טורקה
| |||
 | |||
| מראה העיר | |||
| מדינה |
 אוקראינה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז |
 לבוב | ||
| מחוז משנה |
 טורקה | ||
| שפה רשמית |
אוקראינית  | ||
| תאריך ייסוד | 1431 | ||
| שטח | 3 קמ"ר | ||
| גובה | 557 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 6,925 (1 בינואר 2022) | ||
| קואורדינטות | 49°9′27″N 23°1′21″E / 49.15750°N 23.02250°E | ||
| אזור זמן | UTC+2 | ||
| turka-mrada.gov.ua | |||
  | |||
טוּרקה (באוקראינית: Турка; בפולנית: Turka; ביידיש: טארקע) היא עיירה בחבל לבוב שבמערב אוקראינה על גדתו של נהר סטרי. בסמוך אליה בגובה 900 מ' מעל פני הים נובע הנהר דניסטר. היא ממוקמת בהרי הקרפטים כ-30 קילומטרים מפסקת הבסקידים ובשטח גליציה המזרחית. טורקה היא היישוב המרכזי באזור כשסביבה 273 יישובים קטנים יותר.
תולדות העיירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד אמצע המאה ה-15 היה האזור מיוער ושומם.
טורקה נזכרת בפעם הראשונה במאה ה-14 בתיאור מסעו של לאיוש הראשון שרצה לקצר דרכו להונגריה עבר דרך אזור זה ואיבד 40 סוסים בגלל רעב ועייפות.
ב-1431 העניק המלך ולדיסלב השני יגיילו את הכפר טורקה והאחוזות בסביבה לאחד מלוחמיו ושלושה בנים, שהיו מהולאכים שנקראו בהמשך טורצקי כי קיבלו את טורקה. משום שגבולות הנחלה לא הוגדרו במדויק, המלך זיגמונד הראשון מינה ועדה מיוחדת שקבעה את הגבולות המדויקים בין אדמות משפחת טורצקי לאדמות הממלכה.
ב-1444 קיבל ואנקו מטורקה (לאחר מותו כונה ואראנצ'יק), אחד מבניו של הלוחם הוולכי של המלך ולדיסלב הראשון יגיילו, אישור על הנחלתה של טורקה לאביו על ידי ולאדיסלאב יגיילו, בנוסף לשטח של שלושה מילים רבועים בין נחל בוקוביץ הנשפך לנהר סאן לכפר ז'וראבין, כשהזכות על השטח נתנה בוארדון שבהונגריה.
ב-1494 וויתר שמעון טורצקי על חלק מאדמותיו לארבעת בניו. הפסגה הגבוהה ביותר בהרים המקיפים את טורקה נקראת שימונקה על שמו.
המלכה בונה ספורצה ציוותה לסלול את הדרך בין סמבור לטורקה כדי שיוכלו לעבור עגלות לארצה. היא ביקרה בסביבה פעמים רבות לצייד ביערות טורקה.
במאה ה-16 וולוכים רבים מגיעים לאזור בבריחתם ממשטר הדיכוי של ההונגרים והביאו אתם את מנהגיהם וחוקיהם.
הטטרים שלפני כן לא הגיעו לאזור בגלל הדרכים הקשות, נמלטו דרך הרי הסביבה ב-1594 בבריחתם מהצבא הפולני בראשותו של המצביא יאן זמויסקי, והותירו אחריהם הרס רב.
ב-1697 נחרבה בידי שודדים הונגרים שבזזו אותה ויישובים נוספים בסביבה והעלו אותם באש.
כמו כן היה באזור קרבות וסכסוכים מקומיים בין גורמים שונים.
ב-1729 עברה טורקה לידי האציל יאן אנטוני קלינובסקי. שנה לאחר מכן היא קיבלה מעמד עירוני כדי להופכה למרכז סחר ולהביא אליה סוחרים ובעלי מלאכה ומתיישבים חדשים, בגלל קרבתה לגבולות עם פולין והונגריה.
עד 1867 היו בטורקה 3 קהילות נפרדות: נוצרית, יהודית ושל האצולה הפולנית. בשנה זו נוסדה מועצה מקומית אחת לשלוש הקהילות לאחר קבלת החוקה ושוויון זכויות לכל האזרחים.
ב-1903 נסללה באזור מסילת הרכבת הראשונה.
