ועדת האטצ׳ינס

ועדת האטצ'ינס לבחינת חופש העיתונות (באנגלית: The Commission on Freedom of the Press) הייתה ועדה אמריקאית שהוקמה בשנת 1943 על ידי מו"ל העיתונות ומייסד אימפריית "טיים", הנרי לוס ונשיא אוניברסיטת שיקגו רוברט האטצ'ינס (Robert Hutchins), במטרה לבחון את תפקידיה של התקשורת האמריקאית בדמוקרטיה.

הוועדה פעלה בין דצמבר 1943 לספטמבר 1946. במרץ 1947 פרסמה הוועדה דו"ח מסכם על ממצאיה והמלצותיה בשם "תקשורת חופשית ואחראית" (באנגלית: A Free and Responsible Press).^[1] המלצתה המרכזית בדו״ח הייתה הקמת מועצה אזרחית עצמאית לניטור קבוע של פעילות התקשורת.^[2] הדו״ח זכה עם פרסומו לביקורות קשות מצד גופי התקשורת. אך במשך הזמן, הפכה עבודת הוועדה והדו"ח שהוציאה, אבן דרך משמעותית, ולפי חוקרי התקשורת גם בסיס לפיתוח תאוריית האחריות החברתית של התקשורת.^[3]^[4]

הרקע להקמת הוועדה

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, ניצבה העיתונות האמריקאית בפני ביקורת ציבורית נרחבת שנמתחה על המבנה הריכוזי ועל אופייה המסחרי של העיתונות. ביקורת זו הובילה לדרישות לרפורמה ולהתערבות מצד הממשל.^[5] בתגובה, יזם הממשל צעדי חקיקה כדי להסדיר את הצד העסקי ולהגביל את הריכוזיות שבה.^[1] צעדי חקיקה אלה הובילו למתיחות בין נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט והממשל האמריקאי לבין בעלי העיתונים.^[5]

לאור החשש מהתערבות גוברת מצד שלושת זרועות השלטון, הבין הנרי לוס, כי על התקשורת עצמה לבצע מהלך של הסדרה עצמית שימתן את מאמצי הממשל לפקח עליה ובמקביל יענה לביקורת הציבורית החריפה המופנית כלפי בעלי העיתונים.^[5]

הקמת הוועדה

על רקע המתיחות והביקורת הציבורית, פנה הנרי לוס לרוברט האטצ'ינס, בבקשה להקים ועדה שתבחן את סוגיית חופש העיתונות.^[5] האטצ׳ינס ריכז שלושה עשר חברי צוות, שהיו חלק ממעגל סגור וקטן וכללו אנשי אקדמיה ואינטלקטואליים ממוסדות ואוניברסיטאות יוקרתיים, בעלי ניסיון עשיר במתן ייעוץ לקובעי מדיניות, אשר הגיעו מתחום המשפטים, הכלכלה, מדעי החברה, מדעי הרוח: היסטוריה, פילוסופיה ותאולוגיה.^[6]^[1]

ב-28 בפברואר 1943 הכריז האטצ'ינס באופן רשמי על הקמת הוועדה, שמטרתה לבחון את התחומים בהם פועלת התקשורת האמריקאית ולזהות את ההצלחות והכשלים שלה.^[1]

מימון הוועדה

מימון פעילות הוועדה הגיע מהנרי לוס, ועמד על סך 200,000 דולר. רוברט האטצ׳ינס הציב מספר תנאים להבטחת עצמאותה ופעילותה של הוועדה: (1) להנרי לוס לא תהיה כל אפשרות להתערב ולהשפיע על תוכני הוועדה, היא תישאר עצמאית; (2) הסכום יועבר דרך אוניברסיטת שיקגו, תוך הבטחת עצמאות הוועדה גם מול האוניברסיטה; (3) בחירת חברי הוועדה תעשה אך ורק על ידי האטצ׳ינס, שימנה בעצמו את חברי הוועדה ויפקח על פעילותם, ללא התערבות מצידו של הנרי לוס; (4) בין חברי הוועדה לא יהיו אנשי עיתונות.^[1]

עם זאת, קיימות עדויות לכך, שהנרי לוס נשאר מעורב במידה מסוימת בעבודת הוועדה ואף השפיע על בחירת חלק מחבריה.^[5]

אנציקלופדיה בריטניקה תרמה אף היא סכום של 15,000 דולר שסייע למימון פעילות הוועדה, בנוסף לתרומה העיקרית של הנרי לוס.^[7]

צוות הוועדה

בראש הוועדה עמד רוברט מיינרד האטצ'ינס, נשיא אוניברסיטת שיקגו ואיש חינוך אשר היה מוכר בפרופיל הציבורי הגבוה שלו. חברי הוועדה האחרים היו אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים בולטים אשר תרמו מניסיונם לעבודת הוועדה:

זכריה צ'אפי ג'וניור - פרופסור למשפטים מאוניברסיטת הרווארד, שהתמחה בחקר התיקון הראשון.^[1]
צ'ארלס מריאם - איש מדע המדינה בעל שם.
וויליאם אי. הוקינג - פרופסור לפילוסופיה.
ג'ון מ. קלארק - כלכלן מאוניברסיטת קולומביה.
ג'ון דיקינסון - פרופסור למשפטים מאוניברסיטת פנסילבניה.
ריינהולד ניבור - פרופסור לתאולוגיה ופילוסופיה בולט בתחומו.
רוברט רדפילד - אנתרופולוג מאוניברסיטת שיקגו.
ביארדסלי רומל - נשיא האגודה האמריקאית לפילוסופיה.
ארתור מ. שלזינגר - היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד.
ג'ורג' נ. שוסטר - נשיא האנטר קולג', מומחה לגרמניה.^[6]
הרולד ד. לאסוול - איש מדע המדינה, מומחה לתעמולה, מאוניברסיטת ייל.
ארצ'יבולד מקליש - משורר זוכה פרס פוליצר וספרן הקונגרס.^[1]

במקור מלכתחילה, נשקלה האפשרות לכלול בין חברי הוועדה, דמויות בולטות מעולם התקשורת, אך רוברט האטצ'ינס גרס כי צעד זה יגביל את עצמאות הוועדה ואת מסקנותיה.^[6] בנוסף, שררו יחסי חוסר אמון הדדיים בין חברי הוועדה לבין עיתונאים וזה היה אחד הגורמים לאי הכללתם בוועדה. בדיעבד, החלטה זו, התבררה כטעות קשה.^[3]

עבודת הוועדה

מטרתה הראשונית של הוועדה הייתה לשרטט תוכנית בסיסית לקידום תקשורת חופשית בעולם מודרני ובינלאומי. התוכנית אמורה להסדיר את מערכת היחסים המשולשת שהורכבה מקובעי המדיניות, התקשורת, והציבור הרחב ואליהם הופנתה.^[6] חברי הוועדה נפגשו כל 6 שבועות, למפגשים שארכו יומיים- שלושה בכל פעם, בהם עברו על החומרים שנאספו בידי צוות המחקר ועל העדויות שנגבו.^[6] חברי הוועדה נפגשו 17 פעמים, שבהן שמעו 58 עדויות וערכו 225 ראיונות עם אנשי תקשורת, ממשל, אקדמאים ומומחים שעסקו בתחום.^[7]

חברי הוועדה, ביקשו לבחון את תפקוד התקשורת בשני היבטים: פילוסופי ומעשי. בפן הפילוסופי, התמקדו הדיונים במהותה ועתידה של חברה חופשית אידיאלית. בפן המעשי, ביקשה הוועדה לבחון את התופעה הגוברת של בעלות צולבת על עיתונים ורדיו, ירידת התחרות, היבטי בקרה ממשלתית ולחצים המופעלים ממפרסמים וקבוצות אינטרס.^[1] ברקע עבודת הוועדה הדהדו אירועי מלחמת העולם השנייה וסכנותיה של מכונת תעמולה עוצמתית כדוגמת התעמולה הנאצית וחברי הוועדה ביקשו לרתום את התקשורת לקידום הערכים הדמוקרטיים.^[1]

פרסום הדו״ח, מסקנות, ממצאים והמלצות

בתום עבודתם הגיעו חברי הוועדה למסקנה שחופש העיתונות אכן נמצא בסכנה בארצות הברית בשל תפקודה הלקוי של התקשורת. לדבריהם, בעידן מורכב זה, יש לתקשורת אחריות ציבורית חדשה: לספק לציבור הרחב דיווח אמיתי ואינטליגנטי של אירועי היום, לשמש פורום להחלפת דעות, לשקף את הקבוצות השונות בחברה, להבהיר ולהנגיש את ערכי החברה וכן לספק גישה מלאה למידע החשוב של היום.^[1]

הדו״ח המסכם שפורסם במרץ 1947, כלל ניתוח מעמיק של מצב התקשורת בארצות הברית, את הממצאים העיקריים ו-13 המלצות: 5 המלצות הופנו לממשל, 5 המלצות הופנו לתקשורת ו--3 המלצות הופנו לציבור הרחב. מימוש ההמלצות הללו יבטיח תקשורת אחראית וחופשית. בהמשך פורסמו עוד 6 כרכים המכסים לעומק מגוון רחב של בעיות תאורטיות ומעשיות, הקשורות לחופש העיתונות האמריקאית והמשמעויות הבינלאומיות.^[7]

מסקנות והמלצות הוועדה

בפתח הפרק המפרט את המסקנות וההמלצות, ציינו חברי הוועדה כי "אין פתרון פשוט לשחרור התקשורת מההשפעות המונעות ממנה לספק חדשות ורעיונות שחברה כמו שלנו וחברה כפי שאנו רוצים שתהיה לנו, צריכים״.^[8] עם זאת, האשימה הוועדה בעיקר את הגורמים הכלכליים, בעלי ומנהלי התקשורת, במצבה הקשה של העיתונות. כמו כן ציינו חברי הוועדה, שככל שהתקשורת והציבור ייטלו על עצמם לפעול לתיקון המצב, כך יידרש הממשל לפעול פחות.^[9]

ההמלצות לממשל

חברי הוועדה המליצו לכלול בזכות החוקתית המעגנת את חופש העיתונות, גם את הרדיו ותעשיית הסרטים. מטרת ההמלצה לדבריהם, למנוע צנזורה על הרדיו, אך בד בבד עם זכות זו, מגיעה החובה לשרת את האינטרס הציבורי.
ההמלצה השנייה הייתה לאפשר פיתוח תחומים חדשים, תוך שמירה על תחרות בין חלקיה של התעשייה. במקרים בהם חיוני ריכוז בעלות על מנת לספק שירות באיכות ובכמות לו זכאי הציבור, על הממשל לדאוג שהציבור יפיק תועלת מהריכוזיות ולא ייפגע ממנו.
ההמלצה השלישית התייחסה לצורך ולמענה מהיר ויעיל למקרי דיבה. על מנת להגן על נפגעים מפני פגיעה בלתי מוצדקת שנגרמה מפרסומים שגויים בתקשורת. חברי הוועדה המליצו על חקיקה שתהווה סעד מיידי לנפגעי הדיבה, על מנת שיקבלו מענה מהיר לתלונתם ללא צורך בהתמודדת עם הליכים משפטיים איטיים ומסורבלים. חקיקה זו ראוי שתעודד את הנוהג של תיקון טעויות מצד התקשורת, על מנת להפחית מקרים של פרסום דבר שקר.
ביטול חקיקה האוסרת על התבטאויות המעודדות שינויים מהפכניים במוסדות המדינה, במקרים בהם אין סכנה ברורה ומיידית לאלימות.
הוועדה המליצה לממשל לעדכן את הציבור בענייני מדיניות דרך אמצעי התקשורת ההמוניים. במקרים בהם כלי תקשורת פרטיים אלו לא יוכלו או לא ירצו לספק שירות זה לציבור, לממשל עומדת הזכות להפעיל כלי תקשורת משל עצמה.^[9]

ההמלצות לתקשורת

הוועדה המליצה לכלי התקשורת לקבל על עצמם את האחריות הנדרשת להנגשת מידע, ולהציג רעיונות ודעות מגוונות לציבור, כדרך להימנע מהסיכון לדמוקרטיה הנובע מהריכוזיות המסוימת הנדרשת.
על כלי התקשורת ההמוניים לממן ולתמוך בפרויקטים חדשניים וניסיוניים בעלי ערך תרבותי גבוה. הוועדה המליצה לקדם את הפרויקטים הללו שלא בהכרח היו ריוחיים, אך יש להם חשיבות רבה בהנגשה לאזורים שאינם זוכים לחשיפה מספקת לפרויקטים כגון אלו.
הוועדה המליצה לאנשי התקשורת לבקר את עצמם ואת עמיתיהם, לתקן פגמים, טעויות והטעיות מצד התקשורת על מנת לעמוד בסטנדרטים מקצועיים. צעדים אלו נועדו למנוע התערבות ממשלתית בתיקון הליקויים.
על התקשורת לפעול בכל הכלים העומדים לרשותה, על מנת להגביר את המקצועיות ועצמאות עובדיה. איכות מוצריה תלויה ביכולותיהם ועצמאותם של עובדים זוטרים המקבלים שכר נמוך וסובלים מחוסר יוקרה. על המעסיקים לדאוג לתנאים ראויים לעובדיהם, שיהוו בסיס לפיתוח אנשי צוות מקצועיים.
תעשיית הרדיו היא אחד מצורות התקשורת החזקות. כדי שיהווה כלי תקשורת אחראי, אסור שתכני שידוריו ישלטו בידי מפרסמים, כפי שבמערכות העיתונים, נדרשת הפרדה ברורה בין תוכן חדשותי לתוכן הפרסומי.^[9]

