ואשוואר
| |||
 | |||
| מדינה |
 הונגריה | ||
|---|---|---|---|
| חבל | מערב טרנסדנוביה | ||
| מחוז |
 ואש | ||
| נפה | נפת ואשוואר | ||
| שטח | 55.1 קמ"ר | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיירה | 3,896 (1 בינואר 2024) | ||
| קואורדינטות | 47°03′03″N 16°47′54″E / 47.050833333333°N 16.798333333333°E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| http://vasvar.hu/ | |||
  | |||
ואשוואר (בהונגרית: Vasvár; בגרמנית: Eisenburg; בסלובנית: Železnograd; בלטינית: Castrum Ferrum) היא עיירה במחוז ואש, הונגריה.
מיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ואשוואר ממוקמת דרומית-מזרחית לסומבטהיי, בצומת הכבישים הראשיים 8 ו-74. לעיירה מובילים כבישים צדדיים מדרום מזרח, המתחברים לכביש 74 לזלבר (אנ') - כביש 7361, ואילו בפאתיו הדרומיים של כביש 7383 מתחילה הדרך לכיוון פאצ'ון (אנ') ואיטליה. כביש 7441 מתחיל ממרכז העיר, דרומה מזרחה לכיוון הכפר הג'האטשאל (אנ').
קו הרכבת סומבטהיי-נג'קניז'ה עובר גם בשטח ואשוואר, ויש לו תחנה בעיירה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממצאים ארכאולוגיים מראים שאנשים חיו באזור העיר ואשוואר של ימינו מאז תקופת האבן. מדף האבן קמנשהאט (הו') היה מקום מתאים לפיתוח ישוב אנושי. בפאתי העיירה סוללה המשתרעת דרומה מהגבעה העולה מערבה, סוללה שהגנה על היישוב מפני התקפה ממערב. הסוללה נחשבת בדרך כלל לממצא מהתקופה הרומאית, אך לא נשללה האפשרות שנבנה לאחר תקופה זו. מעבודות ברזל מהתקופה הרומאית עולה כי בוואשוואר התרחשה כבר אז פעילות עיבוד ברזל גדולה. הרומאים כינו את הטירה באזור Castrum Ferreum. שם העיר ההונגרי הוא מקבילה מדויקת. עבודות ברזל רומיות נמצאו גם בחצר המנזר הדומיניקני לשעבר. בתקופה הרומאית, דרך חשובה הובילה מהאזור לאקווינקום (אנ')שבצפון מרכז הונגריה. חשיבותו של הברזל הייתה ידועה גם להונגרים הכובשים, כך שבאזור הוקם אחד המרכזים הגדולים לייצור ברזל במדינה. חשיבות זו מודגשת באמנה משנת 1226, לפיה הנפחים במנזר פנונהלמה (אנ') הביאו באופן קבוע ברזל מוואשוואר. במאה ה-10 הוקמה טירה, ככל הנראה כדי לשמור על אתר ייצור הברזל החשוב. סביב הטירה התפתחה העיר המאוחרת. טירה זו היא צפונית לכנסייה הדומיניקנית, וקוטרה כ-300 מ'.
הכנסייה הראשונה של היישוב הוקמה על גבעה דרומית, על הדרך לסנטגוטהארד (אנ') שבמערב הונגריה, לאחר שוואשוואר הפכה לאזור בהשפעה ספרדית, הפכה הכנסייה לכנסייה אפיסקופלית. במהלך הקמת המחוז, העלה המלך אישטוואן הראשון, מלך הונגריה את ואשוואר למעלת מושב המחוז. במקום הכנסייה הישנה, הכנסייה הרומנסקית בעלת שלושת האולמות של סנט מיכאל נבנתה ככל הנראה במאה ה-12, והפכה לבניין המרכזי במושב. במאה ה-13 התגבשו שני יישובים קטנים מצפון ומדרום סביב הכנסייה וכך נוצר מבנה העיירה בימי הביניים.
פלישת הטטרים פגעה בוואשוואר. על פי אמנה עדיין הייתה טירת וושוואר אחת הטירות שהושארו בידי הונגריה ב-1242, אך הטירה נהרסה על ידי הטטרים. לאחר פלישת הטטרים נבנו כנסייה ומנזר גותי קדום בתוך תוואי הטירה הארצית. המלך סטפן החמישי (אנ') הגיע לוואשוואר ב-1270 וקיים אספת מחוז עם צירי הטירה. בשנת 1310 כבשו הגרמאנים את הטירה אך הובסו וגורשו לאחר כשנה. מערכת הביצור המגן על העיר הושלמה בראשית המאה ה-14. באותה תקופה נבנתה הקפלה של סנט אליזבת דרומית לכנסייה הדומיניקנית, ובשנת 1342 נבנתה כנסיית חג עליית מרים. באמצע המאה ה-14 הייתה ואשוואר מרכז עירוני, אדמיניסטרטיבי, מסחרי ותרבותי. המודעות החברתית וההשפעה הכלכלית של אזרחיה גברו, והם קיימו ירידים. העיר נשלטה על ידי שופט נבחר ו-12 מושבעים.
