חוק הדיור ההולנדי
חוק הדיור ההולנדי, הוא חוק שנחקק בהולנד בשנת 1901 והסדיר דיור ציבורי. החוק נכנס לתוקפו ב-1 באוגוסט 1902.
יעדים ושיטות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרת החוק הייתה: מניעת דיור בדירות ברמה נמוכה (סלאמס) והעדפת דירות ברמה גבוהה יותר. כדי להגיע למטרה זו, הונהגו חוקים חמורים כנגד דירות ברמה נמוכה והונהג שימוש בכספי ציבור לבניית דירות ברמה גבוהה יותר. לעיריות ניתנה סמכות להכריז על מבנה כלא ראוי למגורים וסמכות להכריח בעלי דירות לבצע שיפוצים, נאסר לבנות מבנים ולהרחיב מבנים קיימים ללא היתר בניה ועוד.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות המהפכה התעשייתית החלה נהירה המונית מהכפרים לערים (עיור). באזורים הכפריים האבטלה הייתה גבוהה בשעה שבערים התפתחה תעשייה. כתוצאה מכך הייתה התפוצצות אוכלוסין בערים ונוצר מחסור חמור בדיור, וכתוצאה מכך מחירי הדיור נסקו ותושבים לא יכלו יותר לעמוד בשכר הדירה ומצד שני הושכרו דירות ברמה נמוכה ביותר, ובמאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, רבות מהדירות היו כאלה.
כתוצאה מכך הוכרזה 'מהפכת בניה' שבה נבנו שכונות ובהן דירות חדשות בסטנדרטים בסיסיים, עם תשתית תברואתית בסיסית וחדרי מדרגות צרים מאוד. באמסטרדם נבנו בתוך זמן קצר שכונות רבות, כגון הפייפ (De Pijp), סטאדסלידנבורט (Staatsliedenbuurt), קינקרבורט (Kinkerbuurt) ועוד. השכונות נבנו בסגנון זהה תוך כדי השקעה מינימלית. אזורים אחרים, כגון יורדאן (Jordaan) היו במצב אף גרוע מזה. ברוטרדם ובהאג נבנו דירות רבות בתוך חצרות פנימיות של מבנים גדולים יותר, כך שלא יהיה ניתן לראות אותם מהרחוב ובהן משפחות שלמות הצטופפו בתנאים נוראיים, ללא אור שמש ולעיתים בתוך מרתפים, עליות גג. חוק הדיור ההולנדי מ-1901 בא כדי לשים קץ למצב זה.
במאה ה-19 לא הייתה הדאגה לדיור חלק מהעניין הציבורי. החל ממחצית המאה ה-19 ניסו רופאים ואנשים שבאו במגע עם אוכלוסייה ענייה לפעול למענם. ב-1853 ביקש המלך ויליאם השלישי מ'המוסד המלכותי להנדסה' להכין דו"ח על מצב דירות הפועלים. ב-1855 נמסר הדו"ח ובו הודגש שדירות צריכות להיות חסינות מפגעי מזג האוויר, מאווררות, בעלות מים זורמים ומערכת ביוב. למרות הדו"ח עברה כמחצית המאה עד שהממשלה התערבה במצב הדיור.
אגודות דיור
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק הדיור הציבורי ההולנדי היה משמעותי וחריג בהיקפו. במסגרת החוק עודדו אגודות בניה (Woningbouwverenigingen) שבנו את הבניינים ופרט למרכזי הערים ההיסטוריים, כמעט כל הדירות בערים בהולנד נבנו בהשתתפות הממשלה והיו דיור ציבורי. כל אזרח היה זכאי לדיור בסיסי במחירים נמוכים. האגודה הראשונה נוסדה בעיר ארנהם כבר באמצע המאה ה-19 ובנתה מאות דירות למעמד הפועלים, דירות בנות 25 מטר מרובע שבהן התגוררו בממוצע ארבע נפשות. שכר הדירה עמד על 1.25 גילדן לשבוע.
בארבעים השנים הראשונות של המאה ה-20 בנו אגודות דיור למעלה ממיליון דירות, בעיקר בערים. עד למלחמת העולם השנייה, מומנו פעילותן על ידי כספי ציבור שאמורים היו להיות מוחזרים בתוך כחמישים שנה, אך בגלל השפל הגדול, התקופה הוארכה ל-75 שנה.
