התקופה הג'ורג'יאנית
התקופה הג'ורג'יאנית הייתה תקופה בהיסטוריה הבריטית מ-1714 ועד 1830 או 1837, על שם המלכים מבית הנובר: ג'ורג' הראשון, ג'ורג' השני, ג'ורג' השלישי וג'ורג' הרביעי. הגדרת התקופה מורחבת לעיתים קרובות כך שתכלול את שלטונו הקצר יחסית של ויליאם הרביעי, שהסתיים עם מותו ב-1837.
תקופת העוצרות היא תקופת משנה של תקופה זו, בה ג'ורג' הרביעי היה נסיך ויילס, ושימש עוצר במהלך מחלת אביו ג'ורג' השלישי.[1] המעבר לתקופה לתקופה הוויקטוריאנית התאפיין מבחינה דתית, מבחינת ערכים חברתיים ואמנויות, בשינוי טון הרחק מהרציונליזם לכיוון רומנטיקה ומיסטיקה.
המונח "ג'ורג'יאני" משמש בדרך כלל בהקשרים של היסטוריה פוליטית וחברתית ואדריכלות. המונח "ספרות אוגוסטנית" משמש לעיתים קרובות לדרמה אוגוסטנית, שירה אוגוסטנית ופרוזה אוגוסטנית בשנים 1700–1740. המונח "אוגוסטני" מתייחס להכרה בהשפעתה של הספרות הלטינית מ-הרפובליקה הרומית העתיקה.[2]
המונח "התקופה הג'ורג'יאנית" אינו מתייחס לתקופתם של שני המלכים הבריטים בני המאה ה-20 בשם זה, ג'ורג' החמישי וג'ורג' השישי.
אמנות ותרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אדריכלות ג'ורג'יאנית
החברה הג'ורג'יאנית ועיסוקיה הוצגו היטב ברומנים של סופרים כמו דניאל דפו, ג'ונתן סוויפט, סמיואל ריצ'רדסון, הנרי פילדינג, לורנס סטרן, מרי שלי וג'יין אוסטן.
התקופה מאופיינת באדריכלות של רוברט אדם, ג'ון נאש וג'יימס וויאט ובהופעתו של סגנון התחייה הגותית, ששאב מתור הזהב כביכול של עיצוב מבנים.
פריחת האמנויות הוצגה בצורה חיה ביותר בהופעתם של המשוררים הרומנטיים, בעיקר סמואל טיילור קולרידג', וויליאם וורדסוורת', פרסי ביש שלי, וויליאם בלייק, ג'ון קיטס, לורד ביירון ורוברט ברנס. עבודתם פתחה עידן חדש של שירה, המאופיינת בשפה חיה וצבעונית, המעוררת רעיונות ונושאים מרוממים.[3]
ציוריהם של תומאס גיינסבורו, סר ג'ושוע ריינולדס, ג' מ' ויליאם טרנר הצעיר וג'ון קונסטבל המחישו את העולם המשתנה של התקופה הגיאורגית - וכך גם עבודתם של מעצבים כמו מעצב הנוף קפביליטי בראון.
דוגמאות מעולות לאדריכלות ג'ורג'יאנית ייחודית הן העיר החדשה של אדינבורו, דבלין הגורג'יאנית, גריינג'ר טאון בניוקאסל על הטיין, הרובע הג'ורג'יאני של ליברפול וחלקים גדולים מבריסטול ומבאת'.
המוזיקה של ג'ון פילד, הנדל, היידן, קלמנטי, יוהאן כריסטיאן באך, ויליאם בויס, מוצרט, בטהובן ומנדלסון הייתה מהפופולריות ביותר באנגליה באותה תקופה.
