אתיופיה הפרהיסטורית

דגם של השלד "לוסי" כפי שהוא מוצג במוזיאון במקסיקו סיטי.

פרטים על המקורות של כל העמים שמרכיבים את האוכלוסייה של רמת אתיופיה היו נושא למחקר ולדיון מתחילת שנות התשעים של המאה ה-20. פלאואנתרופולוגים מאמינים שמזרח הקרע הגדול (העמק החוצה את אתיופיה מדרום מערב לצפון מזרח) הוא המקום של מקור המין האנושי. בשנות ה-70 חפר הפלאואנתרופולוג דונלד ג'והנסון באתרים בעמק נהר אוואש וגילה שלדי הומינינים מאובנים מן המין אוסטרלופיתקוס אפרנסיס שגילו כ-3.5 מיליון שנים, המפורט מביניהם שלד נקבה הידועה בכינוי "לוסי". החל משנות ה-80 חופר צוות בינלאומי בראשות טים וייט באזור האוואש התיכון, וגילה שם הומינינים עתיקים אף יותר, מגיל של 4.4 מיליון שנים, השייכים למין ארדיפיתקוס רמידוס. אלו הם המוקדמים ביותר מן האבולוציה של האדם שידוע בביטחון כי הלכו זקופים, אף כי מוחם היה עדיין בגודל מוח של קופי אדם. באזור האוואש התיכון נמצאו מאובני קופי אדם והומינינים החל מגיל של כעשרה מיליוני שנים ועד לנציגים קדומים של המין האנושי המודרני מגיל של כ-150 אלף שנים.

מחקר שנעשה לאחרונה בבלשנות היסטורית ובארכאולוגיה לגבי התקופה הפלאוליתית העליונה וכן ניסיונות פענוח התרשימים הרחבים של האוכלוסיות הקדם-היסטוריות באתיופיה של היום מעלים כי אוכלוסיות אלו דיברו שפות המשתייכות למשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, משפחת שפות הכוללת בתוכה את השפות האומוטיות, הכושיות והשמיות, כל השפות האלו נמצאות בשימוש באתיופיה של ימינו. חוקרי לשון מניחים שהבית המקורי של האשכול האסיאתי במשפחת השפות האלו מקורו בצפון מזרח אפריקה, אולי בתחום שבין הנילוס וים סוף בסודאן המודרנית. מכאן השפות העיקריות של משפחת העל האפרו-אסיאתית נפרדו ונוצרו ההבדלים ביניהם.

השפה הראשונה שהגיעה לאתיופיה, ככל הנראה לאחר האלף ה-14 לפנה"ס הייתה כנראה ממשפחת האומוטיות. דוברי האומוטיות היגרו דרומה לתוך הרמות הדרום-מערביות והמרכזיות של אתיופיה, ולאחר-מכן היגרו גם דוברי השפות כושיות, שהתיישבו בשטחים בקרן אפריקה, כולל הרמות הצפוניות של אתיופיה. משפחת השפות האחרונה להגיע הייתה השמית, שהתפצלה מהשפות הברבריות ומהשפות המצריות, שתי שפות אפרו-אסיאתיות אחרות שהיגרו מזרחה לתוך אסיה הדרום מערבית (חצי האי ערב).

בשנת 7,000 לפני הספירה לכל המאוחר, עדות בלשנית מסמנת ששתי הקבוצות של דוברי הכושית והאומוטיות החלו להראות נוכחות באתיופיה. הגיוון הלשוני גרם מאוחר יותר להופעת מספר גדול של שפות חדשות. במקרה של השפות הכושיות, אלה כללו את שפת האגאוו ברמות הצפוניות המרכזיות ובאזורים מזרח ודרום מזרח, סאהו, סומלית, סידאמו ואורומו. כל אלו דוברו על ידי עמים ששיחקו תפקידים עיקריים בהיסטוריה העתידית של האזור. האומוטיות גם היא התפצלה למספר גדול של שפות, וואלאמו (נקראת לעיתים קרובות ווולאיטה) וגאמו גופה, דוברי אומוטיות נשארו מחוץ לאזור העיקרי של פעולות הגומלין האתניות באתיופיה עד סוף המאה ה-19.

שתי הקבוצות הכושית והאומוטיות אספו במשך אלפי שנים דשאים וצמחים אחרים לפני שהם התבייתו. לפי ניתוחים ארכאולוגיים ובלשניים, החקלאות התבססה וגידלה דגן באזורים יותר יבשים. קבוצות אלו התיישבו גם בחלקים מהרמות הצפוניות מכוסי עשב שיושבו על ידם לפחות כמה אלפי שנים לפני התקופה הנוצרית. דשאים בני המקום כמו טאף הפכו לשימוש ביתי יותר מאוחר, שעורה וחיטה הגיעו מהמזרח התיכון. כל העמים המוקדמים האלה החזיקו גם בעלי חיים מבויתים, שכללו בקר, כבשים, עזים וחמורים. לכן, מסוף התקופה הקדם היסטורית, הוקמו תבניות חקלאיות של פרנסה המאפיינות את האזור עד ימינו.

במשך האלף ה-1 לפנה"ס, קבוצות דוברות שפות שמיות התחילו לעבור את ים סוף מדרום חצי האי ערב דרך החוף ובקרבת מקום הרמות. המהגרים האלה הביאו איתם את שפתם (סבאית ואולי גם שפות נוספות), מערכת הכתב שלהם (כתב דרום-ערבי) ואדריכלות אבן עצומה. כור ההיתוך של המהגרים החדשים עם התושבים בני המקום ייצרו תרבות הידועה בשם פרוטו-אקסום. הגורמים שהניעו את ההתנחלות הזאת אינם ידועים. עיר הנמל אדאליס, ליד מאסאווה המודרנית שבאריתריאה, הייתה הנמל האזורי העיקרי וקרוב לוודאי הכניסה העיקרית לפנים הארץ להגעת מהגרים חדשים מדרום מערב ערב.