לדלג לתוכן

סוציאליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חברתנות)
הדגל אדום הוא סמל הסוציאליזם מזה מאות שנים

סוֹצְיָאלִיזְם (בעברית: חֶבְרָתָנוּת[1]) הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות כלכלית, פוליטית ופילוסופית, שמאופיינות בתמיכה בבעלות ציבורית על אמצעי ייצור וניהול עצמי של העובדים. הבעלות המשותפת יכולה להיות במסגרת מדינית, דבר שייקרא "סוציאליזם מדיני", או במסגרת עממית, מה שייקרא "סוציאליזם חירותני".[2]

התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון ולאחר העברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.

קיים מספר רב של זרמים שונים שמכונים "סוציאליסטים" על ידי תומכיהם או אחרים. מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעיתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70 של המאה ה-20), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ראו סוציאליזם שוק[3]). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים זרמים נוספים, כמו מודל הקיבוץ והמודל הנורדי.

זרמים בסוציאליזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוציאליזם הוא שם כללי לתנועות שמטרתן היא העקרונות לעיל (בניית מערכות כלכליות וחברתיות המאופיינות בבעלות חברתית ופיקוח דמוקרטי על אמצעי הייצור). תחת שם זה ניתן למצוא תנועות רבות, שמציעות דרכים שונות ליישום המטרה, ולעיתים מציבות מטרה שונה במקצת.

פרשנויות מוקדמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "סוציאליזם" נטבע בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, והתייחס אז למשמעות פילוסופית או מוסרית יותר מאשר השקפה פוליטית כלשהי. התאולוג השוודי אלכסנדר וינט, למשל, טען שהוא הראשון שהשתמש במונח, והגדירו בפשטות כ"ההפך מאינדיבידואליזם".

מספר התנועות והגישות המשתייכות לסוציאליזם גדול, אך ניתן להבחין בארבע גישות מרכזיות, מבחינת הפופולריות שלהן:

  • קומוניזם – תנועה הדוגלת בביטול כליל של הרכוש הפרטי למען בעלות ציבורית ולמען מילוי צרכיו של האדם ללא קשר לתרומתו הכלכלית, והיא מאמצת את התאוריה של קרל מרקס. על פי גישה זו מעמד הפועלים יעלה לשלטון באמצעות מהפכה, ואז יקים דיקטטורה של הפרולטריון שתבטל את המשטר הקפיטליסטי ותקים חברה סוציאליסטית כשלב ביניים. דיקטטורת הפרולטריון תהיה רק שלב מעבר, אשר יתפתח אט-אט לעבר מיסוד חברה קומוניסטית אמיתית, על ידי הרגלה הדרגתית של ההמון לפרקסיס חופשי.
  • סוציאליזם דמוקרטי – בניגוד לקומוניזם, גישה זו מגדירה את הסוציאליזם כאידיאל האולטימטיבי, ולא כשלב ביניים בדרך לקומוניזם. היא כוללת גם את רעיונות הדמוקרטיה, הפלורליזם וזכויות המיעוטים, ואינה מגדירה את עצמה כדיקטטורה של הרוב. למרות זאת, חלק מהמפלגות הדמו-סוציאליסטיות התמזגו או רצות במשותף עם המפלגה הקומוניסטית (לדוגמה החזית השמאלית של צרפת). הדמו-סוציאליסטים תומכים בכלכלת שוק חופשית, ובמתן שירותים של בריאות, חינוך, דיור ותחבורה ציבוריים על ידי המדינה.
  • סוציאליזם של קאתדרות – שם את הדגש על שלושה מרכיבים: איגודי עובדים, ביטוח עובדים, תחיקת עבודה. היה נפוץ במרכז אירופה בתחילת המאה ה-20. בגרמניה היה זה הפרופסור והכלכלן לויו ברנטאנו (אנ') שביטא באופן בהיר תפיסה זו, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על הסוציאליזם המרקסיסטי, וקובע כי יחסי הייצור המוכרים על פעריהם הכלכליים, יתמידו גם בעתיד.[4] ברבות השנים הפך "סוציאליזם של קאתדרות" לביטוי גנאי וזלזול.
  • סוציאל-דמוקרטיה – גישה הדוגלת בשימוש באמצעים דמוקרטיים לרפורמות חברתיות. בעבר סוציאל-דמוקרטיה היה כינוי גם למפלגות סוציאליסטיות. הסוציאל-דמוקרטיה דוגלת בעיקר בחיפוש דרכים לשילוב בין שוק חופשי לבין הבטחת קיום מערכת רווחה מפותחת, והיא קרובה ברוחה למדינת הרווחה. בתוך הסוציאל-דמוקרטיה יש מספר זרמים. אחדים דוגלים בבעלות ציבורית מלאה או חלקית על חלק מהמשאבים הטבעיים והשירותים החיוניים לאזרח, אחרים מחפשים בעיקר איך לרסן את הקפיטליזם ולהבטיח את קיומה של מדינת הרווחה.
  • אנרכיזם[5] – גישה המתנגדת לשימוש במנגנון המדיני כדרך להשגת סוציאליזם, ושמה לה למטרה מאבק עממי בקפיטליזם ובמוסדות המדינה. באנרכיזם זרמים רבים כגון אנרכו-קומוניזם, אנרכו-סינדיקליזם ואנרכו-פרימיטיביזם. בין הזרמים יש חפיפה חלקית וסתירות חלקיות.

