וולבי טמר

וולבי טמר
וולבי טמר
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	קנגוראים
תת־סדרה:	דמויי-קנגורו
משפחה:	קנגוריים
סוג:	קנגורו
מין:	וולבי טמר
שם מדעי
Macropus eugenii ‏דמארה, 1817
תחום תפוצה
תפוצה היסטורית   תפוצה נוכחית

וולבי טמר (שם מדעי: Macropus eugenii; קרוי גם וולבי יחמורי), הוא מין וולבי קטן בסוג קנגורו שאנדמי לדרום-מערב היבשת האוסטרלית ולאיים שסביבה. וולבי טמר היה היונק הראשון ממשפחת הקנגוריים שנצפה על ידי האירופאים באוסטרליה, והוא הובא על ידי האדם לניו זילנד. הוא אחד המינים הקטנים בסוגו ויש לו מספר התאמות ייחודיות דוגמת ראיית צבעים מסוימת ויכולת לשתות מי ים. טווח התפוצה המקורי של וולבי טמר הצטמצם בדרסטיות בעקבות ציד, רעיית עדרי צאן וטריפה על ידי שועלים, אולם אוכלוסייתו נחשבת כיום ליציבה הודות למאמצי שימור נרחבים. וולבי טמר משמש כאורגניזם מודל עיקרי לחקר יונקי הכיס, כמו גם בתחומי מחקר מגוונים: ממיקרוביולוגיה ועד נוירוביולוגיה.

היסטוריה וטקסונומיה

בניגוד לאמונה הרווחת שמגלה הארצות הבריטי ג'יימס קוק ומשלחתו היו האירופאים הראשונים שצפו בבני הסוג קנגורו (בשנת 1770), למעשה אחד המינים נצפה עוד הרבה קודם לכן, כאשר ניצולי ספינת בטאוויה ההולנדית הגיעו לאיי האוטמן שבמערב אוסטרליה בשנת 1628 ונתקלו בוולבי טמר על אדמת האיים; במהלך המרד שהתחולל בין הניצולים, קבוצת חיילים הולנדים ננטשה על אחד האיים במטרה לגרום לה לרעוב למוות; עם זאת, החיילים הצליחו לשרוד על האי בזכות נוכחות הוולבים, והתקיימו על בשרם עד הגעת משלחת החילוץ. קפטן בטאוויה - פרנסואה פלסארט, הזכיר את אותם יצורים מוזרים למראה ברשמיו מהמסע; אף על פי כן, התיאורים הראשונים אודות החי של אוסטרליה שפורסמו על ידי הנווטים ההולנדים פחות מוכרים מתיאורי ג'יימס קוק ועמיתו למסע ג'וזף בנקס, שכן ההולנדים התייחסו בצורה מינורית לבעלי החיים החדשים ולא התעניינו בתיאור מפורט לעומת בנקס וקוק.

איור של וולבי טמר משנת 1863. נוצר על ידי ג'ון גולד.

וולבי טמר תואר מדעית רק בשנת 1817 על ידי הזואולוג הצרפתי אנסלם גאייטאן דמארה , שהעניק לו את השם המדעי Macropus eugenii שפירושו: "ארך הרגל מאז'ן"; מקור שמו הוא באי אז'ן שממנו הגיע ההולוטייפ של הוולבי לידיו של דמארה; אי זה נמצא בארכיפלג נויטס במפרץ האוסטרלי הגדול שבדרום אוסטרליה, ומוכר כיום כאי סנט פיטר. השם הצרפתי המקורי של האי הוא לכבודו של אז'ן אמלן (Eugène Hamelin) מפקד בספינת הצי הצרפתי "נטורליסט" שחקרה את חופי אוסטרליה בין 1800 ל-1803. מקור השם "טמר", מהשיח האוסטרלי אלוקזוארינה מישורית (Allocasuarina campestris) המכונה באבוריג'ינית "טאמה", שתחתיו הוולבי נוהג לתפוס מחסה במהלך היום.

