ז'לונה גורה
| |||
 | |||
| מדינה |
 פולין | ||
|---|---|---|---|
| פרובינציה |
 לובוש | ||
| ראש העיר | Janusz Kubicki | ||
| תאריך ייסוד | המאה ה-13 | ||
| שטח | 278.32 קמ"ר | ||
| גובה | 71 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 140,002 (31 במרץ 2021) | ||
| קואורדינטות | 51°56′23″N 15°30′18″E / 51.939722222222°N 15.505°E | ||
| אזור זמן | UTC+1 | ||
| http://www.zielona-gora.pl/ | |||
  | |||
ז'לונה גורה (בפולנית: Zielona Góra, [ʑeˈlɔna ˈɡura] ⓘⒾ; בגרמנית: Grünberg in Schlesien, גרינברג השלזית) היא העיר הגדולה ביותר בפרובינציית לובוש במערב פולין. ז'לונה גורה משמשת אחת משתי ערי הבירה של פרובינציית לובוש, לצד גוז'וב ויילקופולסקי.
בין השנים 1950–1998 הייתה העיר בירת ווייוודת ז'לונה גורה, ומאז הקמת פרובינציית לובוש, משתייכת העיר מבחינה מנהלית אליה.
נכון לסוף יוני 2016 התגוררו בעיר קרוב ל-140,000 תושבים.
מועדון הכדורסל של העיר משתתף בליגת העל הפולנית ובליגת האלופות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחנה ריכוז בתקופת מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחנה הריכוז גרינברג (Grünberg) הוקם בז'לונה גורה בפברואר 1942. היה זה מחנה לעובדות כפייה יהודיות שהועסקו במפעל הטקסטיל במקום – DWM . רוב הנשים היו צעירות, בגילאי 15 עד 30, שהגיעו למחנה מאזור זגלמביה שבפולין. הן עבדו במשמרות בנות 12-14 שעות במפעל. ב-1 ביולי 1944 הפך המחנה ממחנה לעבודת כפייה של ארגון שמלט למחנה עבודה לנשים תחת הנהלת גרוס-רוזן והתנאים במקום הורעו. אחד הביטויים לשינוי הייתה הסלקציה בעירום שהיה על האסירות לעבור לפני אנשי האס-אס שקבעו אם הן כשירות לעבודה. מי שלא נמצאה כשירה שולחה לאושוויץ. הבריאות קיבלו דיסקיות עם מספר האסיר שלהן אותן ענדו על צווארן. בסוף נובמבר 1944 שהו בגרינברג 971 אסירות יהודיות.
למחנה הגיעו אסירות שיצאו בצעדת מוות ממחנה שלזירזה (Schlesiersee). עם התקרבות הצבא האדום לאזור התקבלה פקודה לפינוי המחנה. אוכלוסיית האסירות בגרינברג מנתה באותה עת כ-1,800 נשים, בכללן אלו שהגיעו מאזור שלזירזה. ב-29 בינואר 1945, יום אחד בלבד לאחר שהגיעו משלזירזה, חולקו האסירות בגרינברג לשתי קבוצות. קבוצה אחת ובה כ-1,100 נשים פונתה לכיוון דכאו והגיעה להלמברכטס (Helmbrechts). חצי מהנשים בקבוצה הזו היו אסירות גרינברג ונשים שהגיעו ממחנה נוי-פורוורק. קבוצה שנייה פונתה לכיוון ברגן-בלזן. קבוצה זו הורכבה מהמחצית השנייה של אסירות גרינברג והקבוצה שהגיעה ממחנה בניש-פורוורק. קבוצה זו הוצעדה ברגל עד יוטבורג (Juteborg) ומשם המשיכה ברכבת לברגן-בלזן. המסע לברגן-בלזן, דרך יוטבורג, מרחק של יותר מ-400 ק"מ, ארך כחודש. לאורך הדרך מתו או הוצאו להורג נשים רבות, מספרן אינו ידוע.[1]
הגעת הצבא האדום בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא תרגמת.ב-11 בפברואר 1945 קיבלו שלטונות זילונה גורה, אז גרונברג, דיווח על הרוסים בסביבת נובה סול. חיילי וורמאכט ואזרחים המארגנים את ההגנה בערים היו בסכנת ניתוק מדרום-מערב. במצב זה נקטע הכנותיו של זילונה גורה להגנה על ידי חיילים סדירים. באותו היום ועידת יאלטה הסתיימה. לא היה ידוע בדיוק מה יקרה לזילונה גורה. הרוסים התייחסו לאזורים אלה כאל גרמנים. ב-12 בפברואר המשרדים החשובים ביותר והוועדות הניהוליות של ארגונים גדולים יותר פונו מאחורי Nysa Łużycka. ב-13 בפברואר תושבים אחרים עודדו על ידי מגפונים לעזוב את העיר. הרכבת האחרונה יצאה בערב. אחד הטרנספורציות שנשלחו בעבר בדרזדן הותקף על ידי התקפה אווירית אנגלית ולדברי חלקם, כ- 900 איש מזילונה גורה נהרגו בתחנת הרכבת שם.
