חדוה בן-ישראל

חדוה בן-ישראל

לידה	14 באוגוסט 1925 ירושלים, פלשתינה (א"י)
פטירה	12 במאי 2023 (בגיל 97)
ענף מדעי	היסטוריה
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום לימודים	התיכון ליד האוניברסיטה האוניברסיטה העברית בירושלים אוניברסיטת קיימברידג'
מוסדות	האוניברסיטה העברית בירושלים

חדוה בן-ישראל (14 באוגוסט 1925 – 12 במאי 2023) הייתה פרופסור בחוג להיסטוריה כללית שבאוניברסיטה העברית.

ביוגרפיה

חדוה בן-ישראל נולדה וגדלה בירושלים להורים בני העלייה השנייה והשלישית. אביה, יצחק בן-ישראל, היה מורה, סופר ומוכר ספרים, חבר אספת הנבחרים הראשונה, מראשוני המורים לעברית, שלפני עלייתו, הכשיר מורים לעברית בקרקוב. המציא את השיטה הראשונה של סטנוגרפיה בעברית.

לאחר סיום תיכון בית הכרם, ושנת שירות בקבוצת כנרת, למדה באוניברסיטה העברית היסטוריה, פילוסופיה, ואנגלית וסיימה תואר שני בהצטיינות יתרה. עבודת הגמר שלה הייתה בנושא "ג'ון מילטון והמהפכה הפוריטנית", בהדרכתו של פרופסור ריכרד קבנר. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התנדבה לצבא הבריטי, ל-ATS, ושירתה כשנה וחצי במצרים בתפקיד מחסנאית. כחברת ההגנה גויסה למחרת כ"ט בנובמבר 1947 ושרתה במלחמת העצמאות, תחילה בגדוד מכמש (חי"ש) בתפקידים שונים כולל שידורים מירושלים הנצורה, ועם ייסוד הח"ן, כמפקדת פלוגה וקצינת הסברה גדודית בגדוד 202 של הח"ן, בחיפה ובגליל המערבי.

אחרי שנת הוראה באוניברסיטה, זכתה במלגה מטעם המועצה הבריטית ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, והייתה תלמידת מחקר ב-Girton College. עבודת הדוקטורט שלה הייתה בנושא "היסטוריונים אנגלים על המהפכה הצרפתית", בהדרכתו של פרופסור סיר הרברט בטרפילד. בזמן לימודי הדוקטורט הייתה הממונה על החינוך הציוני ב-Jewish Society של הסטודנטים היהודים, וגם שידרה בעברית מה-BBC. אחרי קבלת תואר הדוקטור (ב-1955) חזרה לאוניברסיטה העברית, בה לימדה כ-36 שנים, עד לפרישתה כפרופסור מן המניין. מ-1976, הופקדה על הקתדרה לחקר תנועות לאומיות על שם אריה בן-אליעזר ובשנים 1984-1980 כיהנה כראש החוג להיסטוריה. הרצתה גם במוסדות אקדמיים נוספים: ב-1956 העבירה קורס על תרבות המערב בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב, בשנים 1965-1963 לימדה בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב וכן באוניברסיטת חיפה. בשנים 1985-6 הייתה חברה-חוקרת ב-National Humanities Center צפון קרוליינה, בארצות הברית, ב-1989-1988 ושוב ב-5–1993. שמשה כפרופסור אורח בטריניטי קולג' בהרטפורד קונטיקט, ולאחר מכן, באוניברסיטה הלאומית בקנברה אוסטרליה, ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. ב-1999–2000 הייתה פרופסור אורח באוניברסיטת מינכן בגרמניה. שהתה מספר פעמים בשבתונים באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. ב-2004 ארגנה (ביחד עם פרופ' שלמון ופרופ' סיון) קבוצת מחקר על דת ולאומיות במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. כמו כן הייתה חברה בחברה ההיסטורית הישראלית; וב-Association for the Study of Ethnicity and Nationalism (לונדון), חברת המערכת של סדרת הספרים על תולדות האוניברסיטה, חברת המועצה הציבורית של "תרבות לעם" מטעם קול ישראל, השתתפה ביסוד האגודה להיסטוריה צבאית, והייתה חברת הפורום למען ציונות ודמוקרטיה.

מחקריה

תחומי מחקריה

בן-ישראל עסקה בהיסטוריה הפוליטית והתרבותית של אירופה וחוגי השפעתה מהמהפכה הצרפתית ועד המאה ה-21, ובמיוחד בהיסטוריה בריטית (כולל היסטוריה אימפריאלית, דיפלומטית, תרבותית וספרותית), בחקר כתיבת ההיסטוריה (היסטוריוגרפיה), ובלאומיות השוואתית כולל הציונות. מאז עבודת הגמר שלה לתואר השני על ג'ון מילטון, התעניינה במיוחד בהשפעת הגומלין בהיסטוריה בין ספרות ופוליטיקה, בין דברים הנכתבים ודברים הנעשים. מאז אמצע המאה ה-20, הזמן בו התחילה במחקר היסטורי, התפתחו מחקרים בין תחומיים שהיום נפוצים מאוד. מילטון, מגדולי המשוררים של אנגליה, היה גם תאולוג, הוגה פוליטי, ותומך נלהב במהפכה הפוריטנית באנגליה במאה ה-17, שהייתה במובנים רבים המהפכה הדמוקרטית הראשונה בעולם המערבי המודרני. עבודת הדוקטורט על ההיסטוריוגרפיה של המהפכה הצרפתית עסקה גם היא בקשר שבין כתיבה היסטורית, והתפתחויות פוליטיות. ספרה הראשון, המבוסס על הדוקטורט, מראה כיצד הפירושים ההיסטוריים שניתנו למהפכה הצרפתית על ידי היסטוריונים היו מכריעים בהשפעה שהייתה למהפכה הצרפתית על אירופה והעולם כולו. הספר סוקר ומנתח מאות כתבים על המהפכה הצרפתית שנכתבו באנגליה במשך המאה ה-19, עוקב אחרי שיטות המחקר והשחזור, הצטברות הידע, ומבסס את הטענה שהייתה למעשה אסכולה בריטית בפרשנות של המהפכה שהייתה ספוגה בהנחות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות של החברה בה צמחה; והשפיעה במישרין על ההתפתחויות הפוליטיות באנגליה.