רקע פילוסופי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנחה העומדת בבסיס הסוציאליזם היא כי האדם הוא יצור חברתי שטבעו להתקיים ולחיות בצורה שיתופית. הסיבה לכך שקיימים מקרים כה רבים של התנהגות הנראית כמוכיחה את ההפך, טמונה לטענת ההוגים הסוציאליסטים במוסדות החברתיים הקיימים בחברה הקפיטליסטית. הניצול הכלכלי המובנה בשיטה גורם, לטענת הסוציאליזם, לניכור (על פי הטרמינולוגיה של קרל מרקס) של האדם מתוצרי עבודתו, וכתוצאה מכך לניכור מהמשפחה, מהקהילה ולמעשה מהחברה כולה. ניכור זה גורם לאדם להיות עצלן, א-סוציאלי ושאר "תחלואים" שעליהם מצביעים מתנגדי הקפיטליזם ככשל שיגרום לכישלונו.

ערך מורחב – היסטוריה של הסוציאליזם

את המונח עצמו החדיר ככל הנראה הסוציאליסט הרפובליקני הצרפתי פייר לרו במאמר שבו הוא ערך הנגדה בין סוציאליזם ובין אינדיבידואליזם. נראה כי המונח היה קיים קודם באיטליה והגיע דרך גולים איטלקים, אולם לא ברור עדיין עד כמה לרו שינה את משמעות המונח. לפי תפיסתו של לרו, אינדיבידואליזם הוא התנערות של האדם ממחויבויות חברתיות כלפי האחר למען הנאות אישיות, בעוד סוציאליזם הוא התגייסות למען הזולת. זרם סוציאליסטי אחר ברשות אישים כגון פורייה וקאבט דגל בהקמת קומונות משותפות שבהן תבוטל החלוקה המעמדית וכל האנשים יעבדו יחד למחייתם ויתחלקו בתפוקתם עם יתר בני הקהילה מתוך מחויבות הדדית.

סוג אחר של סוציאליזם מוקדם התפתח בקרב תלמידי הפילוסוף הצרפתי סן-סימון, שהקימו מסגרות חיים שיתופיות ברמה קיצונית, עד כדי כך שהיו לבושים בצורה כזאת שיכלו להוריד בגדים רק בעזרת הזולת. הסנט-סימוניסטים האמינו בחיים משותפים אולם גם בכלכלה מתוכננת, במיוחד בגרסה המאוחרת יותר שלהם בניהול של אנפטין. סוציאליזם מסוג אחר היה זה של פרודון. פרודון הוא זה שכבר ב-1838 טבע את הסיסמה "הרכוש הוא הונאה". אולם בהמשך הטיף לכלכלה המבוססת לא על תכנון כי אם על עבודה עצמית וקואפרטיבים של עובדים.

בין חברי הקבוצות הללו היו חילוקי דעות מהותיים, בעיקר לגבי היחס למשטר המלוכני. חלקם, כגון פרודון ולרו, היו רפובליקנים פעילים, שהאמינו גם בהרחבת זכות הבחירה וביטול המלוכה. אחרים תמכו במשטר המלוכני המתון יחסית.

