מרד נובמבר

מרד נובמבר

ההשתלטות על ארסנל ורשה. צויר על ידי מרצ'ין זלסקי
תאריכים	29 בנובמבר 1830 – 21 באוקטובר 1831 (327 ימים)
מקום	פולין, ליטא ואוקראינה של הגדה הימנית
תוצאה	ניצחון רוסי
הצדדים הלוחמים פולין הקונגרסאית הממשלה הלאומית מפקדים יוזף צ'לופיקי מיכל גדאון רדזיוויל יאן סקז'ינצקי איגנצי פראדז'ינסקי קז'ימייז' מלאכובסקי מטשיי ריבינסקי יאן נפומוצ'ן אומינסקי ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה הנס קרל פון דיביטש איוואן פסקביץ' כוחות צבא פולין הקונגרסאית 150,000 חיילים צבא האימפריה הרוסית 180,000–200,000 חיילים אבדות 40,000 הרוגים ופצועים 22,000–23,000 הרוגים ופצועים

מרד נובמבר (בפולנית Powstanie listopadowe; ידוע גם כמלחמת פולין–רוסיה (1830–1831), ומהפכת הצוערים) היה מרד מזוין של האזור הכבוש של פולין מול האימפריה הרוסית. המרד החל ב-29 בנובמבר 1830, בוורשה, כאשר שני חיילים צעירים מהאקדמיה הצבאית של צבא פולין הקונגרסאית, בהנהגתו של סגן פיוטר ויסוצקי, החלו להתקומם. במהרה, הצטרפו אליהם בני אוכלוסיות שונות מליטא, בלארוס ומאוקראינה של הגדה הימנית. למרות ההצלחות המקומיות, המרד דוכא בידי הצבא הרוסי תחת פיקודו של איוואן פסקביץ'. הצאר ניקולאי הראשון חתם על צו שקבע כי, מיום זה ואילך, פולין תהיה חלק מרוסיה, וורשה שתחדל מלהיות בירת פולין תהיה לא יותר ממשכנו של חיל המצב הרוסי.

יום פרוץ המרד, 29 בנובמבר, מצוין עד היום בצבא פולין כ"יום הצוערים", וצוערי צבא פולין עורכים בו חגיגות שונות.

רקע

בשנות ה-90 של המאה ה-18, בתום חלוקת פולין, התחלקו שטחי האיחוד הפולני-ליטאי לשעבר בין האימפריה הרוסית, שזכתה ברוב השטח, ממלכת פרוסיה וממלכת הבסבורג אוסטרית. ברם, בחוזה טילזיט משנת 1807 הוחלט להקים על חלק משטחים אלה, שנכבשו מחדש בידי נפוליאון, את דוכסות ורשה, מדינה פולנית עצמאית. ב-1815, לאחר מפלת נפוליאון, ביטל קונגרס וינה את הדוכסות, ובמקומה הקים את פולין הקונגרסאית, המכונה כך על שם הקונגרס שהקים אותה. פולין הקונגרסאית הייתה להלכה מדינה עצמאית, ולמעשה מדינת חסות של האימפריה הרוסית. באופן רשמי היא הייתה מלוכה חוקתית, והיו לה חוקה משלה, צבא עצמאי, ובית מחוקקים. מלך פולין, באוניה פרסונלית, היה הצאר הרוסי.

בהקמת פולין הקונגרסאי, התחייב המלך החדש, אלכסנדר הראשון לשמור על חוקת פולין ולא לפגוע בעצמאותה. ברם, במהלך השנים פעל אלכסנדר, ויותר מכך יורשו ניקולאי הראשון, לצמצם את העצמאות הפולנית. ניקולאי אף סירב בעת הכתרתו להישבע אמונים לחוקה הפולנית, ובמשך שנות ה-20 של המאה ה-19 פעל כנגד הסיים הפולני וצמצם את סמכויותיו עד שהסיים נאלץ לערוך את כינוסיו בסודיות.