לצד נושאים אלה התרחבו תחומי מחקרה למאה העשרים, למלחמות העולם והתקופה שביניהן. היא חקרה את גורמיהן ותוצאותיהן מבחינה פוליטית ומפרספקטיבה היסטוריוגרפית. בין הנושאים העיקריים מתקופה זו עליהם פרסמה מחקרים היו הסדרי השלום אחרי המלחמה הראשונה, הפייסנות הבריטית כלפי גרמניה, הסכם מינכן, התייחסות הבריטים לאופוזיציה האנטי-היטלרית בגרמניה ועוד.

מאז שנות השמונים ועד למותה עסקה בן-ישראל בעיקר בלאומיות, אליה הובילו מחקריה הקודמים על התמוטטות האימפריות האירופיות במלחמת העולם הראשונה, והתפרקות האימפריה הבריטית אחרי מלחמת העולם השנייה. בנושא הלאומיות גישתה הייתה השוואתית, היא בחנה את חלותן של התאוריות הכוללניות על מקרים היסטוריים של לאומיות כולל הציונות, וכן את מקומה של הדת בתנועות לאומיות. בן ישראל הייתה בין מקדמי הוראת נושאי הלאומיות בארץ וכן הגישה ההשוואתית לציונות.

מאז שנת 2000 ועד למותה השתתפה בן ישראל בפרויקט מחקרי על תולדות האוניברסיטה העברית. היא הייתה חברת המערכת של הפרויקט וכן תרמה פרק על מעורבותם של האוניברסיטה, הסגל והתלמידים, בהתפתחויות הפוליטיות של היישוב, ושל המפעל הציוני, בתקופת המנדט. מחקרה בנושא זה עובד גם לספר.

היסטוריונים אנגלים על המהפכה הצרפתית

ספרה הראשון של בן-ישראל (English Historians on the French Revolution), הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלה וראה אור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1968 והודפס מחדש באותה הוצאה בשנת 2004. ב-1969 היא קיבלה עליו את פרס Betty Miller מטעם ה-International Council of Jewish Women והוא זכה לעשרות ביקורות של היסטוריונים ידועי שם. בספרה הראתה כיצד לפרשנות היסטורית, שהיא בעצם טקסט כתוב, יכולה להיות השפעה מעשית על תמורות היסטוריות. ספרה היה אחד הספרים שבטאו גישה חדשה לחקר ההיסטוריוגרפיה. בעוד שהגישה המסורתית הייתה ביבליוגרפית, הצגת שורת מחקרים שונים על נושא היסטורי מסוים, והערכתם, הרי הגישה החדשה רואה בספרות ההיסטורית עצמה חלק אורגני של חיי הרוח והתרבות של תקופתם, שמשפיע על דעת קהל ועל מנהיגים והופך לגורם היכול לחולל תמורות היסטוריות ממשיות. בנושא הספציפי של פירוש המהפכה הצרפתית בן-ישראל הראתה כיצד במהלך המאה ה-19 השפיעה שורה ארוכה של היסטוריונים, על התפתחות הפוליטיקה האנגלית ועל התחלת תהליך הדמוקרטיזציה באנגליה. למשל, ויכוחים פרלמנטריים על הרחבת זכות הבחירה לשכבות חברתיות התנהלו בין הליברלים והשמרנים במונחים המציגים את לקחי המהפכה הצרפתית, כשכל צד מנסה להראות שרפורמות, או להפך - מניעת רפורמות, ימנעו מהפכה אלימה באנגליה; ויכוח היסטורי-פוליטי, בפרלמנט, בין חברי פרלמנט שהיו גם היסטוריונים, ושהוביל לחוק הרפורמה של 1832 שהרחיב את זכות הבחירה והווה צעד משמעותי בהתפתחות הדמוקרטיה המודרנית באנגליה.

כמו כן הראה מחקרה של בן-ישראל עד כמה נטועים הפירושים ההיסטוריים בתרבות של החברה בה הם צומחים. היסטוריונים לכאורה מחפשים את האמת האובייקטיבית, אבל למעשה הם נושאים בתוכם גם הנחות גלויות וסמויות שהן חלק מתרבותם. בספר היא סוקרת שורה של היסטוריונים חשובים של המאה ה-19, כמו למשל תומאס קרלייל, ג'ון וילסון קרוקר, לורד אקטון, ועוד, ומראה, בין היתר, שמתחת לחילוקי הדעות, ישנו מסד משותף של מוסכמות הנטוע בתרבות הפוליטית הבריטית, וכן בגישה היסטורית הכוללת גם שיפוט מוסרי, תכונה שציינה את ההיסטוריוגרפיה האנגלית גם בתחומים אחרים.

