חדר האוכל של גבעת השלושה

חדר האוכל של גבעת השלושה
	חזית מבנה חדר האוכל, שנות ה-40
מידע כללי
סוג	חדר אוכל
כתובת	רחוב ארלוזורוב, שכונת בר יהודה, פתח תקווה
מיקום	פתח תקווה
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	דצמבר 1936 – דצמבר 1939
אדריכל	אריה שרון
קואורדינטות	32°05′03″N 34°52′19″E / 32.084104°N 34.872078°E
	מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת גוש דן רגילה) חדר האוכל של גבעת השלושה חדר האוכל של גבעת השלושה חדר האוכל של גבעת השלושה מפת __ פתח תקווה __ גבעת שמואל; [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] מצפון: __ רמת השרון, __ הוד השרון; מצפון, ממזרח ומדרום: __ מועצה אזורית דרום השרון; מדרום: __ מועצה אזורית חבל מודיעין, __ גני תקווה, __ קריית אונו; מדרום-מערב: __ רמת גן; ממערב: __ בני ברק, __ תל אביב

חדר האוכל של גבעת השלושה הוא מבנה שומם בקיבוץ גבעת השלושה, אשר נחנך בדצמבר 1939 על פי תכנונו של האדריכל הישראלי אריה שרון, שבהמשך תכנן בקיבוץ עוד מספר מבנים. מבנה חדר האוכל, אשר נחשב לאחד מחדרי האוכל הגדולים ביותר בארץ ישראל שהיו קיימים באותה העת, הוכרז כאתר מורשת על ידי עיריית פתח תקווה בשנת 1992.

היסטוריה

בתקופת העלייה החמישית, עשור לאחר הקמת קיבוץ גבעת השלושה, חברי הקיבוץ החליטו להקים בו חדר אוכל שישמש למבנה השיתופי הראשון. הם פנו באופן נפרד לאדריכלים הישראלים אריה שרון ושמואל ביקסון שיתכננו את המבנה, כאשר ההצעה של שרון, שתכנן אותה על פי עקרונות שרכש בלימודיו בבית הספר באוהאוס שבגרמניה, התקבלה. בניית המבנה החלה בדצמבר 1936, לאחר שחברי הקיבוץ קיבלו הלוואה מההסתדרות לטובת קליטת עולים חדשים מגרמניה. חברי הקיבוץ לקחו חלק בבנייה שנעשתה על ראש גבעה, כאשר עיקר עבודתם הייתה הנחת לבנים ויציקת בטון. במגילת אבן הפינה של המבנה נכתב:

"יהא הבית הזה אוהל מועד לימי חול וחג, שמחה ותוגה, למקראי הקיבוץ, לחבריו ולחברותיו העמלים בשדה, בכרם ובבית, בנמל העברי הראשון וברכבת, בבניין ובמחצבה ובכל מקום עבודה שנכבש לפועל והעולה העברי."^[1]

המבנה תוכנן כמבנה המורכב מאוסף של קוביות בגבהים ובגדלים שונים, כשבמרכזם חלל גדול שאינו מחולק בעמודים תומכים. בחזית המבנה עומדת אכסדרת הכניסה עם עמודים לבנים שדומה לאכסדראות של יוון העתיקה.

בדצמבר 1939 המבנה נחנך, כאשר הוא נחשב לאחד מחדרי האוכל הגדולים ביותר בארץ ישראל שהיו קיימים באותה העת. בנוסף לארוחות המשותפות שנעשו במבנה, קיימו בו מפגשים, הצגות, הקרנות סרטים, קונצרטים ואירועי תרבות נוספים של חברי הקיבוץ^[2]. סביב המבנה נבנו מבנים משותפים נוספים, כאשר חלקם גם תוכננו על ידי שרון. במהלך תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, חברי הפלמ"ח התאמנו בקיבוץ והקימו בו מספר סליקים, כאשר הגדול מביניהם היה במבנה. בשבת השחורה הבריטים נכנסו לקיבוץ אך לא מצאו את הסליקים והוא ניצל. בזמן מלחמת העצמאות הפציצו את מבנה חדר האוכל מטוסים מצריים, מפני שהם חשבו שמדובר בבית החולים בילינסון הסמוך. הפיצוץ פגע קל בכמה מחברי הקיבוץ וגרם לחור בתקרת המבנה^[3].

לקראת סוף שנות ה-40, החל סכסוך בין תומכי מפלגת מפא"י, שהיו מיעוט בקיבוץ, לחברי מפלגת מפ"ם, שהיו הרוב. בשיאו של הסכסוך, חברי הקיבוץ מתחו חבל במרכז החלל המשותף של מבנה חדר האוכל, כאשר הם אכלו בנפרד על פי השייכות שלהם למפלגה. בהמשך נבנה קיר בלוקים במבנה שחצץ בין חברי הקיבוץ.

לאחר הקמת מדינת ישראל, אוכלוסיית פתח תקווה גדלה וכך גם שטחה שהחל להקיף את מבני הקיבוץ. עקב כך החליטו חברי הקיבוץ באמצע שנת 1950 לעזוב את מיקומו ולעבור לאדמות החקלאיות של הקיבוץ ב"נזלה", שנמצאות בין פתח תקווה לראש העין. שטחי הקיבוץ הישן נמכרו לעיריית תל אביב והיא הפעילה בו אכסניית נוער, בית אבות ומוסד גריאטרי שהשתמשו במבנה חדר האוכל. עם השנים השטח עבר לידי עיריית פתח תקווה, שהכריזה על מבנה חדר האוכל בשנת 1992 כאתר מורשת בזכות ערכיו האדריכליים וההיסטוריים^[4].

בשנת 2003 העירייה הקצתה לעמותת "דרכי נעם" את השטח המרכזי של הקיבוץ, ומאוחר יותר עקב מצבם המוזנח של המבנים שם הוחלט להקצות לה גם את מבנה חדר האוכל, שהיה נטוש מאז שנת 1999. אף על פי שהעמותה הסכימה בחוזה עם העירייה שלא תפגע במבנה חדר האוכל המיועד לשימור, בשנת 2007 היא הרסה את חלקו הצפוני. מהנדסי המועצה לשימור אתרי מורשת העריכו את תיקון ההריסה בסכום של מעל שמונה מיליון שקל^[5]. בעקבות ההריסה שאיננה חוקית, העירייה העמידה למשפט את העמותה, שבסופו הוחלט להחזיר את המבנה לידיה.

בתחילת שנת 2017 העירייה החלה עבודות לשימור המבנה, שנראה שבור, מרוסס בכתובות, שרוף, פרוץ ורקוב. נאמר שהעירייה תטפל באיטום המבנה, בחיזוק קירותיו ובהגנה מפני פולשים, כאשר עלות הטיפול היא מעל עשרה מיליון דולר^[6]. נכון לספטמבר 2019 המבנה שומם ומוזנח. מוניקה כהן, הממונה על שימור האתרים בפתח תקווה, אמרה שראש העיר מחפש יזמים פרטיים שיקימו במבנה מועדון בילוי להופעות, אף על פי רצון התושבים להקים בו מוזיאון לתולדות הקיבוץ ולחבר אותו לקריית המוזיאונים הקרובה אליו^[4].