עד לשנת 1966 בנו אגודות הדיור לחבריהן בלבד. לאחר מכן הוחלט שהן תוכלנה להחזיק בדירות באופן כללי, גם לא למטרת רווחת חבריהן. כתוצאה מכך גדל מספר הדירות באחזקת אגודות הדיור מ-196 אלף ב-1947 ללמעלה מ-1.6 מיליון דירות, ובאחוזים מ-9% ל-30% ממלאי הדירות הכולל והן התעשרו מאוד ובידן כוח רב, עד ימינו.
החל משנת 1988 לא קיבלו אגודות הדיור עוד תמיכה ציבורית והן צריכות לממן פרויקטים חדשים בכוחותיהן הן, ובשנת 1994 הן התנתקו מהממשלה והפכו עצמאיות, אך הן עדיין חייבות לדאוג לדיור זול לאוכלוסייה בעלת הכנסה (יחסית) נמוכה, קבוצה הכוללת כשלושים אחוזים מאוכלוסיית המדינה. בשנת 2000 נאמד מספר הדירות בבעלות אגודות הדיור בכ-2.36 מיליון דירות, כשאת רובן הגדול מימן הציבור בעצמו.
מצוקת דיור
[עריכת קוד מקור | עריכה]אגודות הדיור הפכו להיות מקצועיות יותר ועצמאיות, אך נטען כלפיהן שהן 'יושבות על כספן' ובונות הרבה פחות מדי דיור במחירים סבירים. הן גם מואשמות בכך שהן מונעות תחרות, כיוון שהן לא בונות מספיק באופן כללי, לא מוכרות דירות שבבעלותן ולא מתאימות תקנות לרוח הזמן.
עד היום, חלק גדול מהדיור בהולנד הוא דיור ציבורי. אך בשנות השישים חלה רפורמה ובה הממשלה החליטה להתיר דיור פרטי. חלק מהדירות נמכרו בהדרגה לאנשים פרטיים, חברות פרטיות ואגודות הדיור החלו לבנות פרויקטים למכירה. אך כתוצאה מההפרטה הממשלה הפסיקה לערוב לדיור לכל. כתוצאה מכך, נוצר מחסור חמור בדיור להשכרה בהולנד, הנמשך עד היום ואף מתעצם. חלק הדירות הפרטיות בערים הגדולות הוא קטן יחסית, בעיקר באמסטרדם ואוטרכט.
כתוצאה מהמצב, חלק גדול מהדירות עדיין נמצא בבעלות אגודות הדיור ובשכירות של דיירים מזה שנים רבות. חוק הדיור אינו מכריח דיירים שמשכורתם עלתה לעזוב את הדיור הציבורי, וכך צעירים שקיבלו דיור בהיותם לדוגמה סטודנטים, ממשיכים לשמור על זכויותיהם ולשלם שכר דירה נמוך מאוד גם שנים רבות לאחר מכן. מאידך, מצטרפים חדשים (צעירים, אנשים שעברו מערים אחרות, מהגרים, סטודנטים וכו') נאלצים לחכות שנים רבות (עד כחמש עשרה שנה).
האפשרות של בעלי דירות להשכיר את דירותיהם בשוק החופשי נמוכה יחסית. ישנם חוקי הגנת דייר וכן פיקוח על מחירי הדיור להשכרה אך שוק הדירות למכירה הוא שוק חופשי. לכן, כמעט תמיד לא ישתלם לבעל הדירה להשכיר אותה והוא יעדיף למכור אותה. בנוסף, דירות פרטיות חייבות להיות מעל מחיר מסוים כדי שתוכלנה להיות מושכרות בשוק החופשי, אחרת אסור להשכיר אותן באופן חופשי אלא רק למטרת דיור ציבורי.
כך, מצטרפים חדשים מופלים לרעה. הם צריכים להמתין שנים רבות בתור לדיור ציבורי, אך נבצר מהם לשכור דירות זולות בשוק החופשי.
כתוצאה מכך נוצר שוק שחור משגשג לדירות להשכרה, בו דיירים בדיור הציבורי, שלא רוצים לעזוב את דירתם, משכירים אותן בשכירות משנה, לרוב תוך כדי רווח, למצטרפים חדשים, שנאלצים לשכור אותן בניגוד לחוק וללא הגנה.