וולבי טמר מסווג בסוג קנגורו שבמשפחת הקנגוריים, וכלול תחת תת-הסוג Notamacropus הכולל 7 מיני וולבים נוספים. הוא בין המינים הקטנים בסוג וקרוב מבחינה גנטית בעיקר למין וולבי פרמה הננסי. וולבי טמר מחולק כיום ל-3 קבוצות נפרדות על בסיס הבדלים מסוימים במראה, בגודל ובמורפולוגיית הגולגולת: קבוצה אחת כוללת את האוכלוסיות במערב היבשת, באיי האוטמן, באיים התיכוניים ובאי גרדן; קבוצה שנייה כוללת את האוכלוסיות הנכחדות בדרום היבשת ובאי פילנדרס, ואת אלו שהובאו לניו זילנד; קבוצה שלישית מורכבת מאוכלוסיית אי הקנגורו לבדה. הקבוצות נחשבות לתת-מינים על ידי רשויות השימור האוסטרליות (M.e.eugenii ,M.e.derbianus ו-M.e.decres בהתאמה). אוכלוסיות וולבי טמר באיים נחשבו בעבר ככאלו המייצגות מין נפרד.

תיאור

אנטומיה

פרופיל צד של וולבי טמר.

וולבי טמר הוא המין הקטן ביותר בסוגו לאחר קרובו וולבי פרמה, וגופו קומפקטי וכדורי. ראשו קטן יחסית ובעל חרטום צר ומחודד, אוזניו גדולות וארוכות, וזנבו ארוך ועבה בבסיסו. הרגליים האחוריות גדולות וארוכות מהקדמיות ומותאמות לזינוק. ישנה דו-צורתיות זוויגית משמעותית בין הזכר לנקבה בעיקר באורך ובמסה: משקל הזכר עד 9.1 ק"ג, ומשקל הנקבה 6.9 קילוגרם; אורך הראש והגוף 59–68 סנטימטרים אצל הזכר, ובין 52 ל-63 סנטימטרים אצל הנקבה. אורך זנב הזכר 34–45 סנטימטרים, ושל הנקבה 33–44 סנטימטרים. הן הזכר והן הנקבה מתנשאים בעמידה זקופה לגובה של כ-45 סנטימטרים. לזכרים יש חזה וזרועות גדולים משל הנקבות, ולהם טפרים רחבים יותר.

כסות ומראה חיצוני

הפרווה של וולבי טמר צפופה ורכה. צבעה נע בין אפור-צפחה לחום-אפרפר, כאשר בגב, בכתף ובפלג הגוף האחורי היא נוטה לכחלחל או מתכהה עד לאפור-פיח, ואילו בצלעות ובירכיים היא בעלת גוני אפור-כסוף בהיר. המותניים, הזרועות והרגליים בצבע אדמדם או כתמתם, בעוד שהבטן המפשעה והחזה בצבע לבן-קרמי. לעיתים קרובות, הצבע האדמוני בזרועותיו של וולבי טמר מתרחב מעלה לעבר הכתף והצוואר, וגורם לדמיון רב בינו לבין וולבי אדום-צוואר. ראשו של וולבי טמר בצבע אפור דהוי, מצחו חום עם פס שחרחר, וחרטומו נוטה להתכהות. יש לו רצועות לבנות בולטות לאורך עצמות הלחיים, והפסים השחורים ליד העיניים האופיינים לסוג קנגורו נעדרים לרוב אצל מין זה. סביב העיניים יש טבעות שחורות, ולעיתים הן מוקפות גם בכתמים לבנים דהויים. האוזניים כסופות או חומות בצידן החיצוני עם קצוות שחורים, ובצידן הפנימי הן קירחות וורודות. השפתיים והסנטר לבנים. כפות הידיים והרגליים של הוולבי כהות והזנב בצבע אפור בהיר דהוי.

תנועה וחושים

וולבי טמר רובץ.

בדומה לשאר בני סדרת הקנגוראים, וולבי טמר נע באמצעות קפיצות. הוולבי מסוגל לגמוע בקפיצה בודדת 2.4-0.8 מטר, ובמהלך הריצה הוא מבצע כ-3.5 קפיצות כאלה בשנייה אחת. במהלך הנחיתה על הקרקע, גיד אכילס של הוולבי נמתח כגומייה, והאנרגיה האצורה בו משתחררת בקפיצה הבאה. בהתאם לכך, כמות האנרגיה האצורה בגיד מטפסת במהירות במקביל לעוצמת ותדירות הקפיצות ולמשקלו של הוולבי; מאפיין זה מאפשר למעשה לוולבי לעשות שימוש חוזר באנרגיה עבור הקפיצות הבאות, ומועיל במיוחד לנקבות הנושאות גורים (משקלו של הגור מגדיל את כמות האנרגיה האצורה בגיד ולא מאט את האם כפי שמקובל לחשוב).

