לדלג לתוכן

חד-אבקן אדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןחד-אבקן אדום
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: שלמונאים
משפחה: יערתיים
סוג: ולריינה
מין: חד-אבקן אדום
שם מדעי
Valeriana rubra
קנדול

חד-אבקן אדום (שם מדעי: Valeriana rubra, שם קודם: Centranthus ruber) הוא צמח עשבוני רב-שנתי ים-תיכוני, ירוק-עד, מסועף מאוד, קירח, המגיע לגובה של 30 עד 60 ס"מ. הצמח משויך לסוג ולריינה ולמשפחת היערתיים (בעבר שויך למשפחת הוולרייניים, למידע נוסף ראו בערך יערתיים)[1].למרות היותו מוכר כצמח נוי בגינות באזורים אחרים בעולם, בישראל הוא נדיר ונחשב לגר ולפליט תרבות, ויש המעריכים אותו כצמח פולש שאותר בנחל שורק, בנחל עמוד ואולי גם בכרמל[2].

אגוזית עם ציצת שערות של חד-אבקן אדום

חד-אבקן אדום ניכר בעליו התמימים, באבקן אחד, בכותרת דמוית מסמר בעלת 5 אונות, בדורבן ארוך ובצבע האדום של הפרח (ישנם גם זנים עם פרחים לבנים). בישראל קיים מין תרבותי נוסף, חד-אבקן גדול-צינור (Valeriana macrosiphon), הנבדל מחד-אבקן אדום הנבדל בעיקר בעליו המשוננים, זהו צמח נוי חד-שנתי שצבע פרחיו ורוד כהה ומוצאו מספרד מרוקו ואלג'יריה, ושמו "סיפון ענק" מתייחס ככל הנראה לדורבן הארוך של הפרח[3].

חד-אבקן בחנייה בירושלים
תפרחת של חד-אבקן אדום בירושלים
תפרחת של חד-אבקן אדום במטולה
אגוזית עם ציצת שערות של חד-אבקן אדום

בישראל מצוי רק צמח בר יחיד בסוגו, חד-אבקן ארוך-פרחים (שם מדעי: Valeriana erotica, שם מדעי קודם: Centranthus longiflorus Steven), הגדל רק בחרמון, ברום של 1,600 עד 1.800 מ'. החרמון מהווה עבורו גבול תפוצתו הדרומי באזור המזרחי של הים התיכון. זהו צמח רב-שנתי נדיר מאוד ומוגן, גבוה יחסית הגדל בגושים נרחבים בין סלעים, עם גבעולם רבים, זקופים שאינם מסתעפים הרבה ופרחים אדומים ובהירים יותר, ארוכים יותר ופחות צפופים בתפרחת לעומת חד-אבקן אדום. פריחתו מסוף מאי עד תחילת ספטמבר[4][5].

פנולוגיה - מחזור חיי הצמח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפריחה מתחילה בסוף מרץ ונמשכת עד אמצע ספטמבר, עיקרה מאמצע אפריל עד אמצע יוני. הצמח פורח כבר בשנה הראשונה לחייו. הפרחים מואבקים באמצעות דבורים בינוניות ורפרפים, שלהם חדק ארוך המותאם לאסוף הצוף המצוי בקצה הדורבן. ייתכן שגם חרקים אחרים משתתפים בתהליך ההאבקה. האבקן מבשיל תחילה, ומזדקר מהפרח מיד עם פתיחתו. לאחר שהאבקן התרוקן מאבקה, הוא נוטה הצידה, ורק אז מתארך עמוד השחלה, והצלקת יכולה לקבל אבקה מפרח אחר. הפצת הזרעים מתבצעת בעיקר באמצעות הרוח, ומתרחשת מאמצע אוגוסט עד תחילת ספטמבר.

בית גידול ותפוצה עולמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום התפוצה חד-אבקן אדום הוא באגן הים התיכון: באיים האזוריים, בדרום אירופה (פורטוגל, ספרד, צרפת, איטליה, יוון, יוגוסלביה ואלבניה וטורקיה האירופית) ובצפון-מערב אפריקה (מרוקו, אלג'יריה, תוניס) ובאיים הבלאריים וסיציליה). זהו צמח רב-שנתי שגדל בעיקר באזורי אקלים ממוזגים עם העדפה לאקלים ים-תיכוני לח ובמקומות גבוהים יותר. הוא מותאם היטב לגדול בקרקעות סלעיות ומעובדות למחצה, בקרקעות עשירות בנוטריינטים (חומרי מזון נחוצים), רודרליים (צמח שתפוצתו קשורה להשפעת הפרעות האדם).

חד-אבקן אדום מצטיין ביכולת הסתגלות למגוון רחב של אזורי אקלים ותנאי גידול, כולל אזורים ים-תיכוניים, סובטרופיים וממוזגים, עם העדפה מסוימת לאזורים לחים או רטובים יחסית, וגם לרום גבוה. ניתן לראות זאת לפי התאקלמותו בארצות, שמופיעות ברשימה למטה, אליהן נכנס[1].

