב 8) – כלומר האל ראה בעין לא נוחה את מרבית הדם ששפך, אפילו שהיה למען הביטחון.

דוגמאות לטקטיקות ספציפיות

• מערכות תלת-אגפיות: כפי שצוין, שלוש זרועות התקפה היו נפוצות (שאול ביבש, גדעון מול מדיין עוד בתקופת השופטים, אבשלום מול דוד – שבו דווקא דוד השתמש בשלושה ראשים נגדו (War in the Hebrew Bible - Wikipedia)). חלוקה כזו אפשרה כיתור חלקי או מלא של האויב והתקפה מסונכרנת מחזיתות שונות שיערערו אותו.
• שימוש בקלעים ובקשתים: בני בנימין הצטיינו בקלע מדורי דורות – עוד מימי השופטים נאמר "שבע מאות איש בחור איטר יד ימינו... קולעים באבן אל השערה ולא יחטיאו" (שופטים כ 16) (What does Judges 20:16 mean? - BibleRef.com). מסורת זו כנראה נמשכה, ובימי דוד קבוצה של בנימינים ושאוליים הצטרפה אליו כאמור, כשהם "קשתים משליכי אבנים וקולעי חיצים במימין ובשמאל" (1 Chronicles 12:2 they were archers using both the right and left ...). התיאורים הללו מראים על אימונים אינטנסיביים – ייתכן שאף אימנו עצמם בלחימה ביד שמאל להפתעת אויב (יש סברה שהיו קושרים את יד ימין כדי לפתח את השמאל). דוד עצמו היה אמן קלע עוד מנערותו, כשתרגולו כרועה צאן נגד חיות טרף הכשירו לקרב. שילוב של קלעים וקשתים בקרב איפשר לפגוע באויב מרחוק ולהחלישו לפני מפגש המגע. בקרב גלבוע, נראה שהפלשתים הפעילו פלוגת קשתים אשר הצליחו לפצוע אנושות את שאול (שמואל א' ל"א 3). בישראל הוקדשה תשומת לב לחימוש בקשת: לאחר מות שאול, קונן דוד "ללמד בני יהודה קשׁת" (שמואל ב' א 18) – חלק מהפרשנים רואים בכך הוראה מעשית: דוד ציווה לשפר את אימוני הקשתים ביהודה בעקבות הלקחים מהקרב (In the LXX version of 2 Samuel 1:18, where did the bow go?). סיוע של מרכיבי טווח היה חיוני גם בהגנה מבוצרת: על חומות הערים עמדו קלעים וקשתים לבלום מתקרבים (כמו הקשת שהרג את אוריה החיתי ליד חומת עמון, שמואל ב' י"א).
• חיל רגלים כעמוד השדרה: עיקר הצבא הישראלי הורכב מחי"ר (חיל רגלים) קל וכבד. הרגלים הקלים נשאו כידונים, קשתות או קלעים, והיו זריזים (למשל בני גד "קלים כאיילים על ההרים"). הרגלים הכבדים נשאו רומח/חנית וחרב ומגן והיו ערוכים לקרב מגע. כבר שאול הרכיב מחילות של 1,000 איש (ייתכן שחולקו לתת-קבוצות) (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). אצל דוד, ובייחוד אצל שלמה, החי"ר קיבל חיזוק בדמות שריונות וקסדות שהפכו אותם לעמידים יותר (עוד על הציוד – בהמשך). בשל הטופוגרפיה ההררית, החי"ר היה הכוח המכריע ברוב הקרבות (בניגוד למשל למצרים, שבהם המרכבות כיכבו במישורים). כך אנו רואים שדוד ניצח את כל הקרבות היבשתיים בעיקר בכוח הרגלי שלו, המאומן והנחוש.
• יחידות מיוחדות: לצד יחידות הקו הרגילות, בלטו כמה יחידות מיוחדות בצבא דוד:
  • "הגיבורים" – קבוצה עילית של 37 גיבורי חיל, שחולקה למעין מסדרי-כבוד: "שלשת הגיבורים" המובילים (ישבעם, אלעזר בן דודו, שמה בן אגא) שידועים במעשי גבורה יוצאי דופן (כגון הכנעת מאות אויבים לבדם) (David's Mighty Warriors - Wikipedia), ושאר ה"שלושים" (שמספרם בפועל 37 ברשימה) בהם לוחמים כמו אבישי בן צרויה ובניהו בן יהוידע. גיבורים אלו היו חוד החנית בקרבות, ולעיתים ביצעו פעולות נועזות – למשל שלושה מהם פרצו למחנה פלשתים בבית לחם להביא מים לדוד מתוך באר העיר (שמואל ב' כ"ג 16-17). הם נודעו בשמותיהם ובמעשיהם, מה שמראה שאגדת הגבורה שלהם נפוצה בין העם. מבחינה צבאית, ייתכן שהגיבורים שימשו ככוח מכות קדמי (קומנדו) או כיחידת משמר אישית למלך בקרבות.
  • הכרתי והפלתי – כאמור, אלו היו כנראה שכירי חרב מקצועיים, ייתכן ממוצא פלשתי, שהיו חיל המשמר של דוד (Cherethites and Pelethites - Wikipedia). הם עשויים היו לתפקד גם כמשטרה צבאית או ככוח מבצעים מיוחדים. בניהו בן יהוידע, אחד הגיבורים, פיקד עליהם (David's Mighty Warriors - Wikipedia). הכרתי והפלתי התלוו לדוד בכל עת – למשל בעת המלכת שלמה הם הוזעקו ללוותו (מלכים א' א 38).
  • הרצים – קבוצה נוספת שהוזכרה היא "הרצים" (שמואל ב' ט"ו 1 ועוד), אשר שימשו כנראה כמשמר כבוד ויחידת שליחים ומהירים. בתקופת המלוכה המאוחרת יותר, רצים עמדו סביב המלך ושמרו על שעריו (מלכים ב' י"א 4 – בפרשת יהוידע ויואש). תפקידם כלל גם העברת הודעות מהירה וגם שמירה קרובה.
  • פרשים ורכב – בתקופת דוד היו כנראה מעטים. דוד אמנם תפס 1,000 מרכבות מהדדעזר ארם צובא, אך השאיר רק 100 מהן בשירות (The Story of Army). לכן, רוב ימי דוד הצבא התבסס על רגלים. עם זאת, ייתכן שהיו פרשים (פרשים רכובים) מעטים – למשל כוחות סיור ורדיפה. אחת ההצלחות של דוד הייתה לרדוף פלשתים "מן_gezer" – אולי הדבר נעשה בעזרת פרשים קלים. בתקופת שלמה, הרכב והפרשים גדלו לכדי חיל של ממש, עם קצינים ייעודיים ("שרים רוכבי המרכבה והפרשים") (The Story of Army).
  • מהנדסים – אף שאין תיאור מפורש של יחידות הנדסה, עצם ביצוע מצור (בניית סוללה) מעיד שהיו בין אנשיו של יואב ובניהו בעלי מקצוע בשרטוט והקמת מבני עפר ועץ לצורכי התקפה. שלמה אף הקים צי ימי באילת (בעזרת בעלי מקצוע מצור), אך צי זה היה למסחר ולא למלחמה.

במבט רחב, האסטרטגיה של מלכי ישראל המאוחדת הייתה הגנתית-התקפית: תחילה לגונן על גבולות מבית ומחוץ, ולאחר התבססות – להרחיב תחום ולהשמיד איומים פוטנציאליים. שאול פעל לכיבוש שולי כדי ליצור מרחב ביטחון (עמלק, אדום), דוד עבר למתקפות עומק (עד הפרת), ושלמה שמר על הסטטוס-קוו בכוח ההרתעה. כל זאת התאפשר בזכות בניית צבא מאוחד שגיבש את שבטי ישראל לכוח מרכזי אחד.