במלחמת העולם הראשונה נמלטו תושבי העיירה מפחד הצבא הרוסי. עד שלהי מלחמת העולם הראשונה והתפוררות קיסרות אוסטריה-הונגריה טורקה הייתה בשטח אוסטריה ולאחר מכן עברה לשליטת פולין.
במפקד אוכלוסין שנערך ב-1931[דרוש מקור] נמנו 114,457 תושבים באזור (1829 קמ"ר) שמהם 10,067 בטורקה ו-104,390 ביישובי הסביבה. הקבוצה הגדולה ביותר הייתה של נוצרים אורתודוקסים שמנו 96,564 נפשות (84.37%) מתושבי האזור שמהם 4,211 (41.83%) בטורקה ו-92,353 (88.47%) ביישובי הסביבה. היהודים מנו 10,627 תושבים (9.285%) באזור שמהם 4,117 (40.9%) בטורקה ו-6,510 (6.24%) בסביבה. נוצרים קתוליים מנו 6,301 נפשות (5.5%) בכל האזור שמהם 1,706 (16.95%) בטורקה ו-4,595 (4.4%) בסביבה. 33 תושבים בטורקה ו-800 מתושבי הסביבה לא היו נוצרים או יהודים.
3,075 (28.94%) מיהודי האזור שמהם 1,061 (25.77% מהיהודים) בטורקה ו-2,014 (30.94%) ביישובי הסביבה, הצהירו על עצמם כדוברי פולנית כשפת אם ולא יידיש. שפת האם הנפוצה ביותר באזור הייתה אז האוקראינית שהייתה שפת אם של 50,568 מהתושבים (44.18%) שכמעט כולם (49,122) ביישובי הסביבה (47.06% מתושביהם) ורק 1,446 (14.36%) בטורקה. שפת האם הנפוצה ביותר בטורקה הייתה אז פולנית שהייתה שפת האם של 3,997 (39.7%) מתושבי טורקה כשבסביבה דיברו בשפה זו 22,106 (21.18%) מהתושבים ו-26,103 (22.8%) בכל האזור.
מספר דוברי רוסית כשפת אם היה אז 29,915 (26.14%) תושבים באזור שמהם רק 1,571 (15.6%) בטורקה ובסביבה דיברו בשפה זו כשפת אם 28,344 (27.15%) מהתושבים.
לאחר מלחמת העולם השנייה היא עברה לשליטת ברית המועצות כחלק מאוקראינה.
לאחר התפרקות ברית-המועצות וקבלת העצמאות של המדינות שהרכיבו אותה, העיירה היא באוקראינה.
תושבי האזור חיו בעבר בתנאים קשים. מעל מחצית מהתושבים חיו בדירת חדר, כ-30% מהם התגוררו בדירת שני חדרים ורק לכ-7.5% הייתה דירת שלושה חדרים.
הפרנסה העיקרית חוץ מחקלאות הייתה בתעשיית העץ. 15 מנסרות שמהן 4 בטורקה פעלו באזור. רובן ובעיקר הגדולות יותר היו בבעלות יהודית.
התושבים בעלי ההשכלה ובני משפחותיהם היוו פחות מ-3% מתושבי האזור. הם כללו בעיקר פקידים במשרדי שלטונות האזור, כמרים, מורים, שוטרים ומשכילים שיצאו לגמלאות. כמו כן פעלו באזור תשעה רופאים שמהם שבעה בטורקה. רובם של האנשים המשכילים היו פולנים אך היו גם אוקראינים שהיו בעיקר מורים.
הקהילה היהודית בטורקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תולדותיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היהודים החלו להגיע לטורקה לאחר קבלת המעמד העירוני. בין 25 היהודים הראשונים היה הרב אברהם שימונוביץ רטושני שהיה רבה הראשון של העיירה.
הם התגוררו בארבע שורות בתים בצורת ריבוע (לימים השוק של טורקה) שבנה קלינובסקי בה'ת"צ (1730) על שטח גדול קרוב לארמונו, והשכיר את הבתים במחיר זול ביותר. בנוסף לכך קלינובסקי מימן את בניית בית הכנסת הראשון בטורקה, תרם בית מחסה לזקנים, ייסד בית דפוס שבו הודפסו סידורים, מחזורים וספרי לימוד ונתן מאדמתו הפרטית שטח לבית קברות יהודי. וכן הרשה ליהודים לקחת מהעצים ביערותיו ככל שירצו לבניית בתיהם ולהסקה.