  • אזורים בעלי אקלים ים-תיכוני: מקומות כמו קליפורניה, אריזונה, קורסיקה, כרתים, האיים הקנריים, ומדיירה, כולם נהנים מאקלים ים-תיכוני המאופיין בקיץ חם ויבש ובחורף מתון וגשום. זהו אקלים שמתאים במיוחד לצמחים כמו חד-אבקן אדום, שנפוץ באגן הים התיכון.
  • אזורים הרריים או בעלי גובה משתנה: האזורים ההרריים של אוסטריה, ארגנטינה צפון-מערב, פקיסטן, והחוף המערבי של ארצות הברית (כמו אורגון ויוטה) הם מקומות בהם צמחים כמו חד-אבקן אדום יכולים לשגשג, במיוחד ברום גבוה ובתנאים לחים.
  • אזורים סובטרופיים או בעלי תנאים דומים לאקלים סובטרופי: איים כמו הוואי, איי חואן פרננדס, טריסטן דה קונה, ואיי נורפוק מציגים אקלים סובטרופי עם לחות מסוימת וטמפרטורות נוחות, שמספקים סביבת גידול מתאימה.
  • אקלים ממוזג: מדינות כמו בריטניה, אירלנד, גרמניה, בלגיה וצ'כוסלובקיה מציגות אקלים ממוזג, המאופיין בקיץ קריר יותר וגשמים סדירים לאורך כל השנה. גם בתנאים אלה יכול חד-אבקן אדום להסתגל ולגדול בהצלחה.
  • אזורים מדבריים-יבשתיים: אזורים כמו קרים (קצת יבשתי), וושינגטון ויוטה מציגים אקלים יותר יבשתי או מדברי. עם זאת, בגרסאות של תנאים לחים באזורים אלו, כמו בהרים או בעמקים, הצמח יכול לשגשג.

מורפולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חד-אבקן אדום הוא צמח רב-שנתי, מעוצה בבסיסו ומסועף מאוד, כלומר בעל גבעולים רבים ומסועפים. הוא מתפשט בצורה ווגטטיבית בנוסף להתרבות מזרעים, באמצעות קנה-שורש שהוא גבעול תת-קרקעי שמצמיח עלים גבעולים כלפי מעלה ושולח שורשים כלפי מטה ולצדדים[3]. הצמח מסוגל לפרוח כבר בשנתו הראשונה.

הגבעולים עגולים, מרובים ומסתעפים.

העלים נגדיים, מַצְלִיבִים (סְדוּרִים שְׁתִי וָעֵרֶב), חסרי לוואים, פשוטים, תמימים וקירחים, כאשר הצד העליון ירוק והצד התחתון בהיר יותר. אורכם מגיע עד 10 ס"מ[3]. הטרף הוא דמוי אזמל מאורך, מחודד בראשו, והולך וצר כלפי מטה, ויושב בצורה ישירה על הגבעול. בסיסי הפטוטרת של העלים הנגדיים יוצרים התעבות במפרק, מה שיוצר את הרושם שהגבעול יוצא מהם. העורקים המשניים אינם בולטים ומקבילים זה לזה (סימני היכר למקרה שהפרחים לא מצויים).

התפרחת היא סוכך מדומה, כלומר בקצות הגבעול יש קבוצות של שפע פרחים קטנים וצפופים בצבע אדום עז ובולט. לעיתים ניתן למצוא גם זן עם פרחים בצבע לבן.

הפרחים דו-מיניים, בעלי שחלה תחתית, בעלי עטיף כפול, אינם סימטריים ובעלי עלי כותרת מאוחים. צורת הפרח דמוית מסמר, וצבעו סגול עמוק[3]. צינור הכותרת ארוך (כ-10 מ"מ), ומעל בסיסו, הנתון בגביע זעיר, יוצא דורבן דק וארוך (עד 10 מ"מ) כלפי מטה, הנראה כהמשך של צינור הכותרת, ובו נאגר הצוף. האוגן קצר, פרוש, דו-שפתני, כאשר בשפה התחתונה אונה אחת, ובעליונה 4 אונות.

הגביע זעיר ושסוע לאונות המתפתחות לאחר הבשלת הפרי לציצית[6][3].

במין זה יש רק אבקן אחד, שבולט בכל פרח, וזירו מעורה בצינור הכותרת ומתחבר לגב המאבק.

השחלה תחתית ועטופה בצינור הגביע ובה ביצית אחת[3].

הפרי הוא אגוזית בלתי נפתחת בעל ציצית של שערות. היא נראית כזירעון נושא ציצית[7].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חד-אבקן אדום בוויקישיתוף


הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Valeriana rubra, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  2. ^ חד-אבקן אדום, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 431
  4. ^ חד-אבקן ארוך-פרחים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  5. ^ Valeriana erotica Christenh. & Byng, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  6. ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 424
  7. ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 643-4