מבנה וארגון הצבא

מבנה הצבא בממלכת ישראל המאוחדת התפתח מחיל מיליציות שבטי לכדי צבא לאומי מאורגן עם דרגי פיקוד קבועים ויחידות סדירות. להלן עיקרי הארגון:

• גיוס ומספרים: בשורש, כל אזרח זכר בן 20 ומעלה היה "יוצא צבא" בפוטנציה (ע"פ מפקדים מתקופת משה – במדבר א' 3). בתקופת השופטים והממלכה המוקדמת, נהגו לגייס באופן אד-הוק את "כל איש אשר שולף חרב" משבטי ישראל כשקם איום. שאול המשיך דגם זה: בעת חירום הוא שלח שליחים בכל השבטים עם סימן קריאה (כמו נתיחת הבקר ושליחתו בשמואל א' י"א) ואלפים נהרו להתגייס. עם זאת, הוא גם שמר לעצמו צבא סדיר מוקטן – 3,000 בחורים בחיל החלוץ (The Story of Army) – אשר היו תמיד בכוננות. המספרים בצבאות המקרא קשים לאימות; למשל, בקרב יבש גלעד גייס שאול 330,000 – מספר ייתכן ומגזים. מצד שני, במפקד ימי דוד (שמואל ב' כ"ד) נמנו כ-1,300,000 איש כשירים לנשק בישראל ויהודה גם יחד (The Story of Army). מספר זה ודאי מייצג פוטנציאל ולא צבא פעיל. בפועל, המומחים מעריכים שכוח צבא שדה ישראלי ממוצע מנה אלפים ספורים עד עשרות אלפים לכל היותר במערכה גדולה. בתקופת דוד ודאי החזיק גרעין קבוע בן כמה אלפים (משמר המלך והגיבורים, שכירי החרב, ועוד). חיזוק לכך מוצאים בדברי הימים א' כ"ז: 12 קבוצות של 24,000 חיילים (סה"כ 288,000) ברוטציה שנתית (The Story of Army). כך או כך, בעת לחימה כלל-ארצית (כמו נגד הארמים או במרד אבשלום) ניתן היה להזעיק מעל מאה אלף (במרד אבשלום נאמר שכל ישראל הצטרפו לאבשלום, וייתכן שרק 20,000 נפלו אך עוד רבים נשארו).
• שרשרת פיקוד ודרגות: על פי התנ"ך, הדרג העליון בצבא היה שר הצבא – המקביל לרמטכ"ל/מצביא עליון. בתקופת שאול היה זה אבנר בן נר, בתקופת דוד – יואב בן צרויה (ולפרק קצר עמשא בן יתר, ואחריו שוב יואב), ובימי שלמה בראשיתם בניהו בן יהוידע (לאחר שיואב הודח ונהרג). שר הצבא פיקד בפועל על הצבא בשדה, אם כי המלך לעיתים קרובות יצא בעצמו להוביל (שאול, דוד בחלק מהקרבות, שלמה כנראה לא). תחת שר הצבא מוזכרים כמה דרגים:
  • שרים או שרי אלפים: קצינים בכירים שפיקדו על אלפים (או על גדודי שבטים שלמים). כבר שמשון דיבר על "אלף איש" שהוא הכה בלחי חמור, רמז לגדוד פלשתי. בשמואל א' ח, בעת גיוס מלך, שמואל הנביא מזכיר "ושם לו... לשרי אלפים ולשרי חמישים" – היררכיה של מפקדי ביניים. שרי האלפים היו כנראה מפקדי חטיבות/גדודים.
  • שרי מאות: קצינים זוטרים יותר, האחראים על פלוגות של מאה איש. מונח זה מופיע בסיפורי דוד (למשל, את אוריה החיתי מציבים "בחזית המלחמה החזקה" לצד שרי מאות אחרים).
  • שלישים: מונח מסתורי משהו. לעיתים מתרגמים אותו כ"קצינים" או "מפקדי מרכבות". המילה שליש פירושה "שלישי", ויש המשערים שזה המקור לקצין שלישי במרכבה (המרכבות המצריות הכילו שני לוחמים – נהג וקשת; במרכבות תלת-אנשיות לעיתים היה גם לוחם שלישי). ואכן בתנ"ך "שלישים" מופיעים בהקשר מרכבות פרעה (שמות י"ד 7). אולם בתקופת דוד/שלמה השימוש הורחב למשמעות של קציני משמר ויועצים. כך, אחד מתוארי בניהו בן יהוידע היה "בן איש חי רב פעלים מקבצאל, הוא הכה את שני אראל מואב... ולו שם בשלושה הגיבורים" (שמואל ב' כ"ג) – כלומר בניהו היה מעולה כשלושת (ראשי) הגיבורים, ומונה לעל של המשמר (כרתי ופלתי). "השלישים" נזכרים במלכים א' ט 22 בין משרתי המלך: "המה שרי שלישיו" – ופרשני המקרא רואים בזה קציני המטה או שומרי הראש הקרובים למלך (1 Kings 9:22 Study Bible: But of the children of Israel Solomon made ...) (The Story of Army). גם באנשי יואב היו "שלישים" (כנראה עוזרי גנרל). סביר ששליש היה קצין כבוד או עוזר אישי של מפקד בכיר – בדומה לשימוש המודרני במונח "שליש" בצבא כמפקד מנהלה/עוזר.
  • נושאי כלים: בכל דרג, מהמלך ועד לגיבור, מופיע "נושא כליו" – ספק עוזר אישי, ספק שוליה צבאי. נושא הכלים נשא את מגן ואולי גם כלי הנשק הנוספים של אדוניו, שירת אותו בקרב (כמו נושא כליו של יונתן שהרג אחריו את הנופלים, או נושא כליו של שאול שהתבקש לדקור את שאול למוות בסוף). זהו תפקיד חשוב להכשרת הדור הבא – רבים ממפקדי העתיד צמחו כנושאי כלים בצעירותם (דוד עצמו היה נושא כליו של שאול לפרק זמן קצר לפני הקרב עם גוליית). תפקיד זה גם סימן אמון וקרבה – נושא הכלים היה האיש הקרוב ביותר לקצין בקרב.
  • מפקדי מרכבות ופרשים: בימי שלמה, המבנה כלל גם "שרי הרכב והפרשים" – אלו היו קצינים טכניים שניהלו את חיל המרכבות (1,400 מרכבות) וחיל הפרשים (12,000) (The Story of Army). הם כפפו כנראה לשר הצבא או לפקיד מיוחד. סוסים ומרכבות דרשו תחזוקה, אורוות, מאמנים – ושלמה אכן בנה ערים שלמות לכך.
  • פקידים מנהליים: לא ממש "דרגות" צבאיות, אך במערכת שלמה היו 12 נציבים אזוריים (מלכים א' ד) שסיפקו מזון לצבא ולבית המלך. במובן מסוים, היו גם נציבי מחוז צבאיים – בדומה למושלי מחוזות שמגייסים ומכלכלים את היחידות המקומיות. למשל, עזריה בן נתן היה "ניצב הניצבים" (ראש הנציבים) ואחראי על סדר זה. כך המערכת האזרחית והצבאית שולבו. בתחתית הפירמידה עמד כמובן החייל הפשוט. בתנ"ך מכונים הלוחמים הרגליים לרוב "עם" או "אנשי מלחמה". לעיתים מבחינים בין "איש מלחמה" (חייל מנוסה) ל"עם הארץ" (התגייסות כללית). בימי דוד ישנו התואר "גיבור חיל" גם לחיילים רגילים אך אמיצים במיוחד (לדוגמה, אוריה החיתי מכונה כך).
• יחידות קבועות לעומת מיליציות: כפי שתואר, שאול החזיק יחידת עילית קבועה (3,000 איש) והשאר מיליציה מזדמנת. דוד הרחיב את היחידות הקבועות – משמר המלך (שכירי חרב כרתי-פלתי, גיבוריו), וכנראה חיל מצב מבוצר בערים שנכבשו (למשל, "וישם נציבים בארם דמשק", שמואל ב' ח 6). הוא גם ארגן מתכונת מילואים (12 מחלקות לשנה) (The Story of Army). ניתן לומר שבתקופתו עבר הצבא התמקצועות – יותר לוחמים שהתפרנסו מהצבא במשרה מלאה, כמו הגיטיים, הכריתים והפליתים והגיבורים, ופחות תלות בהמון איכרים חמושים זמניים. יחד עם זאת, בעתות חירום (כגון מרד אבשלום) עדיין גויסו המונים באופן מיליציוני. שלמה המשיך מגמה זו: אמנם לא נלחם, אבל החזיק משמר ופרשים באופן קבוע, ותיחזק מערך. לאחר הפילוג, ממלכת יהודה וממלכת ישראל נזקקו לגיוסים רחבים חדשים.
• משמר המלך ושומרי הראש: מלכי ישראל החזיקו משמר אישי קרוב שהורכב מלוחמים נאמנים ומנוסים. למשל, הכרתי והפלתי שימשו משמר המלך דוד (Cherethites and Pelethites - Wikipedia). בנוסף, במקרא מוזכרים "הרצים" – ייתכן חיילי משמר שעמדו סביב המלך עם חרבות (כמו בפרשת הצלת יואש בימי עתליה, מלכים ב' י"א 11 – "והרצים עומדים... איש כליונו בידו"). הרצים הוצבו גם כשומרי סף בשערי הארמון (כדי למנוע גישה ללא רשות). יחידה כזו ודאי הייתה גם בימי דוד. כמו כן, היו מלווים למלך בעת יציאתו – לדוגמה, 50 איש רצים לפני המרכבה כסמל מעמד (אבשלום הכין לו 50 רצים, שמואל ב' ט"ו 1). משמר המלך היה מצויד היטב – למשל, שלמה הכין עבור שומרי הראש שלו 200 צינות ו-300 מגני זהב לתצוגה (מלכים א' י 16-17), ובימי רחבעם החליפו אותם במגיני נחושת (דהי"ב יב 10), מה שמראה שהייתה יחידה ייעודית צמודה למלך.
• מבנה מגנים ומצודות: כחלק מארגון הצבא, דוד ושלמה חילקו את הממלכה ליחידות גאוגרפיות עם ערי מבצר ומחנות. דוד הציב "נציבים" (מושלי חיל מצב) בערים כבושות זרות, ושלמה הפך ערים מרכזיות למעוזים עם קסרקטינים ואורוות. באופן זה, הצבא לא היה מרוכז רק בעיר הבירה אלא פוזר כנוכחות באזורים קריטיים. המסגרת השבטית עדיין הייתה חשובה – למשל, כשפרץ מרד, כל שבט התייצב תחת דגלו (אבשלום גרר את "כל איש ישראל"). אבל הצבא המאורגן של המלך היה חוצה-שבטים: קצינים יכלו לפקד על לוחמים משבטים שונים. הדבר סימן מעבר לצבא לאומי מקצועי יותר.
• משמעת וחוקים פנימיים: דוד התקין תקנות, כמו חלוקת השלל השוויונית בין הלוחמים בעורף ובחזית, כדי לשמור על אחדות ומוטיבציה (שמואל א' ל 24-25). בנוסף, נדרשה משמעת: ראינו שיואב, אף על פי שהיה בן דוד המלך, הוצא להורג על ידי שלמה בגלל שרירותו והפרת פקודות (הרג אבנר ועמשא בניגוד לרצון דוד). הדבר מעיד שהייתה הבנה של סמכות הפיקוד – המלך כראש הצבא יכל להעניש גם את בכירי הגיבורים אם חרגו (בפועל דוד נאלץ להמתין עד סוף ימיו, אך עשה זאת דרך יורשו). דוגמה נוספת: אוריה החיתי סירב לרדת לביתו בזמן מלחמה מתוך אתוס משמעת ("וארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות... ואני אבוא אל ביתי?" – שמואל ב' י"א 11), דבר המלמד על קוד התנהגות שהלוחמים אימצו, אולי שלא ליהנות מנוחות ביתם בשעה שחבריהם בחזית.
• גמול ופרסים: מלכים נהגו לתמרץ לוחמים. דוד הבטיח פרס למי שיעלה בראש לכבוש את יבוס (ויואב זכה והועלה לשר צבאו) (War in the Hebrew Bible - Wikipedia). הוא גם הבטיח בעבר, בהיותו נער אצל שאול, פרס למי שיכה את גוליית – "יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו" (שמואל א' י"ז 25). פרסים מסוג זה שימשו לעידוד מעשי גבורה. כמו כן, חלק מהשלל נלקח לאוצר המלך או לבית ה' (דוד הקדיש כלי כסף וזהב שנלקחו מהרחק מארם, שמואל ב' ח 11). כך ידעו הלוחמים שהמלך יכבד את מאמציהם וגם שה' יקבל חלק – שילוב מוטיבציה חומרית ודתית.