בטורקה התקיימה ישיבת "דגל התורה" כשלרוב רב העיירה היה גם ראש הישיבה.
בתר"מ (1880) חיו בטורקה כ-2,370 יהודים שהיוו כמחצית מהתושבים.
עד תרס"ג (1903) לא התקיימה קהילה יהודית רשמית עם מוסדות קהילה והנהלת קהילה. התפקיד הרשמי היחיד היה רב. נציגי היהודים בפני השלטונות נבחרו באספות בתי הכנסת, אך לא היה להם משרד ולא גבו מיסים והיה להם תקציב לניהול הקהילה. השוחטים התפרנסו מהכנסות השחיטה, כשהרב התפרנס מאחוזים מסוימים שהפרישו לו השוחטים מהכנסותיהם.
לאחר הקמת מסילת הברזל בתרס"ג, התפתחה טורקה מאוד וכך גם החיים היהודיים כשלעיירה הגיעו ברכבת יהודים משכילים וסוחרים בכמות ניכרת. בעקבות זאת נוסדה באותה שנה קהילה יהודית רשמית על יסוד החוק האוסטרי של קהילות יהודיות. כיו"ר הראשון של ועד קהילת טורקה שימש ד"ר טורנהיים עם עוד חמישה שביניהם משה שכטר שהיה הנציג הראשון של היהודים במועצה המקומית של טורקה לאחר איחוד שלוש הקהילות בתרכ"ז (1867).
בתרס"ח (1908) התקיימו בחירות לוועד הקהילה ונבחרו שמונה חברים חדשים כשליו"ר נבחר ד"ר לובינגר ולסגנו נבחר דניאל ארטל.
במלחמת העולם הראשונה יהודי טורקה בתוך כלל התושבים עזבו את העיר מאימת הצבא הרוסי. הרוסים החריבו את נכסי היהודים ושדדו את רכושם.
בסתיו תרע"ט (1918) חזרו היהודים לטורקה והתארגנה מחדש עבודת ועד הקהילה. אך לאחר זמן מה שוב נאלצה להפסיק את עבודתה בגלל הפיכה אוקראינית, וניהול הקהילה הועבר למועצה הלאומית היהודית אך לאחר כחצי שנה ונפילת השלטון האוקראיני, חזרה הסמכות לוועד הקהילה וחבריו היו הנבחרים מתרס"ח. רק בתרפ"ה (1925) התקיימו בחירות לוועד הקהילה כשליו"ר וסגנו נבחרו שוב ד"ר לובינגר ודניאל ארטל עם שישה חברים נוספים חדשים.
בתרפ"ח (1928) התקיימו שוב בחירות למוסדות הקהילה לפי התקנות החדשות של השלטון הפולני כשלצד ועד הקהילה נחברה גם מועצת הקהילה. ד"ר לובינגר שוב נבחר ליו"ר כשד"ר גליק נבחר לסגנו לאחר שהיה מחברי ועד הקהילה לפני כן ונבחרו שישה חברים נוספים שביניהם היה רב העיירה באותו זמן, הרב סג"ל מישל שנבחר כמשקיף. למועצת הקהילה נבחרו שנים-עשר חברים והיו"ר היה אדולף ברנשטיין.
בגלל אי סדרים פוזרו הוועד והמועצה והממשלה הפולנית מינתה כממונה מטעמה את עורך הדין מטורקה, ד"ר ברוך מאוריץ וצדו ועדה מייעצת שכללה את ממלא מקום הממונה, ישראל אינטרטר, ועוד שישה חברים.
בתרפ"א (1921) התגוררו בה כ-4,200 יהודים שהיו כ-40% ממספר התושבים.
בתרצ"א נמנו בעיירה כ-4,120 יהודים שהיו כ-40.9% מכ-10,070 תושבים.
לפני מלחמת העולם השנייה חיו בטורקה כ-6,000 יהודים שהיוו כ-41% מאוכלוסיית העיירה. כ-7,000 יהודים נוספים חיו בישובי הסביבה.
בשואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת מלחמת העולם השנייה הופצצה העיר בידי הגרמנים, ואלו נכנסו אליה ערב יום כיפור ת"ש, אך נטשו אותה לאחר כיממה, כאשר בזמן זה נערכו איכרי הסביבה האוקראינים לבצע פוגרום ביהודי העיר, אך לא הספיקו לעשות כן, בשל כניסת הצבא האדום למקום. בתקופה הסובייטית הולאמו עסקי היהודים בעיר, נאסרה בה הפעילות הציבורית היהודית, וחלק מיהודיה האמידים או הפעילים פוליטית הוגלו לעומק ברית המועצות.
בתחילת יולי 1941, במהלך מבצע ברברוסה, נכבשה העיר בידי הגרמנים, ותוך מספר ימים ערכו האוקראינים המקומיים פרעות ביהודיה, תוך שוד רכושם וביצוע מעשי התעללות בהם. בד בבד רצחו האוקראינים את היהודים בכפרי הסביבה של טורקה. בהמשך, נלקחו יהודי העיר לעבודות כפייה, והם נצטוו לענוד סרט זרוע. במהלך חורף 1941–1942 מתו רבים מיהודי העיר ברעב וממגפות.
ב-7 בינואר 1942 פשטו שוטרים גרמנים ואוקראינים על העיר, וריכזו את יהודיה באלימות רבה בתחנת המשטרה המקומית, שם התעללו בהם. למחרת נלקחו היהודים לבורות ירי שנכרו בסמוך לעיר, ונורו במכונות ירייה, תוך קבורת חלקם בחיים. הרצח נמשך גם ביום המחרת, ומניין הנרצחים בו עמד על כ-500 יהודים. במרץ 1942 רצחו הגרמנים כמה עשרות יהודים שהיו מחוסרי מקום עבודה קבוע בעיר, וביוני 1942 רצחו כ-150 קשישים וילדים יהודים מהעיר.
בקיץ 1942 הועברו לעיר יהודים ששרדו את מעשי הטבח בכפרי הסביבה, ביניהם הכפרים בוריניה ואילניק וב-5 באוגוסט 1942 החלה בעיר אקציה בת ארבעה ימים, בה רוכזו היהודים בידי הגרמנים והאוקראינים בתחנת הרכבת המקומית, תוך ירי במסתתרים. משם נלקחו היהודים בקרונות משא צפופים למחנה ההשמדה בלז'ץ. מספר המגורשים באקציה זו מוערך בכ-2,000 עד 4,000. באוקטובר 1942 שולחו להשמדה עוד כמה עשרות ילדים וקשישים יהודים שנותרו בעיר, ומעת לעת המשיכו השילוחים מהעיר לבלז'ץ.
יהודים מעטים מהעיר שניסו להימלט לעבר הגבול ההונגרי נרצחו בידי מבריחיהם, או שהוסגרו בידיהם לגרמנים. קבוצה של 19 יהודים מהעיר שהצליחה לעבור את הגבול להונגריה, הוחזרה בידי המשטרה ההונגרית לגרמנים, ונרצחה במקום. יהודים אחרים מהעיר שהצליחו למצוא מקומות מסתור ביערות הסביבה נרצחו בידי איכרי הסביבה, או הוסגרו בידיהם לגרמנים. ב-1 בדצמבר 1942 גורשו אחרוני היהודים שבעיר לגטו סמבור, ושם חלקו את גורל יתר יהודי המקום.
עד שחרור אזור העיר בידי הסובייטים בספטמבר 1944, המשיכו הגרמנים והאוקראינים במצוד קפדני אחר יהודים מהעיר שהסתתרו ביערות הסביבה. מכ-6,000 יהודי טורקה שרדו את השואה כ-30 איש, ואלו עזבו אותה תוך זמן קצר. לאחר המלחמה הוסבו בתי הכנסת שבעיר למחסנים ולתחנות חשמל.
