טד בנדי

טד בנדי
Ted Bundy

טד בנדי בתמונת מעצרו, פלורידה, יולי 1978
טד בנדי בתמונת מעצרו, פלורידה, יולי 1978
לידה	24 בנובמבר 1946 ברלינגטון, ורמונט, ארצות הברית
הוצאה להורג	24 בינואר 1989 (בגיל 42) בית הסוהר פלורידה, ארצות הברית
שם לידה	Theodore Robert Cowell
מדינה
מקום קבורה	רכס קסקייד
מקום מגורים	טקומה, סולט לייק סיטי
כינויים נוספים	רוצח הקמפוסים
ידוע בשל	רוצח סדרתי של 30 בני אדם
השכלה	אוניברסיטת וושינגטון, אוניברסיטת טמפל
תקופת הפעילות	1974–1978 (כ־4 שנים)
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
השקפה דתית	כנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים, מתודיזם
מספר צאצאים	1

טד בנדי

תיאודור רוברט "טד" בנדי (באנגלית: Theodore Robert Bundy‏; 24 בנובמבר 1946 – 24 בינואר 1989) היה רוצח סדרתי ונקרופיל אמריקאי. התפרסם בכך שחטף, אנס ורצח נשים צעירות ברחבי ארצות הברית בין השנים 1974–1978, כינויו היה "רוצח הקמפוסים". לאחר למעלה מעשור של הכחשות הוא הודה ב-30 מקרי רצח, זמן קצר לפני הוצאתו להורג. מספר הרציחות האמיתי נותר לא ידוע, וייתכן שהוא גבוה בהרבה.

בנדי היה אדם משכיל, נאה וכריזמטי. הוא ניצל תכונות אלו לרכישת האמון של קורבנותיו הצעירות והמושכות. לרוב פנה אליהן במקומות פומביים תוך זיוף פציעה או נכות (לרוב יד שבורה) וביקש עזרה בהעמסת רכבו, או התחזה לדמות סמכותית, לפני שהשתלט עליהן ותקף אותן ברכבו. לאחר מכן היה לוקח את קורבנותיו לאתר משני, בו היה שורף את בגדיהן, אונס אותן, רוצח אותן וקובר אותן. לעיתים קרובות היה חוזר לאתר הקבורה בשביל להתעלל שוב בגופות.

בנדי ערף את ראשן של לפחות שש קורבנות ושמר את הראשים הכרותים בדירתו לתקופת זמן כמזכרות. במספר הזדמנויות הוא פרץ לבתי מגורים באישון לילה והכה בעזרת אלה את קורבנותיו בעודם ישנים במיטתם.

בשנת 1975, ביוטה, התנהל המשפט הראשון נגד בנדי, במהלכו הורשע בחטיפה בנסיבות מחמירות ובניסיון תקיפה. במהלך המשפט בנדי נקשר לרשימה ארוכה ומתמשכת של רציחות בלתי מפוענחות בשש מדינות שונות. בעוד אישומי רצח עומדים כנגדו בקולורדו, הצליח בנדי לבצע שתי הימלטויות דרמטיות, במהלכן ביצע לפחות שלוש רציחות נוספות ומספר תקיפות אלימות אחרות בפלורידה, לפני שנתפס סופית בשנת 1978. נגזרו עליו שלושה עונשי מוות בשני משפטים נפרדים, בגין שלושת מקרי הרצח הידועים בפלורידה.

הוא הוצא להורג בכיסא חשמלי ב-24 בינואר 1989, בבית הסוהר המדינתי שבפלורידה.

ביוגרפיה

ראשית חייו

בנדי נולד ב-24 בנובמבר 1946 בשם תיאודור רוברט קאוול (Theodore Robert Cowell) בוורמונט שבארצות הברית למשפחה נוצרית-מתודיסטית. אמו אלינור לואיז קאוול (נודעה בחייה בשם "לואיז") הרתה אותו מחוץ לנישואין כשזהות אביו לא ידועה. בשנותיו הראשונות חי בנדי עם הורי אמו, סמואל ואלינור קאוול, אשר גידלו אותו בביתם בפילדלפיה כבנם, כדי להימנע מהתדמית השלילית שהתלוותה ללידה מחוץ לנישואין באותה תקופה. למשפחה, לחברים ואף לטד הצעיר נאמר שהורי אמו הם הוריו הביולוגיים, בעוד אמו היא אחותו הגדולה. בגיל 14 מצא את תעודת הלידה שלו, כשבסעיף "שם האב" נכתב "לא ידוע"; כך גילה בנדי שאמו הרתה אותו מחוץ לנישואים. גילוי זה היה לדבריו אירוע משמעותי עבורו.

תעודת הלידה הרשמית של בנדי קובעת כי אביו הוא יוצא חיל האוויר האמריקאי לויד מרשל, אולם מאוחר יותר עלתה השערה שאביו הוא מלח בשם ג'ק וורת'ינגטון. משפחתה של האם העלתה חשדות, לפיהם אביו של בנדי היה, למעשה, אביה האלים והמתעלל של אמו, סמואל קאוול.

ב-1950 שינתה לואיז את שם משפחתה מקאוול לנלסון, הסירה את השם אלינור משמה הפרטי ועברה עם בנה להתגורר ביחד עם קרובי משפחתם בטקומה, וושינגטון. ב-1951 לואיז פגשה בג'וני קלפפר בנדי, טבח בית חולים, ובאותה שנה נישאה לו. ג'וני בנדי אימץ באופן רשמי את טד בנדי כבנו וטד אימץ את שם משפחתו. ג'וני ולואיז הביאו יחד ארבעה ילדים לעולם, ואף על פי שג'וני בנדי ניסה לצרף את בנו החורג לטיולי מחנאות ופעילויות משפחתיות אחרות, טד נותר מרוחק מאביו החורג.

בילדותו שוטט בנדי בשכונת מגוריו וחיטט במכלי אשפה בחיפוש אחר תמונות של נשים עירומות. כמתבגר, חיפש בחנויות ספרים ובספריות ציבוריות אחר מגזינים בנושא בילוש, רומני פשע ותיעוד פשעים אמיתיים, כשהוא מעדיף סיפורים המערבים אלימות מינית, במיוחד כשהם מלווים בתמונות של גופות מרוטשות. בהמשך צרך כמויות גדולות של אלכוהול (אותו הגדיר כ"מניע חשוב מאוד") וחיפש בשכונת מגוריו בשעות לילה מאוחרות אחר חלונות פתוחים, דרכם יוכל להציץ על נשים מתפשטות.

בנדי העיד על עצמו שבגיל ההתבגרות הוא "בחר להיות לבד", מפני שלא הצליח להבין יחסים בין-אישיים. אף על פי שכלפי חוץ הוא ניהל כביכול חיים חברתיים בבית הספר, לטענתו לא הייתה לו מיומנות לפיתוח חברויות. "לא ידעתי מה גורם לאנשים לרצות לפתח חברויות", אמר, "ולא הבנתי מה עומד מאחורי אינטראקציות חברתיות". עם זאת, חבריו ללימודים של בנדי תיארו אותו כ"מוכר ואהוד מאוד". במהלך התיכון נעצר לפחות פעמיים בחשד לפריצה ולגנבת מכוניות. כשהגיע לגיל 18, פרטי המעצרים נמחקו מרישומיו, כנהוג במדינת וושינגטון.

חייו הבוגרים

טד בנדי, 1965

ב-1965 סיים בנדי את חוק לימודיו בתיכון והחל ללמוד באוניברסיטת פיוג'יט סאונד. כעבור שנה עבר ללמוד באוניברסיטת וושינגטון (UW), שם למד סינית. ב-1967 ניהל בנדי מערכת יחסים עם סטודנטית מהאוניברסיטה, כנראה בשם סטפני ברוקס היא סיימה את מערכת היחסים לאחר תום לימודיה ב-1968 ושבה למשפחתה בקליפורניה. ברוקס תיארה את בנדי כלא בוגר וחסר שאיפות. שבור מדחייתה, בנדי נשר מלימודיו באוניברסיטה ונסע לטייל במזרח ארצות הברית, שם ביקר קרובי משפחה בארקנסו ובפילדלפיה, ולקח מספר קורסים אקדמיים באוניברסיטת טמפל. יש הסוברים שבתקופה זו הוא ניגש למשרד הפנים בברלינגטון שבוורמונט ואישש את חשדותיו לגבי זהות הוריו האמיתיים.

ב-1968 הוא חזר לוושינגטון ונרשם שוב לאוניברסיטה, הפעם בחוג לפסיכולוגיה. בנדי סיים את לימודיו בהצטיינות וזכה לתשבחות רבות מהמרצים. ב-1969 הוא הכיר את אליזבת קלופפר, גרושה מיוטה שעבדה כמזכירה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון. מערכת היחסים הסוערת ביניהם נמשכה זמן רב, אף לאחר מאסרו הראשון ביוטה ב-1976.

ב-1972 סיים בנדי לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה. ב-1973 החל ללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת פיוג'יט סאונד. באותה שנה חזר להיות בקשר עם בת זוגו לשעבר - סטפני ברוקס, שהתפעלה מהפיכתו לאדם רציני, מסור מקצועית ובעל השפעה בחוגים הפוליטיים. בנדי המשיך לנהל במקביל גם מערכת יחסים עם קלופפר, כאשר אף אחת מהנשים אינה מודעת לקיומה של האחרת. ברוקס טסה מספר פעמים לסיאטל כדי לבלות עם בנדי והם אף שקלו להינשא. עם זאת, בינואר 1974 בנדי הפסיק לפתע להתקשר אליה והפסיק להשיב למכתבים ששלחה לו. כחודש לאחר מכן, ברוקס הצליחה להשיגו בטלפון ודרשה לדעת מדוע סיים באופן חד-צדדי את מערכת היחסים ללא הסבר. בקול רגוע וחדגוני ענה לה בנדי: "סטפני, אין לי מושג למה את מתכוונת", וניתק את השיחה. ברוקס מעולם לא שמעה ממנו שוב. מאוחר יותר בנדי הסביר: "רק רציתי להוכיח לעצמי שהייתי יכול להינשא לה".

בתחילת 1974 החל בנדי להחמיץ קורסים במסגרת התואר, ועד אפריל אותה שנה נטש לגמרי את לימודיו. בערך באותה תקופה, נשים צעירות החלו להיעלם בצפון-מערב ארצות הברית.

סדרה ראשונה של רציחות

וושינגטון, אורגון

אין תמימות דעים לגבי המקום והזמן בהם החל בנדי לרצוח נשים. הוא סיפר סיפורים שונים לאנשים שונים, וסירב להסגיר פרטים לגבי פשעיו המוקדמים, על אף שבימים שקדמו להוצאתו להורג הודה בפירוט רב בביצוע עשרות רציחותיו המאוחרות. בנדי סיפר לעורכת הדין פולי נלסון שהתנסה לראשונה בחטיפה ב-1969, אך לא הרג אף אדם לפני שנת 1972. לפסיכיאטר הוא סיפר שרצח שתי נשים באטלנטיק סיטי בניו ג'רזי ב-1969 כאשר ביקר את משפחתו בפילדלפיה. במהלך חקירה על ידי הבלש רוברט די קפפל, הזכיר בנדי מקרה רצח מ-1972 ומקרה רצח נוסף מ-1973 שעירב טרמפיסטית בוושינגטון, אך סירב לפרט. מומחים מעריכים שבנדי החל לרצוח כבר בגיל ההתבגרות. ראיות נסיבתיות תומכות באפשרות שהוא חטף ורצח ילדה בת 8 מטקומה ב-1961 כשהיה בן 14 בלבד, האשמות אותן הכחיש באופן עקבי.