ב-14 בפברואר תומכיו של היטלר דחקו בנוער של הנוער ההיטלרי להגן על עצמם. מוקדם יותר, הזונדרקומנדו Sonderkomando, שהחל לפוצץ חפצים אסטרטגיים ולשתק מכשירים טכניים שונים, כולל תחנות כוח, עבודות גז ומפעלי מים. המגנים בגבעת ברניבורסקי הציבו שני מקלעים. עם זאת, לאחר שנודע להם על איום ישיר מצד נובה סול, הם נסוגו למרכז העיר. מנגד, תומכי פיטורים מהירים, בהם העובד אלפרד קונצל, פרידריך ברוקס הנאצי, וקארל לאובה הקומוניסטי, הקימו ועדת כניעה. הצבא האדום החל בירי ארטילרי בשעה 13:00 מהאקדחים שהונחו על הגבעות מדרום לרקולה. לאחר שהגיעו לגבול הצפוני של הכפר הזה, יחידות הסיור התקדמו לעבר העיר. חלקם, בעקבות הקשת, מצאו את עצמם ברקולקה, אחרים בסטארי קיסילין ואפילו בג'אני, ואחרים השתלטו על ידדריצ'וב. הסניף הראשי נכנס לעיר לאורך רחוב ורוצלבסקה. עד מהרה החלו להופיע קבוצות קטנות של חיילי הצבא האדום מהצד של רחוב קוזוצ'ובסקה. עמדתו של כומר הקהילה של זילונה גורה, פר. ג'ורג 'גוטוולד. בצומת הרחובות קופייצקה וקופרניקה הוא יצר קשר עם התוקפים והודיע להם שהעיר לא מוגנת. קבוצת עובדי כפייה סיפקה חדשות דומות. לכן הערים נלקחו כמעט ללא מאבק. ב-14 בפברואר כבר בשעה הראשונה לשהותם כבשו החיילים את בנייני הממשל: משרד המחוז, מטה NSDAP, המשטרה ובית העירייה. המפקד וצוותו שוכנו בבניין הסטרוסטה. מקלעים הוצבו בפאתי העיר, בכיכר השוק ומול הצוות.
ב-15 בפברואר מפקד הארמייה השלישית נתן הוראה לתפוס את זילונה גורה. בעיר נותרו כ -4,000 איש. תושביה. עד מהרה מונה מפקד מלחמה, שלקח את מלוא השלטון בזילונה גורה. זה היה מייג'ור דמיאן ש 'וויצ'וטורוב מקייב. הוא מינה את ראש עיריית קארל לאובה, שהיה עד 1933 חבר מועצה מטעם המפלגה הקומוניסטית בגרמניה ובמשך השנים הבאות כאסיר של מחנה דכאו. עד מהרה הוטל על קרל לאובה להשלים את מועצת העיר החדשה. מנהל עירוני החל לתפקד, הודפס העיתון "גרונברגר שבועבלאט". ראש העיר דיווח ישירות למפקד. כמעט כל יום דיווח לו על המצב בעיר. המשימות הנוכחיות נדונו והועברו הוראות. השלטונות הרוסיים השאירו מאפייה לרשות הגרמנים. עד מהרה פעלה תחנת הכוח העירונית. העיר חולקה ל 43 שכונות ובכל אחד מהם מונה זקן (אובמן) שהיה אחראי על הסדר והמשמעת על פי חוקי המלחמה. כל הגברים בגילאי 14 עד 50 נצטוו להתייצב מדי יום מול בית העירייה. ב-17 בפברואר ברחוב פודגורנה אספו השלטונות 926 גרמנים והם הובלו לעבר מילסק. בקרוב הוקמו קבוצות נוספות. הם יוצאו לברית המועצות. חלק מהאנשים שנותרו עבדו על אספקה, וחטיבות אורגנו גם להעלאת מכונות והתקנים על קרונות. באותה תקופה, כרכוש "שנתפס", הם נלקחו ממפעלי זילונה גורה: כולל שמפניה ממפעל Grempler (רחוב Moniuszki), ציוד יציקה (לימים Falubaz), מכונות דפוס מחנויות גרפיות (ב-Plac Pocztowy), ציוד ממפעלי רדיו (נוכח Mera Lumel), יריעות מלא גדולות ממפעל לבד (רחוב Piaskowa), 540 מכונות ממפעל העגלות (לימים זסטאל), נולים וטחנות מסתובבות מבית בד הצמר (ul. Wrocławska). נשים הועסקו כדי לאסוף ולארוז מכשירי חשמל ביתיים מיוצאים, בדים, בגדים וכו'.