ציוד

נשק

חרבות ופגיונות: החרב (חרב) הייתה סמל ללוחם, אך בראשית התקופה הייתה נדירה אצל ישראלים. כפי שתואר, בימי שאול רק לשאול ויונתן הייתה חרב ממתכת (War in the Hebrew Bible - Wikipedia), ואילו שאר הלוחמים השתמשו במכושים וכלי עבודה מחושלים ככלי נשק. החרבות הנפוצות באזור בתקופת הברונזה המאוחרת (טרם שאול) היו מסוג חרמש (להב מעוקל המזכיר מגל, ידוע גם בשם "חרב כנענית" או ח'ופש מצרי) וכן חרבות ישרות קצרות מברונזה. בתקופת הברזל (מראשית המאה ה-10 לפנה״ס) החלו להופיע חרבות ברזל – שהיו עמידות וארוכות יותר. גוליית הפלשתי, למשל, נשא "חרב" כבדה מברזל ככל הנראה, אותה לקח דוד לעצמו לאחר הקרב (שמואל א' י"ז). החרב של גוליית נשמרה כנשק יקר, ודוד השתמש בה שוב כעבור שנים בעת בריחתו (שמואל א' כ"א). דוד עצמו, כשברח מנוב, נאמר שלא הייתה לו חרב אחרת אלא זו, מה שמחזק שחרבות איכותיות לא היו נפוצות. בהדרגה, עם ניצחונות דוד, נשק איכותי נלקח שלל והופץ לחייליו. בדברי הימים א' כ' מצוין שצבאו של דוד אסף שלל רב בפלשת, ארם וכו', לרבות חרבות. בתקופת שלמה, ללא ספק, היו חרבות ברזל תקניות לרבים מהחיילים (אחרת לא היו מסוגלים להתייצב נגד מצרים או ארם בעימותים עתידיים). אורך החרב: לרוב הייתה חד-ידנית, באורך 50-60 ס"מ, נישאת בנדן על המותן. היא שימשה לחיתוך ודקירה. היו גם פגיונות (מאכלת) קצרים יותר כנשק גיבוי ולקצינים.

חניתות ורומחים: החנית (או רומח) הייתה כלי הנשק המרכזי של רוב חיל הרגלים. מדובר בנשק מוט עם חוד מתכת. יש הבחנה בתנ"ך בין "חנית" ל"רומח": לגוליית נאמר שהייתה חנית – מעץ שחודה מנחושת ושהיא "כמו מנור אורגים" ועובייה שש מאות שקלים ברזל לצד המגן שלו, שמואל א' י"ז ז'). חייל רגלי ישראלי היה חמוש לרוב בחנית לקו הראשון. החנית שימשה לדקור אויב מטווח מסוים לפני שיגיע לקרב חרבות. גם שאול נשא תמיד חנית בידו (שמואל א' י"ח י' – שזרק אותה אף על דוד ועל יונתן בעת כעסו), אולי כסמל מלכותי-צבאי או כנשק אישי מועדף. יש גם "כידון" – נראה שהיה סוג של חנית הטלה או רומח קצר יותר. גוליית למשל נשא כידון נחושת על כתפיו (שמואל א' י"ז ו) – אולי ג'וולין (חנית הטלה) לגיבוי נוסף. בני בנימין היו ידועים גם ביכולתם להטיל אבנים וגם חניתות בשתי הידיים (דברי הימים א' י״ב ב׳).

קשת וחצים: הקשת שימשה ככלי נשק לטווח רחוק. בתקופת הברונזה היו קשתות מורכבות מצוינות במצרים ובכנען, וגם ישראל אימצו אותן. כבר יונתן ושאול נהגו בקשת – מות שאול בא מחיצי קשת פלשתיים, ויהונתן הצטיין בירי בקשת (שמואל א' כ'). הקשת העניקה יתרון בשדות קרב פתוחים וכהגנה על חומות. דוד שילב קשתים בצבאו, וכנראה אף ייסד חיל קשתים מאורגן, כמרומז בהוראת "ללמד בני יהודה קשת" אחרי מות שאול (שְׁמוּאֵל ב׳ י"ח א'). חיצי הברזל או הברונזה שחושלו בישראל היו קטלניים. רבים מחיילי דוד מאנשי בנימין וזבולון תוארו "נושאי קשת בכל וכל" (דהי"א י"ב ב', ל"ג). יתרה מזו, אחד הגיבורים, בניהו בן יהוידע, "הכה שני אראל מואב" ו"אריה בתוך הבור ביום השלג" ואף "הכה איש מצרי, ואחז בחנית המצרי ויהרגהו במקל" (שמואל ב' כ"ג כ'-כ"א) – אולי מעיד שלעיתים התמודדו קשתים מול נושאי חניתות מטווח, או שהשתמש בתרגיל לחטוף חנית אויב.

קלע ואבנים: הקלע (מקלעת עשויה חבלים או עור המשגרת אבנים) היה נשק פשוט אך יעיל מאוד, במיוחד בידי מיומן. דוד כאמור הרג בו את גוליית. בקלע השתמשו אבנים חלקות (כמו שדוד ליקט מנחל האלה) או עופרת יצוקה. הפגיעה מטווח 50–100 מ' יכולה להיות קטלנית (מהירות האבן עשויה להגיע לכ-100 קמ"ש). בני בנימין, איטרי היד, התמחו בכך באופן יוצא דופן (שופטים פרק כ' פסוק י"ו). יחידות קלעים שימשו להטרדת קווי האויב ולפיזור מערכי פרשים. יתרונן – זמינות התחמושת (אבנים) ומהירות הייצור (כל חייל יכול לאמן עצמו עם קלע). חסרונן – דורש מרחב פתוח ופגיעות בטווח קרוב. צבא דוד כנראה הפעיל פלוגות קלעים לצד הקשתים להתשה לפני הסתערות.