לצד הוגי הדעות הללו קמו גם שורה של אנשי רפורמה שניסו לשפר את גורלם של העובדים שנפגעו מהמהפכה התעשייתית. החברה באירופה לאחר המהפכה התעשייתית הייתה מאופיינת במצוקה של מעמד הפועלים. מעמד הפועלים היה רוב החברה באירופה המערבית והמרכזית. הפועלים הועסקו על ידי הבורגנות ושרידי האצולה בתנאים שנחשבו לבלתי נסבלים ולתנאי ניצול. על רקע זה של ניצול פועלים וכתגובה לו קמה תנועת הסוציאליזם, שברובה שויכה לסוציאליזם הלא-אלים, שבא לידי ביטוי בהתאגדויות מקצועיות וכמפלגות סוציאליסטיות. ידוע תעשיין הטקסטיל רוברט אוון, שבנה בית ספר לילדי פועלים, גרם לפועלים להשכיל ושילם להם שכר גבוה יותר.

ארגוני פועלים (איגודי עובדים) קמו על מנת להילחם למען זכויות הפועל, כשנשקם העיקרי מבחינה היסטורית היה נשק השביתה, והשיגו מספר הישגים משמעותיים. קשרים שנוצרו בין איגודי עובדים ומפלגות פוליטיות, שהתחייבו לייצג את האינטרסים של הפועלים הביאו להקמת התנועות הסוציאליסטיות.

ב-1848 נכתב "המניפסט הקומוניסטי" על ידי קרל מרקס וידידו פרידריך אנגלס, מסמך שחשיבותו רבה בעיצוב הסוציאליזם. במניפסט מוצג ניתוח היחסים בין המעמדות – שלטון הבורגנות המנצלת את הפרולטריון. מרקס כתב מתוך ביקורת על סוציאליסטים צרפתים כגון פורייה, פרודון ובושז ששמו דגש על התארגנות וולונטריות ורפורמות פוליטיות תוך אמונה בהתפתחות הטבעית של האדם. מרקס מתח ביקורת על הסוציאליסטים שקדמו לו וטען כי מדובר בעצם בסוציאליזם אוטופי, חסר סיכוי להצלחה.

מרקס טען שכדי לממש את עקרונות הסוציאליזם ולהביא לחברה על-מעמדית יש להיאבק נגד הבורגנות, לאחר שזו דחקה את המעמדות הפאודלייםאצולה, הכמורה וכו'), במטרה ליצור שיטה כלכלית-מדינית חדשה, שבה לא ייתכן ניצול בני האדם. הוא האמין כי ההיסטוריה היא התפתחות של מלחמת מעמדות, וכי מעמדו הכלכלי של האדם קובע במידה רבה את תפיסתו הפוליטית והחברתית. לדעתו רק אנשים נדירים יכולים להשתחרר מהמגבלות שכפה עליהם מוצאם. מרקס קרא למהפכה נגד המעמדות השליטים, והתנגד לניסיונות לתת לפועלים זכויות מעטות נוספות, בטענה שזכויות אלו יספקו את העובדים וימנעו מהפכה אמיתית.[6]

לסוציאליזם קמו מתנגדים רבים מעולם הכלכלה (כגון פרידריך האייק, מילטון פרידמן) והפילוסופיה (כגון איין ראנד, ליאו שטראוס).

ניתן לחלק את הביקורת לשלושה היבטים עיקריים: פוליטי, כלכלי ומוסרי.

רובד פוליטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריכוז הסמכות והכסף בידי הממשלה יביא לשלילת החירות הפוליטית, כיוון שהממשלה לא תרשה פעילות חתרנית תחתיה. לדוגמה, ממשלה סוציאליסטית לא תאפשר לשדר ברדיו (שנמצא בבעלותה) שידורים שתומכים בקפיטליזם, ולא תממן קמפיינים קפיטליסטיים. לעומת זאת במדינה קפיטליסטית הרדיו נמצא בידיים פרטיות ויפרסם מה שירצה בהתאם לצורכי השוק.[7]

רובד כלכלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבסיס הרעיון הסוציאליסטי, אדם עובד עבור רווחת הכלל ולא רק עבור עצמו (עובד עבור הטבה לכלל והכלל דואג לו חזרה), אך לשיטת המתנגדים לרעיון הסוציאליסטי, האדם לא ישקיע מאמצים אם לא יתוגמל בהתאם לתרומתו בפועל. למרות זאת, ברוב המדינות המנהלות כלכלה המבוססת על גרסת הסוציאל-דמוקרטיה, קיים מנגנון מוסכם מבחינה חברתית ופוליטית לחלוקה מסוימת של העושר בדמות מס הכנסה פרוגרסיבי.