הרצח המוקדם ביותר אותו ביצע בנדי בוודאות היה ב-1974, כשהיה בן 27. עד אז שלט באופן מוחלט, לפי הודאתו, ביכולות הנדרשות לביצוע רצח מבלי להיתפס. בנדי ידע - בעידן שלפני בדיקות ה-DNA - כיצד להימנע מלהותיר אחריו ראיות מרשיעות בזירת הפשע.

זמן קצר לאחר חצות ב-4 בינואר 1974, הוא נכנס לחדר השינה במרתף ביתה של ג'וני לנז (שם בדוי) בת ה-18, רקדנית וסטודנטית באוניברסיטת וושינגטון. הוא הלם בה עם מוט ברזל שתלש ממסגרת מיטתה ותקף אותה מינית עם מרחב (ספקולום), כשהוא גורם לה לפציעות פנימיות קשות. היא נותרה חסרת הכרה במשך עשרה ימים, אך שרדה את התקיפה ונותרה עם נזק מוחי קבוע. חודש לאחר מכן, בנדי פרץ בשעת לילה מאוחרת לחדרה של לינדה אן הילי, סטודנטית מאוניברסיטת וושינגטון, שעבדה כקריינית מזג האוויר לגולשי שלג ברדיו סיאטל. הוא הלם בה באמצעות חפץ קהה למוות, הלביש אותה במכנסי ג'ינס, חולצה לבנה ונעליים, ונשא אותה החוצה.

סטודנטיות המשיכו להיעלם בקצב של אחת לחודש. במרץ, דונה גייל מנסון, סטודנטית בת 19 באולימפיה (97 ק"מ דרומית-מערבית לסיאטל) עזבה את המעונות בדרכה להופעת ג'אז בקמפוס, אך מעולם לא הגיעה ליעדה. באפריל, סוזן אליין רנקורט נעלמה בתום פגישה בערב עם המנחה שלה בקמפוס בוושינגטון, 180 ק"מ דרומית-מזרחית לסיאטל. שתי סטודנטיות מוושינגטון דיווחו מאוחר יותר - אחת בליל היעלמותה של רנקורט, האחרת שלושה לילות לפני כן - על מפגשים עם גבר חבוש במתלה זרוע, שביקש עזרה בנשיאת ערימת ספרים לחיפושית הפולקסווגן שלו, בצבע חום בהיר.

ב-6 במאי 1974, רוברטה קת'לין פארקס יצאה ממעונות אוניברסיטת אורגון, 420 ק"מ דרומית לסיאטל, למפגש עם חבריה בבניין אגודת הסטודנטים. גם היא מעולם לא הגיעה. דאגה גוברת התפשטה בקרב בלשים ממשטרת סיאטל. לא נמצאו ראיות פיזיות משמעותיות ולנשים הנעדרות היה מעט מאוד מן המשותף, פרט להיותן סטודנטיות לבנות ארוכות שיער עם שביל באמצע, צעירות ומושכות.

ב-1 ביוני 1974, ברנדה קרול בול בת ה-22 נעלמה בוושינגטון. היא נראתה לאחרונה כשהיא משוחחת במגרש חניה עם אדם בעל שיער חום, החבוש במתלה זרוע. בשעות המוקדמות של 11 ביוני 1974, סטודנטית מאוניברסיטת וושינגטון, ג'ורג'ין הוקינס, נעלמה בזמן שהלכה לאורך הסמטה המוארת בסמוך לדירת בן זוגה. בבוקר שלמחרת, שלושה בלשי מחלקת הרצח של משטרת סיאטל ביחד עם קרימינולוג סרקו את הסמטה כולה כשהם זוחלים על ידיהם וברכיהם; הם לא מצאו דבר. לאחר שדבר היעלמותה של הוקינס פורסם, עלו עדויות שדיווחו על אדם בעל קביים וגבס על רגלו שפסע בסמטה אותו לילה, כשהוא מתאמץ לשאת מזוודה. אישה אחת טענה שהאיש ביקש את עזרתה בסחיבת המזוודה לרכבו, חיפושית פולקסווגן בצבע חום בהיר.

במשך תקופה זו, בנדי עבד בשירותי החירום של המחלקה המדינית של וושינגטון באולימפיה - סוכנות ממשלתית שהייתה מעורבת בחיפושים אחר הנשים הנעדרות. שם הוא פגש והחל לצאת עם קרול אן בון, אם גרושה לשניים, אשר שש שנים מאוחר יותר תמלא תפקיד חשוב בתקופה האחרונה של חייו.

מכונית החיפושית פולקסווגן של בנדי

דיווחים על שש הנשים הנעדרות והתקיפה האכזרית של לנז פורסמו באופן קבוע בעיתונות ובטלוויזיה ברחבי וושינגטון ואורגון. פחד רב התפשט בציבור, וחלה ירידה חדה במספר הנשים הצעירות שניסו לתפוס טרמפים. על גורמי אכיפת החוק הופעל לחץ רב לפענוח הפשעים, אולם היעדר ראיות ממשיות הקשה עליהם מאוד. המשטרה לא יכולה הייתה לספק לכתבים את המידע המועט שהיה בידה, מחשש לפגיעה בחקירה. בתוך כך, כל דמיון נוסף בין הקורבנות נרשם: ההיעלמויות כולן קרו בלילה, לרוב ליד אתר בנייה פעיל, בתוך תקופת בחינות אמצע או סוף השנה; כל הקורבנות לבשו מכנסי בד או ג'ינס כחולים; ברוב זירות הפשע היו עדויות על גבר שחבוש במנשא זרוע או נושא קביים, ונוהג במכונית מסוג חיפושית פולקסווגן בצבע חום בהיר.

תעלומת שרשרת הרציחות בצפון-מערב הפסיפיק הגיעה לשיאה ב-14 ביולי 1974, עם חטיפתן לאור יום של שתי נשים מחוף הומה אדם באיסקווה, וושינגטון, 32 ק"מ מזרחית לסיאטל. חמש עדות תיארו צעיר נאה לבוש בגדי טניס לבנים, בעל מבטא קל, קנדי או בריטי, כשזרועו השמאלית חבושה במנשא זרוע. הצעיר הציג את עצמו כ"טד" וביקש את עזרתן לפרוק מפרשית מחיפושית הפולקסווגן החומה בהירה שלו. ארבע מהן סרבו; אחת התלוותה אליו עד לרכב, ראתה שאין שם אף מפרשית ונמלטה. שלושה עדים נוספים ראו אותו ניגש לג'ניס אן אוט בת ה-23, קצינת מבחן בבית משפט לנוער, כשהוא שוטח בפניה את סיפור המפרשית. העדים ראו אותה עוזבת את החוף בחברתו. ארבע שעות לאחר מכן, דניס נסלאנד בת ה-18, סטודנטית למדעי המחשב, עזבה פיקניק כדי להתפנות ומעולם לא חזרה. בנדי יספר מאוחר יותר שאוט הייתה עדיין בחיים כשחזר עם נסלאנד ונאלצה לצפות ברציחתה של האחרת.

בלשי משטרת קינג קאונטי הפיצו מודעות ברחבי סיאטל עם תיאורו המפורט של החשוד ופרטי רכבו. תרשים פנים משוער הודפס בעיתונים האזוריים והופץ בתחנות הטלוויזיה המקומיות. אליזבת קלופפר, אן רול, עובדת שירותי החירום של המחלקה המדינית של וושינגטון ופרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וושינגטון - כולם זיהו את הפרופיל, התרשים והמכונית, ודיווחו על טד בנדי כחשוד אפשרי. עם זאת המשטרה, שקיבלה עד 200 פניות ביום בעניין הרציחות, חשבה בהתחלה כי לא סביר שסטודנט מסודר למשפטים ללא רישום פלילי בחייו הבוגרים יכול להיות המבצע.

חודשיים לאחר מכן, ב-6 בספטמבר 1974, שני ציידי שכווים נתקלו בשרידי גופותיהן של אוט ונסלאנד בסמוך לשביל גישה באיסקווה, וושינגטון. עצם ירך נוספת ומספר חוליות עמוד שדרה נמצאו אף הן באתר, וזוהו מאוחר יותר על ידי בנדי כשייכות לג'ורג'ין הוקינס. שישה חודשים לאחר מכן השלדים והלסתות התחתונות של הילי, רנקורט, פרקס ובול נמצאו בהר טיילור (היכן שבנדי נהג לטייל לעיתים קרובות), סמוך לאיסקווה. על כולם נמצאו סימני פגיעה נרחבים שנגרמו על ידי מהלומות בחפץ קהה.

איידהו, יוטה, קולורדו

באוגוסט 1974 בנדי התקבל שנית ללימודי משפטים, הפעם באוניברסיטת יוטה. הוא עבר לסולט לייק סיטי, כשהוא משאיר את קלופפר בסיאטל. במקביל לקשר הזוגי הקרוב עם קלופפר, בנדי יצא עם לפחות 12 נשים אחרות. ב-1975 כשהתגורר ביוטה, הוא הוטבל לכנסייה המורמונית. עם זאת, בנדי לא השתתף בפעילות בכנסייה והתעלם ממרבית איסוריה.

שרשרת רציחות חדשה החלה חודש לאחר מכן, עם שני מקרי רצח שלא פוענחו עד שבנדי התוודה לגביהם זמן קצר טרם הוצאתו להורג. ב-2 בספטמבר 1974 בנדי אנס וחנק טרמפיסטית לא מזוהה באיידהו. ב-2 באוקטובר 1974, הוא תפס את ננסי ווילקוקס בת ה-16 בפרבר של סולט לייק סיטי, וגרר אותה לתוך אזור מיוער. לפי עדותו, כוונתו הייתה לאנוס אותה ולשחררה, תוך ניסיון לרכך את דחפיו הפתולוגיים. עם זאת, הוא חנק אותה למוות - בטעות, לטענתו - בזמן שניסה להשתיק אותה.

ב-18 באוקטובר 1974 מליסה סמית, בתו בת ה-17 של מפקד תחנת משטרה ביוטה, נעלמה לאחר שיצאה מפיצרייה; גופתה העירומה נמצאה באזור הררי סמוך תשעה ימים מאוחר יותר. בדיקה פתולוגית של הגופה הצביעה על כך שייתכן שהנערה נשארה בחיים עד שבעה ימים לאחר היעלמותה. ב-31 באוקטובר 1974, לורה איים, גם היא בת 17, נעלמה לאחר שיצאה מבית קפה ביוטה מעט לאחר חצות. גופתה העירומה נמצאה על ידי מטיילים בחג ההודיה. שתי הנערות הוכו, נאנסו, בוצעו בהן מעשי סדום והן נחנקו למוות באמצעות גרבי ניילון. שנים מאוחר יותר, בנדי תיאר את הטקסים שביצע לאחר המוות בגופותיהן של סמית ואיים. הטקסים כללו בין השאר חפיפת שערותיהן בשמפו ואיפורן.

