תור הזהב של אתיופיה

תור הזהב של אתיופיה (הידוע גם בשם התקופה הסולומונית המוקדמת) הוא תקופה שנמשכה בין השנים 1270–1508, שבה הגיעה אתיופיה לשיאה התרבותי והצבאי.

מקובל לחלק תקופה זו לשלוש תקופות עיקריות:

1. "תקופת ההתגבשות" שנמשכה בין השנים 1270-1314 כוללת את עלייתו לשלטון של הקיסר יקונו אמלק ומסתיימת במותו של הקיסר וואדאם ערד;
2. "תקופת הזוהר" הייתה השיא של תור הזהב והתרחשה בין השנים 1314-1468, מעלייתו של הקיסר עמדה ציון הראשון ועד למותו של הקיסר זרע יעקב;
3. "תקופת השקיעה" התרחשה בין השנים 1468-1508 או 1527 ובה האימפריה האתיופית התחילה לשקוע מבחינה תרבותית בגלל ההשפעה האירופאית שהגיעה לאזור, במיוחד מצד הפורטוגזים, ולאחריה התחילה תקופת השפל האתיופית.

לגבי תאריך הסיום של תור הזהב ישנו וויכוח. חלק מההיסטוריונים מייחסים את סוף התקופה לעלייתו של הקיסר לבנה דנגל, וחלק לתחילת מלחמת אתיופיה-אדאל ופלישתו של אחמד גראן לאימפריה האתיופית.

היסטוריה

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא תרגמת, ניסוחים לא ברורים.

הקיסר יאגבה ציון (משמאל), נלחם בסולטנות אדאל

למרות שקיסרי שושלת הזאגווה דגלו בהגנת הנצרות ובהישגים האומנותיים שלהם, הייתה אי שביעות רצון כללית של העם מהמלכים בלסתה ובמיוחד בשטחים שכיום בשליטת אריתריאה ותיגראי. האמהרים לעומת זאת, היו קבוצה חזקה וצברו יותר ויותר כוח. הם ישבו באזור שמדרום לאזורים שנשלטו על ידי הזאגווה והתרכזו בעיקר באזור אדאפה. ב-1270, אציל אמהרי בשם יקונו אמלק הדיח את שליט הזאגווה האחרון והכריז על עצמו כקיסר. ההנחה שלו הייתה שרוב הכוח כעת היה בדרומה של הארץ ואתיופיה כעת מוכרזת בתור "הממלכה הנוצרית של אתיופיה" ונכנסה לתקופה של קשר מוגדל עם הלבנט, המזרח התיכון, ואירופה.

השושלת החדשה שייסד אמלק ידועה בשם "השושלת הסולומונית", שושלת שטענה שמוצאה מהשושלת האקסומית ולכן צאצאי מנליק הוא בנם של מלכת שבא ושלמה המלך. הופעת השושלת נכרכה באתוס הסולומוני-ישראלי-נוצרי כאידיולוגיה של מימסד הקיסרות האתיופית, שלפיו השליטים הנוצרים של אתיופיה הם "בני ישראל האמיתיים" ("דקיקה אסראל"). ההמלכה של יקונו אמלק נחשבה לגיטימית ולכן נקראה "חזרת השושלת הסולומונית", על אף שהאמהרים הם אלו ששלטו, וכל המלכים האתיופיים שבאו לאחר-מכן טענו למוצא סולומוני, וכיאה לצאצאי שלמה דרשו ציות מוחלט מנתיניהם.

תחת שלטונו של יקונו אמלק, המחוזות המרכזים של הממלכה היו תיגראי הצפוני, אמהרה המרכזי, ושאווה הדרומי והיוו את הלב והמרכז הפוליטי-גיאוגראפי של הממלכה הנוצרית. המלך החדש החל לגבש שליטה ברמות הצפוניות ולהרוס את המדינות המוסלמיות המקומיות וכן את עובדי האלילים שבאזור. הוא נהנה בעיקר מהצלחה כנגד סולטנות יפאט, ממלכה הממוקמת דרומית מזרחית לאמהרה שאיימה על הדרכים המסחריות בין העיר זילע והרמות המרכזיות.