הפייסנות הבריטית כלפי גרמניה בין שתי מלחמות העולם

בן-ישראל הרבתה לעסוק בפייסנות הבריטית כלפי גרמניה. היא סברה, כי הפייסנות הייתה גורם ראשון במעלה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, לא פחות מאשר יצר ההתפשטות הטריטוריאלית של גרמניה הנאצית, שכן היא גרמה לנאצים לצפות שבריטניה לא תגיב על הפלישה לפולין כפי שקבלה את כיבוש אוסטריה וצ'כוסלובקיה. בן-ישראל הצביעה על כך שהפייסנות הבריטית החלה מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה וכבר בדיוני המשלחת הבריטית לועידת השלום ב-9–1918 רואים שהרוב במשלחת הוביל קו פיוס כלפי גרמניה ורצון עז להתנער מהעוינות של זמן המלחמה. בן-ישראל הצביעה על ספרו של הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס (שהיה זמן מה חבר במשלחת) שנכתב במגמה למנוע הטלת שילומים כבדים על גרמניה. היא טענה שהפייסנות הייתה המדיניות העקבית של כל ממשלות בריטניה בין המלחמות. היא נבעה מהזעזוע העמוק מן הנזקים העצומים של המלחמה, ומהטפה של אינטלקטואלים אנגלים חשובים נגד נקמנות, ובעד פתיחת דף חדש ביחסים עם גרמניה. ברקע היו גם תחושת אשמה וחרטה על האימפריאליזם של אנגליה עצמה, וניסיון להתעלות מבחינה מוסרית מתוקפנות לאומנית. הלך רוח זה אפיין אנשים מגוונים שונים של הקשת הפוליטית והשדרות החברתיות. הרחיקו לכת בכיוון זה, מצד אחד אצולה של אינטלקטואלים פרו-גרמנים, ומצד שני אנשי השמאל הקיצוני שהיו נגד המלחמה גם בזמן שהתרחשה, ואחר כך ראו בעלית הפשיזם והנאציזם תופעות כלכליות של הון ושלטון שקימות גם באנגליה עצמה. עמדה זו של מנהיגי השמאל בבריטניה חיזקה את הפייסנות אף על פי שאחרי מלחמת העולם השנייה, השמאל בחר להציג את עצמו כחלוץ האנטי–פשיזם.

בן-ישראל הציגה את הסכם מינכן וחלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה כיוזמה בריטית שחשבה על ידי כך להרגיע את דרישות היטלר, ולהביא אותו לידי שתוף פעולה. היא טענה שהיטלר זעם על הסכם מינכן שנכפה עליו והכשיל לזמן מה את כוונתו האמיתית לכבוש את כל צ'כוסלובקיה, ולקבל יד חופשית במזרח אירופה. מנהיגי השמאל הבריטי שקודם לכן ראו בהקמת צ'כוסלובקיה עם מעוט גרמני גדול בתוכה פשע, ברכו על הסכם מינכן כתיקון העוול הנורא שנעשה לדעתם לגרמניה. אחד מגדולי ההיסטוריונים הבריטים A.J.P Taylor כתב על הסכם מינכן שזה היה מעשה מוסרי למופת ביחסים בינלאומיים. אחר כך התפכחו כולם, ואחרי מלחמת העולם השנייה הפך הסכם מינכן לסמל של מדיניות שיש בה חרפה כי הסגיר עם חלש יחסית (הצ'כים), למבקשי נפשו, וגם גרם לפרוץ המלחמה.

בין מחקריה על מלחמת העולם השנייה התפרסם במיוחד מאמר על התייחסות בריטניה לאופוזיציה האנטי-נאצית בגרמניה המנסה להסביר את העובדה שבריטניה לא עודדה ולא עזרה לאופוזיציה זאת. ההסבר הוא במטרות הסותרות. למשל, מתנגדי היטלר והנאציזם השמרנים לא התכוונו לוותר על הכיבושים. אלא להחליף את השלטון של היטלר, להביא לסיום המלחמה ואולי אפילו להטותה נגד רוסיה. הרצאה על נושא זה העבירה בן ישראל בכנס בינלאומי גדול שארגנה ממשלת גרמניה ב-1984‏, 40 שנה אחרי ניסיון ההתנקשות בהיטלר, במגמה להאדיר את ה"מחתרות" האנטי-נאציות בגרמניה. המאמר פורסם באנגלית, גרמנית ועברית.

הלאומיות

בן-ישראל הייתה בין הראשונים שעסקו בארץ בנושא הלאומיות כתופעה היסטורית כללית. לפניה, פרסם פרופסור בנימין אקצין את ספרו לאומיות ומדינות, וגם פרופסור שמואל נח אייזנשטדט פרסם מחקרים סוציולוגיים רבים הכוללים את תופעת הלאומיות. חקר תולדות הציונות הוא נושא מרכזי בהיסטוריוגרפיה הישראלית אבל רק מעטים (למשל דוד ויטל, גדעון שמעוני, בן ישראל), יישמו לנושא זה גישה השוואתית בין הציונות ותנועות לאומיות אחרות.