לוולבי טמר יש ראייה הקפית של 324 מעלות, וראייה דו-עינית (מיקוד העיניים) של 50 מעלות. הוולבי בעל ראייה דו-כרומטית המאפשרת לו לראות את הסקלה הכחולה-צהובה בספקטרום הנראה, אך אין לו ראיית תלת-כרומטית כשל האדם, והוא אינו מסוגל להבחין בגווני האדום והירוק. אף על פי כן, הראייה הדו-כרומטית שלו מפותחת יותר מקנגורים אחרים, והוא מסוגל להבדיל בין צבעים דומים בסקלה שלו עד לאורכי גל של 20 ננומטר. אפרכסות אוזניו של הוולבי ניידות להפליא, ומאפשרות לו לעקוב אחר קולות מאזורים נפרדים מבלי להפנות את ראשו. הוולבי גם יכול למקד את האפרכסת לעבר מקור רעש, ולהגדיל את לחץ הצליל על עור התוף שלו ב-25 עד 30 דציבלים שמאפשר לו לקבוע את מהות הרעש (תנועת טורף למשל). כבר בעת הלידה, חוש הריח של הוולבי מפותח למדי; הוולד הזעיר משמש בו על מנת למצוא בכוחות עצמו את הכיס של האם.

פיזיולוגיה

וולבי טמר באיי האוטמן. הוולבים באיים ניחנים ביכולת נדירה לשתות מי ים.

הוולבי נוהג ללקק את זרועותיו או לנשוף בכבדות על מנת לווסת את חום גופו באקלים האוסטרלי החם. גופו של הוולבי מותאם למניעת איבוד נוזלים: הפרשות השתן שלו קטנות ומרוכזות מן הרגיל, ומלבד ספיגת מרבית השתן חזרה בגוף על ידי הנפרונים בכליות הוא סופג מים גם מהמזון המתעכל בהמעי הגס; בשל כך, הצואה שלו יבשה יחסית.

אוכלוסיות וולבי טמר שעל האיים, מסוגלות לרכז שתן רב מהרגיל בכליות ולסופגו חזרה בגוף; כתוצאה מכך, הן ניחנו ביכולת נדירה לשתות מי ים מבלי לסבול מהתייבשות (השתן הרב שנוצר בעקבות שתיית מי הים נספג באמצעות הכליות בגוף כך שאין איבוד נוזלים). התאמה מיוחדת זאת מאפשרת להם להתקיים על אדמת האיים חרף העדר מקורות מים מתוקים, כאשר הנוזלים מתקבלים מהצמחייה ומהים.

לוולביי טמר מהקבוצה המערבית, יש עמידות מפני נתרן פלואורואצטט שהוא רעלן המשמש להדברת מכרסמים, בניגוד לוולביי טמר מקבוצת אי הקנגורו או מהקבוצה הדרומית. ההבדל נובע מהעובדה שהאוכלוסיות המערביות ניזונות בין השאר מהצמח עלי-לב רעיל (Gastrolobium bilobum) שבו נמצא רעלן זה, כך שהן פיתחו עמידות בפניו, בניגוד לאוכלוסיות באיים או לאוכלוסיות הדרומיות. מכיוון שוולביי טמר שהובאו לניו זילנד מקורם בקבוצה הדרומית ולא במערבית, התאפשר לרשויות השימור הניו זילנדיות לקטול אותם בהצלחה באמצעות הרעלן ולצמצם את האוכלוסייה שהפכה למזיקה לפלורה המקומית.