איין ראנד התייחסה לכך בספרה "מרד הנפילים", כשכינתה ממשלות שהלאימו נכסים בשם "בוזזים". ספרה רואה את היצירתיות האישית של הפרט כעמוד התווך של החברה, וממחיש כיצד כוחה של החברה ושגשוגה נובעים בזכות פרטים בעלי יכולת וכוח יצירתי, וכי חברה שפרטים אלה ינטשו אותה – תיחלש, תשקע ואף תתמוטט לחלוטין.

רובד מוסרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים רואים במאפיינים סוציאליסטיים כגון הלאמה ולקיחת סמכויות בידי המדינה ככפייה וכעוול מוסרי. לשיטתם, משמעות הסוציאליזם אינה עזרה לאחר, אלא כפייה על הפרטים להתנהג כפי שנראה לשלטון – מתוך הנחה (לא מבוססת) שלשלטון יש סמכות מוסרית לקבוע בשביל הפרט במה יושקע כספו. במדינה קפיטליסטית אין כל איסור על מתן עזרה או שירותים ביוזמה פרטית ומרצון. בניגוד לכך, במדינה סוציאליסטית המימון לתחומים הרבים שהממשלה אחראית עליהם הוא חובה. לפי הכלכלן וולטר ויליאמס, לקיחת כסף מאדם אחד בניגוד לרצונו במטרה לסייע לאדם אחר – זוהי גנבה (כלומר מעשה לא מוסרי), בין אם הדבר מתבצע על ידי שני אנשים או מאה אנשים או מיליוני אנשים (באמצעות נציגיהם בבית המחוקקים).[8]

ניסיון אמפירי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות סוציאל-דמוקרטיות (למשל נורווגיה, שוודיה, דנמרק, פינלנד וצרפת) הצליחו לצמצם את אי השוויון ולשמור על כלכלה מתפתחת. עם זאת, יש הטוענים שמדינות אלה נוטות לקפיטליזם יותר מאשר לסוציאליזם (למשל, בן שפירו, וראש ממשלת דנמרק לשעבר, לארס לקה ראסמוסן).[9]

פערי ההכנסות במדינות סוציאל-דמוקרטיות קטנים בהרבה מהמדינות הקפיטליסטיות יותר (26.6 נקודות במדינות סוציאל-דמוקרטיות לעומת 41.08 במדינות הקפיטליסטיות יותר).

התנועה הקואופרטיבית בעולם דוגלת באימוץ צורת הבעלות הציבורית של העובדים על מפעלים וחברות (זוהי אחת מצורות הבעלות בכלכלה סוציאליסטית). תנועה זו נחשבת לתנועה מוצלחת מאוד ברחבי העולם. כיום, כמיליארד בני אדם חברים בקואופרטיבים לעומת 268 מיליון ב-1971. הדוגמה המוצלחת ביותר למפעל שהפירמות שלו בבעלות העובדים הוא התאגיד הקואופרטיבי מונדרגון בחבל הבסקים בספרד. בקואופרטיב זה פערי ההכנסות נמוכים בהרבה מבפירמות קפיטליסטיות מקבילות, השכר המינימלי בקואופרטיב גבוה ב-13% מהשכר הממוצע בספרד (32,000 דולר בשנה, קרוב ל-2,700 דולר בחודש) כאשר רוב העובדים בספרד משתכרים מתחת להכנסה זו, וישנה דאגה רבה לרווחתם של העובדים.[10]

לעומת זאת, המשטרים הסוציאליסטיים שאינם סוציאל-דמוקרטיים הובילו לתוצאות שליליות ואף קטסטרופליות, הן במישור ההומני והן במישור הכלכלי. השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, סין תחת שלטון מאו, וקוריאה הצפונית – הביאו שלושתם למוות המוני, אם ברעב ואם ברצח עם למטרת חיסול התנגדות למשטר. בנוסף, במדינות שעברו לשלטון סוציאליסטי שאינו סוציאל-דמוקרטי, דוגמת ונצואלה תחת שלטון צ'אווס ומדורו, התדרדרה הכלכלה לשפל חסר תקדים והשלטון החל בפעולות דיכוי אלימות.