בערב גשום, ב-8 בנובמבר 1974, בנדי ניגש לקרול דרונץ', מרכזנית טלפון בת 18 שבילתה בקניון. הוא הציג את עצמו כקצין משטרה בשם רוזלנד מתחנת המשטרה המקומית. בנדי אמר לה שניסו לפרוץ למכוניתה וביקש ממנה להתלוות אליו לתחנה כדי להגיש תלונה. לבקשתה של דרונץ', הציג לה בנדי תג המזהה אותו כשוטר, והיא השתכנעה להתלוות אליו לתחנת המשטרה. כשדרונץ' ציינה שבנדי נוהג על דרך שאינה מובילה לתחנת המשטרה, הוא מיד סטה לשוליים וניסה לאזוק אותה. בנדי שלף אקדח ואיים על דרונץ', אך דרונץ' ניצלה את העובדה שרק ידה האחת נאזקה והיא הצליחה לפתוח את דלת הרכב ולצאת. לאחר מאבק קצר מחוץ לרכב, הצליחה דרונץ' להשתחרר מאחיזתו ולהיכנס לתוך מכונית שחלפה ברחוב.

מאוחר יותר באותו ערב, דברה (דבי) קנט, תלמידת תיכון בת 17, נעלמה לאחר שעזבה הצגת תיאטרון בבית ספרה כדי לאסוף את אחיה. המורה לדרמה בבית הספר ותלמידה סיפרו למשטרה שאדם זר ביקש מכל אחת מהן לצאת למגרש החנייה כדי לזהות רכב. תלמידה נוספת ראתה מאוחר יותר אותו אדם צועד מאחורי האודיטוריום, והמורה לדרמה זיהתה אותו שנית זמן קצר לפני תום ההצגה. חוקרים מצאו מאוחר יותר מפתח מחוץ לאודיטוריום, שתאם את האזיקים שהוסרו מפרקי ידיה של קרול דרונץ'.

בנובמבר 1974, לאחר שקראה על היעלמותן של נשים צעירות בערים שסובבות את סולט לייק סיטי, התקשרה אליזבת קלופפר שוב לתחנת המשטרה של קינג קאונטי. הבלש רנדי הרגשימר ממחלק הפשע חקר אותה לעומק. בשלב זה בנדי בלט באופן משמעותי ברשימת החשודים בפרשיות הרצח, אך העדים האמינים נכשלו בזיהויו במסדר תמונות. בדצמבר 1974 קלופפר התקשרה למשטרת סולט לייק סיטי וחזרה על חשדותיה. שמו של בנדי התווסף לרשימת החשודים גם בתחנת משטרה זו, אולם באותה עת לא היו ראיות מהימנות שקשרו אותו לרציחות ביוטה. בינואר 1975 בנדי שב לסיאטל לאחר בחינות הגמר שלו ובילה שבוע עם קלופפר, שלא גילתה לו כי דיווחה עליו שלוש פעמים למשטרה.

בשנת 1975 העביר בנדי את רוב פעילותו הפלילית מזרחה לקולורדו, כשהוא ממשיך לגור וללמוד משפטים ביוטה. ב-12 בינואר, נעלמה אחות בת 23 בשם קרין קמפבל, בזמן שפסעה במסדרון מואר היטב בין המעלית לחדרה בפונדק בו התגוררה, כ-640 ק"מ דרומית-מזרחית לסולט לייק סיטי. גופתה העירומה נמצאה כעבור 36 ימים, בדרך עפר הרחוקה כ-5 קילומטרים מהמקום. היא נרצחה במהלומות חפץ קהה בראשה, אשר הותירו שורת סדקים עמוקים בגולגולת; גופתה הייתה מלאה בחתכים עמוקים מנשק חד.

ב-15 במרץ 1975, ג'ולי קנינגהם בת ה-26, מדריכת סקי מווייל קולורדו, נעלמה בזמן שפסעה מדירתה לארוחת ערב עם חבר. בנדי סיפר מאוחר יותר לחוקרים מקולורדו שהוא ניגש אליה על קביים וביקש ממנה עזרה בנשיאת ציוד הסקי שלו לרכב. באזור המרוחק כ-140 ק"מ מווייל, הוא הכה בה באלה, אזק אותה, תקף וחנק אותה למוות. שבועות לאחר מכן, נסע בנדי במשך שש שעות מסולט לייק סיטי כדי לפקוד את שרידי גופתה.

דניס אוליברסון בת ה-25, מגראנד ג'נקשן, נעלמה סמוך לגבול יוטה-קולורדו ב-6 באפריל 1975, בזמן שרכבה על אופניים לבית הוריה; האופניים והסנדלים שלה נמצאו תחת גשר מים בסמוך לפסי רכבת. ב-6 במאי 1975 בנדי פיתה את לינט קולבר בת ה-12 מבית ספרה באיידהו, 260 ק"מ צפונית לסולט לייק סיטי, ולקח אותה לחדרו בבית המלון, שם הוא הטביע אותה ואז תקף אותה מינית.

באמצע מאי 1975, שלושה מחבריו לעבודה במחלקה המדינית של וושינגטון, כולל קרול אן בון, ביקרו אותו בסולט לייק סיטי ולנו במשך שבוע בדירתו. בנדי בילה שבוע בסיאטל עם קלופפר בראשית חודש יוני 1975, והם שקלו להינשא בחג המולד הקרב. כמקודם, קלופפר לא הזכירה את דיווחיה החוזרים לתחנות המשטרה בקינג קאונטי ובסולט לייק סיטי, ובנדי לא סיפר על הקשר הרומנטי המתמשך שניהל עם בון ועל הקשר הרומנטי שניהל באותה עת עם עוד סטודנטית למשפטים מיוטה.

ב-28 ביוני 1975 נעלמה סוזן קרטיס מקמפוס האוניברסיטה בפרובו, יוטה, 72 ק"מ מסולט לייק סיטי. הרצח של קרטיס היה האחרון שבו הודה בנדי בהקלטות שבוצעו רגעים לפני שהובל לתא ההוצאה להורג. גופותיהן של ווילקוקס, קנט, קנינגהם, קלבר, קורטיס ואוליברסון מעולם לא נמצאו.

במדינת וושינגטון, החוקרים עדיין נאבקו בניתוח שרשרת הרציחות בצפון-מערב הפסיפיק, שנגמרה באותה פתאומיות שבה החלה. במאמץ לסדר באופן הגיוני את הכמות העצומה של המידע שהגיע אליהם, הם פנו לאסטרטגיה החדשנית בזמנו של מסד נתונים מרוכז. הם השתמשו במחשב ששימש לחישוב השכר בקינג קאונטי, מכשיר "גדול ופרימיטיבי" ביחס למקובל בימינו - המחשב היחיד שהיה ברשותם. לאחר שהזינו למחשב את הרשימות הרבות שאספו - בין היתר: רשימת חברים ללימודים ומכרים של כל אחד מהקורבנות, רשימת בעלי רכב פולקסווגן בשם "טד", ורשימת עברייני מין ידועים - הם בחנו באמצעות המחשב הצלבות אפשריות בין הרשימות. מתוך אלפי השמות, 26 הופיעו בארבע רשימות; אחד מהם היה טד בנדי. בנוסף, הבלשים ליקטו ידנית רשימה של 100 החשודים ה"סבירים" ביותר, כשבנדי מופיע גם בה. בנדי היה "פשוטו כמשמעו - בראש הקבוצה" של החשודים, כשהגיעה ההודעה מיוטה על מעצרו.

מעצר ומשפט ראשון

בנדי נעצר באוגוסט 1975 על ידי קצין משטרה מיוטה, לאחר שלא עצר בצד הכביש לבדיקת רישיונות שגרתית. חיפוש ברכבו גילה מסיכת סקי, מסיכה נוספת שעשויה מגרביונים, מוט ברזל בעל קצה מחודד, אזיקים, שקיות אשפה, סליל חבל, דוקרן קרח ופריטים נוספים שנחשדו בהתחלה ככלי פריצה. בנדי הסביר ברוגע שמסיכת הסקי נועדה לסקי, שהוא מצא את האזיקים בפח אשפה וכל השאר היו אביזרי בית שכיחים. עם זאת, הבלש ג'רי ת'ומפסון זכר תיאור דומה מאוד של חשוד ורכב מחקירת חטיפתה של דרונץ' בנובמבר 1974, ואת שמו של בנדי משיחת הטלפון עם קלופפר בדצמבר 1974.

בחיפוש בביתו של בנדי, המשטרה מצאה מדריך לאתרי הסקי בקולורדו עם ציון דרך באתר שבו ביצע רצח, ועלון פרסום להצגת בית הספר שבסמוך אליו נחטפה דברה קנט. עם זאת, שום ראייה מרשיעה מספקת לא נמצאה כנגדו. בנדי שוחרר בערבות עצמית. מאוחר יותר, בנדי סיפר שהחוקרים החמיצו בחיפוש בביתו אוסף של צילומי פולארויד של קורבנותיו, אשר החביא בחדר השירות והשמיד לאחר שחרורו.

משטרת סולט לייק סיטי העמידה מעקב של 24 שעות אחר בנדי, ות'ומפסון טס לסיאטל עם שני בלשים נוספים כדי לחקור את קלופפר. היא סיפרה להם ששנה לפני שעבר ליוטה, היא גילתה לעיתים חפצים שהיא "לא הצליחה להבין" בביתה ובדירתו של בנדי: סט קביים; תיק מלא פוסטרים של פריז אותם הודה שגנב; סכין קצבים, אותה ארז כשעבר ליוטה; כפפות כירורגיות; סכין אוריינטלית בנרתיק עץ שהוא שמר בתא הכפפות ושק מלא בבגדי נשים. בנוסף בנדי שמר וו גרירה בתא המטען של רכבה "ליתר ביטחון" (גם בבעלותה הייתה חיפושית פולקסווגן, אותה בנדי שאל לעיתים קרובות).

בנדי היה בחוב כספי תמידי לכולם וקלופפר חשדה שאת רוב חפצי הערך שברשותו הוא השיג בגנבה. כשהתעמתה איתו לגבי טלוויזיה ומערכת סטריאו חדשות הוא הזהיר אותה: "אם תספרי למישהו אשבור לך את המפרקת". היא סיפרה שבנדי היה מודאג מאוד בכל פעם שהיא שקלה לספר את שיערה - שהיה ארוך ומפוצל באמצע, כשיערן של קורבנותיו. לעיתים היא התעוררה באמצע הלילה ומצאה אותו תחת מצעי המיטה עם פנס, כשהוא בוחן את גופה. הבלשים מצאו שבנדי לא היה עם קלופפר באף אחד מהלילות שבהם נעלמו הנשים בצפון-מערב הפסיפיק ולא ביום בו אוט ונסלאנד נחטפו. זמן קצר לאחר מכן, קלופפר נחקרה על ידי בלשית מחלק הרצח בסיאטל קתי מקצ'סני, וגילתה דרכה על קיומן של סטפני ברוקס ואירוסיה הקצרים לבנדי בשנת 1973.

בספטמבר 1975 מכר בנדי את חיפושית הפולקסווגן שלו. משטרת יוטה החרימה אותה, וטכנאי ה-FBI פירקו וחיפשו בה. הם מצאו שערות שתאמו דגימות שנלקחו מגופתה של קרין קמפבל. בנוסף הם זיהו שרידי שיער מיקרוסקופיים ו"בלתי מובחנים" שתאמו את דגימות השיער מגופתה של מליסה סמית ומגופה של קרול דרונץ'. רוברט ניל, מומחה המעבדה של ה-FBI, ציין שקיומם של שרידי שיער ברכב אחד שתואמים לשלושה קורבנות שמעולם לא נפגשו, הוא "צירוף מקרים נדיר באופן מדהים".

