חג העומר

חג העומר
	חג העומר בגבעת חיים איחוד, שנה לא ידועה
סוג	תרבות יהודית חילונית

חג העומר הוא טקס חילוני המבוסס על מנהג מנחת העומר שהתקיים בבית המקדש, ומסמל את היום הראשון לספירת העומר. במהלך טקס יוצאים חברי הקיבוץ אל השדה, וחבריו מופיעים בשירה ובמחול, בלבוש לבן מסורתי. לאחר מכן, הגברים בחולצות לבנות, קוצרים בחרמשים את הדגן, והנשים קושרות אותו לאלומות.

המנהג חודש בשנות ה-30 של המאה העשרים, בקיבוצים בית אלפא ועין חרוד ובהמשך בקיבוץ רמת יוחנן. המנהג מתרחש בחג הפסח, למחרת ליל הסדר הקיבוצי. הוא מצוין ברמת יוחנן ברציפות החל מ-1946, וכן גם בקיבוצים אחרים.^[1]

היסטוריה

בשנות ה-30 נחוג חג העומר בקיבוץ עין חרוד כציון למנהג העתיק.^[2] מי שיצרה את המסכת בעין חרוד הייתה רבקה שטורמן.

את המסכת ברמת יוחנן יצרו יחד המלחין מתתיהו שלם והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין.^[3]^[4]

ב-1931 הם יצרו את מסכת החג הראשונה, "חג הגז", עבור חבורת רועי הצאן של קיבוץ בית אלפא. ב-1940, בעקבות הפילוג בין אנשי השומר הצעיר לאנשי מפא"י, שקדם בעשור לפילוג בקיבוצים, עברו השניים עם משפחותיהם לקיבוץ רמת יוחנן.^[5]^[6]

החל מתחילת שנות ה-40, עם הגיעו לרמת יוחנן, הקדיש שלם את מרבית זמנו לחידוש חגים ומועדים בישראל.^[7]^[2]

ב-1946 יצר והפיק מתיתיהו שלם, עם כוריאוגרפיה של לאה ברגנשטיין, את חג העומר הראשון ברמת יוחנן. הייתה זו חגיגה קהילתית של חברי הקיבוץ, אשר כללה כ-200 איש, וחידשה מסורת יהודית מהתורה אחרי שבוטלה בגלות, בהיעדר בית מקדש וחיים חקלאיים בארץ. מאז ועד היום, מתקיים חג העומר ברמת יוחנן מדי שנה.^[7]

המסכת נשענת על קציר העומר המתואר במשנה מסכת מנחות פרק י ומציינת את תחילת ספירת העומר.^[8] שלם, שהיה בקי במקורות ישראל ובמסורות חז"ל, הוסיף לטקס פסוקים מן התורה ופרקי משנה, העוסקים בחקלאות ובקציר.^[6] בנוסף לפרקי ההקראה שלם הלחין שירים מיוחדים לטקס, שהידוע בהם הוא 'הֵן יְרוּנָן', שהפך לריקוד עם כוריאוגרפיה של ברגשטיין:

הֵן יְרֻנָּן, יְרוֹעַע וְיֵעוֹר
הֵן תִּפְרַח, תִּפְרֶה וְתִפְרֹץ מְדִינַת יִשְׂרָאֵל
עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל!

השיר מבוסס על היפוך פסוק החורבן בישעיהו, טז 6, "וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי".^[6]

בין הריקודים המרכיבים את הטקס ישנם הריקודים "עוזי וזמרת יה" (1942), "לבשו עוז" (1942), "שיבולת בשדה" (1945) ו"הן ירונן" (1948), אשר הפכו מאז לנכסי צאן ברזל של המחול העממי הארצישראלי.^[5]^[2]

בעשורים הראשונים של המדינה הטקס שודר ברדיו ובטלוויזיה והפך מודל לחיקוי בקיבוצים רבים.^[8] בהתבסס על הטקס שיצרו שלם וברגשטיין, הטקס מתקיים, בין השאר, בקיבוצים: עין חרוד מאוחד, לוחמי הגטאות בארי, גבעת חיים מאוחד, רמת הכובש, עין השופט, נגבה, גת, רביבים, בית השיטה, גשר, עברון, חולתה, בית העמק, דגניה ב', צובה, בית העמק, אילון. בשנות ה-60 נחגג החג באיילת השחר.^[9]

מהלך הטקס

למחרת ליל הסדר הקיבוצי יוצאים חברי הקיבוץ אל חלקה בשדה תבואה, שהוכנה מראש. הקהל צופה בלהקה מקומית, המעלה מופע במלל ומחול, מלווה במקהלה וכלי נגינה. חברי הלהקה מופיעים בלבוש מסורתי מיוחד, המדמה את הלבוש הכפרי החגיגי בתקופת המקרא: הגברים בחולצות לבנות, אוחזים חרמשים בידיהם והנשים לבושות כמחוללות בשמלות לבנות. הטקס מתחיל במסכת ובה פרקי קריאה, שירת מקהלה וריקודים המבטאים את שמחתם של תושבי הקיבוץ על מתנת היבול.^[3]^[8]^[10] בתום המסכת הגברים קוצרים בחרמשים את הדגן שבשדה והנשים מאלמות אותו לאלומות, ומניפות אותן אל על.^[6]