הטיול הגדול
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיא אופנת הטיול הגדול התרחש במאה ה-18 והוא מקושר עם החברה הגבוהה הג'ורג'יאנית. מנהג זה גרם לאנגלים צעירים מהמעמד הגבוה לנסוע לאיטליה דרך צרפת והולנד למטרות אינטלקטואליות ותרבותיות.[4] ההיסטוריון הבולט אדוארד גיבון ציין כי הטיול הגדול מועיל לשיפור עצמי אינטלקטואלי.[5] המסע והשהייה מחוץ לבריטניה היו לוקחים בדרך כלל שנה או יותר. הטיול הגדול היווה בסופו של דבר בסיס לרכישה באיטליה והפצה באנגליה של אוספי אמנות, כמו גם אופנה.[4] המנהג גם עזר לפופולריות את סגנון המקרוני שהפך במהרה לאופנתי באותה תקופה.[6]
שינוי חברתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]_(14784141902).jpg)
זו הייתה תקופה של שינוי חברתי עצום בבריטניה, עם תחילתה של המהפכה התעשייתית שהחלה תהליך של הגברת חילוקי המעמדות, והופעתן של מפלגות פוליטיות יריבות כמו הוויגים והטוריים.
באזורים הכפריים, המהפכה החקלאית ראתה שינויים עצומים בתנועת האנשים ובדעיכתן של קהילות קטנות, צמיחת הערים והתחלה של מערכת תחבורה משולבת. ככל שהעיירות והכפרים הכפריים דעכו והעבודה התמעטה, גדלה ההגירה לקנדה, למושבות צפון אמריקה (שהפכו לארצות הברית במהלך התקופה) ולחלקים אחרים של האימפריה הבריטית.
דת אוונגליסטית ורפורמה חברתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]באנגליה התחזקה התנועה האוונגליסטית בתוך הכנסייה האנגליקנית ומחוצה לה, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. התנועה ערערה על ההנחיה הדתית המסורתית שהדגישה קוד של כבוד למעמד הגבוה, והתנהגות מתאימה לכל השאר, יחד עם שמירה נאמנה של טקסים. ג'ון ווסלי (1703–1791) וחסידיו הטיפו לדת תחייה, בניסיון להמיר אנשים לקשר אישי עם ישו באמצעות קריאה בתנ"ך, תפילה קבועה, ובעיקר חווית התחייה. ווסלי עצמו הטיף 52,000 פעמים, וקרא לגברים ולנשים "לגאול את הזמן" ולהציל את נפשם. ווסלי תמיד פעל בתוך הכנסייה של אנגליה, אבל במותו, חסידיו הקימו מוסדות חיצוניים שהפכו לכנסייה המתודיסטית.[7] היא עמדה לצד הכנסיות המסורתיות הנון-קונפורמיסטיות, הפרסביטריאנים, הקונגרגציונליסטים, הבפטיסטים, האוניטאריים והקווקרים. הכנסיות הנון-קונפורמיסטיות הושפעו פחות, ביחס לכנסייה האנגליקנית, מהתחייה.[8]
הכנסייה של אנגליה נותרה דומיננטית באנגליה, אך הייתה לה פלג אוונגליזם ותחייה גדל והולך, שכונה "הכנסייה הנמוכה". מנהיגיה כללו את ויליאם וילברפורס ו-האנה מור. זה הגיע למעמד הגבוה דרך כת קלפהאם. היא לא חיפשה רפורמה פוליטית, אלא הזדמנות להציל נפשות באמצעות פעולה פוליטית על ידי שחרור עבדים, ביטול הדו-קרב, איסור אכזריות לילדים ובעלי חיים והפסקת הימורים; הם קראו בכתבי הקודש בכל יום. כל הנשמות היו שוות בעיני האל, אבל לא כל הגופים, ולכן האוונגליסטים לא ערערו על המבנה ההיררכי של החברה האנגלית.[9] כפי שציין מוריס, "בריטניה של המאה השמונה עשרה הייתה חברה יציבה במובן זה שבעלי כוח חומרי ואידאולוגי היו מסוגלים להגן על כוחם בצורה יעילה ודינמית", אבל "בעשרים השנים שאחרי 1780, מבנה הקונצנזוס הזה נשבר".[10] לפיכך, כפי שציינה ליסה ווד, אוונגליזם אנגליקני תפקד ככלי של שליטה חברתית של המעמד השליט, והשקיטה את חוסר שביעות הרצון, אשר בצרפת הוביל למהפכה; ובכל זאת הוא הכיל בתוכו זרעים של קריאת תיגר על להיררכיות המגדר והמעמדות.[11]
נאורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריונים חקרו את חשיבותה של הנאורות הסקוטית, כמו גם האמריקאית,[12] תוך כדי דיון על עצם קיומה של הנאורות האנגלית.