פרנסת היהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהודי טורקה עסקו בעיקר במסחר ומלאכה כשכמעט כל בעלי המלאכה היו יהודים והם עבדו גם בשביל הגויים. המלאכות העיקריות שעסקו בהן היו: חייטות, סנדלרות, רצענות, ספּרוּת, נגרות. היו יהודים שעסקו בתעשיית העץ כשהמנסרות הגדולות היו בעיקר בבעלות יהודית. גם כל בעלי המקצועות החופשיים, למעט שני רופאים בכירים שאחד מהם היה מנהל בית החולים והשני ממונה מטעם משרד הבריאות, היו יהודים. וכן כ-95% מהבנקאים היו יהודים. יהודי יישובי הסביבה התפרנסו מחקלאות, מחנויות מכולת ומבתי מרזח. פקידים ממשלתיים יהודיים היו מעט מאוד, אך היו שני יהודים בראשות המועצה המקומית: אחד בשם שכטר והשני ד"ר לנדס.
רחובותיה הראשיים של העיירה היו מלאים יהודים ולא היו בה נוצרים. רק בשנים 1910-1909 (תרס"ט-תר"ע) החלו הגויים לחזור לרחובות הראשיים. בחילה נפתחו שתי מסעדות של גויים ולאחר מכן חנויות מכולת וצרכנייה של אוקראיני. עסקים נוספים ובתי מסחר של נוצרים לא נפתחו במשך כעשרים שנים עד שבאמצע שנות השלושים פתחו נוצרים חנויות בתחומי עסק שונים במרכז שנשלט עד אז על ידי יהודים.
הדת בטורקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמו בכלל קהילות ישראל כלל תושבי העיירה היו במשך דורות שומרי מצוות והשבת ומועדי ישראל נשמרו בטורקה בקפידה. ההשכלה והחילון נכנסו לטורקה מאוחר הרבה יותר מאצל רוב ערי ועיירות היהודים, וכשבעיירות יהודיות רבות כבר שלטה ההשכלה, בטורקה עדיין הייתה הקהילה דתית ברובה.
חברה קדישא של טורקה שירתה את כל יהודי האזור. היהודים ביישובי הסביבה השתתפו ברובם בצרכי הציבור ונהגו בהכנסת אורחים וכדומה. אלו שהיו קמצנים היו צריכים לשלם מחיר גבוה בהרבה מהמחיר הרגיל עבור קבורת יקיריהם, כשבכסף המתקבל השתמשו לאחזקת בית העלמין ולקבורה של עניים. בטורקה היה מנהג שאם לא הספיקו לקבור את המת ביום שהלך לעולמו, שניים מאנשי ה"חברה קדישא" היו יושבים ליד המת במשך הלילה כשלידם נרות דולקים. מועמד ל"חברה קדישא" היה מתקבל אליה לאחר להוכנס לחדר הטהרה בזמן ביצוע טהרת מת, ולפי תגובתו היו מחליטים אם לקבלו.
ציונות בטורקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלמת מסילת הרכבת בין לבוב לבודפשט דרך רכס הקרפטים שעברה דרך טורקה, הביא להתפתחות כלכלית וחיים בתנאים נוחים יותר ולא חיי עוני כפי שהיה בעבר. עם אלפי הפועלים הרבים שרבים מהם היו מאיטליה הגיע מהנדס יהודי שהתלהב מהתנועה הציונית שהייתה אז בראשית דרכה. הוא הדביק בהתלהבות הציונית כמה וכמה מבחורי הקלוזים. במשך כמה שנים נוספו להם צעירים נוספים והחבורה הזו הקימה אגודה ציונית בשם "מזרחה". בתר"ע (1910) ההשפעה הציונית כבר הייתה ניכרת בקהילת טורקה.
אך מלחמת העולם הראשונה הביאה נסיגה בהשפעה הציונית כיוון שיהודיה יצאו מהעיירה בגלל כניסת הרוסים וחזרו אליה רק לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1915 (תרע"ה). וההתארגנות הציונית החלה מחדש בידי חבורת בחורים בהנהגת אבא חושי, מילידיה הנודעים של טורקה שהתפרסם כראש עיריית חיפה. חבורה זו הקימה את סניף תנועת הנוער "צעירי ציון" בטורקה ולאחר חזרת כל יהודי טורקה שברחו בגלל המלחמה נוספו חברים רבים לתנועה. לאחר כמה זמן חלק פילוג כשחלק מחברי "צעירי ציון" בהובלת אבא חושי הצטרפו לתנועת "השומר הצעיר" והקימו סניף שלה בעיירה והשאר המשיכו להיות חלק מ"צעירי ציון" עד שהחלה לפעול תנועת "ההתאחדות".