מבצר נבנה סביב העיירה, וכן כנסייה נוספת, כנסיית הקהילה של סנט מרגרט. התחדש ייצור ברזל. תעשיית העיירה הסתמכה בעיקר על ענף הטחנות. כמה טחנות פעלו על גלגלי מים. בשנת 1423 הפכה העיירה לעיירת שוק. חלק מהעיר נשרפה בשנת 1479, ובשנה זו הגיעו הפושטים הטורקים לאזור ואשוואר. במאה ה-16, עם התקדמותם של הטורקים, שב השקט לוואשואר. בשנת 1576, הצבא הגרמאני הפולש בזז את העיר אך הותקף וגורש על ידי האוכלוסייה. עם שובם הציתו הגרמאנים את העיר כנקמה. בשנת 1577, עקב הטרדות מתמשכות, עזבו הנזירים הדומיניקנים את ואשוואר, ובשנת 1578 הורה הפרלמנט על העברת מושב המחוז לסומבטהיי.
בשנת 1599 נהרס שוב היישוב על ידי הטורקים הפושטים. אזור העיר העתיקה צומצם משמעותית, רחובות שלמים נעלמו בגלל הגירת אוכלוסין. הפשיטות הטורקיות הפכו תכופות יותר. בשנת 1646 פשטו שוב טורקים על העיירה וגרמו נזק רב. בשנים 1663 ו-1664 פשטו טורקים שוב על העיירה והעלו חלקים ממנה באש. ב-1664 נחתם בעיירה שלום ואשוואר (אנ').
במאה ה-18 התפתח המבנה העירוני של ימינו. בין הכנסיות נבנו מחדש המנזר, כנסיית הצלב הקדוש וכנסיית עליית מרים ואילו כנסיית מיכאל הקדוש הוזנחה. בשנת 1758 התגוררו בעיירה 1,185 תושבים, ובשנת 1830 היו בה 1,444 תושבים.
בעוד העות'מאנים כבשו את מרבית מרכז אירופה, האזור שמצפון לאגם בלטון נותר בממלכת הונגריה (1538–1867). העיירה הייתה ראש מחוז ואש ב-1850. [1] עד שנת 1918, ואשוואר הייתה חלק ממלוכת הבסבורג, [2] ולאחר הפשרה של 1867 - חלק מממלכת הונגריה.
לקראת תום מלחמת העולם השנייה, ואשוואר נתפסה ב-31 במרץ 1945 על ידי כוחות סובייטים של החזית האוקראינית השלישית במהלך מתקפת נג'קניז'ה-קרמנד.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במפקד האוכלוסין 2011, 88.7% מהאוכלוסייה הזדהו כהונגרים, 1.1% גרמנים, 1.4% צוענים, 0.3% קרואטיים, 0.2% סלובקים (11.1% לא הזדהו; בגלל זהויות כפולות, הסכום הכולל עשוי להיות גדול מ-100%). ההזדהות הדתית הייתה: קתולית 72.1%, רפורמית 0.9%, לותרנית 1.3%, ללא כנסייה 3.6% (21.3% לא דיווחו).
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעיר הייתה קהילה יהודית עתיקה, שהתיישבה שם במאה ה-16, ולאחר שהטורקים הרסו את הכפר, חזרו יהודים למקום רק במאה ה-18.[3]
מרבני העיר היו הרב משה נחום רוזנבוים, שעזב את העיר בין ה'תקע"א לה'תקע"ח (1811–1818), והרב אהרן בר"ז, שמונה במקום הרב רוזנבוים.[3]
נקודות עניין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הכנסייה הרומית-קתולית (הדומיניקנית לשעבר) (מימי הביניים, הבארוק)
- המנזר הדומיניקני בוואשוואר (משנת 1684, כנראה באתר הטירה העתיקה)
- קפלת בית הקברות (בארוק מאוחר)
- אוסף היסטוריה מקומית
- פסל מלאך
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ואשוואר- ושוור (Vasvár), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Dictionnaire universel de M.N. BOUILLET, Paris, 1852 (in French).
- ^ Handbook of Austria and Lombardy-Venetia Cancellations on the Postage Stamp Issues 1850-1864, by Edwin MUELLER, 1961.
- ^ 1 2 עקיבא בן מרדכי ליב פישר, עטרת עקיבא, באתר אוצר החכמה