גרזן, נבוט וחנית קלה: ייתכן שחלק מהחיילים היו חמושים גם בגרזני-מלחמה או מקבות. כלים אלה אינם נזכרים רבות במפורש, אך חפירות ארכאולוגיות מצאו להבי גרזן מברונזה בתאריכים מתאימים. ברשימות אנשי דוד, המילה "חלוץ" יכולה להתפרש גם כחלוץ דרך עם גרזן (לפרוץ דלתות, שוברים מגינים). כמו כן "מקל" מופיע (בניהו הרג מצרי במקל – שמ"ב כ"ג). נראה שזה סמל לאלת-עץ או נבוט. האלות שימשו בקרב פנים-אל-פנים לשבירת עצמות כאשר היריב ללא שריון כבד.

• מרכבות וסוסים: כאמור, בתקופת שאול ודוד מרכבות כמעט ולא היו בצד הישראלי (הם נחשבו נשק "זר" ויקר). הפלשתים וכנענים הפעילו מרכבות כבר מימי ברק (שופטים ד'), אך שאול ודוד נאלצו להילחם נגד מרכבות בעיקר ברגל או באמצעים עקיפים (למשל, למשוך אותם להרים). דוד כבש מרכבות מהארמים וצמצם אותן ל-100 פעילות (The Story of Army). רק שלמה הקים חיל מרכבות משמעותי. המרכבות, רתומות לשני סוסים וכל אחת נושאת 2–3 לוחמים, היו "טנקים" של העת העתיקה: דוהרות בשדה ומאיימות לדרוס או לקלוע קשתות במהירות. כדי לנטרל איום זה, אימצו הישראלים טקטיקות שונות: התחפרות בגבעות, חסימת דרכים עם אבנים, או הסתתרות ביער (אבשלום). ברגע שגם להם היו מרכבות, יכלו להתמודד בשווה בשווה במישור. השלמה לכך היה חיל הפרשים – חיילים רכובים (ללא מרכבה). בימי שאול ודוד כנראה לא היו פרשים של ממש – אנשים רכבו על חמורים או פרדות כנראה לנוע, אך לא נלחמו עליהם (פרט למרדף אולי). שלמה ייבא סוסי רכיבה וגם אימן פרשים: 12,000 פרשים, שחלקם שימשו כצוותי מרכבות (כל מרכבה דרשה לפחות 2 סוסים ואולי פרש מלווה) וחלקם כרוכבי סוסים עצמאיים. הפרשים היו יכולים לשמש כסיור, שליחים מהירים, וכוח עזר לרדיפה אחרי אויב בורח. באזורי הררי יהודה לא השתמשו בהם, אבל בעמק יזרעאל או בעבר הירדן כן.
• מיגון – שריון גוף: ההגנה האישית של הלוחם כללה כמה רכיבים:
  • שריון/שריג: מגן גוף מכסה פלג גוף עליון. הסוג הנפוץ בתקופת דוד היה שריון קשקשים – מעיל עשוי מאות לוחיות מתכת קטנות ("קשקשים") התפורות על בגד או עור, חופפות כמו קשקשי דג. זה נתן גמישות יחסית והגנה טובה מחיצים ומכות חרב. גוליית מתואר שלבש "שריון קשקשים" נחושת במשקל 5,000 שקלים (שמואל א' י"ז 5) – כ-57 ק"ג! ייתכן שזה מוגזם, אבל משקף שריון כבד. שריון כזה הובא לאזור על ידי העמים ההוריים (חורים) בצפון כבר במאה ה-15 לפנה"ס (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway), ובתקופת הברזל היה מוכר. המצרים והאשורים השתמשו בשריון קשקשים באופן נרחב (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). בישראל, בתחילה רק ענקים או גיבורי עלמה נשאו שריון זה (שאול הלביש את דוד בשריון שלו לפני קרב גוליית, אך דוד ויתר עליו; משמע שלשאול היה שריון כנראה קשקשים או שריון לוחות) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). עם הזמן, יותר לוחמים זכו לשריונות. בדברי הימים ב' כ"ו 14 נאמר שהמלך עוזיהו (המאה ה-8 לפנה"ס) צייד את כל צבאו בשריונות: "ויכין להם... שריונות" (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). אם ב-200 שנה לפני כן (ימי דוד) שריון עדיין היה רק לנבחרים, הרי שבתקופת המלוכה המאוחרת הפך לסטנדרט. ייתכן כבר בשלמה צוידה יחידת המשמר בשריונות מברונזה. היו גם מעילי שריון עשויים קשקשי ברזל או חוליות ברזל (שריון טבעות), אך אלה מופיעים בעיקר בתקופה מאוחרת יותר. בכל אופן, שריון הגוף סיפק הגנה מהצוואר עד המתניים.
  • קובע/קסדה: כיסוי ראש מתכתי (או מעור מוקשה) היה הקסדה. המילה במקרא היא "קובע נחושת" (כמו שלבש גוליית, שמואל א' י"ז 5, וכמו שנסה דוד לחבוש (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway)). הקובע הייתה כנראה קסדה חרוטית או מעוגלת עם מגן למצח. כיאה לטכנולוגיה חדשה יחסית – "קובע" היא מילה שאולה בשפות שמיות אחרות – ייתכן שמקור הקסדה בארץ ישראל היה זר (אולי דרך הפלשתים או הסורים) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). בימי שאול, רק למעטים הייתה קסדה (שאול וגוליית, למשל). עדות לכך: המקרא מציין שצבאות מצרים ואשור (ירמיהו מ"ו 4, יחזקאל כ"ז 10) היו מצוידים בקסדות, אך לא מזכיר שצבא יהודה נשא כאלו עד ימי עוזיהו: "ויעש להם... קובעות" (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). קסדות עשויות עור עבה עם חלקי נחושת ייתכן שנמצאו בארכאולוגיה (לדוגמה, קסדת נחושת מהמאות 13–12 לפנה"ס התגלתה בבית שאן, קשורה לנוכחות מצרית/כנענית). קסדות אחדות גם מופיעות בתבליטים – לעיתים עם קרניים או כרבולת. אכן, מקורות עתיקים מעידים על קסדות "קרניות" במזרח הקדום (בפרט עמים חוריים-חיתים) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). ייתכן שהפלשתים (מעם גויי הים) חבשו קסדות עם נוצות או קרניים כאלו, ובני ישראל אימצו גרסאות פשוטות יותר.
  • מגן: המגן היה אמצעי ההגנה האקטיבי החשוב ביותר. שני סוגי מגינים מוזכרים: "צינה" ו"מגן". הצינה הייתה כנראה מגן גדול גוף-שלם, ואילו מגן רגיל היה קטן ועגול. גוליית, למשל, לווה על ידי נושא הצינה שלו, שנשא צינה גדולה שהגנה עליו בירי מרחוק (שמואל א' י"ז 7). לוחמי רגלים כבדים של העמים נשאו מגינים גדולים מלבניים או עגולים רחבים – בתבליטים מצריים רואים חיילי כנען עם מגינים מלבניים גבוהים (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). לעומתם, לוחמי ישראל הקלים (קשתים, קלעים) נשאו כנראה מגן קטן לתנועה מהירה. המלך שלמה עשה לעצמו 200 צינות גדולות ו-300 מגנים קטנים מזהב לצורכי טקס וקישוט (מלכים א' י 16-17) – דבר המראה שבמציאות היו שני גדלים תקניים למגינים. החומרים: עץ מצופה עור, לפעמים עם חיזוקי מתכת (בפרט בוסתן, יתדות וחישוקים). לא רבים הממצאים הארכאולוגיים הישירים, אך כמה "בוסים" (כפתורי מתכת מרכזיים למגן) נמצאו מתקופות קרובות. השימוש היה: צינה לקו הראשון, יוצרת "קיר מגנים"; מגן קטן לפרשים ולקלעים. בתקופת דוד, הצבא הכיל גם וגם. בתבליט אשורי (מצור לכיש, 701 לפנה"ס) רואים מגיני יהודה גדולים שמכסים את גוף הקשת הניצב מאחוריהם – אולי התפתחות מאוחרת יותר.
  • מגני רגליים (סרעפים): רק גוליית מתואר במפורש שלבש "מגני רגליים מנחושת" = מיתרי שוקיים (שמואל א' י"ז 6) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). הכוונה ללוחות מתכת או עור קשיח הקשורים סביב השוקיים כדי להגן משריטות וחתכים. במצרים ובאשור לרוב לא לבשו מגני רגל (לוחמים צוירו לעיתים קרובות ברגליים חשופות) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway), אולי בגלל החום והגבלת התנועה. כנראה גם בישראל רגלי הלוחמים נותרו חשופות או מוגנות חלקית בלבד. רק הגדולים והחשובים טרחו לשאת מיגוני רגליים כבדים.
