ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/שריפת התלמוד

שריפת התלמוד הם אוסף מאורעות שהתרחשו באירופה בתקופת ימי הביניים והעת החדשה, של שריפת כרכים של התלמוד בידי אנשי כמורה נוצרים, לרוב בטקס פומבי תוך השתלהבות ההמונים. העילה לאותם מאורעות הייתה ההאשמה שהתלמוד מלא דברי גנאי כנגד הנצרות ולפיכך ניתן לראות בהם אירועי עלילת דם. מעשי שריפת התלמוד היוו חידוש בדרכי הרדיפות של הנצרות כלפי היהדות, שכן הייתה זו רדיפה דתית באמצעות פגיעה לא בגופם של היהודים, כי אם באוצרותיהם הרוחניים, בספרי הקודש שלהם. בעקבות שריפת התלמוד התקיימה גם צנזורה על ספרים עבריים, אשר הוותה לימים כחלופה לשריפה.

שריפות מוקדמות של ספרי יהדות

במשנה מסופר על אפוסטמוס ששרף את התורה בשבעה עשר בתמוז. יש המשערים שסיפור זה זהה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים" (כ, ה, ג) על חייל שמצא ספר תורה ליד בית חורון ושרף אותו, באותה תקופה.

על רבי חנינא בן תרדיון מסופר שבגזירת השלטונות נשרף באש יחד עם ספר תורה: "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה".

שריפת התלמוד בפריז

ערך מורחב – שריפת התלמוד בפריז

שריפת התלמוד הגדולה הראשונה התרחשה בפריז שבצרפת, בתחילת האלף השישי לבריאה (אמצע המאה ה-13), ובה נשרפו ספרים (כתבי יד) יהודיים-תורניים רבים. קיימת מחלוקת על השנה המדויקת בה אירעה השריפה: שנת ה'ב' (1242), או שנת ה'ד' (1244).

השריפה הייתה תוצאה של משפט פריז. במשפט פריז נאלצו חכמי היהדות בצרפת באותו הדור, ובראשם רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי, להתעמת עם חכמים נוצרים, בעקבות השתדלותו של תלמידו לשעבר של רבי יחיאל מפריז, המשומד ניקולס דונין. הוויכוח נסב סביב השאלה האם התלמוד מצווה על שנאת הגויים והנוצרים. התוצאה המתבקשת מה"הפסד" של היהודים בוויכוח הייתה שריפת התלמוד. ספרי התלמוד הובאו אל כיכר העירייה של פריז בעשרים (יש מקורות המזכירים עשרים וארבע) עגלות ונשרפו שם. בן התקופה רבי הלל בן שמואל מורונה מציין כבדרך אגב כי מספר הספרים שנשרפו היה "אלף ומאתים ספרי תלמוד ואגדה".

אירוע זה השאיר רושם רב על בני התקופה, ובה לידי ביטוי בקינות שנכתבו עליו, ומפורסמת מהן הקינה שאלי שרופה באש שנכתבה על ידי המהר"ם מרוטנבורג, תלמידו של רבי יחיאל מפריז; וכן באה לידי ביטוי בתענית שנקבעה לערב שבת פרשת חוקת לזכרו ולאבל על השריפה. כמו כן מוזכר מנהג שנקבע בעקבות השריפה, לפיו יש להימנע לצאת מהעיר ביום זה של התענית.

לאחר שריפת התלמוד בצרפת עלו תלמידי רבי יחיאל לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, והתיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.

שריפות התלמוד באיטליה

השריפה השנייה בגודלה הייתה בשנים ה'שי"ג-ה'שי"ד (1553-1554) באיטליה. בעיר ונציה שבאיטליה התקיימו זה לצד זה שני בתי דפוס שהדפיסו ספרים עבריים, והיו בבעלות נוצרית: האחד של מארק אנטוניו יושטיניאני והשני של אליזה בראגאדיני. בין בתי הדפוס שררה תחרות עזה. בעקבות סכסוך סביב הדפסת ספרו של הרמב"ם, פנו שני בעלי בתי הדפוס לאפיפיור יוליוס השלישי, בטענה שבבית הדפוס השני מדפיסים דברים בגנות הנצרות. ההלשנה העיקרית הייתה על התלמוד שנדפס בדפוסו של יושטיניאן בין השנים ה'ש"ו-ה'שי"א.