ההמלצות לציבור

הוועדה המליצה לארגונים שאינם למטרות רווח, לספק תוצרי תקשורת איכותיים ומגוונים. תקשורת המונים היא כלי עיצוב תודעה חזק ביותר, וכך גם למוסדות חינוך שונים ישנה אחריות להשתמש בכלי זה, כדי שהציבור האמריקאי לא ייחשף בלעדית לתכנים שהופקו בידי תעשייה המונעת על ידי אינטרסים כלכליים.
המלצה להקמת מרכזי חינוך אקדמאים-מקצועיים לקידום לימודי התקשורת, שינצלו את כל משאבי האוניברסיטאות למתן חינוך רחב וליברלי ככל האפשר.
ההמלצה השלישית לציבור, המהותית ביותר מבחינת חברי הוועדה, הייתה הקמת גוף עצמאי המעריך ומדווח כל שנה על תפקוד התקשורת. גוף זה ייצג את הציבור האמריקאי וימומן מתרומות.^[9]

התגובות לפרסום הדו"ח

הביקורת החריפה שהעבירו חברי הוועדה על התקשורת הובילה לתגובות קשות מצד התקשורת. אחת הטענות העיקריות נגעה לכך שלא שותפו בוועדה אנשי מקצוע מעולם העיתונות. לטענת המבקרים, חברי הוועדה עצמם היו חסרי ידע וניסיון הנחוצים להבנת המורכבויות של עסקי התקשורת. טענה נוספת ראתה בשימוש במילה "אחריות" מילה חלופית ל״צנזורה״. בנוסף, עיתונאים הרבו לעסוק בכך שהוועדה עצמה ציינה שהם לא ביצעו מחקר מורכב במובן המדעי, אלא ביססו את ממצאיהם על דעות סובייקטיביות. עוד נאמר שהכתיבה עמומה, אקדמית ופילוסופית מדי.^[1] חיצי הביקורת מצד העיתונאים כוונו לדו"ח המסכם הראשון שפורסם, כרכי ההמשך המפורטים שפורסמו מאוחר יותר, זכו בעיקר להתעלמות מצד התקשורת.

מורשת הוועדה

לאחר פרסום הדו"ח והתגובות הצוננות מצד העיתונות, נראה היה שהדו"ח יישכח לחלוטין, אך בחלוף השנים, הפכה עבודת הוועדה לאחד המסמכים החשובים בהיסטוריה של התקשורת האמריקאית.^[2] למרות פגמיו, ניתח הדו"ח באופן חדשני ומעמיק את עולם התקשורת ותחומי אחריותו^[2] והיווה נקודת הארה מוקדמת לצורך בניסוח מסגרת תאורטית חדשה בעידן חדש.^[4]

תשע שנים לאחר פרסום הדו"ח, ציין הספר "ארבע תיאוריות של התקשורת" (באנגלית:Fred S. Siebert, Theodore Peterson, Wilbur Schramm, Four Thories of the Press, 1956) את עבודת ועדת האטצ'ינס כנקודת מפנה מהמודל הליברטריאני, המאפשר לבעלי עיתונים להדפיס עיתונים כראות עיניהם, למודל האחריות החברתית של התקשורת המדגיש אובייקטיביות, נייטרליות ואיזון.^[2] דו"ח הוועדה למעשה היווה השראה לפיתוח מודל זה, שהפך לערך מרכזי בלימודי התקשורת ומעצב בסיסי באתיקה העיתונאית.^[5]