  • חגורת כלי נשק: הלוחם נשא חגור (חגורה רחבה) שעליה תלה את חרבו בנדן, ואת תיק האבנים לקלע או אשפת החיצים. חגורות עור שימשו גם להדק את השריון למותניים.
  • לבוש תחתון: רוב החיילים לבשו כבסיס כתונת (טוניקה) ופשוטה עד ברך, ומעליה ייתכן בגד עליון ללא שרוולים אם לא לבשו שריון. היו שלבשו גם מעין חצאית עור עם רצועות – "פשיטות עור" (pteruges), שהגנה על הירכיים. הדבר נרמז בגדי הפלשתים או בתמונות מדורה-אירופוס: בציורי דורה רואים חיילים יהודים בלבוש רומי טיפוסי – טוניקה, מעליה שריון קשקשים, ומתחת שריון רצועות עור לחפות על הירכיים, וכן גלימה מעל כתף (Militarism in the wall paintings of the Dura-Europos synagogue - Gale). סביר שלוחמי דוד, במיוחד המאומנים והזרים, לבשו דבר דומה.
  • גלימות וצבעים: לא ידוע על מדים במונחים מודרניים, אך ייתכן שקבוצות שונות זוהו בבגדיהם. הגלימה (מעיל, אדרת) הייתה סמלית: שאול קרע את כנף מעילו של שמואל, ודוד חתך כנף מעילו של שאול בהתגנבו (שמואל א' כ"ד) – כנף הבגד הייתה סמל מעמד. יואב ואבנר ודאי לבשו גלימות ססגוניות כשרי הצבא. בתקופת דורה-אירופוס (הציורים מהמאה ה-3) מצוירים הלוחמים היהודים עם גלימה סגולה רכוסה בכתף (Militarism in the wall paintings of the Dura-Europos synagogue - Gale), וקסדות ברזל – הלבוש הרומי של אותם ימים. זה כמובן לא מלמד ישירות על תקופת המקרא, אבל אפשר לשער שלוחמי העילית של דוד (כרתי, פלתי, גתים) אימצו אלמנטים של לבוש זר מהעממים סביבם – כגון קסדות מעוטרות או ציציות קסדה.
• השוואה לתרבויות אחרות: התרבות הפלשתית – שהגיעה מזרם גויי הים – הביאה איתה סגנון לחימה "יווני" מוקדם. פלשתים כמו גוליית חבשו קסדה, שריון קשקשים מלא, נשאו חרב ארוכה וכידון כבד – ציוד הדומה ללוחמי ערי המדינה המיקניות או החוריות (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). מנגד, היוונים הקלאסיים של המאות 5-4 לפנה"ס (שזה מאוחר לתקופת המקרא) פיתחו הופליט עם שריון ברונזה מוצק (שריון לוחות או שריון לינוטוראקס עשוי פשתן דחוס), קסדת ברונזה מלאה עם מסכת פנים (כמו קסדת קורינתוס) ומגן עגול גדול (אספיס). ישראל של המאה ה-10 לפנה"ס טרם הגיעה לרמת מיגון כזו לכלל החיילים. לא הייתה להם מסכת פנים קשיחה כמו היוונים, והם העדיפו תנועה גמישה על פני שריון כבד. היוונים לחמו בפלנקס צפוף, ואילו ישראל לחמה בתבניות גמישות יותר (עקב השטח ההררי). קסדות יווניות כבדות (עם כיסוי פנים ועיניים, שנותנות מראה של "מסכה") לא היו בשימוש בישראל – קסדותיהם היו פתוחות יחסית, אולי עם מגן אף בלבד (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). גם מגיני היוונים היו עגולים וגדולים בהרבה מהמגינים הכנעניים. לעומת זאת, ניתן לומר שעד סוף תקופת שלמה, בעקבות מסחר ונוכחות שכירי חרב, ישראל החלה לאמץ ציוד ברמה "בינלאומית": קסדות מתכת לעילית הלוחמים, שריון קשקשים לפחות לקצינים, וחימוש ברזל איכותי.
• ציוד קצינים לעומת חיילים פשוטים: הבדלי הדרגה התבטאו בציוד. קצינים בכירים והמלך – היו חמושים ומוגנים בטוב שבנמצא. לדוגמה, שאול לבש כנראה קסדה נחושת ושריון טוב (שהעביר לדוד שניסה אותם) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). יונתן, נסיך הדם, נשא קשת אישית. דוד בהיותו מלך החזיק חרב אישית (אולי את חרב גוליית). אבנר, יואב ואבנר קרוב לוודאי היו בעלי שריון וקסדה באיכות עילאית (אחרת לא היו שורדים קרבות רבים). מנגד, חייל פשוט בימי שאול ייתכן שלבש רק בגדים רגילים, ללא שריון או קסדה כלל, והיה חמוש לכל היותר בחנית או כלי מאולתר. בימי דוד מצבם השתפר – רבים יכלו לקחת שלל חרבות ושריונות מהפלשתים, העמונים והארמים. יש לזכור שדוד חילק שלל באופן נדיב בין אנשיו, כך שלוחמיו התבססו. ייתכן שבסוף ימי דוד, לפחות לכל חייל סדיר הייתה חרב או חנית תקנית ומגן אישי. בתקופת שלמה, משמר המלך וכוחות העילית בוודאי היו אחידים במדי צבא שכללו שריון וקסדה לכל אחד (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). במבט ארכאולוגי, ממצא מאלף הוא מבית הכנסת בדורה-אירופוס: שם, בציורים, חיילי ישראל מתוארים כקצינים רומיים לכל דבר – קסדות מתכת עם סינר צוואר, שריון קשקשים לכל גופם, חצאית עור, מכנסיים קצרים, סנדלים גבוהים ושרוכי שוק, וגלימה אדומה על כתף (Militarism in the wall paintings of the Dura-Europos synagogue - Gale). ברור שזה אנכרוניזם – האמנים ציירו את גיבורי המקרא בדמות חיילי המאה ה-3 לספירה. עם זאת, הדבר מאפשר השוואה מעניינת: יהודי דורה ראו לנגד עיניהם חיילים רומאים וסאסאנים, וציירו את לוחמי דוד כמותם. כלומר, מבחינתם, לוחם אידיאלי לובש שריון גוף מלא וקסדה – ציוד שבמציאות ימי דוד רק מעטים, כמו גוליית, יכלו ללבוש. כך, הפער בין פשוטי העם למובחרים היה גדול בזמנו, בעוד שבתקופת דורה צבא רומי צייד את כל הלגיונרים בקסדות ושריונות. בהתאמה, אפשר לשער שבתקופת דוד רק הדרגים הגבוהים נהנו מציוד מלא, בעוד החיילים הרגילים היו קלים יותר. הדבר גם מתיישב עם עדות המקרא על עוזיהו במאה ה-8 לפנה"ס ש"עשה להם (לכל צבאו) מגנים וחניתות ושריונות וקשתות" – כלומר חידושו היה להעמיד ציוד מלא לכל חייל, חידוש שלא היה כמובן מאליו בדורות קודמים (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway).
• ציוד נוסף:
  • אותות ושופרות: כל צבא צריך תקשורת. בישראל השתמשו בחצוצרות ושופרות לאותת לצבא מתי לצאת למערכה (במדבר י' 9), ובקרב עצמו כנראה להריע ולהפחיד את האויב (סיפור גדעון – שופטים ז' – שימוש בשופרות). שאול ודוד ודאי השתמשו בשופרות באסיפות ובקרבות.
  • דגלים: במדבר היו דגלי שבטים, ולא מן הנמנע שגם בצבא המלוכה נשאו דגלים או נס עבור יחידות. הדגל איפשר לרכז סביבו את אנשי היחידה בתוך המהומה.
  • אוהלים ומחנות: הצבא חנה בשדה באוהלים. הפלשתים תמיד "חונים" (מחנה פלשתים באפק, בגלבוע, בעמק רפאים). בישראל גם (מחנה שאול במכמש). האוהלים היו כנראה פשוטים משיער עיזים.
  • הובלה: מטען, מזון, מים – הובל בעגלות ובחמורים. לאנשי דוד היו חמורים ונשים וילדים שליוו אותם בקסילג (כמתואר בשמואל א' ל').
  • ציוד מצור: כאמור, בעיקרי סוללות עפר וכלי חפירה, אולי אילי ניגוח פשוטים. קשה לדעת אם כבר בימי דוד השתמשו במגדלי מצור ניידים – סביר שלא, זו התפתחות יותר מאוחרת (אשורים מהמאה ה-9-8 לפנה"ס).
  • ציוד מגן: בעת מצור, המגנים הגדולים (צינות) שימשו כמחסה. אולי השתמשו גם בליסטראות ידניות (מכונות יידוי קטנות לקלע אבנים) – אבל אין לכך ראיות בתנ"ך לתקופה זו.