מומרים שונים הצטרפו להלשנה, בהם יוסף מורו צרפתי, וכן חננאל די פוליניו ושלמה רומאנו, נכדיו של אליהו בחור. בעקבות ההלשנה הקים האפיפיור וועדת בירור, שקבעה שיש בתלמוד דברי הסתה נגד הנצרות, ובעקבות קביעה זו יצאה בולה מאת האפיפיור הקוראת להשמיד ולשרוף את כל ספרי התלמוד, הבבלי והירושלמי. הממונים על מלאכת איסוף הספרים אספו והחרימו בתוך כך גם ספרים עבריים רבים שאינם ספרי תלמוד.

הספרים שהוחרמו נאספו אל הכיכר המרכזית ברומא, קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים באש; תאריך זה נבחר כדי שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל. חמשה ימים לפני השריפה הועלה על המוקד באותו מקום גר בשם קורנילייו ממולטאלצינו.

בעקבות השריפה ברומא בוצעו שריפות דומות בערים אחרות באיטליה: בחג הסוכות התקיימה השריפה בבולוניה, בי"ג בחשון ולמחרת בוונציה, בחודש שבט באנקונה, ומאוחר יותר בפיררה, ראוינה ומנטובה, ואף באיים כרתים וקורפו.

מספר שנים אחר כך, בשנת ה'שי"ט (1559) הצליח האפיפיור פאולוס הרביעי להחיל את גזירת שריפת התלמוד גם בקרמונה, שהייתה נתונה בתחילה תחת שלטון ספרדי ולא חלה בה הגזירה הראשונה. בקרמונה נשרפו 12,000 ספרים עבריים.

בעקבות פרשה זו ולאחר שתדלנות יהודית, המיר האפיפיור את גזירת השריפה בחובת צנזורה על כל ספר יהודי, שייבדק לפני הדפסתו אם אין בו דברים בגנות הנצרות.

תיאורים של מאורעות הימים השתמרו בספרים שונים של בני אותה תקופה: "מנחה בלולה" של רבי אברהם מנחם רפאפורט מהעיר פורטו (נקראת כיום לניאגו Legnago) שבנפת ורונה; "דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן התוגר" ו"עמק הבכא" של רבי יוסף בן רבי יהושע הכהן; וספר "לחם יהודה" של רבי יהודה בן שמואל לירמה, שהדפיס את ספרו לפני הגזירה, וכל 1,500 העותקים של הספר נשרפו והוא נאלץ לכתוב את ספרו מחדש, ואחר כך השיג עותק בודד של ספרו שניצל מהשריפה.

שריפת התלמוד בקמניץ פודולסקי

התרחשה בפולין בסתיו 1757, בעקבות התפשטות תנועת הפרנקיסטים בפודוליה. הבישוף ניקולאוס דמבובסקי הורה על ויכוח פומבי בין הפרנקיסטים והמנהיגים היהודים, בעקבותיו הוא הורה לאסוף את כל עותקי התלמוד שנמצאו במחוזו. קרוב ל-1,000 עותקים של התלמוד הושלכו לבור בקמניץ ונשרפו.

הנמקות וסיבות מצד היהודים

היהודים חיפשו ומצאו סיבות שונות שגרמו לגזירת שמים זו. על שריפת הספרים בפריז היו שטענו שהיא באה בגין התנגדותם של חכמי צרפת לספרי הרמב"ם; על שריפת הספרים באיטליה היו שטענו שהיא באה בעקבות לימודי החול שפשטו במדינה זו או בגין לימודי הפילוסופיה, או בגלל ההליכה אחר הנאות העולם. בעקבות הנמקה זו ייסד הרמח"ל את חבורתו, שבה למדו תורה ברציפות ובלי הפסק, כדי לתקן את העוון הזה.

לקריאה נוספת

• ישראל פנחס טירנואר, "גוילין נשרפין", המודיע: תוספת לשבת קודש י"ד במרחשון תשס"ח, עמ' טז-יז.
• אברהם יערי.שרפת התלמוד באיטליה. במלאת ארבע מאות שנים לגזרה. תל אביב תשי"ד
• אברהם יערי. שריפת התלמוד בקאמניץ פודולסק (במלאת מאתים שנה לגזירה), באתר "דעת", סיני מ"ב, תשי"ח.

קישורים חיצוניים

• מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/שריפת התלמוד, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית) (הקישור אינו פעיל, 9 באפריל 2019)

הערות שוליים

קטגוריה:שריפות ספרים קטגוריה:מעשים אנטישמיים קטגוריה:יהודים ויהדות בימי הביניים קטגוריה:צנזורה בנצרות קטגוריה:תלמוד קטגוריה:צרפת: אנטישמיות