טיוטה:ברית האגנות

בְּרִית הָאַגָּנוֹת היא ברית מקראית שנכרתה בין ה' ובין עם ישראל כחלק מאירועי מעמד הר סיני ומתן תורה. מעמד כריתת הברית מתואר בספר שמות, פרק כ"ד, בסוף פרשת משפטים ובנפרד מיתר סיפור קבלת התורה.

התיאור המקראי

משה קיבל ציווי מאת ה' לעלות להר סיני ולגשת לשמוע את דבריו ה'. אהרן, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים צוו לעלות גם הם ולהשתחוות, אך לא לשמוע בעצמם את דבר ה'. משה שב ואמר לעם את דברי ה' ואת "המשפטים", והעם הסכים לדברים וענה: ”כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה” (שמות, כ"ד, ג').

למחרת היום, משה בנה מזבח למרגלות הר סיני ולצדו שתים עשרה מצבות, כמניין שבטי ישראל. הקמת מצבות כחלק מכריתת ברית נזכרת במקרא במקומות נוספים. מסתבר שתפקיד המצבה במקרים אלה הוא להיות אות זיכרון לברית שנכרתה, אך ייתכן שיש להן גם תפקיד דתי-פולחני. על המזבח הקריבו נערי בני ישראל קרבנות עולה ושלמים. משה חילק את הדם לשני חלקים: את חציו הוא זרק על המזבח, ואת חציו הוא שמר ב"אגנות".

לאחר מכן קרא משה בפני העם את "ספר הברית" (על תוכנו של ספר הברית ראו להלן), והעם שב וקיבל על עצמו את דברי ה' באמירת ”כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׁה וְנִשְׁמַע” (שמות, כ"ד, ז'). לאחר שהעם קיבל על עצמו את הברית נטל משה את חצי הדם שבאגנות וזרק אותו על העם, באמירה שזהו "דם הברית". גם הקרבת קרבנות וזריקת דם על כורתי הברית הן פעולות המאפיינות כריתת בריתות במקרא, וחלקן ידועות גם מתרבויות שכנות. רבי חזקיה בן מנוח מפרש שחציית הדם לשניים מדמה את המנהג לחצות בהמה לשניים בעת כריתת ברית (כמו בברית בין הבתרים).

רק לאחר כל הדברים הללו עלו משה, נדב ואביהוא והזקנים להר סיני, ושם הם חזו בהתגלות, הכתובה בלשון סתומה למדי: ”וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר” (שמות, כ"ד, י'). בעת ההתגלות הם אכלו ושתו.תבנית:הרה

בסיום מעמד הברית, משה הותיר במחנה את אהרן וחור, ועלה עם יהושע בן נון אל הר סיני. משה לבדו נכנס אל הענן ששכן על ראש ההר, כדי לקבל את לוחות הברית ואת יתר דברי התורה, ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה.

רקע

לאחר יציאת מצרים, נדדו בני ישראל במדבר בדרכם לארץ ישראל, באחד ממקומות מסעם חנו בני ישראל כנגד הר סיני בחודש השלישי לצאתם. אז מסופר במקרא על דיבור נוסף של ה' אל משה:

"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

— ספר שמות, פרק י"ט, פסוקים ג'–ו'.

משה כינס את זקני העם ומסר להם את הדברים האלו ולאחר מכן מתאר המקרא את תגובת העם: ”וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'” (ח).

על המילים בהמשך הפרק "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'", כותב רש"י: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו".

על רקע דברים אלו חוזר משה אל ה' ומוסר את דבר העם, אז מודיע ה' למשה על מעמד הר סיני בו הוא יתגלה לכולם, וכך גם יאמינו שהוא מתגלה אל משה ומוסר דרכו את התורה.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'"

— ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ט'.

בני ישראל נצטוו להכין את עצמם למעמד שיתרחש ביום השלישי, בכיבוס (טבילת) בגדיהם ופרישה זמנית מיחסי אישות. במקביל הוזהרו שלא לעלות להר, להתקרב אליו או לגעת בו, לבל ימותו.

על-פי המסופר בפרשת בא, מספר היוצאים ממצרים כשש-מאות אלף גברים מגיל 20: ”וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף” (שמות, י"ב, ל"ז). מכאן שבתוספת הנשים והילדים, מנה העם שהתייצב במעמד, מיליוני בני אדם. התגלותו של אלוהים על ראש הר סיני לוותה מעמד מעורר אימים: ענן כבד, ברקים, קולות, קול שופר הולך וחזק, אש ועשן המתואר כ"עשן הכבשן" והשמעת הדיברות בדיבור אלוהי: ”משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹוהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.”. תגובתם של ישראל למעמד ולקול אלוהים הייתה חרדה ופחד. לאחר שמיעת עשרת הדיברות, שבמהלכה ראו העם את הקולות, הלפידים, קול השופר והעשן, הם נעו והתרחקו מההר וביקשו ממשה שיתווך בינם לבין אלוהים, פן ימותו למשמע קולו. כבוד אלוהים חפף על ראש הר סיני שבעה ימים, ונראה כאש אוכלת. משה קיבל את דבריהם, וניגש אל הר סיני הלוט בערפל, כדי לשמוע את המשך המצוות שעליהן נכרתת הברית עם ישראל, ולמסור אותן לישראל כדי לקבל את הסכמתם לכריתת הברית.