ב-26 בפברואר הוקם בעיר סניף תנועה וסחר PKP עם מושב זמני בוולשטיין. המפקד שלה היה אנג. ואצלאב אנדרז'בסקי. בינתיים, כמה פליטים חזרו מעבר לנהר ניסא לוז'יקה, מכיוון שהרעב השורר שם לא נתן להם שום סיכוי לשרוד.
בתחילת אפריל כבר היו בז'ילונה גורה כ-9,000 איש גרמנים ומשבוע לשבוע מספרם גדל. לא היה שום אינדיקציה לשינוי פתאומי במצב. ב-8 במאי קבוצה מבצעית של הוועדה הכלכלית של מועצת השרים, בראשות המהנדס קז'ימייז 'פשינסקי, הגיעה לז'ילונה גורה, ובמשך כמעט חודש הייתה הנציגה היחידה של הרשויות הפולניות בעיר. המפקד הקצה לו מגורים במלון "קייזרוף" ("שרודמיסקי"). הקבוצה תפסה רכוש מצד הרשויות הצבאיות ואבטחה מפעלים ועסקים, דאגה לאוכלוסייה הפולנית, שמרה על הסדר בעיר, ארגנה את החיים החברתיים והפוליטיים, ייצגה רשויות אזרחיות פולניות בפני רשויות הצבא והכינה תנאים להתיישבות פולנית. ב-12 במאי הקבוצה הראשונה המקצועית והמאורגנת של הפולנים הגיעה לעיר; הם היו אנשי רכבת מוולשטיין. ב-15 במאי הגיעה קבוצת מומחים בתעשיית הטקסטיל מלודז'. ב-4 ביוני בטרז'בניצה, על ידי הממונה על ממשלת הרפובליקה של פולין במחוז שלזיה התחתונה, מונה יאן קלמנטובסקי לנציג המחוז מספר 20 בזילונה גורה; במקביל - הסטרוסטה הפולני הראשון של זילונה גורה. ב-6 ביוני מעשה ההשתלטות על ראש העיר זילונה גורה על ידי ראש העיר הפולני תומאש סובקוביאק, שסגנו היה קלמנס מיקולסקי, וצ'סלב וילגוש כמזכיר. זה נמסר לו על ידי מפקד אזורי של הצבא האדום. הטקס אורגן על פי טקס צבאי. בתום הטקס נתלה על מגדל העירייה דגל לבן ואדום. עד מהרה הוקמה מועצת עירייה חדשה. סטפן דודז'ינסקי מונה לסגן ראש העירייה, צ'זלאב וילגוש מונה למזכיר. כמה פקידים גרמנים עדיין נשמרו בתפקידיהם. ב-8 ביוני יאן קלמנטובסקי הגיע לזילונה גורה עם קבוצה של כמה פקידים. הוא היה נציג הפוביאט של ממשלת פולין ובמקביל היה אמור לבצע את תפקידיו של הסטרוסטה. למחרת פורסמו בעיר הודעות על תפיסת השלטון על ידי הממשל הפולני. נכון ל-10 ביוני בזילונה גורה, (אז נכתב השם "זיאלונגורה") התגוררו כ -10,000 תושבים (1,000 רוסים, כמה עשרות פולנים, כ- 8,000 גרמנים). [2]
ערים תאומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פלה שפס, בלב בערה השלהבת, תרגם מפולנית אלכסנדר נצר, הוצאת יד ושם, 2002[3]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ז'לונה גורה (בפולנית)- "ז'לונה גורה", באתר השטעטל הווירטואלי
- ז'לונה גורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
זיילונה גורה (פולין), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תערוכת אינטרנט על צעדת המוות מוולארי, אתר יד ושם
- ^ Źródło: dr Tadeusz Dzwonkowskiת „Dzieje Zielonej Góry od 14 lutego do 6 czerwca 1945 r.”.
- ^ בלב בערה השלהבת - פלה שפס, באתר סימניה