ליד תנועת "צעירי ציון" הוקמה ספרייה שכללה ספרים בעברית, יידיש פולנית וגרמנית.
בתרע"ח (1918) התקיים כינוס של תנועת הנוער "השומר הצעיר" בגליציה בכפר טרנאו שליד טורקה בהשפעת אבא חושי, באחוזה של יהודי בשם צבי בנדל שגר בכפר ובשנים מאוחרות יותר ניצל מהשואה. בין המשתתפים בכינוס היה מאיר יערי.
בתרע"ט הוקם בעיירה סניף של פועלי ציון.
בתר"פ (1920) עלתה לארץ ישראל קבוצה ראשונה מחברי "השומר הצעיר" ובראשה אבא חושי ולאחר זמן מה עלתה לארץ קבוצה של חברי "צעירי ציון" בראשה משה ישראלי.
קן "השומר הצעיר" בטורקה היה הגדול ביותר. אך גם בתנועת הנוער גורדוניה שהוקמה כדי להביא להגשמה מעשית את רעיונותיו של א"ד גורדון, היו חברים מאות צעירים. קן התנועה בטורקה גדל במידה רבה הודות לכך שכינוסים הארציים רבים של התנועה נערכו בסביבת טורקה בגלל הנוף המרהיב. באחד הכינוסים האלו שהתקיים של פסגת הרב זביז'ניץ השתתף לוי שקולניק, לימים לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל בתקופת מלחמת ששת הימים.
בתר"ץ-תרצ"א (1931-1930) נוסד על ידי חיה שרייבר סניף של תנועת הנוער "עקיבא" שמרכזה היה בקרקוב ומורהּ הרוחני היה בעיקר אחד העם ואצל חלק מחברי התנועה בטורקה גם א"ד גורדון בגלל הצדק החברתי אף שלא היו שייכים לשמאל. חברי התנועה הרבו לעיין בתנ"ך, בספרים שעסקו בתולדות עם ישראל, ובכתבי "אחד העם" כשחלקם גם בכתבי א"ד גורדון, ואף קיימו חוגים ללימוד עברית, תנ"ך ותולדות עם ישראל. בנוסף הם היו היחידים מחברי התנועות הציוניות שראו את סכנות השואה וארגנו אספות עם לאזהרה במפני היטלר שעלול לכבוש את פולין ולהשמיד את היהודים כפי שהבטיח בכתביו ודבריו כשהאספה הראשונה הייתה כבר אחרי עלות הנאצים לשלטון בגרמניה. על אף שהתחננו לכך רבות רק מיעוט מהם התקבלו להכשרות וקיבלו אישורי עלייה ממנהיגי התנועה. אף הורים שומרי מצוות לא התנגדו שילדיהם יצטרפו ל"עקיבא", בניגוד לתנועות הנוער האחרות, מאחר שתנועת "עקיבא" לא התנתקה מהמסורת היהודית ולא חששו שילדיהם יעזבו את הדת.
בתרצ"ג (1933) הייתה העלייה הראשונה לארץ ישראל של חברי קן התנועה בטורקה והם הקימו את קיבוץ "עקיבא" ליד פתח תקווה. עלייה זו לא הייתה כה מוצלחת ובין העולים התגלעו מחלוקות קשות על צורת החיים ואופיים והיחס למסורת היהודית. הוחלט להקים קבוצות הכשרה כשכבר בחו"ל תהיה קבוצת חברים יחד שיסכימו כבר בתקופת ההכשרה בחו"ל על פעילות משותפת ללא מחלוקות. הקיבוץ "עקיבא" שהקימו חברי התנועה יוצאי טורקה התפרק כשחלק מחבריו הקימו את נווה איתן בעמק בית שאן ואחרים את הקיבוץ בית יהושע באזור השרון על שמו של הרב ד"ר יהושע טאהן (תר"ל-כ"ו בחשוון תרצ"ז) שהיה מנהיג ציוני ומראשי הלוחמים נגד המתבוללים והגן על זכויות היהודים כחבר בבית הנבחרים הפולני והיה מעוזריו של "אחד העם". הקיבוץ הפך למושב עובדים לאחר מלחמת העצמאות.
כמו כן נוסדו בטורקה סניף של תנועת הנוער אחווה של הציונים הכלליים וסניפים של התנועות "החלוץ", "פועלי ציון", "התאחדות", ו"הפועל המזרחי".
