טובה ינסון

טוּבֶה ינסון
Tove Jansson

ינסון, 1956
לידה	9 באוגוסט 1914 הלסינקי, האימפריה הרוסית
פטירה	27 ביוני 2001 (בגיל 86) הלסינקי, פינלנד
שם לידה	Tove Marika Jansson
מדינה	פינלנד
מקום קבורה	בית הקברות הייטניימי
מקום מגורים	Klovharun, Kaartinkaupunki
שם עט	Vera Haij
מקום לימודים	האקדמיה לאמנות יפה בהלסינקי, Konstfack, Läroverket för gossar och flickor
שפות היצירה	שוודית, פינית
סוגה	רומן
יצירות בולטות	מומינטרול, המומינים, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו
תקופת הפעילות	1933–1993 (כ־60 שנה)
בן או בת זוג	טוליקי פייטילה (1956–27 ביוני 2001) Vivica Bandler (1946–1946) ארטוס וירטנן
מספר צאצאים	0
פרסים והוקרה	פרס סלמה לגרלף (1992) פרס נילס הולגרסון (1953) פרס מורבקה (1972) פרס אלזה בסקאו (1958) Längmanska kulturfondens Finlandspris (1965) Svenska Akademiens stora pris (1994) היכל התהילה של ויל אייזנר (2016) מדליית אנני סוון (1964) פרס פינלנד של האקדמיה השוודית (1972) מסדר החיוך (1975) Tollander Award (1971) מדליית פרו פינלנדיה (6 בדצמבר 1976) פרס אנדרסן (1966) Ducat Prize
חתימה

טוּבֶה מַרִיקָה יַנְסוֹן (בשוודית: Tove Marika Jansson‏; ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏‏; 9 באוגוסט 1914 - 27 ביוני 2001) הייתה סופרת וציירת פינית שכתבה בשפה השוודית, מחברת סדרת ספרי "המומינים".

ביוגרפיה

טוּבֶה ינסון נולדה בהלסינקי, בירת הדוכסות הגדולה של פינלנד דאז, ב-9 באוגוסט 1914, לוויקטור ינסון - פסל פיני, וסיגנה האמרסטן ינסון - קריקטוריסטית ומעצבת גרפית שוודית. היא מזוהה כבת לקהילת השוודים של פינלנד (פינו-שוודים).

ציוריה של ינסון התפרסמו לראשונה כשהייתה בת 14. בגיל 15 עברה משפחתה לשוודיה, שם למדה אמנות בבית הספר לאמנות של סטוקהולם בין השנים 1930 עד 1933. מ-1932 החלה להציג חלק מיצירותיה. בהמשך למדה רישום בבית הספר "האתנאום" שבהלסינקי. משם המשיכה ללמוד בגרמניה, איטליה, צרפת ולונדון. בתקופה זו ינסון הושפעה רבות מהצייר סמואל רספרוסוואני, ומהאימפרסיוניזם בכלל. בשנת 1943 הציגה ינסון תערוכת יחיד ראשונה. בתקופה זו התחוללו שינויים רבים בחייה. השינוי המשמעותי ביותר התרחש בשנת 1942, כאשר עזבה את בית הוריה בגיל 28. תערוכתה השנייה ב-1946 זכתה להצלחה מסחרית רבה ויצירותיה זכו לשבחי הביקורת.

ינסון חשבה לפתח קריירה של ציירת וקריקטוריסטית, אולם ב-1945 החליטה לכתוב סיפור קצר על אחת הדמויות הקבועות, שנהגה לצייר לצד חתימתה, ואשר אותה כינתה "מומינטרול". הסיפור נשא את השם "הטרולים הקטנים והשיטפון הגדול" (המוציא לאור סירב להשתמש בשם "מומינים" בכותרת הספר, מחשש שהדבר יבלבל את קהל הקוראים). אף על פי שהסיפור לא זכה להכרה רבה, החליטה ינסון להתרכז בכתיבת ספרי ילדים, ולאייר אותם בעצמה. הספר הראשון שפרסמה ושהיה מלווה באיוריה - "כוכב השביט מגיע לעמק המומינים" - יצא ב-1946. ספר זה אמנם הופיע שני אחרי "המומינים והשיטפון הגדול" אך הוא נחשב חשוב ויותר אופייני לסדרת הספרים על עמק המומינים, שפרסמה את ינסון והיוותה את עיקר יצירתה. ינסון הוסיפה לפרסם ספרים בסדרה זו עד 1970. הספר האחרון בסדרה הוא "עמק המומינים בנובמבר" אשר טרם תורגם לעברית.