כמו כן היא הציגה לראשונה בעברית את תולדות חקר הלאומיות שהפך במשך שמונים השנים האחרונות לדיסציפלינה עצמאית. במשך המאה ה-19 בה פרצה הלאומיות הפוליטית למרכז הזירה האירופית, נכתבו כתבים פילוסופיים רבים בעד ונגד הלאומיות, אבל המחקר השיטתי התחיל במאה העשרים בעקבות הסדרי השלום של 1919 שהכירו בלגיטימיות של התביעה להגדרה עצמית לאומית. חקר הלאומיות התפשט לדיסציפלינות שונות ביניהן, היסטוריה, פילוסופיה, מדע המדינה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, כלכלה, תקשורת ועוד. בן-ישראל הראתה שאפשר להבחין בשלבים בהתפתחות המחקר, ואפשר לציין גם המשכיות של ויכוחים בחלקם פוליטיים, בחלקם מוסריים, ובחלקם קשורים בהשקפות עולם. בתחילה ראו את הלאומיות כאידאולוגיה ואלה שכתבו עליה כמו הנס קון, עסקו בעיקר בתולדות הרעיון, ובטיפוסים שונים של לאומיות. בשלב השני מאמצע המאה העשרים ובהשפעת המלחמה, סלדו מן העיסוק באידאולוגיה של הלאומיות שקיבלה שם רע בגלל הנאציזם. החוקרים, רובם ממדעי החברה, ניסו בעיקר לבדוק באילו תנאים חברתיים, תקשורתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, נוצרת לאומיות. בשלב זה עלו גם התאוריות ששללו קיום ממשי, היסטורי, מן האומות ומן הלאומיות, וראו בהן תוצר של המצאות אנושיות, חלקן לספוק צרכים שיצרה הכלכלה, בעיקר התיעוש, וחלקן תוצר של אינטרסים, קפיטליסטים, צבאיים ואחרים. אבל לקראת סוף המאה העשרים כשנראה היה בעליל שהלאומיות קיימת ככוח ממשי המעורר פעילות פוליטית, התחזקה שוב ההכרה שהלאומיות היא תופעה היסטורית אמיתית, הנשענת על נטיות של בני אדם כיחידים וכקולקטיבים. כמו כן התחזקה הדעה שאי אפשר למצוא נוסחה אחת המסבירה את הופעתן ותפקודן של כל התנועות הלאומיות, אלא כל אחת תלויה בקונטקסט ההיסטורי שלה גם אם יש דפוסים חוזרים פה ושם.

גם שאלת הלאומיות והדת עברה שינויים לאחרונה. בעבר שררה דעה שהלאומיות היא תוצר של תהליכי חילון ואילו היום מתחזקת גישה הקושרת את הלאומיות בשורשים דתיים מסוגים שונים. תאוריה אחת גורסת שהלאומיות באירופה קשורה בהשפעת תרגומי התנ"ך, שלראשונה הפיצו בין עמי אירופה את המושג של אומה, שהיא ייחודית בלשונה, תרבותה, ארצה, ובייעוד המיוחד שלה. תאוריה זו קושרת את הופעת הלאומיות המודרנית עם מורשתו של עם ישראל המקראי בעולם הנוצרי. בימינו יש גם ביטוי שלילי לקשר הזה בטענה הנשמעת לפעמים כאילו בעולם המתנתק מלאומיות ובוחר בשתוף פעולה גלובלי, היהודים ובעיקר הישראלים, הם השומרים הקנאים של הפרטיקולריזם הלאומי. טענה זו מבליטה את ההיבט הפוליטי החזק בדיונים על הלאומיות בזמננו.

בן-ישראל הדגישה במחקריה את רב גוניותה של תופעת הלאומיות. היא טענה שאף אחת מן הנוסחאות התאורטיות אינה מתאימה לכלל תופעות הלאומיות. כהיסטוריונית היא הדגישה דווקא את הייחודיות של כל מקרה. למשל תאוריה הרואה את הלאומיות כתוצר של התיעוש, אינה מתאימה להתעוררות לאומית של איכרים למשל בספרד נגד נפוליון. או בקרב העם היהודי, שלא התקיים בו המצב של חברה אגררית ההופכת למתועשת וזקוקה ללשון משותפת של כוח העבודה, ולכן מתעוררת בה לאומיות. כמו כן תאוריה הרואה את הלאומיות כתוצר של תרגומי התנ"ך לשפות המדוברות באירופה, אינה מתאימה לתנועות הלאומיות בעולם שאינו נוצרי כמו למשל בקרב היפנים, הסינים, ההודים. תאוריה הקושרת התעוררות לאומית בהזנחה או ניצול כלכלי של פריפריות, כמו למשל בבריטניה לגבי הוולשים או האירים, אינה מתאימה למשל ללאומיות ההולנדית, אחת המוקדמות באירופה, שמרדה בספרד, לא בגלל סבל כלכלי, אלא להפך בגלל עושר שלא רצתה להתחלק בו עם ספרד. או למשל תאוריה של לאומיות הבונה אך ורק על לשון ותרבות אינה מתאימה למקרה האמריקני בו התפתחה לאומיות חזקה, תוך שמירת הלשון של השליט האימפריאליסטי שהודח. או תאוריה המבססת את הלאומיות על מוצא משותף כמרכיב העיקרי גם היא לא מתאימה לארצות הברית ולארצות אחרות המעורבות מבחינת המוצא. כמובן שאפשר למצוא דמיון רב ברטוריקות הלאומיות בהן נוקטות הנהגות לאומיות או רוחניות, בנאומים, בספרות, בשירה. ישנם מוטיבים חוזרים של זיכרונות גבורה, הקרבה, שדות קרב, נוף מולדת, נצחיות האומה, אך יש להבחין בין הרטוריקה ובין הדינמיקה ההיסטורית. המקרה הציוני בולט בדמיון שבין הרטוריקה הלאומית לזו שנקטו אומות אחרות, ולעומת זה, בהבדל העמוק בתנאים המוחשיים בהם צמחה הציונות. בעוד רוב התנועות האירופיות צמחו בקרב ריכוזים אתניים היושבים על אדמתם ומבקשים להשתחרר משלטון זר, הרי היהודים היו מפוזרים, ללא טריטוריה ממשית מתחת לרגליהם, מלבד הזיכרון של המולדת ההיסטורית אליה שאפו לחזור, ללא שפה יום יומית משותפת, ללא אחידות כל שהיא במצב הכלכלי, האזרחי, התרבותי, ואפילו האתני של התפוצות הרבות.