בכלכלות קפיטליסטיות הצמיחה הממוצעת בתוצר המקומי הגולמי גבוהה יותר.[11] כך, לדוגמה, נתוני הבנק העולמי[12] מגלים כי במדינות הפחות קפיטליסטיות (מדינות עם חופש כלכלי מועט) ישנו קיטון בתוצר, לעומת גידול במדינות היותר קפיטליסטיות.[13]

מתאם דומה קיים גם בין מידת הקפיטליסטיות של מדינה ובין נתונים כלכליים וחברתיים אחרים. יש מתאם מובהק בין מידת הקפיטליזם של מדינה ובין תוחלת החיים בה;[14] גובה ההכנסה של עשרת האחוזים העניים ביותר במדינה, רמת האוריינות, תמותת תינוקות (מתאם הפוך), העסקת ילדים (מתאם הפוך), גישה למקורות מים באיכות סבירה, שחיתות (מתאם הפוך), כלכלה שחורה (מתאם הפוך), ומדד הפיתוח האנושי של האומות המאוחדות.[15]

סוציאליזם במאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-21, בהרבה ממדינות מערב אירופה הגבולות בין נטייה לסוציאליזם לבין נטייה לקפיטליזם מיטשטשים וכבר לא ניתן לעשות חלוקה דיכוטומית בין מדינות.

דוגמה לטשטוש הגבולות נמצאת במדד החופש הכלכלי (אנ'), המנתח את החופש הכלכלי ב-12 מדדים. בין המדדים השונים ניתן למצוא את מידת ההגנה על הרכוש הפרטי, הסיכון להפקעת והלאמת רכוש, נטל המס המוטל על יחידים וחברות, ניתוח הקלות בפתיחת עסק פרטי, קשיחות בחוקי העבודה, וסחר חליפין חופשי. במדד זה (בשנת 2018), שוודיה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה ציון של 76.3, ואילו ארצות הברית, הקפיטליסטית, קיבלה ציון של 75.7 (אנ').

ספר: סוציאליזם
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מילון סוציולוגיה (תשע"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ Upton Sinclair's: A Monthly Magazine: for Social Justice, by Peaceful Means If Possible. Socialism, you see, is a bird with two wings. The definition is 'social ownership and democratic control of the instruments and means of production'
  3. ^ "Market socialism," Dictionary of the Social Sciences. Craig Calhoun, ed. Oxford University Press 2002; and "Market socialism" The Concise Oxford Dictionary of Politics. Ed. Iain McLean and Alistair McMillan. Oxford University Press, 2003. See also Joseph Stiglitz, "Whither Socialism?" Cambridge, MA: MIT Press, 1995 for a recent analysis of the market socialism model of mid-20th century economists Oskar R. Lange, Abba P. Lerner, and Fred M. Taylor
  4. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב, מחברות לספרות, 1968 עמ' 294
  5. ^ מרבית הפלגים האנרכיסטים רואים עצמם כסוציאליסטים או כתפיסות המשתיכות לשמאל הפוליטי-חברתי אולם קימות תאוריות אנרכיסטיות כמו אנרכו-קפיטליזם שאינן מזוהות ככאלו.
  6. ^ סוציאליזם, אבנר דה שליט
  7. ^ מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות, פרק ראשון.
  8. ^ גידי גולן, סוציאליזם היא לא רק אידיאולוגיה כושלת, היא גם לא מוסרית, באתר מידה, ‏2019-02-14
  9. ^ מדלן גרנט, Scandinavia is no socialist Valhalla, באתר "Capx",‏ 28 ביוני 2017
  10. ^ A Manufacturer of Equality, Too Much, ‏2015-06-01 (באנגלית)
  11. ^ Miles, MA, EJ Feulner, and OGMary Anastasia. 2005 Index of Economic Freedom. The Heritage Foundation and The Wall Street Journal (2005), p. 21; Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23; Kane, T, KR Holmes, and MA O'Grady. Index of Economic Freedom. The Link Between Economic Opportunity and Prosperity. Washington, DC: Heritage Foundation (2007)
  12. ^ Documents & Reports – All Documents | The World Bank (הקישור אינו פעיל, 21.2.2019)
  13. ^ Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 22
  14. ^ Miles, MA, EJ Feulner, and OGMary Anastasia. 2005 Index of Economic Freedom. The Heritage Foundation and The Wall Street Journal (2005), p. 22; Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23
  15. ^ Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23-27