פרוץ המרד

המאבק המזוין החל כאשר קבוצה של מורדים, בראשותו של צוער מהאקדמיה הצבאית בוורשה, פיוטר ויסוצקי, לקחו את כלי נשקם מהבסיס שלהם ב-29 בנובמבר 1830 ותקפו את ארמון בלוודר, מקום מושבו המרכזי של הדוכס. הניצוץ האחרון שהבעיר את ורשה הייתה תוכניתה של רוסיה להשתמש בצבא הפולני כדי לדכא את מהפכת יולי ואת המהפכה הבלגית, תוך הפרה ברורה של חוקת פולין. המורדים הצליחו לחדור אל ארמון בלוודר, אבל הדוכס קונסטנטין ברח מחופש לאישה. לאחר מכן המורדים פנו אל המחסן הנשק המרכזי בעיר, וכבשו אותו לאחר מאבק קצר. למחרת, תושבים פולנים חמושים הכריחו את החיילים הרוסים לסגת מוורשה. התקרית נקראת לעיתים מרד ורשה (לא להתבלבל עם מרד ורשה התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה) או ליל נובמבר (בפולנית: Noc listopadowa).

המרד

בשל הפתעתה מההתגלגלות המהירה של האירועים בליל ה-29 בנובמבר 1830, הממשלה הפולנית המקומית התכנסה מיד כדי להחליט על דרך פעולה. שרים לא פופולריים הודחו וגברים כמו הנסיך אדם יז'י צ'ארטוריסקי, ההיסטוריון יוליאן אורסין נימצ'ביץ' והגנרל יוזף צ'לופיקי תפסו את מקומם. נאמנים בראשות הנסיך צ'ארטוריסקי ניסו בתחילה לנהל משא ומתן עם הדוכס הגדול קונסטנטין ולהסדיר את העניינים בדרכי שלום. עם זאת, כאשר צ'ארטוריסקי אמר למועצה שקונסטנטין מוכן לסלוח לעבריינים ושהעניין יוסדר בדרכי נועם, מוריסי מוצ'נאקי ורדיקלים אחרים התנגדו בזעם ודרשו מרד לאומי. מחשש להתנגשות מיידית עם רוסיה, הסכימה הממשלה לאפשר לקונסטנטין לעזוב עם חייליו.

קרבות בין המורדים הפולנים לקיראסירים הרוסים על גשר בפארק לאז'ינקי בוורשה. ברקע, פסל סוסים של המלך יאן השלישי סוביסקי (ציור של וויצ'ך קוסאק, 1898)

מוצ'נאקי לא נתן אמון במשרד החדש שהוקם ויצא להחליפו במועדון הפטריוטי, שאורגן על ידו. בהפגנה ציבורית גדולה ב-3 בדצמבר בוורשה, הוא גינה את המשא ומתן בין הממשלה לדוכס הגדול קונסטנטין, שהיה במחנה מחוץ לעיר. מוצ'נאקי דגל במערכה צבאית בליטא כדי לחסוך את המדינה מהרס המלחמה ולשמור על אספקת המזון המקומית. הפגישה אימצה מספר דרישות שימסרו למועצה המנהלית, כולל הקמת ממשלה מהפכנית והתקפה מיידית על כוחותיו של קונסטנטין. הצבא הפולני, עם כל הגנרלים שלו מלבד שניים, וינסנטי קרסינסקי וזיגמונט קורנאטובסקי, הצטרף כעת למרד.

קרב סטוצ'ק מאת יאן רוזן

ארבעת השרים הנותרים של הקבינט הטרום-מהפכני עזבו את המועצה המנהלית, ואת מקומם תפסו מוצ'נאקי ושלושה ממקורביו מהמועדון הפטריוטי, כולל יואכים ללוול. הגוף החדש היה ידוע בשם הממשלה הזמנית. כדי להכשיר את פעולותיה, הורתה הממשלה הזמנית על כינוס הסיים וב-5 בדצמבר 1830 הכריזה על צ'לופיקי כדיקטטור המרד. צ'לופיקי ראה בהתקוממות מעשה טירוף אך נכנע ללחץ והסכים לקחת פיקוד באופן זמני בתקווה שלא יהיה צורך לעלות על המגרש. בהיותו חייל מוכשר ומעוטר מאוד, הוא פרש מהצבא בגלל השטניות של קונסטנטין. הוא העריך יתר על המידה את כוחה של רוסיה והמעיט בעוצמתה ובלהטתה של התנועה המהפכנית הפולנית. בשל מזגו הוא התנגד למלחמה עם רוסיה ולא האמין בתוצאה מוצלחת. הוא קיבל את הדיקטטורה בעיקרה כדי לשמור על שלום פנימי ולהציל את החוקה.