הנאורות הסקוטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההיסטוריון האנגלי פיטר גיי טוען כי הנאורות הסקוטית "הייתה קבוצה קטנה ומגובשת של חברים - דייוויד יום, אדם סמית', אדם פרגוסון ואחרים - שהכירו זה את זה מקרוב ודיברו זה עם זה ללא הרף".[13] החינוך תועדף בסקוטלנד, ברמה המקומית ובמיוחד בארבע אוניברסיטאות. תרבות ההשכלה התבססה על קריאה קפדנית של ספרים חדשים, ועל דיונים אינטנסיביים שהתקיימו מדי יום במקומות מפגש אינטלקטואליים באדינבורו כמו The Select Society ומאוחר יותר במועדון הפוקר וכן באוניברסיטאות העתיקות של סקוטלנד (אוניברסיטת סנט אנדרוז, אוניברסיטת גלאזגו, אוניברסיטת אדינבורו ואוניברסיטת אברדין).[14] כשהם חולקים את ההשקפה ההומניסטית והרציונליסטית של הנאורות האירופית באותה תקופה, דגלו הוגי הנאורות הסקוטית בחשיבותה של התבונה האנושית בשילוב עם דחייה של כל סמכות שלא ניתן להצדיק בהיגיון. בסקוטלנד התאפיינה הנאורות באמפיריות יסודית ובמעשיות. הערכים העיקריים בה היו שיפור, סגולה ותועלת מעשית לפרט ולחברה כולה. בין התחומים שהתקדמו במהירות היו פילוסופיה, כלכלה, היסטוריה, אדריכלות ורפואה. מנהיגיה כללו את פרנסיס האצ'סון, דייוויד יום, אדם סמית', דוגאלד סטיוארט, תומאס ריד, ויליאם רוברטסון, הנרי הום (לורד קמס), אדם פרגוסון, ג'ון פלייפייר, ג'וזף בלאק וג'יימס האטון.[15]
נאורות אנגלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עצם קיומה של נאורות אנגלית נדון על ידי חוקרים. רוב ספרי הלימוד והסקירות הספרותיות הסטנדרטיים אינם מכירים בה. כמה סקירות אירופאיות כוללות את אנגליה. אחרות מתעלמות ממנה אבל סוקרות אינטלקטואלים גדולים כמו ג'וזף אדיסון, אדוארד גיבון, ג'ון לוק, אייזק ניוטון, אלכסנדר פופ ו-ג'ושוע ריינולדס.[16]
לפי דרק הירסט, בשנות ה-1640 וה-1650 נרשמה כלכלה מחודשת המאופיינת בצמיחה בייצור, פיתוח מכשירים פיננסיים ואשראי ומסחור התקשורת. המעמד הגבוה מצא זמן לפעילויות פנאי, כמו מרוצי סוסים וכדורת דשא. מבחינת תרבות גבוהה, חידושים חשובים כללו פיתוח שוק המוני למוזיקה, הגברת המחקר המדעי והרחבת ההוצאה לאור. כל הטרנדים נדונו לעומק בבתי הקפה החדשים שהוקמו.[17][18]
רוי פורטר טוען שהסיבה להזנחה הייתה ההנחה שהתנועה הייתה בעיקר בהשראה צרפתית, שהיא ברובה א-דתית או אנטי-קלריקלית, והיא עמדה בהתרסה גלויה לסדר המבוסס.[19] פורטר מודה שאחרי שנות ה-1720, אנגליה יכלה לטעון להוגים המשתווים ל-דני דידרו, וולטר או רוסו. ואכן, האינטלקטואלים המובילים שלה, כמו אדוארד גיבון,[20] אדמונד בורק ו-סמואל ג'ונסון היו כולם די שמרניים ותמכו בסדר הקיים. פורטר טוען שהסיבה לכך הייתה שהנאורות הגיעה מוקדם לאנגליה, והצליחה כך שהתרבות קיבלה את הליברליזם הפוליטי, האמפיריציזם הפילוסופי והסובלנות דתית מהסוג שהאינטלקטואלים ביבשת נאלצו לנהל מלחמת חורמה כדי להשיגם. יתר על כן, אנגליה דחתה את הקולקטיביזם של היבשת, והדגישה את השבחת הפרטים כמטרה העיקרית של הנאורות.[21]
