טיוטה:ישיבות בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
לאורך שנות התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, שבה שלטה בארץ ישראל האימפריה העות'מאנית, התקיימו בארץ ישראל ישיבות רבות. תקופה זו נמשכה החל מכיבוש ארץ ישראל בידי סלים הראשון ב-1516, והסתיימה במלחמת העולם הראשונה, בכיבוש ארץ ישראל בידי גנרל אלנבי ב-1917. תקופה זו מאופיינת בשנויים ותמורות בחיי היהודים שחיו אז בארץ ישראל העות'מאנית. שתי תקופות חשובות הן:
- התקופה סביב גירוש ספרד בשנת 1492 (ה׳ רנ"ב) והגעת רבים ממגורשי ספרד לארץ ישראל. תקופה זו היא גם פריחתה של צפת סביב האר"י, רבי יוסף קארו – מחבר הבית יוסף והשולחן ערוך, וכל חכמי צפת של אותה תקופה.
- תקופת העת המודרנית החל מעליית תלמידי הגר"א[1] והתבססות היישוב הישן עם דגש על ירושלים.
עלייה משמעותית אחת נוספת הייתה עליית רבי יהודה חסיד, שיצא עם קבוצה של כ-1,500 לעלות ארצה אך עקב המסע הארוך הצליחו רק כ-1,000 איש להגיע לירושלים בראש חודש חשוון ה'תס"א (14 באוקטובר 1700). לאחר מותו רבים מבני העולים שבו לארצות מוצאם בגלות ואחדים מן העולים התגלו כשבתאים מובהקים. בני הקבוצה שנותרו בארץ הקימו לעצמם בתי מדרש ללימוד תורה.
במרבית שנות השלטון העות'מאני, הייתה הקהילה ההיהודית בארץ מורכבת בעיקר מיוצאי יהדות ספרד, שעלו ארצה לאחר גירוש ספרד. שאר הקהילות שחיו בארץ קודם לכן, כמו המוסתערבים, נטמעו בקהילה הספרדית, למעט מיעוט אשכנזי קטן. לקראת דעיכת האימפריה העות׳מאנית והתעצמות מעצמות אירופה החלה עליה מוגברת של אשכנזים לארץ ישראל. עובדה זו משתקפת בישיבות ובמקימיהן שהם ספרדים עד העת החדשה.
ישיבות סביב עלית מגורשי ספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהודים רבים הגיעו עם גרוש ספרד לאימפריה העות׳מאנית והתיישבו בה לכל אורכה, כמו כן בארצות הבלקן. רבים מהגולים המגורשים התיישבו בקושטא שבטורקיה ועשו את דרכם לאחר מכן או שילדיהם בדור השני עלו ארצה. אחת מן הערים האהובות על העולים הייתה צפת ובה הוקמו הרבה ישיבות ובתי מדרש שלא נותר להם שם ידוע לנו היום.
הרב שלמה סאגיס, חתנו של האר"י ותלמידו, היה ראש ישיבה בצפת בימי האר"י ואחרי מותו.
פחות או יותר במקביל לתקופה זו כיהן הרב משה אלשיך בצפת כדיין ועמד בראש שתי ישיבות שבהן למד בעיון.[2]
ישיבות בעת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הישיבה הגדולה ביותר בארץ ישראל לתקופה ממושכה הייתה ישיבת בית יעקב (וויגה) אשר נוסדה בירושלים בשנת ה׳תי"ח (1658). ישיבה זו נוסדה על-ידי רבי ישראל יעקב חגיז שעלה לארץ ישראל ממרוקו ואשר מקורו במגורשי ספרד. ישיבה זו גם הקנתה לימודי חול לתלמידים ותיקים שהתמידו בלימודי הקודש, עם דגש על מתמטיקה ומדעי הטבע. ישיבה זו הייתה הגדולה ביותר בירושלים באותן השנים עד דעיכתה וסגירתה.
שנים מספר אחר הקמת ישיבת בית יעקב (וויגה) בשנת ה׳תו"ט הקים הגביר אברהם פירירא בחברון את הישיבה הספרדית חסד לאברהם והצליח להעמיד בראשה את הרב אברהם ישראל זאבי.