לסיכום פרק הציוד, ניתן לומר שהמעבר הטכנולוגי בימי הממלכה המאוחדת היה מברונזה לברזל וממיגון קל לכבד. ראשית ימי שאול – ישראל בנחיתות טכנולוגית ללא חרבות ושריונות; סוף ימי שלמה – צבא המצויד באופן שוטף בחרבות ברזל, חניתות, מגינים לכל חייל, ואף קסדות ושריון ליחידות מובחרות (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway). את הפער הזה הצליחו המלכים לסגור בעיקר דרך שלל והפקת ברזל ביתית. מעניין לציין שמחקרים גאולוגיים מצביעים שבסביבות המאה ה-10–9 לפנה"ס החלו עיבודי ברזל משמעותיים בארץ ישראל (למשל באזור עמון, מכרות ונפחיות בנחושת וברזל התפתחו בשלהי המאה ה-10) (The History of Iron in Ancient Israel) (The History of Iron in Ancient Israel), כך ששלמה אולי רתם התקדמות זו כדי לחמש את צבאו ביעילות.

אימון, כשירות ושירות בצבא הממלכה

כיצד אומנו והוכשרו הלוחמים? התמונה ההיסטורית אינה מפורטת, אך ניתן להעריך ולהסתמך על רמזים מן המקורות:

• חינוך מילדות ללחימה: בחברה הישראלית הקדומה, הכישורים הצבאיים הוטמעו מגיל צעיר דרך אורח החיים. רבים מהלוחמים היו רועים, איכרים וציידים בשגרה, ועיסוקים אלה מפתחים כישורים שימושיים: דיוק בקלע (להפלת טורפים), כוח פיזי (בעבודה חקלאית), אומץ לב והתמצאות שטח. דוד למשל כסיפור מייצג – עוד כנער רעה צאן ולמד להכות ארי ודוב (David and Goliath | VCS), מה שהכינו לקרב. בני בנימין תרגלו את השמאליות שלהם מגיל צעיר (אולי קשרו את ימין הילדים כפי שמציע פלביוס יוספוס). ככלל, אפשר לשער שאבות לימדו את בניהם שימוש בקשת ובקלע בילדות, כשם שלימדו אותם לעבד אדמה.
• אימונים רשמיים: עם התמסדות המלוכה, ייתכן שהונהגו מחנות אימונים או תקופות שירות קבועות (כמשתמע מחטיבות המתייצבות חודש בשנה אצל דוד (The Story of Army)). בתקופה זו היו לאומות אחרות מערכי אימון – המצרים הכשירו מרכבות וקשתים בבתי ספר ללחימה, האשורים ערכו מסעות ציד כתרגולת. בישראל, אין תיאור ישיר של "מחנה טירונות", אך למשל גדודי המילואים של דוד (אם אכן תפקדו) ודאי היו מתאמנים במהלך חודש שירותם כדי לשמור כושר. כמו כן, שומרי ראש המלך (שכירים זרים) היו לוחמים מקצועיים שהביאו איתם נורמות אימון זרות – ייתכן שבמחנה בירושלים תרגלו כפלוגה מתואמת. חז"ל במסכת אבות (ה' כא) אומרים "בן 20 לרדוף", כלומר בשנות ה-20 כושר האדם מתאים לקרב – רמז לכך שנוער אולי התאמן אך לא נלחם ממש עד גיל 20.
• כשירות מיוחדת: מתוך המקרא, שמות הגיבורים ומעלליהם מלמדים על התמחות: בנימינים – בקשת וקלע (1 Chronicles 12:2 they were archers using both the right and left ...); גדים – בריצה מהירה ובהסתערות (פני אריה, קל כצבי); יהודאים – אולי בלוחמת חרב וחנית. ייתכן שכל שבט שימר סגנון לחימה: בנימין, כקטן אך אמיץ, התמקד בלוחמת קלע ומארב (ע"ע מלחמת הפלגש בגבעה, שופטים כ'); שבטי הצפון (יששכר, זבולון, נפתלי) תרמו המונים עם חרבות ורמחים (דבהי"א י"ב מתאר אלפים מזוינים מכל שבט שבאו לדוד). עובדה זו מצביעה על אימון קהילתי – במסגרת השבט או העיר, הקימו הצעירים קבוצות שהתאמנו יחד. למשל, "בני הנביאים" אצל שמואל אולי כללו גם "בני חיל" מתאמנים. בעיריות הגדולות (ירושלים, חברון, שומרון לימים) ודאי היו מגרשי אימונים כמו רחבה בה יכלו לתרגל קליעה למטרה, לחימה בחרבות מעץ וכו'.
• משך האימון: ההכשרה המדויקת אינה מתועדת, אך בהשוואה לעמים אחרים – בלגיון הרומי למשל אימון בסיסי נמשך חודשים – אצל ישראל סביר שהאימון התפרס על פני שנים באופן חלקי. נער יכול היה לשמש כנושא כלים של לוחם בכיר וללמוד "תוך כדי שירות". למשל, נושא כליו של יונתן בקרב מכמש למד על אומץ ואופן פעולה. מי שנבחר לגיבור דוד כנראה כבר צבר ניסיון בקרבות קטנים (ייתכן כחלק מכנופיות שודדים מדבריים – כמה מגיבורי דוד היו "פושטים" לשעבר).
• דרישות להצטרפות לצבא: כפי שהוזכר, הגיוס הבסיסי היה כל איש בן 20 ומעלה. אך בפועל, במלחמות רצון, השתתפו גם צעירים נלהבים (דוד וגוניית – דוד כנראה מתחת ל-20, כי אחיו התגייסו והוא עוד בבית אביו). בעתות שגרה, המלך החזיק את "הבחורים" – כנראה בחורים בריאים וחזקים, לעיתים מתואר "בחור וטוב" (כלומר מצטיין בגופו). שאול בחר 3,000 "בחורי ישראל" להיות עמו (The Story of Army) – ודאי לפי כושר גופני ומיומנות. במפקד עורפי, ציפו מאדם לספק כלי נשק משלו או משל קהילתו – לכן העניים מאוד או מי שלא הצליח להשיג כלי אולי נותר בעורף בתפקיד תומך. חוקי התורה פטרו כאמור מסוגי אנשים: מי שפחד ורך לבב, מי שבנה בית חדש ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אישה ולא נשאה. סביר שחוק זה קויים לפחות חלקית – בדוגמה של גדעון (שופטות ז') הוא שלח את הפחדנים הביתה. בתקופת המלוכה, לא מתואר סינון כזה, פרט למרד אבשלום שבו דוד מנסה להשאיר את "מי שפחד" בעיר. ייתכן שבפועל, כשהייתה התגייסות המונית, כן פטרו את מי שלא היו נחושים, כדי לא להוריד מורל (דברים כ' 8).
• אימוני יחידות: אם נסתמך על דברי הימים, כל גדוד מילואים של 24,000 איש ששירת חודש בשנה בימי דוד, כנראה עסק גם באימונים צבאיים משותפים במהלך חודשו. כך הבטיחו שכל יחידה תישאר מתורגלת משנה לשנה. עוד מנגנון: ציד וקרבות מדומים – מלכים ואנשיהם נהגו לצוד חיות (אריות, דובים) כספורט וכאימון. דוד הרג ארי ודוב כצעיר; בניהו הרג אריה בבור ביום שלג (David's Mighty Warriors - Wikipedia) – אולי כמעשה גבורה באימון או מבחן. גם לוחמי אבשלום אולי התאמנו בציד בהיותם גולים בגשור.
• מוסר ומשמעת: אימון צבאי כלל כנראה הנחלה של קוד התנהגות – ציות למפקדים, אחווה, והימנעות מפחד. פסוקי התנ"ך מדגישים "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו" (דברים כ' 3) – מילים שהכהן היה מכריז. כך שחיילי ישראל קיבלו גם חינוך מנטלי: ביטחון שה' עמם וכי הם נלחמים למען עמם, וזה אמור לדרבן אותם. הדוגמאות הרעות – למשל עריקת המונים מפחד לפני קרב גלבוע – הוצגו כתוצאה של ייאוש דתי (שאול שנטרד מחוסר תשובת ה'). לעומת זאת, קרבות מוצלחים מלווים לרוב באמירה "ויחזק פלוני בה' אלוהיו". מכאן ניתן להסיק שההכשרה הרוחנית הייתה חלק מהמערך – הנביאים או הכוהנים שימשו מעין "קציני חינוך" לחזק את רוח הצבא. דוד עצמו כתב מזמורים לכבוד הניצחונות, מה שכנראה שולב בטקסי האימונים או בעצרות הניצחון.
• סדר וארגון במחנה: עוד נדבך משמעת – שמירת סדרי טהרה וניקיון: התורה (דברים כ"ג) מצווה שבמחנה יהיה יתד לחפור צרכים מחוץ למחנה, והחיילים ישמרו טהרה כי "ה' מתהלך בקרב מחנך". אם צבא דוד ושאול התייחסו לכך, הייתה מעין שגרה: הקמת המחנה, הצבת שמירה (שומרים בלילה – היו כאלה, כמו בשמואל א' כ"ו דוד חודר למחנה שאול והכולם ישנים עם שומרים כושלים), טיהור מחנה מטומאה וכו'.
• משך השירות: לחייל מיליציוני, השירות היה קצוב למערכה מסוימת (ימים או שבועות). לאחר הקרב הוא שב לביתו. לחייל קבע (כמו בכוחות דוד) – הוא שירת קבע אולי לכמה שנים או לכל החיים. הגיבורים כנראה היו סביב דוד כל שנות מנוסתו ומלכותו, ורק פרשו בזקנתם. משמר המלך ודאי היה רוטציה (אולי שירתו כמה שנים והוחלפו).
• הדרישות להפוך ללוחם: לא היו "מבחני כניסה" רשמיים, אך היו תנאי מציאות: בריאות, כושר, אומץ. הפחדנים נופו, החלשים גופנית (מי שלא יכול לשאת ציוד כבד ולצעוד קילומטרים) כנראה לא גויסו בחזית אלא לתפקידים עורפיים (ספקי מים, עגלונים). בתקופת דוד, כשהוא מושך אנשים מצוקה (שמואל א' כ"ב 2), הוא כנראה גם אימן אותם. עם הזמן, מי שהוכיח עצמו עלה בדרגה. כך אוריה החיתי, שכנראה החל כחייל מן המניין, הפך לאחד מ"שלושים הגיבורים". הקידום היה על בסיס גבורה ונאמנות.
• סיפור חז"ל והמסורת: חז"ל הוסיפו שכבות אגדה על אימוני הצבא: לפי מדרש, בילקוט שמעוני לשמואל, מסופר שהילדים בימי דוד היו כה בקיאים בהלכה שאפילו בשעת מלחמה לא נדרשו תשובות בנושאי טהרה, ועם זאת נפלו בקרב בשל עוון (תמיכה לרעיון שהסיבה למפלה היא רוחנית). מדרש זה מצייר דור של לוחמים יראי שמים ולמדנים בנוסף לכישוריהם הצבאיים. עוד אגדה אומרת שבימי דוד היו חיילים שהתאמנו כך, שכאשר ירו חץ או קלע אבן, היו אומרים בקול "השם יכוון את החץ!" ואף חייל לא נפל לבטלה. אמנם אלו גוזמאות, אך משקפות אידיאל: שילוב תורה וחרב – שהלוחמים יהיו גם צדיקים וגם חזקים. מסורת אחרת (בספרות ימי הביניים) גורסת שדוד נהג לצייר על מגינו את שם ה' או סמל מגן דוד כסגולה לניצחון. יש אגדה (מאוחרת כנראה, ימי הביניים) שמגן דוד – הכוכב בן ששת הקצוות – היה חקוק על מגיני לוחמי דוד כסמל להגנת האל. אמנם אין לכך בסיס היסטורי בתקופת המקרא, אך היא מעידה על התפיסה העממית שחוזק הצבא נבע מאמונה בה'.
• פסוקי תהלים על אימון: תהלים י"ח מייחס לדוד את המילים: "מלמד ידי למלחמה ונותר קשת נחושה זרועותי" – האל הוא שמאמן את ידיו לקרב ומחשל את זרועותיו לכופף קשת מתכת (David as Warrior at Dura-Europos — ANCIENT JEW REVIEW). פסוק זה יכול להתפרש כמטאפורה דתית, אך גם מילולית: דוד התאמן עד שיכול היה לדרוך קשת פלדה קשה, וזה מיוחס לברכת ה'. בפועל, אימונים חיזקו את החייל כך שהצליח למתוח קשתות חזקות (עם ריבוי שכבות עץ וקרן) – תהליך לא קל. כך שברור שהלוחמים עסקו באימוני כוח וסיבולת בין הקרבות.