ינסון זכתה להכרה בינלאומית, ואף קיבלה את פרס אנדרסן היוקרתי לספרות ילדים בשנת 1966.

בעקבות ההצלחה, הוקדשו ליצירתה בפינלנד מוזיאון עמק המומינים בטמפרה ופארק עולם המומינים בנאנטלי.

טובה ינסון, בצד סופרי ילדים כגון ד"ר סוס, לאה גולדברג וסופרי ילדים אחרים ברחבי העולם, שייכת לזרם שאפיין את ספרות הילדים אחרי מלחמת העולם השנייה. דור זה של סופרי ילדים הושפע מאוד מהמלחמה, ובעיקר מהשימוש שנעשה בגרמניה הנאצית בספרי ילדים לצורכי תעמולה. כתיבתם מתאפיינת במעין "תגובת נגד" - הצנעת ערכים לאומיים, ושימת דגש על ערכים הומניסטיים ובמידה מסוימת גם על ערכים אינדיבידואליסטיים.

ספריה תורגמו ל-34 שפות ונמכרו במיליוני עותקים. כמו כן עובדו לסדרת טלוויזיה מונפשת, "המומינים". ספריה של ינסון תורגמו לעברית בידי אוריאל אופק, תמר שלמון, רות דנור, ויויאן ברסקי ודנה כספי. בהקדמה לתרגום לעברית של הספר "ספר הזכרונות של מומינאבא", פרסם אוריאל אופק מכתב ששלחה אליו טובה ינסון ובו תיארה את נסיבות כתיבתו של הספר הראשון בסדרת המומינים. בין היתר היא כותבת:

תחילה חשבתי לצייר על הדף שהיה מונח לפניי; אבל פתאום ירדה עליי השראה ממין אחר, תחושה שלא הכרתי עד אז - רצון לכתוב (...) בעוד אני מהרהרת ציירה ידי מבלי משׂים את מומינטרול הזעיר והחביב שלי (...) ואז בעוד אני מביטה בו קראתי בקול: מצאתי! אתה, מומינטרול שלי, תהיה גיבור סיפורי.

— אוריאל אופק, "מילים אחדות על מומינאמא של משפחת החיות המוזרות"

בספרה האוטוביוגרפי "בת הפסל" (1968) היא משחזרת את האווירה הבורגנית והבוהמיאנית של ילדותה הבטוחה אך מלאת ההרפתקאות, שהשפיעה על הספרים שכתבה בבגרותה.

כציירת ומאיירת

על אף שנודעה בראש ובראשונה כסופרת, ינסון עצמה החשיבה את הקריירה שלה כמאיירת וציירת כשוות ערך לקריירה שלה כסופרת. ינסון ציירה במהלך כל חייה תוך שהיא משנה את הסגנון מאימפרסיוניזם קלאסי למודרניסטי מופשט. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 ושנות ה-40 של המאה ה-20 הציגה יצירות שלה במספר תערוכות ואת תערוכת היחיד הראשונה שלה ערכה ב-1943, לאחר מכן ערכה עוד מספר רב של תערוכות יחיד.

בנוסף לכך שאיירה את ספריה שלה, היא איירה גם קלאסיקות שתורגמו לשוודית, כגון "ציד הסנרק" ו"אליסה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול, "ההוביט" מאת טולקין וספרים נוספים. איוריה שימשו גם את ההוצאה הפינית של ספרים אלו.

ינסון גם יצרה במהלך חייה סדרה של ציורי קיר שהוזמנו על ידי גופים שונים.

משפחתה

בתחילת שנות החמישים פגשה את המאיירת והמעצבת הגרפית טוליקי פייטילה (Tuulikki Pietilä), שהייתה לבת-זוגה. השתיים חיו ביחד עד יום מותה של ינסון, ושיתפו פעולה גם בחייהן המקצועיים. ינסון שמרה על פרטיותה ונהגה לבלות את עונות הקיץ יחד עם פייטילה בבית נופש שברשותה הנמצא באי קלובהארון (Klovharun).

ינסון מתה בגיל 86 בהלסינקי ב-27 ביוני 2001.