מדע ורפואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבריטים נתנו חסות למדענים רבים שגילו תגליות גדולות במעבדות קטנות. ג'וזף פריסטלי חקר חשמל. הכימאי הנרי קוונדיש זיהה מימן ב-1772. דניאל רתרפורד בודד חנקן ב-1774, בעת שפריסטלי גילה חמצן ואמוניה. חוקרי עתיקות וארכאולוגים מיפו את העבר.[22] ברפואה, בשנת 1717 הציגה ליידי מרי וורטלי מונטגו וקידמה חיסון נגד אבעבועות שחורות בבריטניה, ועד 1740 הגיע החיסון לשימוש נרחב. בית החולים של תומאס גאי נוסד בשנת 1721; בית החולים המלכותי של אדינבורו ב-1729; בית החולים ליולדות של המלכה שרלוט ב-1739 ובית החולים מידלסקס ב-1745. הוקמו בתי מקלט לחולי נפש, בעיקר בית החולים ביתאל בנוריץ' (1713); מחלקה למשוגעים חשוכי מרפא בבית החולים של גיא (1728); ובתי חולים למשוגעים במנצ'סטר (1766) וביורק בשנת (1777) - יורק היה הראשון שנקרא בית מקלט.[23]
סוף התקופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריונים חלוקים בדעתם, האם סמן סוף התקופה הוא מותו של ג'ורג' הרביעי ב-1830 או של ויליאם הרביעי ב-1837. מבחינת המגמות החברתיות והתרבותיות, העיתוי משתנה. הופעתה של הרומנטיקה והספרות החלה כבר בשנות השמונים של המאה ה-19, אך השינויים הדתיים ארכו הרבה יותר זמן ולא היו שלמים עד כמאה שנה מאוחר יותר. בשנות ה-30 של המאה ה-10 חלו התפתחויות חשובות כמו הופעתה של תנועת אוקספורד בדת ודעיכת האדריכלות הקלאסית. הוויקטוריאנים בדרך כלל הסתייגו מן התקופה הקודמת. עד סוף המאה ה-19, "התקופה הג'ורג'יאנית" הייתה מילה נרדפת לתרבות מנוונת.[24] צ'ארלס אבי טען בשנת 1878 כי הכנסייה של אנגליה:
- "לקחה חלק בקלילות הכללית של התקופה; זו הייתה תקופה של שגשוג חומרי גדול, אבל של עוני מוסרי ורוחני, אשר כמעט לא נמצא כדוגמתו בהיסטוריה שלנו. מניעים של שכירי חרב שלטו בכל מקום, בכנסייה כמו גם במדינה".[25]
ציר זמן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1714
- עם מותה של בת דודתו השנייה המלכה אן, "ג'ורג' לואי, הבוחר מהנובר", מצליח כמלך החדש, ג'ורג' הראשון, של בריטניה הגדולה ואירלנד. בריטניה הגדולה עצמה הוקמה ב-1707. זוהי תחילתה של שלטונו של בית הנובר על הכתר הבריטי.
- 1715
- המפלגה הוויגית מנצחת בבחירות לפרלמנט הבריטי לבית הנבחרים. מפלגה זו שולטת עד 1760.
- 1727
- ג'ורג' הראשון מת ב-11 ביוני. בנו "ג'ורג', נסיך ויילס", עולה לכס המלכות כג'ורג' השני.
- המרד היעקוביטי האחרון נמחץ בקרב קולדן באפריל 1746.
- 1760
- ג'ורג' השני מת ב-25 באוקטובר, ונכדו "ג'ורג', נסיך ויילס", עולה לכס המלכות כג'ורג השלישי.
- 1763
- בריטניה מנצחת במלחמת שבע השנים. הסכם פריז משנת 1763 מעניק לבריטניה שליטה על שטחים חדשים עצומים ברחבי העולם.
- 1765
- חוק הבולים מועבר על ידי הפרלמנט של בריטניה הגדולה, וגורם לתסיסה רבה ב-שלוש עשרה המושבות בצפון אמריקה.
- 1769–1770
- אוסטרליה וניו זילנד נתבעות כמושבות בריטיות.