ב-2 באוקטובר 1975, הבלשים העמידו את בנדי במסדר זיהוי מול דרונץ', שמיד זיהתה אותו כ"קצין המשטרה רוזלנד". העדים ממקרה חטיפתה של דברה קנט זיהו אותו מיד באותו מסדר זיהוי כאיש הזר ששוטט בסביבת האודיטוריום של בית הספר. נמצאו ראיות חלקיות בלבד שקשרו את בנדי לדברה קנט (שגופתה מעולם לא נמצאה), אולם היה למעלה מהנדרש כדי להאשים אותו בחטיפה בנסיבות מחמירות ובניסיון תקיפה במקרה דרונץ'.

בנדי שוחרר בערבות של 15,000 דולר ששילמו הוריו, והוא העביר את מרבית זמנו הפנוי בין הליכי המשפט השונים בסיאטל, בביתה של קלופפר. למשטרת סיאטל לא היו ראיות מספיקות כדי להגיש נגדו כתב אישום בגין הרציחות בצפון-מערב הפסיפיק ולכן היא הציבה מעקב צמוד אחריו. "כשטד ואני פסענו אל מחוץ לבית", כתבה קלופפר, "כל כך הרבה רכבי משטרה לא מסומנים התניעו בבת אחת, שזה נשמע כמו התחלה של מרוץ מכוניות".

בנובמבר 1975 נפגשו באספן שבקולורדו שלושת החוקרים הראשיים של בנדי - ג'רי ת'ומפסון מיוטה, רוברט קפפל מוושינגטון ומייקל פישר מקולורדו - והחליפו מידע עם 30 בלשים ותובעים מחמש מדינות. הגורמים הרשמיים סיימו את הפגישה (שנודעה מאוחר יותר כ"פסגת אספן") כשהם משוכנעים שבנדי הוא הרוצח אותו חיפשו. עם זאת, הם הסכימו שיש צורך במציאת ראיות משמעותיות נוספות לפני שיוכלו לגבש כתב אישום לגבי הרציחות.

בנדי עמד למשפט בפברואר 1976, כשהוא מוותר על זכותו לחבר מושבעים בעצת עורך דינו ג'ון אוקונל, בעקבות הפרסום הרב שהתלווה למקרה. בתום ארבעה ימי משפט, השופט הרשיע את בנדי בעבירות חטיפה ותקיפה, בגינן נגזרו עליו ב-30 ביוני בין שנה ל-15 שנים בכלא. בתחילת תקופת מאסרו, נפגש בנדי עם פסיכולוג מתקן הכליאה ביוטה, אל קרלייל, לצורך הערכה פסיכולוגית של מסוכנותו וקביעה האם ניתן לאפשר לו מאסר על-תנאי. במסגרת הערכה זו קיים קרלייל שיחות עם בנדי, עם מכרים שלו בסולט לייק ועם בנות עמן יצא בנדי בעבר. קרלייל קבע בדוח שהגיש, כי לבנדי יש צד אלים וכי הוא ממליץ לשופט שלא לאפשר לו מאסר על תנאי.

ב-22 באוקטובר 1976 הגישו רשויות קולורדו נגד בנדי כתב אישום בגין רציחתה של קרין קמפבל. לאחר תקופה של התנגדות להסגרתו הוא ויתר על התנגדותו זו, ובינואר 1977 הועבר לאספן.

בריחות

ב-7 ביוני 1977 בנדי הועבר 97 ק"מ מהכלא המחוזי בקולורדו לאספן לשימוע טרם-משפט. הוא בחר לייצג את עצמו, ובשל כך פטר אותו השופט מלהיות אזוק בידיו וברגליו במהלך המשפט. במהלך הפסקה במשפט ביקש לבקר בספרייה המשפטית של בית המשפט כדי לבצע מחקר משפטי בעניינו. בזמן שהסתתר מאחורי כוננית ספרים, הוא פתח חלון וקפץ מהקומה השנייה, כשהוא נוקע את קרסולו הימני עם נפילתו. לאחר שפשט שכבה עליונה של בגדים, הוא הסתובב ברחבי וייל בזמן שרשויות הביטחון החלו להציב בגבולות העיר מחסומי דרכים. בנדי תפס טרמפים דרומה והחל לטפס על הר אספן. סמוך לפסגה הוא פרץ לתוך בקתת ציד וגנב מזון, ביגוד ורובה. למחרת הוא עזב את הבקתה והמשיך דרומה לכיוון העיירה הסמוכה, אך הלך לאיבוד ביער. במשך יומיים הוא שוטט ללא מטרה על ההר, כשהוא מחמיץ שתי דרכים שהובילו במורד ההר ליעד אליו ביקש להגיע.

ב-10 ביוני 1977 פרץ בנדי לתוך קרוואן באגם מרון, לקח מזון ומעיל סקי, וצעד חזרה צפונה לכיוון אספן, כשהוא מתחמק ממחסומי הדרכים וממשלחות החיפוש שנשלחו אחריו. שלושה ימים לאחר מכן, בנדי גנב רכב בסמוך לאספן. מקורר, מחוסר שינה ואפוף כאבים מקרסולו הנקוע, נהג בנדי חזרה לתוך אספן. שני שוטרים הבחינו ברכב שנסע בצורה בלתי יציבה, כשהוא סוטה ושב אל הנתיב, ועצרו אותו. בנדי היה אסיר נמלט במשך שישה ימים. ברכב נמצאו מפות של האזור ההררי סביב אספן, בהן השתמשו התובעים על-מנת להצביע על מיקום גופתה של קרין קמפבל (כפרקליט שייצג את עצמו, לבנדי ניתנה זכות העיון בכל המסמכים שקשורים לתביעה נגדו). הימצאות המפות ברכב העידו על כך שבריחתו הייתה מתוכננת מראש.

בשובו לכלא בקולורדו, בנדי תכנן תוכנית בריחה חדשה. הוא השיג להב של מסור מאסיר אחר ולמעלה מ-500 דולר במזומן, אותם הבריח לכלא באמצעות חברים שביקרו - בעיקר קרול אן בון - במשך תקופה של שישה חודשים. במהלך הערבים, בשעה ששאר האסירים התקלחו, בנדי ניסר חור בגודל 30 סמ"ר בתקרת תאו. לאחר שאיבד כ-16 ק"ג ממשקלו, בנדי הצליח לחמוק דרך החור לתוך החלל שמעליו. בשבועות שלאחר מכן הוא ביצע מספר בריחות תרגול, כשהוא בוחן את המאפיינים השונים של המרחב. מודיע משטרתי סיפר לקציני המשטרה שהוא שמע מישהו נע בתוך התקרה באמצע הלילה, אולם הדיווח לא נחקר.

ב-30 בדצמבר 1977, בתקופה שבה רוב צוות בית הכלא נמצא בחופשת חג המולד ואף האסירים שוחררו למספר ימים לבלות את תקופת החגים עם משפחותיהם, בנדי ערם ערימה של ספרים ומסמכים על מיטת האסיר שלו תחת שמיכה, כדי לדמות את גופו הישן, ונמלט דרך החור בתקרה. בנדי פרץ דרך התקרה לתוך דירתו של השומר הראשי - שיצא אותו ערב עם אשתו - החליף לבגדי רחוב שלקח מן הדירה, ויצא החוצה דרך הדלת הראשית לחופשי.

לאחר שגנב רכב הוא נהג מזרחה, אך הרכב התקלקל במהרה בהרים. בנדי נתקע באמצע הלילה בעיצומה של סופת שלג. נהג חולף הסיע אותו לתוך וייל, 97 ק"מ מזרחה. משם הוא עלה על אוטובוס לדנוור ממנה עלה על טיסה לשיקגו. צוות בית הכלא בקולורדו לא גילה שבנדי נעדר עד לצהרי 31 בדצמבר, למעלה מ-17 שעות לאחר בריחתו. עד אז, בנדי כבר היה בשיקגו.

פלורידה

משיקגו בנדי נסע ברכבת למישיגן ומשם נהג ברכב גנוב לאטלנטה. באטלנטה עלה על אוטובוס וב-8 בינואר 1978 הגיע לטלהסי, בירת פלורידה. בנדי שכר חדר באכסניה הסמוכה לקמפוס אוניברסיטת המדינה של פלורידה, בשם הבדוי כריס האגן. מאוחר יותר טען בנדי שבהתחלה היה נחוש למצוא תעסוקה חוקית ולהימנע מפעילות פלילית נוספת, כשהוא יודע שקרוב לוודאי יוכל להישאר חופשי ולא מורגש לצמיתות בפלורידה, כל עוד לא ימשוך את תשומת הלב של המשטרה. עם זאת, בנדי נאלץ לוותר על העבודה היחידה אליה הגיש מועמדות, באתר בנייה, לאחר שהתבקש לספק תעודת זהות. בנדי שב להרגליו הקודמים של גנבה מחנויות וגנבת כרטיסי אשראי מארנקי נשים שהונחו בעגלות קנייה.

ב-15 בינואר 1978, כשבוע לאחר הגעתו לטלהסי, נכנס בנדי לבית האחווה "כי-אומגה" (ΧΩ) של אוניברסיטת המדינה של פלורידה. בשעה 2:45 לפנות בוקר הוא חבט במרגרט באומן בת ה-21 באמצעות גזע עץ בזמן שישנה, ואז חנק אותה למוות באמצעות גרבוני ניילון. לאחר מכן פנה לליסה לוי בת ה-20 והכה אותה למוות, נאבק עמה תוך שהוא תולש את אחת מפטמותיה, נושך בחזקה בישבנה ותוקף אותה מינית. בחדר שינה סמוך הוא תקף את קתי קליינר, שבר לה את הלסת ופצע קשות את כתפה; ואז תקף את קרן שנדלר, שסבלה בעקבות תקיפתו מזעזוע מוח, מלסת שבורה, מאבדן שיניים ומאצבע מרוסקת. בלשי טלהסי קבעו מאוחר יותר שהתקיפה כולה נמשכה פחות מ-15 דקות, בטווח שמיעה של למעלה מ-30 עדים שלא שמעו דבר.

לאחר שעזב את בית האחווה, פרץ בנדי לתוך בניין דירות ותקף את הסטודנטית שריל תומאס. הוא פרק את כתפה, ריסק את הלסת שלה וגרם לה לשברים בגולגולת בחמישה מקומות. תומאס נותרה עם חרשות קבועה ובעיות שיווי משקל ששמו קץ לקריירת הריקוד שלה. שוטרים מצאו על מיטתה סימני זרע ושיירי שיער שדמו לסוג השיער של בנדי.

ב-8 בפברואר 1978 נהג בנדי בטנדר גנוב 240 ק"מ מזרחה לג'קסונוויל. במגרש חנייה הוא ניגש ללזלי פרמנטר בת ה-14, בתו של בלש משטרה בג'קסונוויל, כשהוא מציג את עצמו כ"ריצ'רד בארטון, מחלקת הכבאים". בנדי נמלט כשאחיה הגדול הגיע. למחרת הוא נסע חזרה מערבה 97 ק"מ ללייק סיטי. אותו בוקר, קימברלי דיאן ליץ' בת ה-12 נשלחה הביתה במהלך שיעור בחטיבת הביניים המקומית, כדי להשיב ארנק ששכחה בביתה. ליץ' מעולם לא שבה לכיתה. שרידי גופתה החנוטה חלקית נמצאו שבעה שבועות לאחר מכן בדיר חזירים 48 ק"מ מלייק סיטי, בתום חיפוש קדחתני.