קרב אולשינקה גרוכובסקה

מתוך אמונה שהצאר ניקולאי לא היה מודע למעשיו של אחיו ושהמרד עלול להסתיים אם השלטונות הרוסיים יקבלו את החוקה, הצעד הראשון של צ'לופיקי היה לשלוח את הנסיך פרנצישק קסאורי דרוקי-לובקי לסנקט פטרבורג כדי לנהל משא ומתן. צ'לופיקי נמנע מחיזוק הצבא הפולני וסירב ליזום פעולות איבה מזוינות על ידי גירוש הכוחות הרוסיים מליטא. אולם הרדיקלים בוורשה לחצו למלחמה ולשחרור מוחלט של פולין. ב-13 בדצמבר הכריז ה"סיים" על המרד הלאומי נגד רוסיה, וב-7 בינואר 1831 חזר הנסיך דרוקי-לובקי מרוסיה ללא ויתורים. הצאר דרש כניעה מוחלטת וללא תנאי של פולין והודיע כי "על הפולנים להיכנע לחסדי הקיסר שלהם". תוכניותיו נכשלו, צ'לופיקי התפטר למחרת.

אמיליה פלאטר מובילה חרמשים 1831

הכוח בפולין היה כעת בידי הרדיקלים המאוחדים ב-Towarzystwo Patriotyczne (החברה הפטריוטית), בניהולו של יואכים ללוול. ב-25 בינואר 1831 העביר הסיים את חוק ביטול השלטון של ניקולאי הראשון, שסיים את האיחוד האישי הפולני-רוסי והיה שווה ערך להכרזת מלחמה על רוסיה. ההכרזה הצהירה כי "האומה הפולנית היא עם עצמאי ובעלת זכות להציע את הכתר הפולני למי שהיא עשויה לראות כראוי, ממנו היא עשויה בוודאות לצפות לאמונה לשבועתו ולכבוד מכל הלב לערבות המושבעות של חירות אזרחית."

ב-29 בינואר הוקמה ממשלתו הלאומית של אדם יז'י צ'ארטוריסקי, ומיכל גדאון רדזיוויל נבחר ליורשו של צ'לופיקי, ששוכנע לקבל פיקוד פעיל על הצבא.

חותם של דיקטטור המרד

המלחמה הפולנית-רוסית

בשלב זה היה מאוחר מדי להעביר את זירת הלחימה לליטא. ב-4 בפברואר 1831 חצה צבא רוסי בן 115,000 איש בפיקודו של גנרל-פלדמרשל הנס קרל פון דיביטש את גבולות פולין. הקרב הגדול הראשון התרחש ב-14 בפברואר 1831, קרוב לכפר סטוצ'ק ליד לוקוב. בקרב סטוצ'ק, חיל הפרשים הפולני בפיקודו של בריגדיר יוזף דוורניצקי הביס את הדיוויזיה הרוסית של תאודור גייסמאר. עם זאת, לניצחון היה בעיקר ערך פסיכולוגי והוא לא יכול היה לעצור את ההתקדמות הרוסית לעבר ורשה. הקרבות שלאחר מכן בדוברה, וואוור וביאולקה לא היו חד משמעיים.

לאחר מכן התאספו הכוחות הפולניים על הגדה הימנית של הוויסלה כדי להגן על הבירה. ב-25 בפברואר פגשה יחידה פולנית של כ-40,000 חיילים כוח רוסי של 60,000 חיילים ממזרח לוורשה בקרב אולשינקה גרוצ'ובסקה. שני הצבאות נסוגו לאחר כמעט יומיים של קרבות קשים ועם אבדות ניכרות משני הצדדים. למעלה מ-7,000 פולנים נפלו בשדה זה, ומספר ההרוגים בצבא הרוסי היה מעט יותר גדול. דיביטש נאלץ לסגת לשדלצה וורשה ניצלה.

קרב אוסטרולקה (ציור מאת יוליוש קוסאק)

צ'לופיקי, שתכונותיו התבססו על ידי פעילות צבאית, נפצע בפעולה ואת מקומו תפס הגנרל יאן סקז'ינצקי, שכמו קודמו, זכה להצטיינות תחת נפוליאון על אומץ לב אישי, לא אהב את הדוכס הגדול קונסטנטין, ולכן הוא פרש מהשירות. הוא חלק עם צ'לופיקי את האמונה שמלחמה עם רוסיה חסרת תועלת, אך עם פתיחת פעולות האיבה לקח פיקוד על קורפוס ולחם בכבוד בגרוכוב. כשמיכל רדז'יוויל החלש והלא החלטי נכנע לדיקטטורה, נבחר סקז'ינצקי לרשת אותו. הוא השתדל לסיים את המלחמה במשא ומתן עם מפקדי השדה הרוסים וקיווה להתערבות זרה לטובת הפולנים.