- 1773
- חוק ההסתגרות 1773 הוכנס על ידי הפרלמנט הבריטי. מעשה זה הביא לסגירת קרקע ולהסרת זכות הגישה לקרקע משותפת. זה התחיל הגירה פנימית המונית של עניים כפריים מהכפר אל הערים.
- 1775
- מלחמת העצמאות האמריקאית מתחילה בשלוש עשרה המושבות, במיוחד במסצ'וסטס ; כל פקידי המלוכה מגורשים.
- 1776
- שלוש עשרה המושבות בצפון אמריקה מכריזות על עצמאותן. המלך ג'ורג' השלישי נחוש להחזירן.
- 1777
- צבא הפלישה הבריטי הראשי בפיקודו של גנרל בורגיין נכנע בסארטוגה ; הצרפתים מגבירים את סיועם לאמריקאים.
- 1778
- צרפת כורתת בברית צבאית עם ארצות הברית ומכריזה מלחמה על בריטניה. הולנד וספרד תומכות בצרפת; לבריטניה אין בעלות ברית גדולות.
- 1781
- הצבא הבריטי באמריקה תחת לורד קורנווליס נכנע לג'ורג' וושינגטון לאחר תבוסתו ביורקטאון, וירג'יניה, באוקטובר 1781. הצי הצרפתי שולט בים.
- 1782
- קרב הקדושים : האדמירל סר ג'ורג' ברידג'ס רודני הביס צי צרפתי תחת הרוזן דה גראס, מה שאיפשר לצי המלכותי לשלוט באיי הודו המערבית.
- 1783
- בריטניה מכירה רשמית בעצמאותן של 13 המדינות האמריקאיות המקוריות בהסכם פריז משנת 1783. התנאים הגאוגרפיים נדיבים מאוד לאמריקאים, ויש ציפייה שהמסחר האנגלו-אמריקאי יהיה משמעותי.
- 1788
- אוסטרליה מיושבת באמצעות הובלת עונשין למושבה ניו סאות' ויילס החל מ-26 בינואר.
- 1789
- תומאס רוברט מלתוס, איש דת אנגליקני, מחבר "מסה על עקרון האוכלוסייה". עבודה זו, מקור ה-מלתוסיאניזם, הציגה צורך ב בקרת אוכלוסייה כדי למנוע עוני ורעב או סכסוך על משאבים דלים.
- 1801
- חוק האיחוד 1800 נכנס לתוקף ב-1 בינואר, ומאחד את הממלכות של בריטניה הגדולה ואירלנד לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
- 1807
- הצעת חוק ביטול סחר העבדים הפכה לחוק, כך שסחר בעבדים הפך לבלתי חוקי ברחבי האימפריה הבריטית, בין השאר כתוצאה מקמפיין פרלמנטרי שנמשך עשרים שנה של ויליאם וילברפורס.
- 1811
- "ג'ורג', נסיך ויילס", מתחיל את תקופתו בת תשע השנים כ-עוצר (הוא נודע בשם ג'ורג', נסיך יורש העצר) של ג'ורג' השלישי, שהיה נתון להזיות. תת-תקופה זו ידועה בתור תקופת העוצרות.
- 1815
- נפוליאון I מצרפת מובס על ידי הקואליציה השביעית בפיקודו של הדוכס מוולינגטון בקרב ווטרלו.
- 1819
- טבח פיטרלו מתרחש.
- 1820
- ג'ורג' השלישי מת ב-29 בינואר, ובנו "ג'ורג', הנסיך יורש העצר", עולה לכס המלכות המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד בשם ג'ורג' הרביעי. הוא היה השליט בפועל מאז 1811 כעוצר של אביו החולה.
- 1830
- ג'ורג' הרביעי מת ב-26 ביוני. כמה היסטוריונים מתארכים זאת כסוף התקופה הג'ורג'יאנית של בית הנובר. אחרים ממשיכים תקופה זה במהלך שלטונו הקצר יחסית של אחיו הצעיר, שהפך למלך ויליאם הרביעי.
- 1833
- חוק ביטול העבדות הועבר בפרלמנט בהשפעת ויליאם וילברפורס והתנועה האוונגליסטית. לבעלי העבדים משלמים בנדיבות.