ב-12 בפברואר 1978 עזב בנדי את טלהסי ונסע מערבה. כעבור שלושה ימים, בסביבות השעה 1 לפנות בוקר, הוא נעצר על ידי קצין המשטרה דויד לי בפנסקולה, סמוך לגבול פלורידה ואלבמה, לאחר שבדיקה הראתה שחיפושית הפולקסווגן שבה נהג הייתה גנובה. כשנאמר לו שהוא עצור, בנדי בעט ברגליו של קצין המשטרה והחל להימלט בריצה. לי ירה יריית אזהרה בנשקו וכעבור מרדף קצר תפס אותו. השניים נאבקו על נשקו של לי, עד שקצין המשטרה הצליח לבסוף להכניע את בנדי ולעצור אותו. ברכב הגנוב נמצאו שלושה סטים של תעודות סטודנט, 21 כרטיסי אשראי גנובים ומקלט טלוויזיה גנוב. בזמן שלי העביר את בנדי למעצר, מבלי שהיה מודע לכך שעצר את אחד מעשרת הנמלטים המבוקשים ביותר על ידי ה-FBI, הוא שמע את בנדי אומר: "הלוואי שהיית הורג אותי".

בנדי הזדהה בפני השוטרים בשם קנת' מייזנר, סטודנט למשפטים בן 29 מטלהסי, ואף הציג בפניהם רישיון נהיגה תואם. אלא שהאדם האמיתי ששמו קנת' מייזנר, שזהותו נגנבה על ידי בנדי, שמע על מעצרו של אדם שהזדהה בשמו ודיווח על כך לרשויות. במהלך החקירה גילו השוטרים כי הרכב הגנוב בו נהג בנדי, נגנב מאזור בית האחווה כי-אומגה, בו בוצעה שרשרת מעשי התקיפה והרצח כחודש קודם לכן. על אף שטרם ידעו את זהותו, הפך בנדי בעיניהם לחשוד העיקרי במעשים. ב-16 בפברואר הסכים בנדי לחשוף לבסוף את זהותו, אך התנה זאת בכך שיתאפשר לו לבצע שיחת טלפון עם חברתו אליזבת קלופפר.

בנוסף לתקיפות בטלהסי נחשד בנדי גם ברצח קימברלי ליץ'. החשד התבסס בין היתר על רישום שהושג מאחד מכרטיסי האשראי הגנובים שהיו ברשותו, שהעיד כי בנדי בילה את הלילה שקדם להיעלמותה של הילדה במלון הולידיי אין בלייק סיטי, שממוקם מרחק קצר מבית הספר בו למדה ליץ'.

המשפט בפלורידה

ביוני 1979 עמד בנדי למשפט במיאמי, פלורידה, על הרציחות שביצע בטלהסי. הכיסוי התקשורתי למשפט כלל 250 כתבים מחמש יבשות, והיה המשפט הראשון ששודר בטלוויזיה הארצית בארצות הברית. על אף שבית המשפט מינה להגנתו של בנדי חמישה עורכי דין, בחר בנדי לנהל חלק גדול מההגנה במשפט בעצמו. לפי מייק מינרבה, סניגור ציבורי מטלהסי וחלק מצוות ההגנה של בנדי, התנהל משא ומתן עם התביעה לקראת הסדר טיעון, במסגרתו בנדי יודה ברציחתן של לוי, באומן וליץ', בתמורה לעונש מאסר של 75 שנים; בנדי סירב לעסקה ברגע האחרון. "זה גרם לו להבין שהוא יצטרך לעמוד מול העולם כולו ולהודות בכך שהוא אשם", אמר מינרבה, "הוא פשוט לא יכול היה לעשות זאת". עורכי דינו של בנדי טענו כי הוא אינו כשיר לעמוד למשפט, אך לאחר שימוע כשירות שבוצע לבנדי, דחה השופט אדוארד ד. קאווארט טענה זו. במהלך המשפט העלה בנדי טענות שונות באשר לתנאי הכליאה שלו ולהשפעתם על יכולתו לייצג את עצמו במשפט. הוא ביקש לאפשר לו זמן רב יותר לפעילות גופנית מחוץ לתאו, ולאפשר לו גישה למכונת כתיבה ולספרייה המשפטית שבכלא. כמו כן התלונן בנדי על התאורה בתאו, שלדבריו הקשתה עליו לקרוא. לאחר ביקור בתאו, קיבל השופט טענה זו והורה להעביר את בנדי לחדר הישיבות. במהלך המשפט התעמת בנדי בפומבי מספר פעמים עם עורכי דינו, בטענה שהם אינם מאפשרים לו להיות מעורב מספיק בדיון בבית המשפט.

עדותה של ניטה נירי, חברה בבית האחווה כי אומגה, היוותה ראייה מהותית מרשיעה במשפט. נירי ראתה את בנדי עוזב את בית האחווה כשבול העץ ששימש לרצח עדיין בידו. בנוסף, סימני הנשיכה שנותרו על ישבנה של לוי, הוכחו בבדיקת רפואת שיניים משפטית כתואמות את שיניו של בנדי. לחבר המושבעים לקח פחות משבע שעות כדי לדון ולהחליט על הרשעתו ב-24 ביולי 1979. בנדי הורשע בשני אישומי רצח, בשלושה אישומים של ניסיון לרצח מדרגה ראשונה ובשני אישומים של פריצה. השופט הטיל על בנדי שני עונשי מוות בגין ההרשעות ברצח. בהקראת גזר דינו של בנדי אמר השופט: "אתה בחור חכם ומוכשר והייתי שמח לראות אותך עובד מולי, אך בחרת בדרך אחרת".

שישה חודשים לאחר מכן, משפט שני החל באורלנדו בגין רציחתה של קימברלי ליץ'. לאחר דיון קצר בנדי הורשע ברצח. המשפט הסתמך בעיקר על עדותו של עד ראייה שראה את בנדי מוביל את ליץ' מחצר בית הספר אל הטנדר שלו. ראייה חשובה נוספת כללה שרידי בד שבהם טעות ייצור חריגה, שנמצאו הן בטנדר הגנוב של בנדי והן על גבי גופתה של ליץ'. שרידי הבד המיוחדים תאמו את בד הז'קט שבנדי לבש בעת מעצרו. בפעם השלישית, בנדי נידון למוות בכיסא חשמלי. כשגזר הדין הוכרז, בנדי נעמד וצעק: "אימרו לחבר המושבעים שהם טעו". עונש המוות שנגזר על בנדי במשפט זה, הוא שבסופו של דבר הוצא לפועל כעבור תשע שנים.

נישואין

קרול אן בון, חברתו לעבודה של בנדי ובת זוגו מזה כשש שנים, עברה לפלורידה כדי להימצא בקרבתו במהלך ההליכים המשפטיים נגדו. בון העידה בשני המשפטים כעדת אופי לטובתו. במהלך שלב הטיעונים לעונש במשפט שהתנהל באורלנדו, תחקר אותה בנדי על הדוכן ולפתע הציע לה נישואין; בון הסכימה. בנדי ניצל חוק מעורפל בפלורידה לפיו הצהרת נישואין בבית משפט בנוכחותו של שופט מהווה בפועל נישואין חוקיים, והכריז בבית המשפט על נישואיהם. באוקטובר 1982 בון ילדה בת, שרבים מאמינים שבנדי הוא אביה. אמנם מדיניות בית הכלא ריינפורד לא אפשרה ביקורי התייחדות, אולם אסירים נהגו לשחד סוהרים כדי לאפשר להם זמן התייחדות עם בנות זוגם.

תא הנידונים למוות, וידוי, הוצאה להורג

זמן קצר לאחר הרשעתו במשפט הרצח של ליץ', עם תחילת הליכי הערעור הממושכים, בנדי יזם סדרה של ראיונות עם סטיבן מיקאוד ויו איינסוורת'. כשהוא מדבר על עצמו בעיקר בגוף שלישי כדי להימנע ממתן "רושם של וידוי", בנדי החל לראשונה לגלות פרטים לגבי פשעיו והליך החשיבה שקדם להם. בנדי סיפר על עברו כגנב, כשהוא מאשר את חשדה הממושך של קלופפר לפיו הוא גנב למעשה כל חפץ בעל ערך שבבעלותו. בנדי החל לחטוף נשים כאשר יחסי מין בהסכמה כבר הפסיקו לספק אותו; תקיפה מינית, הוא אמר, מילאה את הצורך שלו ל"בעלות מוחלטת" על קורבנותיו. בתחילה, בנדי הרג את הנשים "כעניין של תועלת... כדי להפחית את הסיכוי להיתפס".

בנדי התוודה גם בפני הסוכן המיוחד ויליאם האגמאייר, מיחידת מדעי ההתנהגות של ה-FBI. האגמאייר התרשם מ"הסיפוק העמוק, הכמעט מיסטי" שבנדי שאב מהרציחות. "הוא אמר שלאחר זמן מה, רצח חדל להיות פשע של תאווה או אלימות בלבד", סיפר האגמאייר, "הוא הופך לעניין של בעלות. הן חלק ממך... [הקורבנות] הופכות לחלק ממך, ו[אתם] הופכים לנצח לאחד... והאדמה עליה הרגת אותן או הותרת אותן הופכת לקדושה עבורך, ותמיד תימשך חזרה אליה". בנדי סיפר להאגמאייר שהוא החשיב עצמו כרוצח "חובבני ואימפולסיבי" בשנותיו הראשונות, לפני שעבר לתקופה אותה הוא כינה "מובחרת" או "תקופת הטרף", בערך כשלינדה הילי נרצחה, ב-1974. אמירה זו הצביעה על כך שבנדי החל להרוג זמן רב לפני 1974 - על אף שהוא מעולם לא הודה בכך במפורש.

ביולי 1984 סוהרי בית הכלא ריינפורד מצאו שני להבי מסור לניסור מתכת מוחבאים בתאו של בנדי. סורג פלדה באחד מחלונות התא נוסר לגמרי בראשו ובתחתיתו, והודבק חזרה למקום בדבק מאולתר על בסיס סבון. מספר חודשים לאחר מכן, בנדי הועבר שוב מתאו לאחר שסוהרים מצאו בו מראה.

באוקטובר 1984 בנדי, שעד אז כבר החשיב עצמו כמומחה לגבי רוצחים סדרתיים, יצר קשר עם רוברט קפפל והציע לחלוק את מומחיותו האישית במצוד המתמשך אחר יורשו בוושינגטון - "רוצח הנהר הירוק". קפפל והבלש דייב רייכרט, שהיה חלק מצוות החקירה שחיפש אחר רוצח הנהר הירוק, חקרו את בנדי בנושא. עם זאת, הרוצח גארי רידג'ווי נותר חופשי במשך 17 השנים הבאות. קפפל כתב מאוחר יותר ספר על ראיונותיו עם בנדי לגבי רוצח הנהר הירוק.

באביב 1986 בנדי התוודה בפני האמגאייר ונלסון, וידוי שהם האמינו שהקיף את כל מעשיו ההרסניים, כולל פרטים לגבי מה שעשה לקורבנותיו לאחר מותן. בנדי סיפר שהוא שב וביקר בהר טיילור, איסאקווה וזירות רצח אחרות, לעיתים מספר פעמים, כדי לקיים יחסי מין עם קורבנותיו ולבצע מעשים מיניים עם גופותיהן המרקיבות, עד שהריקבון כפה עליו להפסיק. בחלק מהמקרים, הוא נהג משך מספר שעות לכל כיוון ונשאר שם במהלך לילה שלם. ביוטה הוא איפר את פניה חסרות החיים של מליסה סמית, וחפף שוב ושוב את שיערה של לורה איים. "אם יש לך זמן", הוא אמר להגמאייר, "הן יכולות להיות כל דבר שתרצה שהן יהיו". בנדי אישר את החשדות הממושכים נגדו, לפיהם הוא כרת את ראשיהן של חלק מקורבנותיו במסור, ושמר לפחות קבוצה אחת של ראשים כרותים - קרוב לוודאי ארבעת הראשים שנמצאו מאוחר יותר בהר טיילור (של רנקורט, פרקס, בול והילי) - בדירתו לתקופת זמן לפני שנפטר מהם.