בסוף פרשת משפטים מתואר טקס כריתת הברית בין ישראל לה'. משה יורד מהר סיני ומציג בפניהם את המצוות שצווה אותו ה' בהיותו בהר סיני, על מנת לקבל את הסכמת העם לכריתת הברית עם ה' על המצוות הללו. העם עונים: ”כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה” (שמות, כ"ד, ג'). משה כותב את המצוות על ספר שנקרא 'ספר הברית'. למחרת בונה משה מזבח, מציב שתים עשרה מצבות עבור שנים עשר השבטים בתחתית ההר, ומעלה קרבנות עולה ושלמים של פרים על המזבח. משה זורק חצי מדם הקרבנות על המזבח, וחצי שני הוא מאחסן באגנות (כלי קיבול). הוא מקריא לעם את 'ספר הברית' שבו המצוות שצווהו ה' בהיותו בהר סיני, והעם נענה שב ואומר ”כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות, כ"ד, ז'). לבסוף משה זורק את הדם אותו הוא מכנה כ"דם הברית" על העם. בסיום הטקס קרבים זקני ישראל ונדב ואביהוא עם משה להר משתחווים שם, ואוכלים מבשר הקרבנות. התורה מתארת שהם 'ראו' את אלוהי ישראל בהיותם שם, בתיאור הסתום: ”וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר”.

על פי שמות (כ', י"ז) מטרתו של המעמד הייתה לרומם ולגדל את שם ישראל בעולם ('לנסות', מלשון נס ודגל) ולהביא אותם ליראת שמים ואמונה חווייתית באל. "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹוהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ."

על פי דברים (ד', ט'–י"ג) מטרתו של המעמד הייתה ללמד את עם ישראל אמונה, ולצוות לו את עשרת הדיברות ”וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים”. עוד מצוין שבהתגלותו לא הייתה כל תמונה מוחשית, ”וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים, זוּלָתִי קוֹל.” נלווית לדברים אלו אזהרה לא לשכוח את המעמד.

מטרת הברית

רש"י מסביר: "שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים שאין הזאה בלא טבילה".

וכן פסק הרמב"ם: "בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה, וטבילה, וקרבן. מילה הייתה במצריים, כשנאמר "כל ערל, לא יאכל בו (שמות יב, מח) מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצריים, חוץ משבט לוי, ועל זה נאמר "ובריתך ינצורו" (דברים לג, ט) וטבילה הייתה במדבר, קודם מתן תורה: כשנאמר "וקידשתם היום ומחר; וכיבסו, שמלותם" (שמות יט, י (וקרבן כשנאמר "וישלח, את נערי בני ישראל, ויעלו, עולות (שמות כד, ה ( על ידי כל ישראל הקריבום". (הלכות איסורי ביאה פרק יג, הלכה א). ומסכם הרמב"ם ביחס לגרים: "ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה; וכשייבנה המקדש, יביא קרבנו".

זמנה

במכילתא נחלקו מתי היה זמנה של פרשה זו, האם קודם מתן תורה או לאחריה:

"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם" – אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם. רבי יוסי בר' יהודה אומר: מתחילת בראשית ועד כאן; רבי אומר: מצוות שנצטווה אדם הראשון ומצוות שנצטוו בני נח ומצוות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצוות כולן. כיון שראה שקבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם … אמר להם: הרי אתם קשורים ענובים תפוסים, מחר בואו וקבלו עליכם המצות כולן. ר' יוסי בר' יהודה אומר, בו ביום נעשו כל המעשים.

— מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ג, ד"ה ויקח ספר

מחלקות זו נמשכת גם בפירושי הראשונים על התורה:

לדעת רש"י זמנה של ברית זו אירע קודם למעמד הר סיני: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה". למחרת משה בנה את המזבח וכרת את הברית לפני מעמד הר סיני".

אך לדעת הרמב"ן הפרשה נכתבה בתורה בהתאם לזמנה: "והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כד), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג), וציווה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג): ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' (פסוק ג): כאשר ציווה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (לעיל כ יט), ואת כל המשפטים כאשר ציוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (לעיל כא א), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה.