ואדי קוריה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אורך | 73 ק"מ |
| אגן ניקוז | 3,084 קמ"ר |
| שפך | ואדי אל-עריש |
| מדינות באגן הניקוז | מצרים וישראל |
ואדי קוּרַיה או ואדי גוריה,[1] (בערבית: وادي قرية או وادي اقرية,[א] בתעתיק מדויק: ואדי קריה או ואדי אקריה; באנגלית: Wadi Qurayah או wadi Abu Qurayah או Wadi Qaryah) הוא נחל אכזב שחלקו הגדול של אגן הניקוז שלו נמצא בחלקו המזרחי של חצי האי סיני שבמצרים (בשטח מחוז צפון סיני), מצפון מערב לכונתילה. חלק מחלקו העילי של הנחל נמצא בהר הנגב שבשטח ישראל ומנקז את חלקו הדרום מערבי של הר שגיא. הנחל זורם בכיוון צפון-מערב והוא חלק מאגן הניקוז של ואדי אל-עריש ומנקז את חלקו הדרום מזרחי. ואדי קוריה מתאפיין בנוף גבעי בחלקו המזרחי ובחלקו הדרומי. חלקיו המערבי והצפוני הם מישוריים.
אגן הניקוז של ואדי קוריה דל מאוד הן במופעים גאוגרפיים בולטים והן באוכלוסייתו האנושית ועיקר פרסומו בא משני גורמים:
- באפיק ואדי קוריה שוכן האתר הארכאולוגי כונתילת עג'רוד, שהוא אתר בעל חשיבות רבה הן בהיסטוריה של עם ישראל בתקופת בית ראשון, והן בתפיסות של התפתחות הדת הישראלית הקדומה.
- בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, נפרש באזור ואדי קוריה כוח משימה מיוחד של הצבא המצרי, בסדר גודל על-חטיבתי, שנקרא "מג'מועת שאזלי",[ב] בפיקודו של סעד א-שאזלי.[2]
נתונים גאוגרפיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שטח אגן הניקוז של הוואדי הוא 3,084 קמ"ר. אורכו המרבי של אגן הניקוז הוא 73 ק"מ. אגן הניקוז הוא בעל צורה מעוגלת-סגלגלה. גובה פני הקרקע המזערי הוא 231 מטר מעל פני הים, הגובה המרבי הוא 999 מטר מעל פני הים והגובה הממוצע הוא 432 מטר מעל פני הים.[3] דרך בלתי סלולה מקוסיימה לא-נח'ל חוצה את מרחבי ואדי קוריה.[4] היא נמצאת כ-14 ק"מ ממערב לכונתילת עג'רוד ומובילה צפונה אל דרב אל-ע'זה.[5] שני הרים הבולטים בנוף המישורי הם, ג'בל עריף א-נאקה[ג] וג'בל חרים,[ד] שבאזורו הנחל המרכזי עובר מכיוון זרימה של מזרח – מערב לכיוון דרום־מזרח – צפון־מערב. ממזרח לג'בל חרים נפגש ואדי קוריה עם הנחל המנקז את חלקו הדרומי של ואדי אל-עריש, ואדי מחאשם. הערוץ המשותף פונה לכיוון צפון־מערב ומתחבר לאפיק המרכזי של ואדי אל-עריש ממזרח לביר חסנה.[6]
כונתילת עג'רוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – כונתילת עג'רוד
כונתילת עג'רוד (אתר הידוע גם כ"חורבת תימן") הוא אתר ארכאולוגי הממוקם על גבעה כ־15 ק"מ ממערב לדרך עזה,[7] וכ-25 ק"מ ממערב לגבול ישראל–מצרים. הגבעה, בגובה כ־25 מטר מעל סביבתה, היא גבעה בודדת בעמק הרחב של ואדי קוריה הסובב אותה.[7] בעמק מצויות כמה מחפורות רדודות שבהן נקווים מי תהום גבוהים, ובשל כך שימש המקום צומת דרכים חשוב.[7] משמעות השם בערבית היא: "תל מבודד של בארות" ואכן לרגלי הגבעה יש מספר בארות, שהן אחד ממקורות המים הבודדים בקו הגאוגרפי שבין רפיח לאילת.[8]
מספר נוסעים וחוקרים פקדו את האתר במאה ה-19 ובמאה ה-20. בין השנים 1975–1976, בעת שהיה חצי האי סיני בשליטת ישראל, נחפר האתר בשלוש עונות חפירה בראשות זאב משל ובסיועם של קציני מטה ארכאולוגיה של צה"ל בסיני, אבנר גורן ובנימין זאס.[9]
בחפירות נחשף אתר ארכאולוגי ישראלי קדום, שהיה מיושב במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס, ובו התגלו ממצאים רבים, בהם כתובות ייחודיות רבות בעברית (וכמה בפיניקית שהיא שפה קרובה מאד לעברית העתיקה) וציורים בעלי מוטיבים רבים, המספקים צוהר נדיר לאיקונוגרפיה הוויזואלית הדתית המגוונת בישראל, אותה חלקה עם כל דרום הלבנט, ומהווים עדות חשובה לדת הישראלית הקדומה בממלכת ישראל ואף בממלכת יהודה.[10][11] כן התגלו ממצאים אורגניים, שלא התגלו באתרים אחרים בלבנט, והשתמרו באתר בזכות תנאי המדבר.[12]
כוח שאזלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 1967, בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, הציב הצבא המצרי באזור צפון סיני, בין אל-עריש ובין רפיח את "מג'מועת שאזלי" – כוח משימה דיוויזיוני בפיקודו של גנרל סעד א־שאזלי, שכלל שתי חטיבות טנקים, חטיבת חי"ר מוקטנת וחטיבת חיל תותחנים מוקטנת.[2] על פי ישעיהו גביש, מנה כוח שאזלי כ-100 טנקים, כ-20% מכוח השריון המצרי שנכנס לסיני בתקופת ההמתנה.[13]
כשבוע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בעקבות מבצע ההונאה של צה"ל, מבצע לשון אדומה, הורדה המג'מועה בחיפזון דרומה, אל אזור מישורי ואדי קוריה, שם נועדה לבלום את חדירתו האפשרית של צה״ל, וכן להיות מוכנה לפרוץ לכיוון ירדן, במגמה לנתק את הנגב הדרומי ממדינת ישראל. תנועותיו של שאזלי שימשו נושא לפולמוס שהתעורר אחרי המלחמה, כאשר נטען כי אלופי צה"ל רימו את ראש הממשלה והעלימו ממנו שתנועת המצרים הייתה תגובה לפעולת הונאה (מבצע לשון אדומה), והעמידו פנים שהמצרים עומדים לתקוף בנגב הדרומי.[14]
מול "כוח שאזלי" העמיד צה"ל את חטיבה 8, בפיקוד אברהם מנדלר, שהייתה בכוח מוקטן.[15] לטענת היסטוריון חטיבה 8, פשט גדוד 129 מהחטיבה, בלילה שבין 5 ו-6 ביוני, אל תוך שטח סיני, ניהל קרב שריון מול הכוח המצרי והסב לו אבידות וחזר אל גבולות ישראל. בימים שלאחר מכן חדר הכוח הישראלי לסיני וב-8 ביוני הגיע לא-נח'ל תוך שהוא גורם אבידות ל"כוח שאזלי" הנסוג.[15] לעומת זאת, בעדותו של שאול ורדי, נטען כי גדוד 129 ניסה פעמיים לכבוש את המתחם המצרי בימים השני והשלישי של המלחמה, אך נהדף בשני המקרים על ידי המצרים, שגילו לחימה הגנתית מסודרת, תוך שנגרמו אבידות לכוח צה"ל.[16] היסטוריון חטיבת אגרוף הברזל דווח כי ב-7 ביוני 1967, גדוד 94 (בפיקוד אברהם ברעם) מחטיבת אגרוף הברזל, נתקל באזור ביר חסנה בכוח מצרי שנסוג מוואדי קוריה מערבה.[17]
על פי גרסת סעד א-שאזלי, הכוח שלו כלל גדוד חי"ר אחד, שני גדודי קומנדו וגדוד טנקים אחד. בעקבות מבצע מוקד והעליונות של חיל האוויר הישראלי, נתן הפיקוד המצרי פקודה כאוטית לכל חייליו לסגת מערבה, הכוחות שנסוגו נפגעו על ידי חיל האוויר הישראלי ואבד הקשר בין הכוחות והפיקוד המצרי; שאזלי, לטענתו, פעל בדרך ההפוכה ופנה מזרחה דרך מעברים נסתרים, ופלש לשטח ישראל. הוא התמקם בנגב, מאחורי קווי צה"ל. הוא שהה שם עם גדודיו בחסות שני הרים כדי להימנע מהפצצות חיל האוויר במשך יומיים, 6 ו-7 ביוני. לבסוף, הוא הצליח ליצור קשר עם הפיקוד המצרי שהורה לו לסגת מיד ממערב לתעלת סואץ. הוא מילא הוראה זו בדרך של צעדה לילית (עם יחידות ממוכנות וטנקים מלווים) במדבר ודרך קווי צה"ל. יחידתו הצליחה לנוע כ-60 קילומטרים מערבה. עם עלות השחר, הטור זוהה על ידי כלי טיס ישראליים שהפציצו את כוחותיו. למעלה מ-100 מחייליו נהרגו. לאחר מכן הכוח שלו המשיך הלאה, הצליח להתחמק מכוחות היבשה הישראליים והגיע לתעלת סואץ.[18]
אתר התרסקות מטוס מטרוג'ט ליד ביר חסנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחום אגן הניקוז של הנחל מצוי גם אתר ההתרסקות של טיסה 9268 של מטרוג'ט, כ-50 ק"מ מדרום־מזרח לביר חסנה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בהשפעת כללי הכתיב הנהוגים במצרים, המילה وادي לעיתים קרובות נכתבת وادى.
- ^ מג'מועה היא כוח משולב של חיל רגלים ושריון. בהגייה מצרית: מגמועה.
- ^ הר מכתשי הנמצא כ-17 ק"מ מערבית לגבול ישראל-מצרים, באזור הר שגיא, בקואורדינטות 30.361965 34.435914
- ^ נמצא כ-30 ק"מ מדרום־מזרח לביר חסנה, בקואורדינטות 30.26729, 33.97505
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי התעתיק במפת "עמוד ענן"
- ^ 1 2 אלדד קולנשר, מ"לשון אדומה" ל"סדין אדום", מערכות 484, יולי 2019
- ^ Hamdeno Abdel Kader al-Awady, GIS Based Morphometric Analysis of Wadi elArish Watershed Sinai, Egypt-Using ASTER (DEM) Data, International Journal of Scientific & Engineering Research Volume 11, Issue 11, November-2020
- ^ אברהם אילון, בועז זלמנוביץ, "סופת אש במדבר" – המערכה בזירה המצרית במלחמת ששת הימים, מודן, 2017, עמ' 24
- ^ עזרה זהר (עורך), "המדבר: עבר, הוה, עתיד, הוצאת רשפים, 1977, עמ' 165
- ^ צבי אילן, ואדי אל־עריש – הנחל שפגע בבדווים, דבר, 28 בפברואר 1975
- ^ 1 2 3 שמואל אחיטוב, אסתר אשל, לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 8
- ^ דבי הרשמן, אלוהים ברא את האשה - וחי איתה, כותרת ראשית, 17 במאי 1983
- ^ צבי אילן, מצודת קודש שנחשפה במזרח סיני, דבר, 7 ביוני 1976
- ^ Christoph Uehlinger, "Visual Culture and Religion in Ancient Israel and Judah", in: Kyle H. Keimer, The Ancient Israelite World, Taylor & Francis, 2022, p. 452–454, 459
- ^ Christoph Uehlinger, Distinctive or diverse? Conceptualizing ancient Israelite religion in its southern Levantine setting, Hebrew Bible and Ancient Israel 4, 2015, עמ' 14 doi: 10.1628/219222715X14343676549106
- ^ זאב משל, שמואל אחיטוב, אסתר אשל (ע), לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 8
- ^ שייקה גביש, "סדין אדום", כנרת זמורה ביתן, 2016, עמודים 131-129.
- ^ בנימין עמידרור, המירוץ לאל-עריש, "העולם הזה", גיליון 1946 מ-18 בדצמבר 1974, עמוד 10
- ^ 1 2 ספר חטיבה 8, עמ' 22–24
- ^ שלמה מן, הצל"ש הזה לא מעניין אותי, מתוך הבלוג "נעמוש", 26 ביוני 2014, עודכן לאחר פטירת ורדי בדצמבר 2021
- ^ אגרוף הברזל 60 שנות לחימה ועשייה 1961 - 2021, ספטמבר 2021, עמ' 42
- ^ Christopher Weeks, This Egyptian Unit Escaped Destruction In 1967 By Invading Israel, War History Online, 22 July 2017