ישנם חוקרים בימינו שמדברים על שני סוגים של לאומיות. האחת היא לאומיות אזרחית טובה, שמדגישה במדינה את השוויון, משטר חוקתי, זכויות אזרח והשנייה היא לאומיות אתניות רעה, המדגישה את כוח המדינה ואת המוצא האתני של האזרחים. חוקרים רבים ובן-ישראל ביניהם טענו שאין במציאות הגשמה מלאה של לאומיות אזרחית מצד אחד ולאומיות אתנית מצד שני; אלא שבמדינות הלאום הקיימות המרכיבים האזרחיים והאתניים מופיעים ביחד, במידות שונות. דוגמה קלאסית לכך היא צרפת, שמתברכת בהיותה מדינה אזרחית בה כולם צרפתים שווי זכויות ואין בה הכרה במיעוטים. אבל דווקא צרפת, יותר ממדינות רבות אחרות כופה על כל אזרחיה את התרבות הצרפתית, ויוצרת תחושת אפליה אצל לא צרפתים כגון המוסלמים המבקשים לשמור על מסורתם למשל בעניין כיסוי הראש.

וכוח מרכזי נוסף בין חוקרי לאומיות הוא על התחלותיה של תופעת הלאומיות. האם זו המצאה מודרנית הקשורה בתנאים מודרניים בלבד, או שהלאומיות הפוליטית המודרנית, התפתחה במהלך ההיסטוריה מתוך קבוצות אתניות מוגדרות ומובחנות בתרבותן ובסמליהן, שהתקיימו גם בתקופה הטרום מודרנית, והוו בסיס לעליתן של אומות מודרניות עם שאיפות פוליטיות לשלטון עצמי, כפי שטוען למשל אנתוני סמית. בראש האסכולה המודרניסטית, הדמות הבולטת היא של אריק הובסבאום ששלל כל קשר בין הלאומיות המודרנית לבין הקבוצות שהיו קודם, קבוצות אתניות או לשוניות, או דתיות או תרבותיות. בהקשר זה יש לציין כי בן ישראל עמדה על כך שבין החוקרים שממעיטים בערכה או בממשותה של תופעת הלאומיות בולטים חוקרים יהודים שנדדו מארץ לארץ, החליפו זהויות, ועברו אקולטורציה נלהבת בעיקר לתרבויות אנגלו-סכסיות. יש קשר, גם אם הוא בלתי מודע בין גורלם האישי ובין התאוריות שפתחו נגד חשיבותה או אף קיומה של הלאומיות כתופעה היסטורית לגיטימית. לקבוצה זו שייכים גם הנס קון, אלי כדורי, קרל דויטש, ארנסט גלנר ועוד.

אירלנד

בן-ישראל הייתה בין הראשונים בארץ שחקרו את ההיסטוריה של הלאומיות האירית. אירלנד היא דוגמה קלאסית של לאומיות אנטי-קולוניאלית, ומשהגיעה לעצמאות הייתה לדגם אותו ניסו לחקות מחתרות לאומיות, כמו הלח"י (למשל שמו המחתרתי של יצחק שמיר היה מיכאל, על שם מייקל קולינס, אחד מלוחמי החירות האירים.), גם במטרות וגם בשיטות הלחימה של גרילה עירונית. במאמרה "התקוממות חג הפסחא אירלנד 1916" בדקה בן-ישראל את האסטרטגיה שאימצה המחתרת האירית בשלב זה, כשיצאה למרד שכישלונו היה מובטח, אבל כוונתו הייתה להביא בכוח ההקרבה העצמית של הלוחמים לתמורה עמוקה בדעת הקהל האירית ולהביאה להתלהבות כלל לאומית והערצה כמו דתית, ללוחמים שהוצאו להורג. המורדים ראו את קרבנם כדומה לקרבן של ישו. במאמרים אחדים השוותה בן ישראל את מקום הדת בלאומיות האירית ובציונות.

תולדות האוניברסיטה

במאמר על תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, מבוסס כולו על חומר ארכיוני (ארכיון האוניברסיטה, הארכיון הציוני, הארכיון המרכזי לתולדות עם ישראל, ארכיון העבודה ועוד), יוצאת בן-ישראל נגד הגרסה הרווחת, שהאוניברסיטה בתקופת המנדט הובלה על ידי קבוצת פרופסורים מקורבים לברית שלום בראשות נשיא האוניברסיטה מאגנס, והייתה מרוחקת מהמפעל הציוני. בן ישראל טענה שתדמית זאת שגויה ובמידה מסוימת הופצה מתוך מגמות אינטרסנטיות. היא הראתה שבאוניברסיטה התקיים מגוון רחב של דעות ופעילויות פוליטיות, וכל מפלגות היישוב היו מיוצגות בה. כמו כן, בן ישראל הציגה את התרומה המדעית והמעשית העצומה של האוניברסיטה להתפתחות הכלכלה, הרפואה, ההתיישבות, החקלאות והחינוך ביישוב היהודי בארץ ישראל ואת המעורבות הגדולה של האוניברסיטה בחיי היישוב. היא טענה, שגם מאגנס וקבוצת הפרופסורים של ברית שלום האמינו שהם משרתים את הציונות האמיתית, הרוחנית לפי אמונתם, ועל כל פנים השפעתם הפוליטית באוניברסיטה הייתה אפסית לעומת ההשפעה של המוסדות הנבחרים של היישוב שייצגו את הציונות הפוליטית.