בשלהי 1988 בית המשפט העליון דחה את האחרון בסדרת ערעורים שהגיש בנדי. כשההוצאה להורג באופק, וללא כל מניע להתכחש לפשעיו, הוא הסכים לדבר בכנות עם החוקרים. בפני קפפל, הוא הודה בכל שמונה הרציחות בוושינגטון ואורגון בהן היה חשוד מרכזי. בנדי סיפר על שלוש רציחות קודמות נוספות בוושינגטון שלא היו ידועות, ועל שתי נרצחות באורגון אותן הוא סירב לזהות (אם הכיר בכלל את זהותן). הוא טען שהותיר גופה חמישית - של דונה מנסון - על הר טיילור, אך שרף את ראשה באח, בביתה של קלופפר. "מתוך כל הדברים שעשיתי לאישה הזו [אליזבת קלופפר]", אמר לקפפל, "זה האחד שקרוב לוודאי היא לא תסלח לי עליו לעולם. ליז המסכנה". בנדי תיאר בפרוטרוט את חטיפתה של ג'ורג'ין הוקינס מהסמטה המוארת בסמוך לאוניברסיטת וושינגטון - איך פיתה אותה לרכבו, הכה בה באלה ואזק את ידיה, נסע איתה לאיסקווה, אנס וחנק אותה, בילה לילה שלם עם גופתה וביקר את גווייתה לאחר מכן בשלושה מועדים שונים. "הוא תיאר את זירת הרצח של איסקווה [היכן שנמצאו עצמותיהן של אוט, נסלאנד והוקינס], וזה היה כמעט כאילו הוא נמצא ממש שם", אמר קפפל, "כאילו הוא רואה את הכל. הוא היה מוקסם מהרעיון, מפני שהוא בילה זמן כה רב שם. הוא פשוט עוסק ברצח כל הזמן".

בנדי התוודה על מספר רב של רציחות נוספות בפני בלשים מאיידהו, יוטה וקולורדו - כולל מספר רציחות שהמשטרה כלל לא הייתה מודעת להן - אולם מנע מהם במכוון פרטים רבים, בתקווה להמיר את המידע על הפרטים החסרים בעיכוב ביצוע ההוצאה להורג. "ישנם עוד שרידי גופות בקולורדו", הודה, אך סירב לפרט. במקרים בהם בנדי נתן פרטים, לא נמצא דבר. בלש משטרת קולורדו מאט לינדוול פירש זאת כקונפליקט בין רצונו של בנדי לעכב את ביצוע גזר הדין על ידי נידוב מידע, והצורך שלו ב"שליטה מוחלטת - בהיותו האדם היחיד שידע את מקום הימצאות גופות קורבנותיו". בדצמבר 1988 פרקליט שעבד עבור בנדי ביקש מכמה ממשפחות הקורבנות לכתוב למושל פלורידה בוב מרטינז בקשה להשהיית ההוצאה להורג של בנדי (לאחר שאושרו כבר שתי השהיות לעונשו לפני כן), על מנת להעניק לבנדי זמן לחשוף מידע נוסף. כל המשפחות סירבו ומרטינז הבהיר באופן חד משמעי שהוא לא יהיה מוכן להשהות עוד את ההוצאה להורג של בנדי. "לא נרשה לאיש להערים על המערכת", אמר לכתבים, "יהיה נבזי לאפשר לו לנהל משא ומתן על חייו בעבור גופות של אחרים".

האגמאייר הוצג בפני בנדי במהלך החקירות האחרונות בחייו. ערב הוצאתו להורג, בנדי דיבר על התאבדות. "הוא לא רצה להעניק למדינה את הסיפוק מראייתו מוצא להורג", אמר האגמאייר. טד בנדי הוצא להורג בכיסא החשמלי ב-24 בינואר 1989, בשעה 07:06 בבוקר. בשעה 07:16 הוכרז כמת בבית הסוהר המדינתי פלורידה. מילותיו האחרונות היו: "אני רוצה למסור את אהבתי למשפחתי ולחברי". כמה מאות חוגגים שרו, רקדו וירו זיקוקי די-נור בשדה מרעה סמוך למקום הוצאתו להורג. גופתו נשרפה ואפרו פוזר במיקום לא ידוע באזור הררי במדינת וושינגטון.

דפוסי פעולה ופרופיל הקורבנות

שיטת פעולתו של בנדי הייתה רצח באמצעות חבטות וחניקה. בכל גולגולת שנמצאה, פרט לזו של קימברלי ליץ', נראו סימני חבטות קהות. לעיתים גרמו החבטות לשבר בשיניה הקדמיות של הגולגולת. כל הנתיחות שלאחר המוות העידו על חניקה. בנדי נמנע במכוון משימוש בנשק חם בתקיפותיו, בשל הרעש שהוא יוצר והראיות הבליסטיות שהוא מותיר. בנדי היה מיומן מאוד במזעור כמות הראיות הפיזיות בזירות העבירה. טביעות האצבע שלו מעולם לא נמצאו בזירת פשע, ולמעשה מעולם לא נמצאה ראיה פורנזית חד-משמעית שקשרה אותו לפשעים שביצע. בנדי שב והזכיר עובדות אלו במהלך השנים שבהן הצהיר על חפותו.

בנדי השתמש בשני דפוסי פעולה שונים. דפוס הפעולה הפשוט כלל פריצה בכוח בשעת לילה מאוחרת ולאחריה תקיפה אלימה של קורבן ישן באמצעות חפץ קהה. תקיפות מסוג זה התנהלו בשקט מוחלט ולרוב לא התגלו עד הבוקר. חלק מהקורבנות הותקפו מינית באמצעות החדרת חפצים; כולן הושארו כשהן שוכבות חסרות הכרה או מתות. בדפוס הפעולה המורכב יותר, השתמש בנדי במספר תחבולות שנועדו לפתות את הקורבן להתקרב לרכבו, שם החביא מראש כלי נשק, לרוב מוט ברזל. במקרים רבים הוא היה חבוש בגבס על רגל אחת או חבוש במנשא זרוע על ידו, לעיתים צלע על קביים וביקש עזרה בנשיאת דבר מה לרכבו. במקרים אחרים הוא הציג את עצמו כקצין משטרה או כבאי. בנדי היה כריזמטי וניצל זאת כדי לזכות באמון קורבנותיו. כשהקורבן התקרבה לרכבו או נכנסה אליו, היה בנדי מכריע אותה בכוח, מכה אותה במוט ברזל, קושר ואוזק אותה בידיה. מרבית הקורבנות הותקפו מינית ונחנקו, לעיתים בזירת הפשע ובדרך כלל לאחר שהועברו לאתר משני מרוחק שהכין מראש.

באתר המשני נהג להסיר את בגדי הקורבנות ולשורפם, ובמקרה אחד לפחות (במקרה של ג'ולי קנינגהאם) השליך את הבגדים למתקן איסוף בגדים לצדקה. בנדי הסביר שהסרת הבגדים הייתה בעיקרה טקסית, אך גם הפחיתה את הסיכויים להותיר ראיות בזירת הפשע שהיו עלולות להפליל אותו. עם זאת, דווקא טעות ייצור בבד השייך לפריט לבוש של בנדי היוותה ראיה קריטית בהרשעתו ברצח קימברלי ליץ'.

בנדי ביקר לעיתים קרובות בזירות הרצח המשניות שלו כדי לבצע מעשי נקרופיליה בגופות שהותיר בהן. הוא צילם תמונות פולארויד של רוב קורבנותיו. "כשאתה מתאמץ לבצע דבר מה כמו שצריך", אמר להאגמאייר, "אתה לא רוצה לשכוח זאת". לדברי בנדי, צריכת כמויות גדולות של אלכוהול היוותה "מניע מהותי"; בנדי העיד על עצמו שהיה צריך להיות "שיכור בצורה קיצונית" בזמן ששיחר לטרף, כדי "להפחית באופן משמעותי" את העכבות שלו ו"להדחיק את האישיות הדומיננטית" שלו, שעלולה הייתה למנוע מ"הישות הפנימית" שלו לממש את דחפיו.

אחת הסיבות שבגללן הצליח בנדי לחמוק מזיהוי ודאי למשך זמן כה ארוך, היא תווי פניו הגנריים שלא קל לזוכרם. בתחילת החקירה, קבלה המשטרה על כישלון הצגת תמונתו לעדים; בנדי נראה שונה בכל תמונה בה צולם. "הבעות הפנים שלו משנות את כל הופעתו, כך שהיו רגעים בהם אפילו לא היית בטוח שאתה מביט על אותו אדם", אמר סיוארט הנסון ג'וניור, השופט במשפט דרונץ'. תיאור שכיח שלו היה "דמוי זיקית", בעוד הוא מסוגל לשנות את הופעתו בצורה משמעותית באמצעות שינוי זעיר, כגון הוספת או הסרת שיער פנים, או שינוי התספורת. אף איתור חיפושית הפולקסווגן שלו לא היה פשוט; המכונית תוארה על ידי עדים בצורות שונות לחלוטין כמטאלית או לא מטאלית, בצבע צהוב כהה או ארד, חום בהיר או חום כהה.

כל קורבנותיו הידועים של בנדי היו נשים לבנות, רובן מן המעמד הבינוני. כמעט כולן היו בין הגילים 15–25 ורובן היו סטודנטיות במוסדות להשכלה גבוהה. אין עדות לכך שבנדי פגש או הכיר אותן לפני שתקף אותן. רול ציינה שלרוב הקורבנות שזוהו היה שיער ארוך חלק, עם שביל באמצע - בדומה לסטפני ברוקס, האישה שדחתה אותו, ומאוחר יותר התארס לה ואז דחה אותה במעין נקמה. רול משערת שהטינה של בנדי כלפי בת זוגו הראשונה הניעה את מסע הרצח החולני הממושך שלו, ונשים שדמו לה הפכו לו למטרה. בנדי דחה השערה זו: "הן... פשוט התאימו לקריטריון הכללי של היותן צעירות ומושכות", אמר ליו איינסוורת', "יותר מדי אנשים קנו את השטות הזאת שכל הנשים היו דומות... [אבל] כמעט הכל היה שונה... פיזית, הן היו כמעט כולן שונות". בנדי התוודה שנעורים ויופי היו "קריטריון הכרחי לחלוטין" בבחירת קורבנותיו.

פתולוגיה

בנדי עבר מספר הערכות פסיכיאטריות; אבחנות המומחים היו שונות. דורותי אוטנאו לואיס, פרופ' לפסיכיאטריה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק ומומחית בעלת שם להתנהגות אלימה, אבחנה את בנדי בתחילה כסובל מהפרעה דו-קוטבית, אולם מאוחר יותר שינתה את התרשמותה יותר מפעם אחת. בזמן שפסיכיאטרים ופסיכולוגים אחרים חוו קשיים דומים עם אבחנה זהה, עדויות שללו הפרעה דו-קוטבית או פסיכוזה אחרת. עם זאת, המאפיינים הקלאסיים להפרעת אישיות אחת או יותר זוהו בוודאות. אנשים בעלי הפרעות אישיות מסוימות, כמו האנטיסוציאלית, מסוגלים להבחין בין טוב לרע, אולם ליכולת הזו יש השפעה מזערית על התנהגותם. הם נעדרי תחושת אשם או חרטה, עובדה שאושרה על ידי בנדי עצמו. "רגשות אשם לא פותרים שום דבר, האמת", אמר בנדי בשנת 1981, "הם פוגעים בך... אני מניח שאני נמצא בעמדה הבלתי נמנעת של היעדר הצורך להתמודד עם אשמה. פשוט אין כל סיבה לכך".

טד בנדי אובחן כפסיכופת על ידי הפסיכיאטר הרווי מ' קלקלי, אחד מחלוצי התחום. בדיון הכשירות הסכים פסיכיאטר מטעם ההגנה כי בנדי הוא פסיכופת, אולם הוא הגיע למסקנה שבנדי אינו כשיר לעמוד לדין או לייצג את עצמו, בעוד שקלקלי טען שהוא כשיר. אבחנה דומה נעשתה באופן רטרוספקטיבי באמצעות רשימת הפסיכופתיה המעודכנת של הייר המבוססת בחלקה על עבודתו של קלקלי. החתך להימצאות הפסיכופתיה הוא 30 נקודות, ואילו בנדי קיבל תוצאה של 39 נקודות מתוך 40 אפשריות בהתבסס על תיקיו האישיים. אולם, בהערכות פסיכופתיה מסורתיות נהוג לערוך ראיון עם הנבדק, בנוסף למידע מתיקים אישיים.

בשיחה האחרונה של בנדי עם קלופפר טרם הוצאתו להורג, הוא סיפר שהוא התרחק ממנה במכוון "כאשר הרגיש שכוח החולי שלו הולך ונבנה בתוכו".

בלילה שלפני הוצאתו להורג, בנדי הסכים לקיים ריאיון עם ג'יימס דובסון, פסיכולוג ומייסד הארגון הנוצרי אוונגליסטי "התמקדות במשפחה". במהלך הראיון, בנדי העניק מספר הצהרות לגבי אלימות במדיה והשורשים הפורנוגרפיים של פשעיו. בנדי סיפר שהתמכר לפורנוגרפיה שעוסקת במין אלים: "זה קרה במספר שלבים, בהדרגה... הייתי הולך ומחפש חומר יותר חזק, יותר בוטה, יותר גרפי. עד שהגעתי לנקודה בה הפורנוגרפיה כבר לא יכולה הייתה להתקדם יותר... אז אתה מתחיל לתהות אם לעשות את זה בפועל יצליח לתת לך את ההרגשה שלא ניתנת לך מלקרוא או לצפות בזה". לטענתו אלימות במדיה, "ובמיוחד אלימות מינית", דוחפת צעירים "להפוך ל"טד בנדים"". "אתם הולכים להרוג אותי", אמר בנדי, "וזה יגן על החברה מפניי. אבל בחוץ ישנם הרבה, הרבה מאוד אנשים שמכורים לפורנוגרפיה, ואתם לא עושים כלום לגבי זה".

מומחים נוטים להסכים ביניהם שגינוי הפורנוגרפיה הפתאומי של בנדי היה מניפולציה אחרונה בניסיון לדחות את הוצאתו להורג, על ידי התאמתו לאג'נדה של דובסון, מתנגד ידוע של פורנוגרפיה, בעוד הוא אומר לו בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע. בנדי אמר למיקאוד ואיינסוורת' בשנת 1980, ולהאגמאייר לילה לפני הריאיון עם דובסון, שפורנוגרפיה שיחקה תפקיד משני וזניח בהתפתחותו כרוצח סדרתי.

הן רול והן איינסוורת' ציינו שאצל בנדי האשמה תמיד תהיה מנת חלקו של מישהו או משהו אחר. בעוד הוא הודה בסופו של דבר בביצוע 30 רציחות, הוא מעולם לא נטל אחריות על אף אחת מהן, אף כאשר התאפשר לו בתמורה להמתיק את עונש המוות, כפי שהוצע לו טרם משפטו במיאמי. בנדי הטיל את האשמה על מגוון רחב של שעירים לעזאזל, כולל סבו המתעלל, היעדרותו של אביו הביולוגי, הסתרת הוריו האמיתיים, אלכוהול, המדיה, המשטרה (אותה האשים שהשתילה ראיות), "החברה" בכלליות, אלימות בטלוויזיה, ובסופו של דבר, פורנוגרפיה. במקרה אחד לפחות הוא ניסה להאשים אפילו את הקורבנות: "הכרתי אנשים שהקרינו חולשה", כתב בשנת 1977 במכתב לקלופפר, "הבעות הפנים שלהם אמרו: "אני מפחד ממך". האנשים האלו מזמינים התעללות... על ידי הציפייה לחוות כאב, האין הם בעדינות מעודדים זאת?". הסטת האשמה וההכחשה הישירה עמדו במרכז מכניזם ההגנה של בנדי. "אני לא מבין למה כולם יוצאים נגדי", התלונן בפני לואיס, שהעידה עליו: "הוא באמת ובתמים לא הצליח לתפוס את עוצמת המעשים שעשה". קפפל כתב על בנדי: "רוצח סדרתי שפועל בטווח זמן ארוך מקים מחסומים חזקים בפני אשמתו, חומות הכחשה שלא ניתן לפרוץ".

קורבנות

בנדי הודה בביצוע 30 מקרי רצח, אולם מספר הרציחות האמיתי אינו ידוע. הערכות שפורסמו הגיעו עד ל-100 רציחות ואף יותר, ובנדי לעיתים עודד ברמיזה הערכות אלו. בנדי אמר ליו איינסוורת' בשנת 1980 שעל כל רצח שפורסם, "יכול להיות אחד שלא". כאשר סוכני ה-FBI הציגו בפני בנדי את ההשערה כי ביצע סך כולל של 36 רציחות, הגיב בנדי: "הוסיפו ספרה אחת למספר הזה, והגעתם לזה". שנים לאחר מכן, הוא אמר לעורכת הדין פולי נלסון שההערכה המקובלת של 35 רציחות היא מדויקת, אולם מאוחר יותר רוברט קפפל כתב: "[בנדי] ואני ידענו שנינו ש[מספר הרציחות הכולל] היה גבוה בהרבה".

ערב הוצאתו להורג, בנדי עיין עם ביל האגמאייר ברשימת הקורבנות לפי הודאתו, ממוינת לפי מדינות:

• 11 בוושינגטון (כולל קתי פרקס, שנחטפה באורגון אך נרצחה בוושינגטון). 3 מתוכן לא מזוהות.
• 8 ביוטה. 3 מתוכן לא מזוהות.
• 3 בקולורדו.
• 3 בפלורידה.
• 2 באורגון. שתיהן לא מזוהות.
• 2 באיידהו. מתוכן אחת לא מזוהה.
• 1 בקליפורניה. לא מזוהה.

להלן רשימת 20 הנרצחות המזוהות וחמש השורדות בסדר כרונולוגי:

1974

• 4 בינואר: ג'וני לנץ (שם בדוי) (18): הוכתה בחפץ קהה והותקפה מינית במיטתה בזמן שישנה; שרדה.
• 1 בפברואר: לינדה אן הילי (21): הוכתה בחפץ קהה בשנתה ונחטפה; גולגולת ולסת תחתונה נמצאו בזירת הרצח בהר טיילור.
• 12 במרץ: דונה גייל מנסון (19): נחטפה בזמן שצעדה להופעה ב-Evergreen State College; גופתה הושלכה (לפי בנדי) בזירת הרצח בהר טיילור, אולם מעולם לא נמצאה.
• 17 באפריל: סוזן אליין רנקורט (18): נעלמה לאחר פגישה בקולג' במרכז וושינגטון; גולגולת ולסת תחתונה נמצאו בזירת הרצח בהר טיילור.
• 6 במאי: רוברטה קתלין פרקס (22): נעלמה מאוניברסיטת מדינת אורגון בקורבנליס; גולגולת ולסת תחתונה נמצאו בזירת הרצח בהר טיילור.
• 1 ביוני: ברנדה קרול בול (22): נעלמה בוושינגטון; גולגולת ולסת תחתונה התגלו בזירת הרצח בהר טיילור.
• 11 ביוני: ג'ורג'ין הוקינס (18): נעלמה מסמטה בסמוך לבית האחווה שלה באוניברסיטת וושינגטון; שרידי שלד נמצאו בזירת הרצח באיסאקווה.
• 14 ביולי: ג'ניס אן אוט (23): נחטפה מפארק לאומי לאור יום; שרידי שלד נמצאו בזירת הרצח באיסאקווה.
• 14 ביולי: דניס מארי נסלאנד (19): נחטפה ארבע שעות לאחר אוט מאותו פארק; שרידי שלד נמצאו בזירת הרצח באיסאקווה.
• 2 באוקטובר: ננסי ווילקוקס (16): הותקפה לאחר מארב ונחנקה למוות ביוטה; גופתה מעולם לא נמצאה.
• 18 באוקטובר: מליסה אן סמית (17): נעלמה ממידווייל יוטה; גופתה התגלתה באזור הררי סמוך.
• 31 באוקטובר: לורה איים (17): נעלמה ביוטה; גופתה נמצאה על ידי מטיילים באזור.
• 8 בנובמבר: קרול דרונץ' (18): ניסיון חטיפה ביוטה; נמלטה ממכוניתו של בנדי ושרדה.
• 8 בנובמבר: דברה קנט (17): נעלמה לאחר שעזבה מחזה בית ספר ביוטה; גופתה הושלכה (לפי בנדי) ביוטה; שרידי שלד מועטים (פיקת ברך אחת) נמצאו, אולם מעולם לא זוהו באופן חד משמעי כשייכים לקנט.

1975

• 12 בינואר: קרין קמפבל (23): נעלמה ממסדרון במלון בקולורדו; גופתה התגלתה בדרך עפר בסמוך למלון.
• 15 במרץ: ג'ולי קנינגהם (26): נעלמה בוייל, קולורדו; גופתה קבורה (לפי בנדי) 140 ק"מ מערבית לוייל, אולם מעולם לא נמצאה.
• 6 באפריל: דניס אוליברסון (25): נחטפה בזמן שרכבה על אופניים לבית הוריה בקולורדו; גופתה הושלכה (לפי בנדי) לנהר קולורדו, אולם מעולם לא נמצאה.
• 28 ביוני: סוזן קורטיס (15): נעלמה במהלך כנס נוער באוניברסיטת בריגהאם יאנג; גופתה נקברה (לפי בנדי) ביוטה, אולם מעולם לא נמצאה.

1978

• 15 בינואר: מרגרט באומן (21): הוכתה באלה ונחנקה למוות בשנתה, בבית האחווה כי אומגה (ללא אתר רצח משני).
• 15 בינואר: ליסה לוי (21): הוכתה באלה, נחנקה והותקפה מינית בשנתה, בבית האחווה כי אומגה (ללא אתר רצח משני).
• 15 בינואר: קרן צ'נדלר (21): הוכתה באלה בשנתה, בבית האחווה כי אומגה; שרדה.
• 15 בינואר: קתי קליינר (21): הוכתה באלה בשנתה, בבית האחווה כי אומגה; שרדה.
• 15 בינואר: שריל תומאס (21): הוכתה באלה בשנתה, מספר רחובות ליד בית האחווה כי אומגה; שרדה.
• 9 בפברואר: קימברלי ליץ' (12): נחטפה מחטיבת הביניים בלייק סיטי, פלורידה; שרידי שלד נמצאו באזור.