בסך הכול, צבא ישראל המאוחדת התבסס על ערכי מיומנות אישית גבוהה, לכידות קבוצתית, אמונה דתית ומנהיגות חזקה. האימונים וההכשרה היו פחות פורמליים מאשר בצבאות מודרניים, אך באמצעות ניסיון קרבי מתמשך (כמעט כל שנה הייתה איזו מערכה) ודרך חיי היומיום, התפתחו דור אחרי דור של לוחמים יעילים.

מקורות היסטוריים, ארכאולוגיים ומסורתיים

לסיום, חשוב להתייחס למקורות המידע השונים על צבא הממלכה המאוחדת ולהעריך את אמינותם:

• המקרא (הספרים שמואל, מלכים, דברי הימים) – מהווה את המקור הראשי. הוא מתאר אירועים צבאיים, רשימות לוחמים, מספרי חיילים, כלי נשק וכדומה. יש לזכור שהמקרא אינו "דיווח צבאי" מודרני; הוא נכתב מנקודת מבט דתית-לאומית. לעיתים הוא מפאר ניצחונות וממעט בתבוסות, ומספרי הלוחמים וההרוגים עשויים להיות לעיתים סמליים או מוגזמים (למשל 5,000 שקלים משקל שריון גוליית, 60,000 חללי פלשתים לפי יוספוס, וכו'). עם זאת, המחקר המודרני מאשר רבים מהפרטים: תיאורי כלי הנשק והמיגון תואמים את הממצאים הארכאולוגיים הידועים (שריון קשקשים, חרבות ברזל) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway); שמות המקומות הקרבות תואמים את זיהויים הגאוגרפיים; והטקטיקות המתוארות הגיוניות לאותה תקופה. ספר דברי הימים, שנכתב מאוחר יותר, מוסיף מידע ארגוני (למשל מערך 12 המחלקות), אך ייתכן שהוא רטרוספקטיבי ואידיאליסטי – כלומר, אולי מספר כיצד היה ראוי שיהיה, יותר מאשר מציאות זמנו של דוד. לכן, יש חוקרים הלוקחים אותו בזהירות.
• מקורות ארכאולוגיים: מאחר שאין לנו "יומן מלחמה" ישראלי, אנו נסמכים על ממצאים עקיפים:
  • ביצורים ומתקנים: שערי סוגרים ומגדלי מצודה שהתגלו בחצור, מגידו וגזר מתוארכים בידי חלק מהחוקרים לימי שלמה (המאה ה-10 לפנה"ס) ומהווים עדות להיערכות צבאית והנדסית מרשימה (The Story of Army). אחרים מתארכים אותם מעט מאוחר יותר, אך בכל מקרה הם מעידים על מבנה צבאי חזק במאות 10–9.
  • כלי נשק: התגלו ראשי חיצים מברזל מתקופת הברזל I–II באתרים שונים, חלקם עם כתובות (יש ראשי חץ עם שמות פיניקיים או עבריים מהמאה ה-9 לפנה"ס). הם מראים על ייצור המוני. בחפירות כמו בית שאן ולכיש נמצאו חלקי קסדות, שריונים וחרבות ברונזה, אך לזיהויים כרוכים לעיתים לאויבים (מצרים, אשור) ולא לישראלים עצמם.
  • חרבות כנעניות (מגל) נמצאו למשל במגידו, אך מתוארכות לתקופה שקדמה למלוכה. דוגמאות של חרבות ברזל מהמאה ה-10–9 בא"י כמעט ולא שרדו בשל קורוזיה, אך ייתכן וחפירות במדבר הנגב (קִבְרַת חֲנִיה למשל) ייתנו רמזים.
  • ציורים ותבליטים: את דמויות הישראלים בלבוש צבאי רואים בעיקר מאוחר – בתבליט של שלמנאסר השלישי (המלך האשורי, קרב קרקר 853 לפנה"ס) מופיע "אחאב הישראלי" כמביא 2,000 מרכבות ו-10,000 רגלים. זה אחרי הפילוג, אך מעיד על המשכיות: אם אחאב בנה כזה כוח, כנראה יסודותיו בתקופת הממלכה המאוחדת. עוד תיעוד אשורי (מימי סנחריב, 701 לפנה"ס) מציג מגיני יהודה, קשתים וכדומה, מהם משליכים אחורה לימי דוד – כנראה דומים אך בציוד פשוט יותר.
  • בית הכנסת בדורה-אירופוס (סוריה, 250 לספירה): תמונותיו מספקות אינטרפרטציה מאוחרת מאוד. הם מוכיחים שהמסורת הציורית היהודית הכירה בטקטיקות ובמדים רומיים. המחקר (Militarism in the wall paintings of the Dura-Europos synagogue - Gale) (the dura-euro pos synagogue wall paintings - Brill)הראה, למשל, שבציור "קרב אבן העזר" בדורה (מתאר תבוסת ישראל ולקיחת ארון הברית בידי פלשתים) מצוירים זוגות לוחמים בשריון קשקשים ושכמיות, המסמלים את נוכחות אלוהים משני צידי ארון הקודש המצויר – מעין שומרים שמימיים. החוקר בן-ציון רוזנפלד ראה בזה עדות לזיקה בין הקהילה היהודית לחיל המצב הרומי בדורה (The Dura Europos Synagogue | Stefanie Weisman) (The Dura Europos Synagogue | Stefanie Weisman). כלומר, ההווי הצבאי המקומי חלחל לאמנות המקראית שלהם. ממצא זה מלמד אותנו בעיקר על קבלת סיפור המלחמות במסורת – יהודים המשיכו לעסוק ולצייר את מלחמות התנ"ך כי ראו בהן מקור לגבורה וישועה, גם אם לבשו בגדים מודרניים להם.
• יוסף בן מתתיהו (יוספוס): ההיסטוריון היהודי-רומי מהמאה ה-1 לספירה חיבר את "קדמוניות היהודים", ושם סיכם את סיפורי שאול, דוד ושלמה. הוא בדרך כלל עקב אחרי התנ"ך, אך לעיתים הוסיף פרטים או פירש דברים. למשל, הוא מתאר בפירוט את מספרי הפלשתים במכמש (30,000 מרכבות וכו') ואת אופן פריסתם ביחידות "המחריבות" שכללו מרכבה אחת ושלוש חוליות רצים (War in the Hebrew Bible - Wikipedia) (War in the Hebrew Bible - Wikipedia) – פרשנות מעניינת שאולי שאב ממקור קדום. סביר שיוספוס השתמש בתרגום השבעים (LXX) של התנ"ך, שבו לפעמים מספרי הצבא שונים מעט. בגדול, יוספוס אמין יחסית כשהוא מספר מחדש, אם כי הטייתו הפרו-רומית גרמה לו לשבח מנהיגים כשלמה על כך שלא הרבה במלחמות. הוא גם ניסה לכמת דברים: כמו מספרי אבדות (הוא נתן 60,000 חללי פלשתים במכמש (War in the Hebrew Bible - Wikipedia) – כנראה הפרזה). אם כך, יוספוס מרחיב באלמנטים דרמטיים אבל לא מספק מידע חדש מהימן ממשי.
• מקורות חז"ל והמדרשים: חז"ל לא היו היסטוריונים במובן המודרני, אלא דרשנים. הם לקחו פסוקי מקרא ופיתחו רעיונות. לדוגמה, מדרש תנחומא מספר שכאשר דוד היה יוצא למלחמה, היה אומר 100 מזמורי תהלים ומרים 100 ציציות (או 100 מטבעות לצדקה) – זו דרשה לקשר מצוות קריאה ונדבה עם הצלה. התלמוד (מסכת מכות י') דורש את שמות ערי המקלט שיסד שלמה בהקשר המלחמות שקדמו. אגדות רבות, כמו שצוין, משוות את הדורות. אמינותן ההיסטורית מוגבלת: הן משקפות בעיקר מסרים מוסריים. עם זאת, לעיתים שומרות מסורת מעניינת: למשל, רמז על כך שאנשי דוד נשאו מגינים עם מנורה או מגן דוד עשוי להשתקף מהמדרש על "שדה שנתקיים בה נס" (שמות רבה ט"ו) שרומז על סמל מגיניו. אלו אינם הוכחות, אך מראים את התפתחות ההבנה העממית על הצבא – כלומר, איך בזיכרון התרבותי נתפס צבא דוד: כקדוש, כממושמע, וכפועל לצד נסי שמים. כהיסטוריונים, נתייחס לחז"ל בזהירות, אך כספרות משלימה – הם מעידים איך אחרי 1,000+ שנה, דימוי אותו צבא עדיין בער בעם.
• מקורות זרים בני הזמן: למרבה הצער, כמעט שאין רשומות צבאיות ממלכות שכנות על מלחמותיהם עם שאול, דוד או שלמה. מצרים הייתה בתקופת שקיעה יחסית (לא מתואר מסע מצרי, פרט אולי לפרעה שנתן מחסה לירבעם בסוף ימי שלמה). כתובות בארם או בעמון לא נמצאו מתקופה זו. ישנה רק מצבת "תל דן" (המאה ה-9) המזכירה "בית דוד" – עדות ארכאולוגית לקיומו. מאוחר יותר, כתובת מישע מלך מואב (המאה ה-9) מזכירה את "עמרי מלך ישראל", אך זה אחרי פילוג. לכן, עבור תקופת הממלכה המאוחדת אנו תלויים בעיקר במקרא. חוקרים חלוקים לגבי אמיתות כל הפרטים: יש המפקפקים בהיקף הממלכה – הטענה המינימליסטית שדוד ושלמה היו רק "ראשי שבט מקומי" והסיפורים התנ"כיים מוגזמים מאוד. אולם ממצאי הביצורים והמנהל (כגון חורבות חצור, מגידו, כתובת אמציה בחברון וכו') תומכים בקיום ממלכה חזקה. מרבית ההיסטוריונים מקבלים שהיה גרעין אמת, גם אם התנ"ך מציג אותו בהאדרה.