רשימת פרסומים

ספרים

• English Historians on the French Revolution, Cambridge University Press, 1968. second edition: Cambridge University Press, 2004.

• בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 2004.

ספרים ערוכים

• Hedva Ben-Israel, A Goren, O. Handlin, M. Heyd, G. Mosse, M. Zimmermann (Eds.) Religion, Ideology and Nationalism, Jerusalem, Zalman Shazar Center, 1986.

מאמרים בעברית

• "זהות ועמדה בכתיבה היסטורית: הערות על חקר הלאומיות" בספר ע. אטקס ואחרים (עורכים), אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, מרכז שזר, 2015, עמ' 291–306.
• "ויצמן והאוניברסיטה העברית", בספר, ב"ז קדר (עורך), חיים ויצמן – המדען, המדינאי, ומדינאי המדע, ירושלים, האקדמיה הישראלית למדעים, 2015, עמ' 102–113.
• "שפוט מוסרי בחקר הלאומיות", בספר, א. לביא (עורך), לאומיות ומוסר. השיח הציוני והשאלה הערבית, ירושלים, הוצאת כרמל, 2014, עמ' 25–44.
• "מחוץ לקונצנזוס: י"ל מאגנס באוניברסיטה העברית בירושלים ובמדיניות הציונית", זמנים, סתיו 2014, מספר 128, 2014, עמ' 94–101.
• "רוב ומיעוט במדינת הלאום", זהויות, גיליון 3, 2013, עמ' 133–139.
• "כיצד נתפסה הציונות במחקר על לאומיות: תמונה חלקית", בספר של יוסי גולדשטיין (עורך), יוסף דעת: מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' יוסף שלמון לחג יובלו. באר שבע, 2010, עמ' 153–166.
• "חוזה וורסאי", בספר ש. אבינרי (עורך), מלחמה ושלום, ירושלים 2010, עמ' 195–212.
• "על הספר, גיא ביינר, Remembering the Year of the French, היסטוריה, מס. 24 ירושלים 2010, עמ' 75–80.
• "דת ולאומיות " בספר, בן רפאל, אבי בראלי ומאיר חזן (עורכים), היהודים בהווה: כינוס ופיזור. בהוקרה ליוסף גורני, ירושלים 2009, עמ' 3–12.
• "ריבונות ולאומיות", בספר א. רחום (עורך), חזרה לפוליטיקה. המדינה המודרנית לאומיות וריבונות, ירושלים, מכון זלמן שזר, 2009, עמ' 135–152.
• "פוליטיקה על הר הצופים בתקופת המנדט" בספר, ח. לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי, ירושלים, 2009, עמ' 3–86.
• "היהודים והלאומיות" בספר של נ. רוטנברג וא. שביד (עורכים), לאום מלאום. עיונים בשאלות של זהות לאומית, עם ולאומיות, ירושלים, מכון ון ליר, 2008, עמ' 47–55.
• "י"ל מגנס ו'ברית שלום', בספר ע. גורדון (עורך) ברית שלום והציונות הדו-לאומית: השאלה הערבית כשאלה יהודית ירושלים, 2008, עמ' 111–122.
• "תורת הרצל במבחן תורת המדינה על הספר הרצל של ש. אבינרי", כיוונים חדשים, 2008, עמ' 268–278.
• "אהבה חד צדדית, ישראל ואירלנד" זמנים 103, 2008, עמ' 113–118.
• "ארנולד טוינבי ופולמוסו עם הציונות" זמנים 91, 2005, עמ' 96–101.
• "התקוממות חג הפסחא אירלנד 1916", בספר, בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 2004, עמ' 199–222.
• "הסוציאליזם והלאומיות: המקרה של הלייבור הבריטי", בספר, בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 2004, עמ' 327–349.
• "הנס קוהן ממייסדי חקר הלאומיות", בספר, בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 2004, עמ' 361–388.
• "תרומתו של יהושע אריאלי לחקר הלאומיות", בספר, בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 2004, עמ' 413–426.
• "על טבעה של הלאומיות", בספר "בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות", אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 2004, עמ' 451–491.
• "האנטישמיות היום - שלב חדש באנטי-לאומיות " כיוונים חדשים, אפריל 2004, עמ' 69–74.
• "על ספרו של א. סמית, אומה בהיסטוריה" היסטוריה 12, יולי 2003, עמ' 93–104.
• "מקוסמופוליטיות לציונות במפנה המאה על ספרו של מיכאל סטניסלבסקי", כיוונים חדשים, אפריל 2003, עמ' 184–198.
• "ההיבטים הפוליטיים בחיי האוניברסיטה", תגובות ל ח. לבסקי, 'משמעות הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים ומקומה בחיי העיר בתקופת המנדט', בספר י. בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט. העשייה והמורשת, ירושלים, 2003, עמ' 358–362.