קורבנות אפשריים נוספים

בנדי נותר חשוד במספר מקרי רצח לא מפוענחים, וקרוב לוודאי אחראי לנרצחות אחרות שלעולם לא יזוהו. בשנת 1987 הוא הודה בפני קפפל שהיו "כמה רציחות" שהוא "לעולם לא ידבר עליהן", משום שהן בוצעו "יותר מדי קרוב לבית", "יותר מדי קרוב למשפחה", או עירבו "קורבנות שהיו צעירות מאוד".

• אן מארי בור, ילדה בת 8 מטקומה, נעלמה מביתה בשנת 1961 כשבנדי היה בן 14. ביתה של בור היה במסלול חלוקת העיתונים של בנדי. אבי הילדה משוכנע שראה את בנדי מסתתר באתר בניה סמוך בבוקר בו נעלמה בתו. ראיות נסיבתיות נוספות הצביעו על בנדי, אולם בלשים שבקיאים בתיק מעולם לא הסכימו על סבירות מעורבותו בהיעלמותה. בנדי הכחיש בעקביות מעורבות במקרה וכתב מכתב הכחשה למשפחת בור בשנת 1986.
• הדיילות ליסה וויק ולוני טרמבול הוכו באלה בדירתן בקווין אן היל בסיאטל בשנת 1966, בסמוך לחנות בה עבד בנדי באותה עת. טרמבול מתה. מאוחר יותר קפפל ציין דמיון רב בין מקרה זה לזירת הרצח בבית האחווה כי אומגה. וויק סבלה מאבדן זיכרון קבוע כתוצאה מהתקיפה ומאוחר יותר יצרה קשר עם אן רול. "אני יודעת שזה היה טד בנדי שעשה לנו את זה", כתבה, "אבל אני לא יכולה לומר לך איך אני יודעת". בנדי הכחיש מעורבות בתקיפה ולא נמצאו ראיות ישירות שקשרו אותו אליה.
• ריטה קוראן בת ה-24, מורה בבית ספר יסודי וחדרנית במשרה חלקית, נרצחה בדירתה בברלינגטון, ורמונט ב-19 ביולי 1971. קוראן נחנקה, הוכתה באלה ונאנסה. מיקום האכסניה בה עבדה כחדרנית ודמיון רב לאתרי רצח ידועים של בנדי, הובילו את סוכן ה-FBI לשעבר ג'ון בסט להצביע עליו כחשוד. לא היו ראיות לכך שבנדי שהה בברלינגטון באותו תאריך, אולם רישומים עירוניים מצביעים על כך שאדם בשם "בנדי" ננשך על ידי כלב באותו שבוע. מקרה הרצח של קוראן נותר רשמית לא מפוענח.
• בשנת 1973 נרצחו קתרין מרי דוויין וברנדה בייקר, שתיהן בנות 15, בסמוך לאולימפיה, וושינגטון. האמונה הרווחת היא שבנדי ביצע את הרציחות הללו, עם זאת ניתוח דגימות DNA הובילו בשנת 2002 למעצרו והרשעתו של ויליאם א. קוסדן ברציחתה של דיוויין. רצח בייקר נותר לא מפוענח. בנדי אמר לקפפל שאינו יודע דבר על אף אחד מהמקרים הללו.
• ריטה לוריין ג'ולי, בת 17, נעלמה מווסט לין, אורגון ביוני 1973; ויקי לין הולר, בת 24, נעלמה מיוג'ין, אורגון חודשיים לאחר מכן. בנדי התוודה על שתי רציחות באורגון מבלי לזהות את הקורבנות. בלשי אורגון חשדו שמדובר בג'ולי והולר, אולם הם לא הצליחו לחקור את בנדי כדי לאשר זאת. שתי הנשים עדיין מסווגות כנעדרות.
• קרול וולצואלה, בת 20, נראתה לאחרונה כשהיא מנסה לתפוס טרמפים ליד ונקובר, וושינגטון, ב-2 באוגוסט 1974. שרידי גופתה נמצאו חודשיים לאחר מכן בקבר רדוד דרומית לאולימפיה, יחד עם שרידי גופה של אישה לא מזוהה; לשתיהן היה שיער ארוך המפוצל באמצעו. באוגוסט 1974 בנדי נהג מסיאטל לסולט לייק סיטי ומסלולו יכול היה לעבור דרך ונקובר, אולם אין כל ראייה לכך. התיק נותר פתוח.
• מלאני סוזן "סוזי" קולי, בת 18, נעלמה ב-15 באפריל 1975, לאחר שעזבה את התיכון בנדרלנד קולורדו, 80 ק"מ מערבית לדנוור. גופתה נתגלתה עם סימני מכות קהות וחנק כשבועיים לאחר מכן על ידי פועלים, כ-32 ק"מ ממקום היעלמותה. קבלה מתחנת דלק העידה כי בנדי היה בקרבת מקום ביום בו קולי נעלמה ומרבית הספרות שעוסקת בבנדי מסווגת את קולי כקורבן רציחותיו. עם זאת, שלטונות מחוז ג'פרסון סוברים שהראייה אינה חד משמעית ותיק הרצח של קולי נותר פתוח.
• שלי קיי רוברטסון, בת 24, לא הגיעה לעבודתה בגולדן קולורדו ב-1 ביולי 1975. גופתה העירומה הנרקבת נמצאה באוגוסט, 150 מטר בתוך מכרה ליד וייל. קבלה מתחנת דלק העידה שבנדי נמצא באזור באותו זמן, אולם אין ראייה ישירה שקושרת אותו לרצח; תיק זה נותר פתוח.
• ננסי ביירד, בת 21, נעלמה ב-4 ביולי 1975 מתחנת שירות ביוטה, 32 ק"מ צפונית לסולט לייק סיטי. בנדי הכחיש במפורש מעורבות בהיעלמותה בראיונות שערך טרם הוצאתו להורג. ביירד עדיין מסווגת כנעדרת.
• דקות טרם הוצאתו להורג, האגמאייר תשאל את בנדי לגבי מקרי רצח לא מפוענחים בניו ג'רזי, באילינוי, בוורמונט (תיק קוראן שהוזכר לעיל), בטקסס ובמיאמי שבפלורידה. בנדי הכחיש מעורבות בכל אחד מהם.

סולנית להקת בלונדי, דבי הארי, סיפרה בשני ראיונות שונים כי עלתה בשנות ה-70 לרכבו של בנדי בעיר ניו יורק, אך הצליחה להימלט ממנו. הסיכוי שהנהג שממנו נמלטה אכן היה בנדי, קלוש, מכיוון, שככל הנראה, בתקופה שעליה דיברה הארי, בנדי כלל לא שהה בניו יורק.

בתרבות הפופולרית

דמותו האכזרית ותחכומו של בנדי עוררו השראה ביוצרים רבים ודמותו הופיעה במספר סרטים, סדרות טלוויזיה, ספרים ושירים, ביניהם:

• עוד בחייו, בשנת 1986, יצא הסרט "The Deliberate Stranger". את דמותו של בנדי מגלם השחקן מארק הארמון.
• בשנת 2002 יצא הסרט הביוגרפי "טד בנדי".
• בשנת 2019 יצא הסרט "משפטו של טד בנדי", שבו מגלם את דמותו השחקן זאק אפרון. הסרט המתאר את העמדתו לדין של בנדי מראות עיניה של בת זוגו, ליז קנדל, הסרט מבוסס על ביוגרפיה אותה כתבה קנדל על יחסיה עם בנדי.
• באותה שנה יצאה סדרה דוקומנטרית אודות בנדי ברשת נטפליקס בשם "שיחות עם רוצח: הקַלטות של טד בנדי".

בנוסף השיר של להקת ג'יינז אדיקשן "Ted, Just Admit It..." עוסק בבנדי והכחשותיו.

מכונית החיפושית של בנדי מוצגת במוזיאון לפשיעה וענישה הלאומי.

ראו גם

• לורנזו גיליארד
• המפלצת מפירנצה
• ג'רלד סטאנו

לקריאה נוספת

• Foreman, Laura (1992). Serial Killers – True Crime (Hardcover ed.). Alexandria, VA: Time-Life Books. ISBN 978-0-783-50001-0.
• Jackson, Steve (2002). No Stone Unturned: The Story of NecroSearch International. New York: Kensington Books. ISBN 9781575664569.
• Kendall, Elizabeth (Pseudonym for Elizabeth Kloepfer) (בספטמבר 1981). The Phantom Prince: My Life With Ted Bundy (Hardcover, 1st ed.). Seattle: Madrona. ISBN 978-0-914-84270-5. {{cite book}}: (עזרה)
• Keppel, Robert (2005). The Riverman: Ted Bundy and I Hunt for the Green River Killer (Paperback ed.). New York: Pocket Books. ISBN 978-0-743-46395-9. עודכן לאחר המעצר והוידוי של רוצח הנהר הירוק, גארי רידג'וויי.
• Keppel, Robert (2010). The Riverman: Ted Bundy and I Hunt for the Green River Killer (Kindle ed.). New York: Simon & Schuster. ISBN 978-1-439-19434-8.
• Larsen, Richard W. (1980). Bundy: The Deliberate Stranger (Hardcover ed.). Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall. ISBN 978-0-130-89185-3.
• Mack, Raneta Lawson (1999). A Layperson's Guide to Criminal Law. Westport, Conn: Greenwood. ISBN 9780313305566.
• Michaud Stephen, Aynesworth Hugh (באוגוסט 1999). The Only Living Witness: The True Story of Serial Sex Killer Ted Bundy (Paperback; revised ed.). Irving, TX: Authorlink Press. ISBN 978-1-928-70411-9. {{cite book}}: (עזרה)
• Michaud Stephen, Aynesworth Hugh (באוקטובר 1989). Ted Bundy: Conversations with a Killer (Paperback ed.). New York: Signet. ISBN 978-0-451-16355-4. {{cite book}}: (עזרה) רישומי הסופרים מראיונות שערכו עם בנדי בתא הנידונים למוות.
• Nelson, Polly (1994). Defending the Devil: My Story as Ted Bundy's Last Lawyer. New York: William Morrow. ISBN 978-0-688-10823-6.
• Rule, Ann (1989). The Stranger Beside Me (Paperback; revised and updated ed.). New York: Signet. ISBN 978-0-451-16493-3.
• Rule, Ann (2000). The Stranger Beside Me (Paperback; updated 20th anniversary ed.). New York: Signet. ISBN 978-0-451-20326-7.
• Rule, Ann (2009). The Stranger Beside Me (Paperback; updated 2009 ed.). New York: Pocket Books. ISBN 1-4165-5959-0.
• Shapiro, Ben (2005). Porn Generation. Washington, DC: Regnery Publishing. ISBN 0895260166.
• Sullivan, Kevin M. (2009). The Bundy Murders: A Comprehensive History (Paperback ed.). Jefferson, NC: McFarland and Co. ISBN 978-0-786-44426-7.
• Merrill David, Winn Steven (1980). Ted Bundy: The Killer Next Door (Paperback ed.). New York: Bantam. ISBN 978-0-553-13637-1.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טד בנדי בוויקישיתוף

• צח יוקד, קתי קליינר, שניצלה בנס מהרוצח הסדרתי טד בנדי, חוזרת אל רגעי האימה בעקבות סרט חדש, באתר הארץ, 6 במאי 2019
• טד בנדי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שלי שמורק וקרן סיאורדיה, טד בנדי (2019), פרק 124, באתר בואי נדבר רצח, ‏24 בפברואר 2019
• שלי שמורק וקרן סיאורדיה, טד בנדי 2019 (חלק ב), פרק 125, באתר בואי נדבר רצח, ‏3 במרץ 2019
• טד בנדי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• טד בנדי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)