ממצאי והמלצות הוועדה במבט עכשווי

לדברי חוקרי מדיה, הביקורת שהופנתה לתקשורת על ידי הוועדה בשנת 1947, מתאימה למצב התקשורת היום.^[2] האזהרות מפני בעלות ריכוזית שסיכנו את הדמוקרטיה ב-1947, מתאימות לחשש מריכוזיות ענקי האינטרנט, המדיה החברתית והתלות של הציבור בהם. האזהרות מפני גורמי תעמולה עלומים הפועלים בתקשורת, מרקם חברתי מתפורר, נסיגה לתוך תיבות תהודה והחשש מעליית שליט אוטוריטרי המנצל את הקיטוב והזעם, נשמעות כולן כפעמוני אזהרה רלוונטיים.^[2] מהצד השני, מציינים החוקרים, כי עידן האינטרנט מציע את השפע שעליו דיברה הוועדה: כמויות אדירות של אינפורמציה זמינות כמעט לכל, תוצרים איכותיים, שיח מתמשך ופורום להחלפת דעות בין המדיה לבין הציבור המתאפשר בזכות האינטרנט. עם זאת, אנשים נחשפים פחות לחדשות ופונים יותר להיצע אינסופי של בידור, כך ששפע המידע לא תמיד מגיע לאזרח.^[2]

קישורים חיצוניים

ועדת האצינס, מועצות עיתונות בישראל ובעולם, אתר הכנסת, עמ׳ 2.

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ Margaret Blanchard, The Hutchins Commission,The Press and the Responsibility Concept, Journalism Monographs No 49, 1977, עמ' 1-59
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Stephen Bates, An Aristocracy of Critics: Luce Hutchins, Niebuhr, and the Committee that Redefined Freedom of The Pres, Yale university Press, 2020
^ ¹ ² Stephen Bates, The Commission and its Lessons, Communication law and Policy, 1998, עמ' 141-161
^ ¹ ² Timothy Gleason, Saving Journalism from Itself (and from us) The Hutchins Commission Was Right Then, So What About Now., Communication Law and Policy 3, 1998, עמ' 409-418
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Victor Pickard, America's Battle for Media Democracy: The Triumph of Corporate Libertariansim and the Future of Media Reform, Cambridge University Press, 2014
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Jerilyn McIntyre, Respositioning a Landmark:The Hutchins Commissionand Freedom of The Press, Critical Studies in Mass Communication 4, 1987, עמ' 136-160
^ ¹ ² ³ Andie Knutson, The Commission Vs the Press, The Public Opinion Quarterly 12, 1948, עמ' 130-135
^ Robert Hutchins (1989) Selection from the Report of the Commission on the Freedom of the Press. In T.Goldstein (Ed.) Killing The Messenger: 100 Years of Media Critisism. Columbia University Press P. 171.
^ ¹ ² ³ ⁴ Robert Hutchins (1989) Selection from the Report of the Commission on the Freedom of the Press. In T.Goldstein (Ed.) Killing The Messenger: 100 Years of Media Critisism. Columbia University Press P. 171-183.

[:0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ Margaret Blanchard, The Hutchins Commission,The Press and the Responsibility Concept, Journalism Monographs No 49, 1977, עמ' 1-59

[:5-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Stephen Bates, An Aristocracy of Critics: Luce Hutchins, Niebuhr, and the Committee that Redefined Freedom of The Pres, Yale university Press, 2020

[:2-3] ¹ ² Stephen Bates, The Commission and its Lessons, Communication law and Policy, 1998, עמ' 141-161

[:6-4] ¹ ² Timothy Gleason, Saving Journalism from Itself (and from us) The Hutchins Commission Was Right Then, So What About Now., Communication Law and Policy 3, 1998, עמ' 409-418

[:1-5] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Victor Pickard, America's Battle for Media Democracy: The Triumph of Corporate Libertariansim and the Future of Media Reform, Cambridge University Press, 2014

[:3-6] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Jerilyn McIntyre, Respositioning a Landmark:The Hutchins Commissionand Freedom of The Press, Critical Studies in Mass Communication 4, 1987, עמ' 136-160

[:4-7] ¹ ² ³ Andie Knutson, The Commission Vs the Press, The Public Opinion Quarterly 12, 1948, עמ' 130-135

[8] Robert Hutchins (1989) Selection from the Report of the Commission on the Freedom of the Press. In T.Goldstein (Ed.) Killing The Messenger: 100 Years of Media Critisism. Columbia University Press P. 171.

[:7-9] ¹ ² ³ ⁴ Robert Hutchins (1989) Selection from the Report of the Commission on the Freedom of the Press. In T.Goldstein (Ed.) Killing The Messenger: 100 Years of Media Critisism. Columbia University Press P. 171-183.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]