אחד הפעילים הציוניים בטורקה שפעל כמורה לעברית ומורשה קק"ל היה י"מ שרייבר.
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה עלו לארץ מחברי כל התנועות הציוניות בטורקה ורבים חכו בעיירה או במקומות ההכשרה לאפשרות לעלות ארצה. לאחר השואה, רוב הניצולים מיהודי העיירה עלו לארץ ומיעוטם היגר לארצות הברית.
רבני העיירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין הרבנים שכיהנו ברבנות טורקה היו:
- הרב שלמה לנגרמן (נפטר בט' בטבת תרל"ו) - אחיו היה ר' יצחק מטארטוקוב והם היו בני ר' יוסף מסטרליסק. חתן ר' יהושע השיל מחאלאב. לאחר רבנות טורקה כיהן כרבה של סֶרֶטָה. חתנו הוא הרב יצחק חרג (נפטר בכ' בסיוון תר"ס) שכיהן כרבה של זאלאזיץ חדש. בנו הרב מאיר יהודה לייבוש ירש את מקומו כראב"ד טורקה.
- הרב מאיר יהודה לייבוש לנגרמן - התפרסם כמחבר כמה חיבורים: "בית היין" על הגדה של פסח; "בית המקדש" על סוכות (בכתב יד); "בנין שלמה" על מסכת אבות; "בית צדיקים : בית אחד מכ"ד בתים" שבו דברי תורה בדרך החסידות ששמע מר' אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה (בנו של ר' ישראל פרידמן מרוז'ין ומייסד חסידות סדיגורה), מכתבים מהבעש"ט והמגיד ממזריץ' ועל התקשרות ונסיעה לצדיק; "ליקוטים תלפיות" דברי תורה בדרך החסידות ששמע ממייסד חסידות סדיגורה (מוזכר לעיל) ור' יצחק פרידמן (ה"פחד יצחק") מבויאן שייסד את חסידות בויאן. בנו, הרב מנחם נחום לנגרמן הוציא לאור את כתבי אביו.
- הרב פנחס אריה מטורקה - (נפטר בכ"ז בתשרי תרי"ג) - לפני טורקה היה רבה של דינוב ועבר לטורקה בתקפ"ט (1829). מחבר "כתפת האפוד" ו"חשב האפוד" על התורה בדרך פרד"ס.
- הרב יעקב אורי מטורקה - בנו של הרב פנחס אריה. בנישואיו השניים נישא לבתו של הרב משה שיינפלד שהיה חתן ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב. מנישואיו אלו נולדה לו בתו פריידה שנישאה לרב שמואל זנוויל קליך, בן הרב ישעיה שלמה זלמן קליך שהיה ראב"ד אסטריק ואסתר-רוזה, שבנם הרב יעקב על לארץ ישראל והתיישב בצפת[1].
- הרב מנחם נחום לנגזם (תרכ"ו-תר"ץ) - מצאצאיו של ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב.
- הרב אליעזר סג"ל מישל - כיהן בה בשנים תרס"ט-תרצ"ט עד פטירתו.
- הרב שמואל שרייבר - כיהן כרב ומורה צדק בעיר, בן למשפחה ענפה שמוצאה מן העיר פרנקפורט דמיין, נפטר בשנת 1924.
- הרב אלתר יצחק אייזיק ויינברגר (תרס"ה-י"ג בניסן תשל"ד) - הרב האחרון של טורקה וראש הישיבה האחרון שניצל מהשואה, היגר לארצות הברית והתיישב בניו יורק. הרב ויינברגר היה נצר לשניים מגדולי האדמו"רים, ר' מאיר מפרמישלן ור' אורי מסטרליסק. הוא פרסם את זכרונותיו בספר "עיני עיני יורדה מים" (ניו-יורק תשל"ב)[2].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של טורקה- יצחק זיגלמן (עורך), ספר יזכור : טורקה ע"נ סטרי והסביבה, בספריית העיר ניו יורק, בהוצאת "ועד יוצאי טורקה על-נהר-סטרי בישראל", חיפה תשכ"ו
- טורקה באתר מרכז מורשת יהדות פולין
- "טורקה", באתר השטעטל הווירטואלי
טורקה (מחוז לביב, אוקראינה), דף שער בספרייה הלאומית