כמה שנים לאחר הקמת ישיבת בית יעקב (וויגה) הגדילו עולים אחרים מאנוסי ספרד בשנת ה׳תקנ"א (1691) והקימו ישיבה גדולה נוספת בשם ישיבת בית יעקב (פירירא). ישיבה זו שכנה כמו ישיבת בית יעקב (וויגה) בירושלים ואחד מתלמידיה היה החיד"א.
בשנת ה׳תצ"ז (1737) יסד רבי גדליה חיון בירושלים את ישיבת המקובלים בית אל לאחר שעלה מטורקיה לארץ ישראל. ישיבה ספרדית זו התמקדה בלימוד תורת הסוד ומשכה אליה יהודים מכל העולם, אשכנז וארצות האסלאם כאחד. בין אנשיה הבולטים היו הרש"ש שעלה מתימן ללמוד בה והפך לראש הישיבה, ותלמידו רבי אברהם גרשון מקיטוב, שהיה גם כן גיסו של הבעל שם טוב.
ישיבה חשובה נוספת ישיבת כנסת ישראל (הספרדית הראשונה) (אין לבלבל בינה לבין ישיבת כנסת ישראל האשכנזית שנוסדה מאוחר יותר בסלבודקה) שהוקמה בשנת ה'תק"א על-ידי אחד מגדולי מפרשי המקרא – ר' חיים בן עטר בעל "אור החיים". ישיבה זו התקימה במשך כמאתיים שנה עד אמצע המאה ה-19. הבוגר המפורסם ביותר מהישיבה הוא החיד"א.
פער הזמן הקצר בין הקמת ישיבת ישיבת המקובלים בית אל בשנת ה׳תצ"ז והקמת ישיבת כנסת ישראל בשנת תק"א –ארבע שנים בלבד ושתיהן בירושלים – מעיד עדות נאמנה וחשובה על לימוד התורה והדרישה למוסדות תורה בקרב תושבי ארץ ישראל ומחוצה לה.
בשנת ה׳ תרמ"ו (1886) נוסדה בירושלים ברובע המוסלמי ישיבת תורת חיים,[3] אחת מן הישיבות האחרונות שנוסדו בארץ ישראל לפני התפרקות האימפריה העות'מאנית. בישיבה זו למדו רבנים גדולים שחיו בתקופת הקמת מדינת ישראל ושנותיה הראשונות: הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אריה לוין, הרב אברהם חיים נאה, הרב יחיא עבאהל ואחרים רבים.
בשנת ה׳תרס"ו (1906) הוקמה ישיבת מקובלים אחרונה, הפעם אשכנזית – ישיבת המקובלים שער השמים אשר בה לומדים ומתפללים על-פי תורת הרש"ש, מראשי ישיבת ישיבת המקובלים בית אל הנדונה למעלה. ישיבה זו קימת עד ימינו ושוכנת בשכונת מקור ברוך.
ישיבה כנראה אחרונה 'קמה באימפריה העות'מאנית היא הישיבה שהקים הרב אברהם יצחק הכהן קוק שנקראה ישיבת הרב קוק ביפו זו נסגרה כשש שנים אחרי יסודה.[4] בעקבות מלחמת העולם הראשונה ואירועים קשים כמו גירוש יפו (1914).
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאיר בניהו, "לתולדות בתי המדרש בירושלים במאה הי"ז", HUCA (אנ') כ"א (תש"ח), עמ' א–כח (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אברהם יערי, תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ, מחניים ע"ז, 1963, באתר "דעת";
שלמה שבא, 150 שנה לעליית תלמידי הגר"א, דבר, 4 בספטמבר 1959 - ^ מרדכי מרגליות (עורך כללי), "ישיבות בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1081-1079, באתר היברובוקס
- ^ י. גליס, ישיבות בירושלים, מבוע י', תשל"ג, באתר "דעת"
- ^ יוסף אבנרי, הרב קוק ופעילותו החינוכית בתקופת יפו, ניב המדרשיה, י"ח-י"ט, (תשמ"ה-תשמ"ו), באתר "דעת"
[[קטגוריה:ישיבות בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית|*]] [[קטגוריה:התקופה העות'מאנית בארץ ישראל]]