• "התנאים המצדיקים את קיום החברה", מפנה. במה לענייני חברה, מס' 40, 2003, עמ' 15.
• "יוסף שלמון על היהדות בין לאום ודת", ישראל כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל, אוניברסיטת תל אביב, סתיו 2003.
• "גדעון שמעוני על האידאולוגיה הציונית", עיונים בתקומת ישראל, כרך 12, המרכז למורשת בן-גוריון, 2002.
• "היהדות בין לאום ודת. ביקורת על י. שלמון, Religion and Zionism ישראל כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה .תל אביב, סתיו 2002. עמ' 189–196.
• "הציונות בראי חקר הלאומיות". בספר ד. יעקובי (עורך) מתנועה לאומית למדינה, ירושלים 2002, עמ' 20–23.
• "האידאולוגיה הציונית – מחקר מעודכן", על ספרו של ג. שמעוני, האידאולוגיה הציונית, בספר עיונים בתקומת ישראל, כרך 12, שדה בוקר 2002. עמ' 591–598.
• "הציונות והלאומיות באירופה – מבט השוואתי" מפנה. במה לענייני חברה, מס' 38, 2002, עמ' 8–12.
• "זהות לאומית של החוקר וחקר הלאומיות", אקדמיה, 11, 2002, עמ' 13–17.
• "הציונות והלאומיות האירופית" בספר א. שפירא ואחרים (עורכים), עידן הציונות, ירושלים, 2000, עמ' 19–36.
• "מהיסטוריה סיפורית לניתוחית ולאינטגרטיבית: הסכם מינכן כמשל" בספר ר. כהן וי. מאלי (עורכים), ספרות והיסטוריה, ירושלים, 1999, עמ' 191–206.
• "משלום למלחמה וממלחמה לשלום", זמנים 65, 1998. עמ' 61–77.
• "ציונות ולאומיות: הערות השוואתיות על הציונות", כיוונים כתב עת לציונות וליהדות, דצמבר 1996 עמ' 7–18.
• "שילוב מאלף של נתוח והיסטוריה" על הספר של ג. שמעוני The Zionist Ideology גשר כתב עת לעניינים יהודיים, חורף 1996, עמ' 90–92.
• "תאוריות על הלאומיות ומידת חלותן על הציונות" בספר של פ. גינוסר וא. בראלי (עורכים) ציונות: פולמוס בן זמננו, שדה בוקר 1996, עמ' 203–222.
• "חקר הלאומיות כפנומן היסטורי" בספר י. ריינהרץ ואחרים (עורכים), לאומיות ופוליטיקה יהודית: פרספקטיבות חדשות, ירושלים ובוסטון 1996, עמ' 57–80.
• "הנהגה לאומית ואופי לאומי", בספר ע. מלכין וז. צחור (עורכים), מנהיג והנהגה, מרכז שזר, 1992, עמ' 235–248.
• "הייעוד של האדם הלבן באימפריאליזם הבריטי", בספר של ש. אלמוג ומ. הד (עורכים), רעיון הבחירה בישראל ובעמים, מרכז שזר, 1991, עמ' 251–272.
• "תנועות לאומיות ומתנגדיהן: הארות השוואה", בספר ג. שמעוני וח. אבני (עורכים), הציונות ומתנגדיה בעם היהודי. ירושלים, הספרייה הציונית, 1990, עמ' 411–415.
• "הכנסייה הקתולית והתנועה הלאומית האירית", בספר י. גפני וג. מוצקין (עורכים), כהונה ומלוכה. יחסי דת ומדינה בישראל ובעמים, מרכז שזר, 1987, עמ' 255–267.
• "מטרות מצטלבות: התגובות הבריטיות להתנגדות האנטי-נאצית הגרמנית", בספר מ. צימרמן (עורך), ההתנגדות לנאציזם, ירושלים, האוניברסיטה העברית הוצאת מאגנס, 1986, עמ' 66–80.
• "הרולד לסקי", בספר א. שאלתיאל (עורך), יהודים בתנועות מהפכניות, ירושלים, הוצאת זלמן שזר, 1983, עמ' 161–180.
• "הזדהות לאומית בדורנו", סיכום הדיונים בבית הנשיא, ירושלים, 1983, עמ' 9–16.
• "מאתיים שנה של הגירה והתיישבות בדרום אפריקה", בספר א. שנאן (עורך), הגירה והתיישבות בישראל ובעמים, ירושלים, הוצאת זלמן שזר, 1982, עמ' 283–296.
• "צפון אירלנד – שורשי הסכסוך", סקירה חודשית, מס' 9, 1981, עמ' 16–27.
• "יעקוב טלמון – חקר ההיסטוריה כפתרון למצוקת הזמן", לזכרו של יעקוב טלמון, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 1981, עמ' 7–16.
• "גורמי מלחמת העולם השנייה – לא בצבעי שחור-לבן", דבר, 1975, 9 במאי.
• "עלייתה ושקיעתה של מדינה קטנה: צ'כוסלוואקיה בין ורסאי ומינכן", מולד, כרך ו', חוברת 32, 1974, עמ' 184–192.
• "המהפכה הצרפתית והתנועה הרומאנטית בהיסטוריוגרפיה", היסטוריונים ואסכולות היסטוריות, החברה ההיסטורית הישראלית, 1963, עמ' 144–155.
• "המהפכה הצרפתית והתנועה הרומאנטית בהיסטוריוגרפיה", עיון רבעון פילוסופי, כרך י"ג, חוברת ב', 1962, עמ' 91–100.