תפוצה

וולבי טמר אנדמי לדרום-מערב יבשת אוסטרליה ולמספר לא מבוטל של איים סביבה. בעבר התפוצה היבשתית שלו השתרעה על פני אזורים נרחבים באוסטרליה המערבית (משפך נהר מורצ'יסון דרומה לכל אורך חגורת החיטה עד כף אריד) ובאוסטרליה הדרומית (לאורך קו החוף הדרומי, כולל מישור אדלייד, חצי האי יורקה, חצי האי אייר וחצי האי פלוריו עד לשפך נהר מארי). עד אמצע המאה ה-20, הוא נעלם לחלוטין מדרום היבשת כתוצאה מציד ממוקד והכנסת השועל האדום, ובמערב נותר טווח מוגבל ומפוצל באזורים דריינדרה, בויאגין, שמורות הטבע פרופ וטורנינג, הפארק הלאומי נהר פיצג'רלד, ומספר אוכלוסיות בחגורת החיטה. החל מהמאה ה-21, הוא מושב בהדרגה על ידי רשויות הטבע האוסטרליות לחלקים מטווח התפוצה ההיסטורי: במערב הוא הושב לפארק הלאומי קלברי, יער ג'ולימאר, הפארק הלאומי עמק אבון, רכס דארלינג, יער באטלינג ושמורות פארונה וקרקמיה, ובדרום לפארק הלאומי אינס.

מלבד התפוצה היבשתית, וולבי טמר מאכלס איים אוסטרליים רבים בחוף הדרומי והמערבי של היבשת; בדרום הוא היה מצוי באופן טבעי באיים: פלינדרס, גדילן, סנט פיטר, סנט פרנסיס (נכחד מכולם), ונותר כיום באי הקנגורו בו הוא נפוץ בשפע רב, כאשר פרטים מאי זה הובאו במהלך המאה ה-20 גם לאיים הסמוכים בוסטון, גרניט, ורדנג, אלת'ורפה ואיי גרילי (בחלק מהם הוא אינו קיים כיום). במערב, הוא מצוי באיי האוטמן, באיים התיכוניים ובאי גרדן. כאשר מושל אוסטרליה הדרומית ג'ורג' גריי התמנה למושל הכללי של ניו זילנד, הוא הביא איתו לאי הצפוני קבוצת וולביי טמר אותם שחרר באי קוואו שנרכש על ידו. הוולבים התאקלמו באי היטב והובאו ממנו בהמשך לאזור רוטורואה, והם התרבו במהירות במקומות הללו עד שהפכו למזיקים, ורשויות השימור הניו זילנדיות החלו לדלל את מספרם. לאחר שהתברר שהוולבים הללו הם השרידים האחרונים מהאוכלוסייה האוסטרלית הדרומית שנכחדה, רשויות השימור האוסטרליות והניו זילנדיות החלו ללכוד אותם ולהשיבם לטבע בטווח התפוצה ההיסטורי בדרום אוסטרליה.

בית הגידול של וולבי טמר נמצא בסבכים צפופים, יערות וחורשים דלילים, או בפסיפס של שיחים ועצים. סביבת המחיה הסבוכה שלו נמצאת סמוך לשטחי מרעה פתוחים, שאליהם הוא יוצא לרעות במהלך הלילה. הטמפרטורות בבית גידולו גבוהות למדי ונעות בין 20–30 מעלות.

אקולוגיה

וולבי טמר נחים ליד הסבך.

התנהגות, פעילות וארגון חברתי

וולבי טמר הוא יונק חברותי למדי וחי בקבוצות גדולות של עד 50 פרטים. החברותיות של הוולבי מעניקה לו יתרון על פני וולבים יחידאים: ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך פוחת הסיכון מפני טריפה, והוולבי יכול לבלות זמן רב יותר בטיפוח ובאינטראקציה חברתית מאשר לחקור את הסביבה. הקבוצה חיה בשטח ביתי קבוע שגודלו משתנה בין העונות: בעונת הגשמים הקבוצה מסתפקת בשטח רעייה של כ-16 דונם עקב זמינות העשב, אולם בעונה היבשה השטח מתרחב ל-42 עד 100 דונם על מנת למצוא מזון הראוי למאכל. שטחה של הקבוצה עשוי לחפוף בשוליים לשטחן של קבוצות אחרות. וולבי טמר הוא יונק פעיל לילה המבלה את מרבית זמנו בחיפוש אחר מזון. במהלך היום, הקבוצה שוהה בסבך המוגן, ונעה לעבר שטחי המרעה הפתוחים עם רדת החשיכה.