- 1837
- מעבר לתקופה הוויקטוריאנית. המלך ויליאם הרביעי מת ב-20 ביוני, ובכך סיים את התקופה הג'ורג'יאנית. ירשה אותו אחייניתו, המלכה ויקטוריה.
מרד פוליטי וחברתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה נפתחה ב-מהומות של יעקוביטים והכנסייה הגבוהה במחאה נגד הורשת הכתר ל-בית הנובר. המהומות כללו התקפות על מקומות הפולחן של זרמים שפרשו מן הכנסייה (דיסנטרים). אלה כללו את מהומות ההכתרה של 1714, שהתרחשו ביום הכתרתו של ג'ורג' הראשון, ואת מהומות 1715. בתגובה, העביר הפרלמנט את חוק המהומות, שהעניק לרשויות סמכויות גדולות יותר להפסיק את המהומות.[26][27]
אף על פי שהסובלנות הדתית הייתה נרחבת בסטנדרטים של יבשת אירופה, עוינות כלפי מיעוטים דתיים הייתה נפוצה בבריטניה במהלך המאה השמונה עשרה ולעיתים התבטאה בהתפרעויות.[28] חוק ההתאזרחות היהודית 1753 בוטל שנה לאחר שעבר בגלל התנגדות נרחבת ו-מהומות גורדון בלונדון ב-1780 כוונו נגד הקתולים לאחר שחוק הפאפיסטים משנת 1778 הסיר חלק מהנכויות המשפטיות שלהם. במהלך מהומות פריסטלי בשנת 1791 בברמינגהם, ההמון תקף את המתנגדים, כולל הרדיקל הבולט ג'וזף פריסטלי.[29]
החוק השחור של 1723, בחסות רוברט וולפול, חיזק את הקוד הפלילי לטובת המעמד הגבוה.[30] הוא ציין למעלה מ-200 פשעים שניתן לגזור מוות בגינם, רבים מהם עם ענישה מוחרפת. פשע ההצתה, למשל, הורחב לכלול שריפה או איום בשריפת ערימות חציר. הזכויות המשפטיות של נאשמים שונות משהן כיום. לדוגמה, חשודים שסירבו להסגיר את עצמם תוך 40 יום היו עלולים להישפט באשמה סופית ולהידון למוות אם יתפסו. כפרים מקומיים נענשו אם לא הצליחו למצוא, להעמיד לדין ולהרשיע פושעים לכאורה, בשל הגידול בפשיעה באותה תקופה.[31]
עם סיום המלחמה עם צרפת ב-1815, נכנסה בריטניה לתקופה של שפל כלכלי גדול יותר וחוסר ודאות פוליטית, המאופיינת באי שביעות רצון חברתית ואי שקט. המפלגה הפוליטית הרדיקלית פרסמה עלון בשם The Political Register, אשר כונה בפי יריביה בשם "The Two Penny Trash". במרץ של עושי השמיכות, מרץ 1817, צעדו 400 טווים ואורגים ממנצ'סטר ללונדון כדי להגיש לממשלה עצומה. הלודיטים הרסו מכונות ופגעו בהן באזורים התעשייתיים שבצפון מערב אנגליה. טבח פיטרלו בשנת 1819 החל כעצרת מחאה שבה התאספו 60,000 בני אדם כדי למחות על רמת חייהם. העצרת דוכאה בפעולה צבאית אשר הסתיימה ב-11 הרוגים ו-400 פצועים. קונספירציית רחוב קאטו משנת 1820 ביקשה לפוצץ את הקבינט ולאחר מכן להסתער על מצודת לונדון ולהפיל את הממשלה. הקשר סוכל, והקושרים הוצאו להורג או הועברו לאוסטרליה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ John Steven Watson (31 במאי 2023). "George III King of Great Britain". Britannica.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Roger D. Lund, Ridicule, Religion and the Politics of Wit in Augustan England (Ashgate, 2013), ch. 1.
- ^ Aleksandr Georgievich, and David Minaevich Gamezardashvili Baramidze, Georgian literature (The Minerva Group, 2001).