ערכים באנציקלופדיות

• מינכן, ועידת. בתוך האנציקלופדיה של השואה (כרך ג', עמ' 706–709).
• טלירן-פריגור. בתוך האנציקלופדיה העברית (כרך יח', עמ' 778–779).
• מהפיכה צרפתית, היסטוריוגרפיה. בתוך האנציקלופדיה העברית (כרך כב', עמ' 355–362).
• פוריטניות. בתוך האנציקלופדיה העברית (כרך כז', עמ' 899–901).

מאמרים בלועזית

• "Bi-nationalism versus Nationalism: the Case of Judah Magnes", Israel Studies, Vol. 23, No. 1, 2018, pp. 86-105
• “Leadership, National Character and Charisma” in V. Ibrahim and M. Wunsch (Eds.), Political Leadership, Nations and Charisma, Routledge, 2012, pp. 52-62.
• "The Nation-State: Durability Through Change", International Journal of Politics, Culture and Society, 24, 2011, pp. 65-74
• "The Malleability of Nationalism", in G. Yair & O. Gazit, Collective Identities, States and Globalization, Essays in Honour of S.N. Eisenstadt, Jerusalem, Hebrew University Magnes Press, 2010, pp. 63-74.
• "Talmon on Nationalism", History of European Ideas 34(2), 2008, pp. 189-196.
• "Debates with Toynbee: Herzog, Talmon, Friedman", in Israel Studies, spring 2006, pp. 79-90
• "Summing up" in B Kuehnel, (Ed.), Troubled Waters: Europe and its Relations with the United States and Israel, Jerusalem, 2003. pp. 93-104.
• "Zionism and European Nationalism: Comparative Aspects", in Israel Studies 8(1) 2003. pp. 91-104.
• Review of Zionism and the Fin de Siecle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky by M. Stanislawski in The Journal of Israeli History, 22(1) spring 2003, pp. 109-117.
• "Herzl's Leadership in a Comparative Perspective" in G. Shimoni and R. Wistrich (Eds.), Theodor Herzl Visionary of the Jewish State. Jerusalem, 1999, pp. 147-164.
• "Hallowed Land in the Theory and Practice of Modern Nationalism", in B.Z. Kedar and R.J.Z. Werblowsky (Eds.), Sacred Space, Shrine, City, Land. London, 1998. pp. 278-294.
• "From Ethnicity to Nationalism" in Contention, Vol. 5, No. 3, 1996. pp. 51-68.
• Maya Latynski (Ed.), Reappraising the Munich Pact: Continental Perspectives, Washington 1992. Reviewed in Slavic Review, Summer 1995, pp. 509-512.
• “Nationalism: Animal, Vegetable, Mineral or Cultural?”, The Australian Journal of Politics and History, Vol 40, Special Issue, 1994, pp. 134-143.
• “Nationalism in Historical Perspective”, Journal of International Affairs, Vol. 45, No. 2 (“Rethinking Nationalism and Sovereignty” issue), 1992, pp. 367-397.
• “Nationalism and National Liberation Movements”, Social History Society, Vol. 17, No. 1, 1992, pp. 5-6.
• “Irredentism: Nationalism Reexamined” in N. Chazan (Ed.), Irredentism and International Politics, Lynne Rienner, 1991, pp. 23-36.
• “Opposition to National Movements: Comparative Comments” in H. Avni and G. Shimoni (Eds.) Zionism and its Jewish Opponents. Jerusalem, Hassifria Hazionit, 1990, pp. 411-415.
• “Carlyle’s History of the French Revolution”, Nineteenth-Century Literature Criticism, Vol. 22, 1989, pp. 127-133.
• “Cross Purposes: British Reactions to the German Anti-Nazi Opposition”, Journal of Contemporary History, 20(3), 1985, pp. 423-438.
• “Im Widerstreit der Ziele: Die Britische Reaktion auf den deutschen Widerstand” in J. Schmaedeke und P. Steinbach (Eds.) Der Widerstand gegen den Nationalsozialismus, Munchen, 1984, pp. 732-750.
• “Contemporary Varieties of Jewish National Identity” in Study Circle on Diaspora Jewry in the Home of the President of Israel, Jerusalem, Institute of Contemporary Jewry, Hebrew University, 1982, pp. 9-16.
• “Judgement on Munich”, The Jerusalem Post Weekly, 5 Oct 1973.
• With J.L Talmon, “Brutal Campaign of Mass Extermination”, Sunday Standard (Bombay), 9 April 1961.
• “William Smyth, Historian of the French Revolution”, Journal of the History of Ideas 2(4), 1960, pp. 571-585.
• “Carlyle and the French Revolution”, The Historical Journal, 1958, pp. 115-135.
• “Romantic View of History”, The Jerusalem Post, 3 Aug. 1956.

לקריאה נוספת

• שלמה אהרונסון, "[hhttps://web.archive.org/web/20130929211047/ttp://www.katharsis.co.il/images/magazine/Katharsis5Aharonson.pdf מחקר מעמיק על לאומיות וציונות: על ספרה של חדוה בן ישראל, בשם האומה]", קתרסיס 5 (2007), עמ' 128–139.

קישורים חיצוניים

• חדוה בן-ישראל, אהבה חד-צדדית: ישראל ואירלנד, ביקורת על ספרה של שולמית אליאש, The Harp and the Shield of David: Ireland, Zionism and the State of Israel, זמנים 103, אוגוסט 2008
• חדוה בן ישראל, האנטישמיות היום - שלב חדש באנטי–לאומיות, כיוונים חדשים
• חדוה בן ישראל, דף שער בספרייה הלאומית