הקבוצות מורכבות מכל הגילאים והזוויגים, עם היררכיה ברורה המבוססת על דומיננטיות. בראש ההיררכיה נמצאים הזכרים, כאשר מעמד הפרט נקבע באמצעות גודל וכוח הבאים לידי ביטוי במאבקים. סגנון הלחימה של וולבי טמר אופייני לסוג, וכולל שימוש נרחב בגפיים לדחיפה ולפיתה, לצד בעיטות חזקות עם הרגליים האחוריות. ככל שהזכר מדורג גבוה יותר בהיררכיה, כך יהיה לו סיכוי גבוה להתרבות עם הנקבות. המאבק בין הוולבים כולל גם טקס חזותי שתפקידו להרתיע את היריב, דוגמת עמידה זקופה, הבלטת החזה, וכיפוף הזרועות. טקס זה ישמש את הזכר גם כדי להרשים את הנקבה במעמדו ובכושרו הגופני.

וולבי טמר במהלך פעילות בלילה.

תזונה ויחסי גומלין

וולבי טמר הוא יונק צמחוני הניזון בעיקר מעשבים. אף שהוא מגוון את תזונתו גם בעלי שיחים ועצים, הוולבי אינו מצליח ללקט אותם ביעילות כאוכלי עלים, שכן הם נשמטים לעיתים קרובות לאדמה מפיו הצר והמחודד במהלך הלעיסה. באכילת עלים גדולים, הוולבי משתמש בכפות ידיו כדי ללעוס אותם ביסודיות. וולבי טמר מקדיש זמן רב יותר ללעיסת מזונות מאשר מיני וולבים אחרים, התנהגות אשר מסייעת לו לעכל את המזון במהירות. פריטי מזון נפוצים שנאכלים על ידי הוולבי הם זרעי השיטה, קורימביה אדומה (Corymbia calophylla - ההדסיים), עשב וולבי זקוף (Rytidosperma setaceum מהדגניים), ועלי-לב רעיל (Gastrolobium bilobum מהפרפרניים) אשר מכיל רעלן מסוג נתרן פלואורואצטט.

לוולבי טמר מספר טורפים: הדינגו, שועל אדום, חתול הבית, כלב הבית, עיט מחודד-זנב וינשופיים גדולים. כאשר הוולבי מותקף על ידי טורף גדול דוגמת הדינגו, הוא מנסה לחמוק ממנו במנוסה לעבר הסבך הצפוף, וכמוצא אחרון יעמוד עם גבו לעץ וינסה להילחם נגדו באמצעות זרועותיו או באמצעות בעיטות המכוונות לבטנו של הטורף; חרף גודלו הקטן, בעיטות הוולבי עשויות לגרום לדינגו לפציעות משמעותיות עקב הטפרים הגדולים והחדים. על מנת לאתר טורפים מבעוד מועד, הוולבי משתמש בעיקר בחוש הראייה וחוש הריח, ובמידה פחותה יותר גם בחוש השמיעה. במקרה של זיהוי טורף, הוולבי יחבוט בחוזקה עם רגלו בקרקע בתור סימן אזהרה לשאר הקבוצה. וולבי שניצוד עשוי להשמיע צרחה גסה.

רבייה ומחזור חיים

נקבה וגור.

וולבי טמר הוא יונק פוליגמי. במהלך עונת הרבייה, בלוטת הערמונית ובלוטת השדרה של הזכר מתרחבות. כשבועיים לפני הלידות הראשונות, הזכרים מרחרחים את איברי הרבייה של הנקבות במטרה לבדוק את מצב הפוריות שלהם. לאחר הלידה, הנקבה מוכנה מיד להזדווגות. זכרים עשויים להתקבץ סביב נקבה מיוחמת ולהילחם זה עם זה על גישה אליה. הזכר הגדול והחזק זוכה בה ושומר עליה לזמן קצר. מרבית הלידות מתרחשות בסוף ינואר ובתחילת פברואר.