הדים סימפתיים לשאיפות הפולניות הדהדו ברחבי אירופה. פגישות נלהבות נערכו בפריז בראשותו של לפאייט, וכסף למען המטרה הפולנית נאסף בארצות הברית. ממשלות צרפת ובריטניה, לעומת זאת, לא היו שותפות לרגשותיהם של חלק מאנשיהן. לואי פיליפ, מלך הצרפתים חשב בעיקר להבטיח לעצמו הכרה מצד כל ממשלות אירופה, ולורד פלמרסטון התכוון לשמור על יחסי ידידות עם רוסיה. בריטניה ראתה בבהלה את ההתעוררות מחדש של הרוח הלאומית הצרפתית ולא רצתה להחליש את רוסיה, "כיוון שבקרוב עלולה אירופה לדרוש שוב את שירותיה למען הסדר, ולמנוע מפולין, שהיא ראתה כבעלת ברית לאומית של צרפת, הופך למחוז צרפתי על הוויסלה". אוסטריה ופרוסיה אימצו עמדה של נייטרליות מיטיבה כלפי רוסיה. הם סגרו את גבולות פולין ומנעו הובלת תחמושת מלחמה או אספקה מכל סוג שהוא.

שרידי המרד של 1831, מוצגים במוזיאון הלאומי של ליטא בווילנה.

בנסיבות אלה, המלחמה עם רוסיה החלה לקבל היבט קודר ומדאיג. הפולנים נלחמו נואשות ונעשו ניסיונות לעורר את ווהלין, פודוליה, זאמוט וליטא. למעט המרד הליטאי שבו התבלטו הרוזנת הצעירה אמיליה פלאטר ועוד כמה נשים, מלחמת הגרילה שהתנהלה במחוזות הגבול הייתה בעלת חשיבות מינורית ושימשה רק כדי לתת לרוסיה הזדמנות למחוץ את ההתקוממות המקומית. ידוע לשמצה היה הטבח של תושבי העיירה הקטנה אשמיאני בבלארוס. בינתיים, כוחות רוסיים חדשים תחת מיכאיל פאבלוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה הגיעו לפולין אך ספגו תבוסות רבות. אולם לוחמה מתמדת וקרבות עקובים מדם כמו זה באוסטרולקה שבהם 8,000 פולנים איבדו את חייהם, דללו במידה ניכרת את הכוחות הפולניים. טעויות מצד המפקדים, שינויים מתמידים והתפטרויות רבות וחוסר פעילותם של המפקדים, שהמשיכו לקוות להתערבות זרה, הוסיפו לתחושת הייאוש.

הסתערות של האולנים הפולנים בפוזנן במהלך מרד נובמבר

הגורמים הרדיקליים יותר מתחו ביקורת חריפה על הממשלה לא רק על חוסר הפעילות שלה אלא גם על היעדר רפורמת קרקעות וכישלונה להכיר בזכויות האיכרים על האדמה שהם עיבדו, אולם הסיים, מחשש שממשלות אירופה עלולות להתייחס למלחמה עם רוסיה כמהפכה חברתית, התמהמה והתמקח על ויתורים. ההתלהבות הראשונית של האיכרים דעכה, וחוסר הכישרון של הממשלה התברר יותר.

בינתיים עברו הכוחות הרוסיים, בפיקודו של הגנרל פסקביץ' לאחר מותו של דיביטש, לכתר את ורשה. [10] סקז'ינצקי לא הצליח למנוע את הצטרפות הכוחות הרוסיים, והסיים הגיב במינוי הגנרל דמבינסקי למפקד זמני. האווירה הייתה טעונה מאוד. התפרעויות קשות התרחשו והממשלה הפכה לא מאורגנת לחלוטין. הרוזן יאן קרוקוביצקי מונה לנשיא המועצה השלטת. הוא האמין מעט בהצלחת המערכה הצבאית, אך האמין שכאשר התשוקות ישככו, הוא יכול לסיים את המלחמה בתנאים שנראו לו מועילים.