- ^ 1 2 "Grand Tour". Oxford Reference. נבדק ב-20 במאי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ E. Chaney, "Gibbon, Beckford and the Interpretation of Dreams, Waking Thoughts and Incidents", The Beckford Society Annual Lectures (London, 2004), pp. 25–50.
- ^ Amelia Rauser, Hair, Authenticity, The Self Made Macaroni (Johns Hopkins University Press, Fall 2004) p. 101.
- ^ Anthony Armstrong, The Church of England: the Methodists and society, 1700–1850 (1973).
- ^ Asa Briggs, The age of improvement, 1783–1867 (1959), pp. 66–73.
- ^ John Rule, Albion's People: English Society 1714–1815 (1992), ch. 2–6.
- ^ Morris, R. J. (במרץ 1983). "Voluntary Societies and British Urban Elites, 1780–1850: An Analysis". The Historical Journal. 26 (1): 99. doi:10.1017/S0018246X00019610.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Wood, Lisa (2003). Modes of Discipline: Women, Conservatism, and the Novel after the French Revolution. Lewisburg, PA: Bucknell University Press. pp. 42–44.
- ^ Adrienne Koch, ed., The American enlightenment: The shaping of the American experiment and a free society (1965).
- ^ Peter Gay, ed. The Enlightenment: A comprehensive anthology (1973), p. 15.
- ^ Matthew Daniel Eddy, "Natural History, Natural Philosophy and Readership", in Stephen Brown and Warren McDougall, eds., The Edinburgh History of the Book in Scotland, Vol. II: Enlightenment and Expansion, 1707–1800 (2012), pp. 297–309 online
- ^ David Daiches, Peter Jones, Jean Jones, eds., A Hotbed of Genius: The Scottish Enlightenment 1731–1790 (Edinburgh UP, 1986).
- ^ Peter Gay, ed. The Enlightenment: A comprehensive anthology (1973), p. 14.
- ^ Hirst, Derek (1996). "Locating the 1650s in England's Seventeenth Century". History. 81 (263): 359–383. ISSN 0018-2648.
- ^ "The Enlightenment (1650–1800): The English Enlightenment". SparkNotes (באנגלית). נבדק ב-2023-12-18.
- ^ Roy Porter, "England" in Alan Charles Kors, ed., Encyclopedia of the Enlightenment (2003) 1:409–15.
- ^ Karen O'Brien, "English Enlightenment Histories, 1750–c.1815" in José Rabasa (2012). The Oxford History of Historical Writing. Vol. 3: 1400–1800. OUP Oxford. pp. 518–35. ISBN 978-0-19-921917-9.
- ^ Roy Porter, The creation of the modern world: the untold story of the British Enlightenment (2000), pp. 1–12, 36–37, 482–84.
- ^ Rosemary Sweet, Antiquaries: the discovery of the past in eighteenth-century Britain (A&C Black, 2004).
- ^ William Li Parry-Jones, "Asylum for the mentally ill in historical perspective." Bulletin of the Royal College of Psychiatrists 12.10 (1988): 407-410 online.
- ^ Nicholas Dixon, "From Georgian to Victorian", History Review (Dec 2010), Issue 68.
- ^ Charles John Abbey, The English Church in the Eighteenth Century (1878) vol 2 p. 4.
- ^ Nicholas Rogers, 'Riot and Popular Jacobitism in Early Hanoverian England', in Eveline Cruickshanks (ed.), Ideology and Conspiracy: Aspects of Jacobitism, 1689–1759 (Edinburgh: John Donald, 1982), pp. 70–88.
- ^ Paul Kleber Monod, Jacobitism and the English People, 1688–1788 (Cambridge: Cambridge University Press, 1993), pp. 173-194.
- ^ Paul Langford, A Polite and Commercial People: England, 1727–1783 (Oxford: Oxford University Press, 1998), p. 291.
- ^ Langford, pp. 291-292.
- ^ A. J. Graham Cummings and Jack Fruchtman, ed. (1997). Britain in the Hanoverian Age, 1714–1837: An Encyclopedia. Taylor & Francis. p. 58. ISBN 978-0-8153-0396-1.
- ^ Leon Radzinowicz, "The Waltham Black Act: A study of the legislative attitude towards crime in the eighteenth century". Cambridge Law Journal (1945). 9#1 pp. 56–81.