לדלג לתוכן

השתתפות המגזר הפרטי בפשעי הנאצים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

השתתפות המגזר הפרטי בפשעי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה הייתה נרחבת וכללה שימוש רב ונרחב בעבודות כפייה בגרמניה הנאצית ובשטחים שכבשה באירופה.

בין הפשעים איתם שיתף פעולה המגזר הפרטי (אנ') ניתן למנות החרמת רכוש מיהודים, "העסקת" אנשים בעבודת כפייה, הובלת אנשים למחנות ריכוז ומחנות השמדה נאצים באמצעות רכבות.

עם זאת, חברות רבות טענו לאחר תום מלחמת העולם השנייה כי הן היו קורבנות לטוטליטריות נאצית, וכי השתתפות בפשעי הנאצים נכפתה עליהם.

תאגידים רבים השתתפו בתהליך האריזציה שהונהגה על ידי ממשלת גרמניה הנאצית. כחלק מהתהליך, יהודים רבים פוטרו ורוכשם הוחרם. בנוסף לכך, בנקים גרמניים סייעו לממשלה להשתלט על חברות יהודיות רבות (וזאת על אף שמרבית העסקאות הללו לא היו רווחיות עבור הבנקים). בעקבות סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, סיפוח חבל הסודטים לגרמניה הנאצית והפלישה לפולין דחפו הבנקים הגרמניים להשתלטות ממשלתית על החברות היהודיות גם במדינות אלו (וזאת תוך שיתוף פעולה אדוק עם הגסטפו).

בנובמבר 1941 נצטוו חברות הביטוח לדווח על נכסיהם של יהודים שהיגרו או גורשו ולהעביר את הכסף שלהם ואת הנכסים לרשות המדינה. החברות התלוננו כי אין ברשותן מספיק כוח אדם לבצע זאת אך בפועל לא התנגדו להחרמת הרכוש היהודי.

מלבד זאת, חברות רבות עסקו לאס אס למכור זהב ורכוש אחר שהוחרם מיהודים שהגיעו למחנות הריכוז וההשמדה ברחבי אירופה. דויטשה בנק ובנק דרזדנר הלבינו לפחות כ-744 קילוגרם של זהב שהיה שייך ליהודים. מלבד זאת, דויטשה בנק היה מעורב ב-363 החרמות רכוש של יהודים עד 1938. במהלך המלחמה, השתלט דויטשה בנק על בנקים אחרים שנפלו לידי השליטה הגרמנית בזמן ההחזקה במדינות מזרח אירופה, הבנק גם סיפק שירותי בנקאות לגסטפו והלווה את הכספים ששימשו לבניית מחנה אושוויץ ואת מתקני חברת הכימקלים אי גה פארבן שהוקמו בצמוד למחנה.

עבודת כפייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עבודת כפייה תחת שלטון גרמניה הנאצית

החל מ-1941, חברות במגזר הפרטי שכרו אסירים ממחנות ריכוז לפרויקטים של החברות תחת עבודת כפייה. הדוגמה הידועה ביותר היא המפעל של חברת אי גה פארבן באושוויץ מונוביץ. על פי ההערכות, כ-35,000 אסירים יהודים ולא-יהודים נאלצו לעבוד שם, מתוכם מתו במהלך המלחמה כ-25,000. חברות אחרות שעשו שימוש מרכזי היו משפחת קרופ, הוגו בוס, פולקסווגן (בחברה פולקסווגן למשל בתקופת המלחמה, היוו עובדי כפייה יהודים ארבעה מכל חמישה עובדים בה).

תביעות ומשפטי נירנברג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים וחברות במגזר הפרטי התמודדו לאחר כניעת גרמניה הנאצית עם תביעות רבות על מעשיהם הפסולים. שלושה ממשפטי נירנברג הנוספים (משפט פליק, משפט אי גה פארבן ומשפט קרופ) התעסקו בהשתתפות המגזר הפרטי בפשעי המלחמה של גרמניה הנאצית. במשפטי פליק ומשפט אי גה פארבן קיבלו השופטים את מרבית הטענות של מרבית הנאשמים בדבר ההכרח בשימוש בעבודות הכפייה.

אלו שכן הורשעו ונכנסו לכלא, שוחררו על ידי הנציב העליון של ארצות הברית בגרמניה, ג'ון ג'יי מקלוי עד 1951 ומרבית הנכסים שהוחרמו מהתעשיינים הגרמנים הוחזרו להם. רבים מאנשי העסקים שהורשעו במשפטים אלו חזרו לעולם העסקי.

במשפט שהתרחש עשרות שנים לאחר המלחמה, הוכח כי פורד גרמניה (אשר העניקה להיטלר מענק סמלי של כ-35 אלף רייכסמארק לקראת יום ההולדת ה-50 שלו) קיבלה דיווידנד של כ-60 אלף דולרים בסיום המלחמה על רווחיה בגרמניה בין השנים 1943 ל-1945 וזאת בנוסף לכ-1.1 מיליון דולר שקיבלו מממשלת ארצות הברית כפיצוי על כך שהצבא האמריקאי הפציץ את מפעלי החברה, מלבד פורד גרמניה, גם ג'נרל מוטורס גרמניה קיבלה מהממשלה האמריקאית פיצויים על סך 32 מיליון דולרים[1].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ קינן כהן‏, שלדים מתחת למכסה המנוע, באתר וואלה, 21 באפריל 2020