ספריה למבוגרים שתורגמו לעברית

• ספר הקיץ, (1972, תרגמה דנה כספי, 2015)
• הרמאית הישרה, (1982, תרגמה דנה כספי, 2018)
• לנסוע עם מטען קל (1987, תרגמה דנה כספי, 2021)
• משחק הוגן (1989, תרגמה דנה כספי, 2022)

ספריה לילדים שתורגמו לעברית

הספרים המקוריים בסדרת המומינים

• משפחת המומינים והשיטפון הגדול (1945)
• כוכב-שביט בעמק-מומין (1946. תרגום רות דנור, 1984) — מומינטרול וחברו יוצאים לחקור אם אמנם מאיים כוכב-שביט על העמק שלהם וזוכים להרפתקאות.
• משפחת המומינים (3) - כוכב השביט מגיע (1946. תרגום דנה כספי, 2019)
• כובע טרוֹלקַארלֶן (1949. תרגום אוריאל אופק בשם משפחת החיות המוזרות, 1964) — מעשה בכובע-קסמים, שכל הנכנס לתוכו משנה את צורתו, ובשאר פלאים מוזרים ומשעשעים המתרחשים בעמק מומין.
• משפחת המומינים (1) - הסיפור על מגבעת המכשף (1949. תרגום דנה כספי, 2010)
• ספר-הזכרונות של מומינאבא (1950. תרגום תמר שלמון, 1968) — הרפתקאות מומינאבא בים וביבשה, בחלל ובמצולות, המסופרות בגוף ראשון.
• משפחת המומינים (4) - זכרונותיו של מומינאבא (1950. תרגום דנה כספי, 2023)
• קיץ מסוכן בעמק המומינים (1954. תרגום רות דנור, 1984)
• חורף של טרולים (1957. פרס אלזה בסקוב. תרגום אוריאל אופק בשם עמק החיות המוזרות, 1966. תורגם על ידי דנה כספי בשנת 2011 בשם משפחת המומינים: חורף קסום) — המאורעות המופלאים שפקדו את מומינטרול לאחר שהעולם שקע בתנומת-חורף ורק הוא עצמו נותר ער.
• סיפורי מומין (1962. פרס אנּי סוואן. תרגום ויואן ברסקי בשם סיפורי משפחת החיות המוזרות, 1977) — שבעה סיפורי ידידות, אהבה וקסם.
• נובמבר בעמק-מומין (1970)

ספרי התמונות בסדרת המומינים

• הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה (1952. פרס נילס הולגרסון. תרגום דנה כספי, 2015)
• מי יעודד את רשוש? (1960. עיטור אנדרסן. תרגום ויויאן ברסקי, 1978) — שוכני עמק-מומין נחלצים לעזרת יצור מסכן.
• מי ינחם את הקטנטן? (1960. תרגום דנה כספי, 2015)

קישורים חיצוניים

• טובה ינסון, ברשת החברתית Goodreads
• רשימת הפרסומים של טובה ינסון, בקטלוג הספרייה הלאומית
• טובה ינסון, באתר "דףדף"
• מומינים לנצח ~ הסוף? מאת אבישי דדון-רווה
• דפנה לוי, האמא של המומינים, באתר ynet, 28 בנובמבר 2008
• נועה לימונה, חמש שאלות לדנה כספי, ספר משפחתי, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2010
• יעל (פרוינד) אברהם, אמם של יצורי הטרול, מקור ראשון, מוסף "שבת", 30 ביוני 2011, גיליון 725
• שהם סמיט, ספרים ילדים ונוער אל תשכח לקחת סוודר: המומינים מוכנים לעוד חורף, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2011
• טל איתן, אנרכיזם ונשיות שונה: המומינים במבט לאחור, באתר ynet, 4 בינואר 2012
• יותם שווימר, "ספר הקיץ": לא על המומינים לבדם, באתר ynet, 28 באפריל 2015
• שירה קדרי־עובדיה, עמק משפחתי: זיכרונות מיוצרת המומינים, באתר nrg‏, 20 בנובמבר 2015
• רבקה שאול בן-צבי, ‏חברתה של מאיירת הארנבים, בעיתון מקור ראשון, 23 ביולי 2018
• טובה ינסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• טובה ינסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• טובה ינסון, קטע מתוך תרגום בכתובים לספרה "משחק הוגן", באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, בתרגום דנה כספי, 23 ביוני 2021
• תמר מרין, עשרים שנה למותה של טובה ינסון, באתר הארץ, 7 ביולי 2021
• טובה ינסון (1914-2001), דף שער בספרייה הלאומית