למרות ההגנה הנואשת של הגנרל יוזף סובינסקי פרבר וולה של ורשה נפל בידי כוחותיו של פסקביץ' ב-6 בספטמבר. למחרת הותקף הקו השני של ההגנה על הבירה על ידי הרוסים. במהלך ליל ה-7 בספטמבר נכנע קרוקוביצקי, למרות שהעיר עדיין החזיקה מעמד. הוא הודח מיד על ידי ממשלת פולין והוחלף על ידי בונוונטורה נימוג'ובסקי. הצבא והממשלה נסוגו למצודת מודלין, על הוויסלה, לאחר מכן שונה שם לנובו-גאורגייבסק על ידי הרוסים, ולאחר מכן לפלוצק. תוכניות חדשות אומצו כשהגיעה הידיעה שהקורפוס הפולני תחת ראמורינו, שלא הצליח להצטרף לצבא הראשי, הניח את נשקו לאחר שחצה את הגבול האוסטרי לגליציה. התברר שאי אפשר להמשיך את המלחמה.

ב-5 באוקטובר 1831, שארית הצבא הפולני של למעלה מ-20,000 איש חצו את גבול פרוסיה והניחו את נשקם בברודניצה במקום להיכנע לרוסיה. רק אדם אחד, קולונל בשם סטריינסקי, זכה בהבחנה המיוחדת של התמסרות לרוסיה.

בעקבות הדוגמה של דוברובסקי דור קודם לכן, הגנרל בם השתדל לארגן מחדש את החיילים הפולנים בפרוסיה ובגליציה ללגיונות ולהובילם לצרפת, אך ממשלת פרוסיה סיכלה את תוכניותיו. המהגרים עזבו את פרוסיה בקבוצות של בין חמישים למאה, ומסעם בנסיכויות הגרמניות השונות התקבל בהתלהבות על ידי האוכלוסיות המקומיות. אפילו ריבונים גרמנים כמו מלך סקסוניה, נסיכת ויימאר והדוכס מגותה היו שותפים להפגנת האהדה הכללית. רק על פי דרישותיה העיקשות מאוד של רוסיה נסגרו הוועדות הפולניות בכל רחבי גרמניה.

תמיכת יהודי ורשה

בין יהודי ורשה היו רבים שהתגייסו בהתלהבות לרעיון המרד (בדומה להתייצבות היהודים לצד הפולנים במהלך המלחמה להגנת החוקה ארבעים שנה קודם לכן, בהנהגת ברק יוסלביץ'). ב-1831 הוקם ועד יהודי להשתתפות במרד, ובראשו עמד תושב ורשה רבי שלמה איגר, בנו של רבי עקיבא איגר; במהלך המרד איבד רבי שלמה איגר את כל רכושו. רבי חיים דוידזון, מחשובי עסקני ולמדני ורשה ולימים רבה הראשי, פעל לגייס כספים למען המורדים ותמך בגיוס צעירים יהודים למרד. בנוסף, פנה להנהגת המורדים בדרישה כי יתנו ליהודים להשתתף במרד בלא שיידרשו לגלח את זקנם ופאותיהם.

השלכות

דיכוי המרד בידי הצבא הרוסי הביא לביטולה הכמעט-מוחלט של העצמאות הפולנית היחסית. בשנת 1831, ניקולאי הראשון החליט על פירוק צבא פולין, שצועריו פתחו במרד, ועל פיזור הסיים, הפרלמנט הפולני העצמאי. חוקת פולין הוחלפה בחוקה חדשה, שהייתה הרבה פחות ליברלית מקודמתה והפכה את המשטר בפולין ליותר אבסולוטי בדומה לרוסיה. האוניברסיטאות הפולניות נסגרו ונפתחו מחדש בשפה הרוסית. בשנת 1832 בוטלו באופן רשמי חוקי העונשין הפולניים והוחלפו בחוק הרוסי, וגם גבול המכס בין המדינות בוטל. בשנים הבאות נרדפה הכנסייה הקתולית בפולין, וכנסיות רבות שלה נסגרו או הולאמו והוסבו לכנסיות פרבוסלביות (רוסיות). כדי לבטא את הכפפתה של פולין הקונגרסאית לרוסיה הוחל לכנות אותה "ארץ הוויסלה", אף שבאופן רשמי שמה של המדינה נותר "פולין הקונגרסאית". למרות צעדים אלה, פולין נותרה עצמאית, להלכה גם אם לא למעשה, עד מרד ינואר ב-1863.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרד נובמבר בוויקישיתוף

• מרד נובמבר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פולין, היסטוריה, 1830-1832, מהפכה, דף שער בספרייה הלאומית