ההיריון של נקבת הוולבי קצר ביותר ונמשך 25–28 יום, לאחריהם נולד ולד זעיר הזוחל בכוחות עצמו מפתח הביב לעבר הכיס ומשלים את התפתחותו בתוכו. בשלב הראשון (125-100 ימים ראשונים), הוולד נצמד לפטמות ויונק מהם ללא הפסקה; בשלב השני, הוא יונק ונח לסירוגין. בסביבות 200 יום, הגור יוצא לראשונה מהכיס ומנסה ללחך עשב, ובהדרגה יונק בתדירות נמוכה יותר. הגור נשאר בכיס במשך 8–9 חודשים עד שהוא מפותח דיו כדי לצאת ממנו לצמיתות. לאחר עזיבת הכיס, הגור ממשיך לינוק מהאם שלושה חודשים נוספים. הנקבה מגיעה לבגרות בגיל 9 חודשים, והזכר בגיל שנתיים.

הוולבית מסוגלת להקפיא את התפתחות העובר ברחם כאשר יש מחסור במזון או כשהיא נושאת כבר גור אחר בכיסה, ולעיתים קרובות העובר מוקפא במשך כשנה עד שהגור הקודם הופך לעצמאי. עזיבת הכיס מאיצה את התפתחות העובר, כך שהלידה מתרחשת בסמיכות לבגרותו של הגור הקודם. אצל וולבי טמר, נפוץ הטיפוח בין הפרטים בקבוצה, ונקבה עשויה לטפח גם את הגור של חברתה.

תוחלת החיים של וולבי טמר: 14 שנים בטבע, 9.8 שנים בשבי; תוחלת החיים של הנקבות גדולה מעט משל הזכרים.

מצב שימור

וולבי טמר מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), בשל היותו נפוץ בשפע רב באיים האוסטרלים, ומגמת האוכלוסייה היבשתית גם היא יציבה למדי. האיומים העיקריים עליו נשקפים מצד השועלים אדומים והארנבונים שהובאו על ידי האדם ליבשת, לצד רעיית יתר של עדרי צאן. האיומים הללו לצד הציד האינטנסיבי היו הגורמים העיקריים להכחדתו המוחלטת בדרום אוסטרליה, ולהצטמצמות האוכלוסייה במערב.

כיום, רשויות השימור האוסטרליות פועלות להשיב את וולבי טמר לאזורים רבים בטווח התפוצה ההיסטורי שלו, ועד 2019, הוא הוחזר לכ-8 אזורים בדרום ובמערב. הוולבי מצוי במספר אזורים מוגנים, ורשויות השימור פועלות במרץ להדברת השועלים בסביבת המחיה של הוולבי באמצעות מלכודות ופתיונות, וכן באזורים בהם מתוכננת בעתיד השבה לטבע של המין. פקחי השימור מציתים גם שריפות מבוקרות קטנות בבית הגידול כדי לעודד את צמיחת עשב חדש וגיוון הפלורה המקומית.

האוכלוסייה העולמית של וולבי טמר נאמדת בסביבות 50,000-10,000 פרטים בוגרים.

הוולבי והאדם

וולבי טמר בשבי.

הוולבי ניצוד בעבר בצורה אינטנסיבית על ידי המתיישבים האירופאים בדרום אוסטרליה על מנת להגן על היבולים והמרעה, כמו גם עבור בשרו ועורו. כיום לעומת זאת, הציד שלו נאסר בחוק האוסטרלי, להוציא אזורים ספציפיים דוגמת אי הקנגורו שבהם יש ציד מבוקר במטרה למנוע התפוצצות אוכלוסין.

וולבי טמר הוא אורגניזם מודל עיקרי בחקר יונקי הכיס, ותופס מקום חשוב בניסויים בתחומי אנדוקרינולוגיה, אימונולוגיה, מטבוליזם, נוירוביולוגיה ואחרים. החזקת הוולבי בשבי וגידולו קלה יחסית, והוא מתרבה היטב. בשל היותו גדול יחסית ליונקי מעבדה אחרים, לרוב משכנים את הוולבי במכלאות גדולות עם מקורות מים ומקומות מקלט המדמים יותר את סביבתם הטבעית. הגנום של וולבי טמר נחקר רבות בתחום הגנומיקה ההשוואתית ומשמש להבנת מנגנון microRNA, מנגנון ההשתקה של כרומוזום X או תהליך התבטאות גנים.