לאחר מותו של יקונו אמלק ב-1285, בנו יאגבה ציון ירש אותו והומלך למלך החדש. שלטונו ייצג בעיקר מאבקים קבועים בין ילדיו של יאגבה ציון לבין נכדיו האחרים של יקונו אמלק. בסביבות שנת 1300 כל הזכרים צאצאיו של יקונו אמלק, להוציא את בניו של יאגבה ציון, נכלאו בפסגת הר שהגישה אליו הייתה קשה. אזור זה נשמר על ידי חיילים הנאמנים למלך. כאשר המלך מת, כל בניו הוכנסו גם למעצר להוציא יורשו. שיטה זו נמשך עד שבית הסוהר המלכותי הושמד בתחילת המאה ה-16.

נכדו של יקונו אמלק, עמדה ציון, השיג שליטה על כל המחוזות הנוצריים של הממלכה וגם על ידי התפשטות לאזורים הסמוכים של שאווה, גוג'ם, ודמות ולתוך המחוזות של האגאווים בתחומה של אגם טאנה. הוא הקדיש גם הרבה תשומת לב לקמפיינים צבאיים כנגד המדינות המוסלמיות במזרחה ובדרום מזרחה של אמהרה, כמו סולטנות יפאט, שאיימו על הממלכה הנוצרית, וכנגד ההאדיה והסידמאים בדרום מערב שאווה. הניצחונות האלה נתנו לו שליטה ברמות המרכזיות ושיפרו את הסחר עם המדינות סביב ים סוף והאוקיינוס ההודי. כיבושים אלו עזרו להתפשטות הנצרות ברמות הדרומיות.

בתחילת המאה ה-13, אחת הבעיות הראשיות של הממלכה הנוצרית, שנשלטה על ידי האמהרים הייתה האיום המוסלמי. כל מזרח קרן אפריקה וממערב לרמת אתיופיה היו מוסלמים ולמעשה הקיפו את אתיופיה. כמה מהעמים האלו הקימו סולטאנויות עצמאיות משלהם כמו יפאט שהייתה ממוקמת בגבעות שוואה הצפון מזרחיות, וריכוז מוסלמי בעיר הרר. בעמקים דרך ים סוף היה שני עמים מוסלמים משמעותיים: הסומלים והעפרים. יפאט הציגה את האיום העקרי לממלכה הנוצרית, אך לבסוף הובסה על ידי עמדה ציון באמצע המאה ה-14 לאחר סכסוך מתמשך. במשך הסכסוך הזה, יפאט נתמכה על ידי אפוטרופוס מוסלמי, אך בדרך כלל העמים המוסלמים הקימו מדינות קטנות ולא משמעותיות. רבים מהם היו דוברי שפה כושית, שלא כמו דוברי השמית של הרר.

הקיסר	שנות שלטון
תקופת ההתגבשות
יקונו אמלק	1270 – 1285
יאגבה ציון	1285 – 1294
סאנפה אראד הרביעי	1294 – 1295
האזבה אסגאד	1295 – 1296
קאדמה אסגאד	1296 – 1297
ג'ין אסגאד	1297 – 1298
סאבה אסגאד	1298–1299
וואדאם ערד	1299–1314
תקופת הזוהר
עמדה ציון הראשון	1314–1344
ניואיה קראסטוס	1344–1372
ניואיה מאריאם	1372–1382
דווית הראשון	1382–1413
תוודרוס הראשון	1413–1414
יסחק הראשון	1414–1429
אנדראיאס	1429–1430
תקלה מאריאם	1430–1433
סארוו ייאסוס	1433
עמדה ייאסוס	1433–1434
זרע יעקב	1434–1468
תקופת השקיעה
באדה מאריאם הראשון	1468–1478
אסקאנדאר	1478–1494
עמדה ציון השני	1494
נהאוד	1494–1508

על אף נטייתם לאי אחדות, הכוחות המוסלמיים המשיכו להציג איומים לסירוגים על הממלכה הנוצרית. בסוף המאה ה-14, צאצאים של המשפחה השולטת של יפאט זזה מזרח לתחום בסביבות העיר הרר וחיזק מחדש את סולטנות אדאל שנהפכה להיות הישות המוסלמית החזקה ביותר בקרן אפריקה. אדאל בסופו של דבר שלטה על דרכי הסחר בין הרמות לזילע, ולכן הציגה איום אסטרטגי על אתיופיה.

אף על פי שהמדינה הנוצרית לא יכלה להטיל את ההגמוניה שלה על המדינות האסלאמיות האזוריות, היא הייתה מספיק חזקה לעמוד כנגד הפלישות במאה ה-14.

לבסוף זרע יעקב, אחד מהקיסרים אתיופיים הגדולים, השיג הישגיים צבאיים שכללו ניצחון מכריע בשנת 1445 על סולטנות אדאל ובעלי בריתה המוסלמיים, שהייתה במשך שתי מאות המקור של ההתנגדות הקבועה להגמוניה הנוצרית ברמה. זרע יעקב חיפש גם שליטה מלאה על הממלכה באופן על ידי ביזורה של המערכת המנהלית. כמה מהישגיו הראויים לציון היה בעניינים כנסייתיים, אותם הוא ארגן מחדש כמו גם את הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, וכן טיפח סכסוך בין מאמיני הנצרות ללא נוצרים.

בתחילת המאה ה-14, הכוח של הקיסר היה נראה כבלתי-מוגבל, אבל למעשה לא היה כך. אחדותה של המדינה הייתה תלויה ביכולת הקיסר לשלוט במושלים המקומיים של האזורים השונים. בדרך כלל, בית המשפט לא הפריע עם השליטים האלה אם הנאמנות המוצגת האחרונה דרך האוסף וכניעה של מס מלכותי ודרך התרומה של גברים מחומשים שהיו צריכים למלחמות הקיסר. כאשר הצבא היה בפעולה, המושלים האזוריים דאגו להם באדמה. התוצאה הייתה שההוצאות שהיו שנשאו על ידי האדמיניסטרציה הקיסרית היו קטנות, הואיל ותרומות המס שסופקו על ידי הפרובינציות היו גדולות.

לקראת סוף מלכותו של זרע יעקב, הממלכה שוב הייתה שקועה במאבקים פנימים על הכתר. במקרים רבים הילדים של המלך המת היו יותר מדי צעירים למלוכה, ולכן היו סכסוכים במועצה המכתירה. במשטר שהוחזק יחד בעיקר על ידי מלך לוחם חזק, מישהו או יותר דורות של סכסוך של שושלת שנוכל, להוביל לבעיות פנימיות חיצוניות ורציניות. רק העקשנות של סכסוכים פנימיים בין מוסלמים בדרך כלל ובתוך אדאל במיוחד מנעו הסתערות מוסלמית.

הפונקציה השיפוטית של הקיסר הייתה החשיבות הראשית. האדמיניסטרציה של צדק מורכז בחיזור ואולף על ידי גוף של חוק קופטי מצרי ידוע בשם הפתחה נגסט (חוק המלכים), שהגיע לאתיופיה באמצע המאה ה-15. שופטים שפקדו על ידי הקיסר היו קשורים לאדמיניסטרציה של כל מושל מחוזי. הם לא רק שמעו מקרים אלא גם קבעו כאשר מקרים יכלו להיות מיוחסים למושל או בערעור על הממשלה המרכזית.

זאת גם התקופה שבה אירופה מפתחת את המיתוס של פרסטר ג'ון קיסרה של ממלכה נוצרית חזקה, שאיתה העולם האירופי יחבור כדי למגר את האסלאם, זו תקופה שבה כתבי הקודש וספרות נוספת ומערכת מנזרים כולם מגיעים לשיא היסטורי של פריחה, צמיחה והתרחבות. זו ממלכה ימי-ביניימית, שלפי כל אמת מידה שהיא לא נפלה מהממלכות הימי-ביניימיות של מזרח אירופה באותה התקופה באשר לסדרים הפוליטיים, להרגלים הכלכליים, לתרבות ומערכת משפט. בתקופה זו המושג אתיופיה מגיע לשיאו ההיסטורי, התרבותי, הפוליטי, והצבאי.

לקריאה נוספת

• abir mordechai,Ethiopia and the Red Sea: The Rise and Decline of the Solomonic Dynasty and Muslim-European Rivalry in the

Region,ISBN 0714631647

• Taddesse Tamrat

Church and State in Ethiopia, 1270-1527 ISBN 978-0198216711

הקודם: תקופת החושך

היסטוריה של אתיופיה 10 באוגוסט 1270 - 9 במרץ 1529

הבא: תקופת השפל