לכן, על כל פרט שציינו נלוו אסמכתאות: השתדלנו להביא מקורות מכל הסוגים. את תיאורי הקרבות והטקטיקות הדגמנו מפסוקי המקרא עצמם (War in the Hebrew Bible - Wikipedia) (War in the Hebrew Bible - Wikipedia) (The Story of Army), מניתוח חוקרים מודרניים (למשל אנציקלופדיה מקראית, יגאל ידין, פוסטים היסטוריים) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway) (The Story of Army), וממצאים כמו ציורי דורה-אירופוס (Militarism in the wall paintings of the Dura-Europos synagogue - Gale). השוונו עם תרבויות אחרות כגון היוונים – ושם הסתמכנו על ידע כללי והבנתנו, בהיעדר ציטוט כי זה ידע רקע (אך הבאנו מקורות אנציקלופדיים לאישור דקויות כמו קסדות) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway).

לבסוף, נדגיש נקודה: אמינות התיאורים – סיפורי התנ"ך הם המקור היחיד למשל על גוליית, וכאן ייתכן מרכיב אגדי (ענק 6 אמות – 2.9 מטר – יש גרסאות טקסט שהוא רק 4 אמות = 2 מטר, עדיין גדול). ייתכן שחלק מסיפורי הגבורה מוגזמים: "עדינו העצני הרג 800 איש בהנפה אחת" (שמואל ב' כ"ג 8) – כנראה הגזמה ספרותית (David's Mighty Warriors - Wikipedia). תיאורים כאלה דומים לסיפורי הגבורה היווניים (אכילס, הקטור). עם זאת, הם משקפים אתוס צבאי: היו לוחמים דגולים עם הישגים יוצאי דופן שעוררו השראה והונצחו בזמר ובכתיבה.

בסיכומו של דבר, צבאה של ממלכת ישראל המאוחדת התפתח מכוח שבטי חובבני לכדי צבא סדור, מגוון ועוצמתי. הוא ניצח אויבים חזקים בעזרת שילוב של אמונה, טקטיקה נבונה, הנהגה כריזמטית ולחימת עילית. מורשתו ניכרת לדורות – עד היום שמות כמו דוד ויונתן נתפסים כסמל לאומץ וגבורה, ותיאורי הקרבות שלהם נלמדים בהקשר של היסטוריה צבאית קדומה. המקורות הרבים – התנ"ך, ארכאולוגיה, חז"ל – מאפשרים לנו לשחזר במידה רבה את תמונת הכוח הצבאי של הממלכה המאוחדת, כפי שעשינו כאן, תוך היסמכות על כל מקור זמין לכל פרט אפשרי ובהערות מתאימות על מה אמין ומה אגדה. המקורות שצורפו בגוף הטקסט מלמדים שפרטי תיאורינו מעוגנים במחקר ובמסורת: מהיקף הצבא וחימושו (War in the Hebrew Bible - Wikipedia) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway), עבור בטקטיקות הניצול ההפתעה (War in the Hebrew Bible - Wikipedia), ועד ללבוש ולשריון בהשוואה תרבותית (Militarism in the wall paintings of the Dura-Europos synagogue - Gale) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway) – כל אלה מבוססים על עדויות מוצקות או פרשנויות מוסכמות. כך, לפנינו תמונה מקיפה, מסודרת ומפורטת של צבא ישראל המאוחדת, שהיא שילוב של עובדות היסטוריות וצבאיות עם ההילה הספרותית והדתית שאפפה את ניצחונותיו.

מקורות עיקריים: ספרי שמואל, מלכים ודברי הימים; תרגומי יוסף בן מתתיהו; ממצאים ארכאולוגיים (שערי שלמה, כתובות); אנציקלופדיה מקראית ולקסיקונים מקראיים בנושאי נשק (ערך "נשק" ו"מלחמה" וכו') (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway); מחקרים של יגאל ידין (תורת המלחמה בארצות המקרא) המשוקעים באנציקלופדיות (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway) (Armor, Arms - Encyclopedia of The Bible - Bible Gateway); מאמרים על ציורי דורה-אירופוס וצבא דורה (Militarism in the wall paintings of the Dura-Europos synagogue - Gale) (David as Warrior at Dura-Europos — ANCIENT JEW REVIEW); פרקי תלמוד ומדרש רלוונטיים (סנהדרין, מדרש שמואל) ועוד – כפי שצוטט בהרחבה לאורכו של דברינו לעיל.