הקריוטיפ של וולבי טמר.

הוולבי משמש כאורגניזם מודל בולט גם בתחום המיקרוביולוגיה. תרכובת החלב של נקבת הוולבי מכילה חלבון AGG01 אשר נועד להגן על הוולדות הזעירים בחודשים הראשונים לחייהם מפני חיידקים, ולו פוטנציאל לשמש כאנטיביוטיקה חדשה וחזקה. בבדיקות מעבדה נמצא שהוא יעיל פי מאה מפניצילין, והשמיד כ-99% מהחיידים הפתוגניים (חיובים ושליליים) שעימם בא במגע, כולל MRSA, Escherichia coli, Salmonella, Bacillus subtilis, Pseudomonas, Proteus vulgaris ו-Staphylococcus aureus. כן התגלו בו גם מספר פפטידים אנטימיקרוביאליים של קתליצידין אשר יכולים לשמש גם הם כאנטיביוטיקה נגד זיהומים ונגיפים.

המעי הקדמי של הוולבי מכיל מספר חיידקי מעיים ייחודיים ממערכות פירמיקוטים, בקטרואידטים, ופרוטאובקטריה, והוא מייצר רק חמישית מכמות המתאן הסטנדרטית. במחקר אודותיו, התגלה שהגורם העיקרי האחראי לייצור המופחת הוא חיידק חדש המכונה WG-1, שייחודו בכך שאף שנחשב לחיידק קפנופילי, הוא אינו זקוק לריכוז גבוה של פחמן דו-חמצני בסביבתו כדי לשרוד. גילוי זה מסביר מדוע הקנגוראים מייצרים כמות מתאן פחותה משל מעלי הגירה אף ששניהם צמחוניים, ומהוון ציון דרך בחקר התסיסה והפחתת ייצור המתאן מבעלי חיים.

לקריאה נוספת

• Blumstein, Daniel T., et al. "Insular tammar wallabies (Macropus eugenii) respond to visual but not acoustic cues from predators." Behavioral Ecology 11.5 (2000): 528-535.
• Renfree, Marilyn B., et al. "Genome sequence of an Australian kangaroo, Macropus eugenii, provides insight into the evolution of mammalian reproduction and development." Genome biology 12.8 (2011): 1-26.
• Poole, W. E., et al. "Tables for age determination of the Kangaroo Island wallaby (tammar), Macropus eugenii, from body measurements." (1991).
• Blumstein, Daniel T., Christoper S. Evans, and Janice C. Daniel. "An experimental study of behavioural group size effects in tammar wallabies, Macropus eugenii." Animal Behaviour 58.2 (1999): 351-360.
• Clark, Christopher T., and Kathleen K. Smith. "Cranial osteogenesis in Monodelphis domestica (Didelphidae) and Macropus eugenii (Macropodidae)." Journal of Morphology 215.2 (1993): 119-149.
• Renfree, Marilyn B. "The composition of fetal fluids of the marsupial Macropus eugenii." Developmental Biology 33.1 (1973): 62-79.
• Renfree, Marilyn B., and C. H. Tyndale-Biscoe. "Intrauterine development after diapause in the marsupial Macropus eugenii." Developmental biology 32.1 (1973): 28-40.
• Hinds, L. A., and C. H. Tyndale-Biscoe. "Plasma progesterone levels in the pregnant and non-pregnant tammar, Macropus eugenii." Journal of Endocrinology 93.1 (1982): 99-107.
• Nicholas, Kevin R. "Asynchronous dual lactation in a marsupial, the tammar wallaby (Macropus eugenii)." Biochemical and biophysical research communications 154.2 (1988): 529-536.
• Renfree, Marilyn B. "Proteins in the uterine secretions of the marsupial Macropus eugenii." Developmental biology 32.1 (1973): 41-49.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וולבי טמר בוויקישיתוף

• ‏ תמונות של וולבי טמר, באתר פליקר

• וולבי טמר, באתר ITIS (באנגלית)
• וולבי טמר, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• וולבי טמר, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• וולבי טמר, באתר GBIF (באנגלית)