לדלג לתוכן

הקטאיוס איש אבדרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקטאיוס איש אבדרה
Ἑκαταῖος ὁ Ἀβδηρίτης
לידה המאה ה־4 לפנה״ס
אבדרה, יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה המאה ה־3 לפנה״ס
אלכסנדריה, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עניין פילוסופיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק היסטוריון, פילוסוף, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הקָטָאיוֹס איש אבְּדֵרה[1] (Hecataeus, ביוונית Ἑκαταῖος[2], נולד במאה ה-4 לפנה"ס) היה היסטוריון, פילוסוף סקפטי ומדקדק יווני מאבדרה או טאוס (Teos)[3], שפעל סביב שנת 300 לפנה"ס.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסודא, האנציקלופדיה הביזנטית מהמאה ה-10, מספרת שהקטאיוס חי בתקופת יורשיו של אלכסנדר הגדול.[4] יוסף בן מתתיהו מספר שהתפרסם כבר בתקופת אלכסנדר הגדול ולאחר מכן אף היה מקורב למלך מצרים תלמי הראשון, ושהיה "פילוסוף וגדול בכשרון המעשה יחד".[5]

דיוגנס לארטיוס מספר שהקטאיוס, יחד עם טימון מפליוס ואחרים, היה תלמידו של פירון מאליס וכולל אותו בין ה"פירונים".[6] דיודורוס סיקולוס מספר שהקטאיוס ביקר בתבאי בזמנו של תלמי הראשון וכתב חיבור היסטורי על מצרים.[7] חיבור זה שימש כמקור העיקרי לתיאור מצרים בספר הראשון של דיודורוס, שמוסיף כי היו יוונים נוספים שנסעו למצרים וכתבו עליה באותה תקופה.

הקטאיוס פתח עידן חדש בתחום האתנוגרפיה, כשם שתוקידידס לפניו עשה זאת בהיסטוריוגרפיה. הוא חתר לסנן או לפחות להרחיק עצמו מפיסות מידע שנראו לו בלתי אמינות ובהתאם לכך נזף באופן בוטה בהרודוטוס[8] על חוסר סלקטיביות וביקורת מצדו.[9]

הסודא מספרת, שהיה פילוסוף ומשום שלמד דקדוק כונה גם "מדקדק ביקורתי".[4]

חיבוריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות שלמות של הקטאיוס לא שרדו עד זמננו. גם רשימת חיבוריו בסודא לא שרדה, והמידע שיש בידינו על כתביו קיים רק בקטעים שנמצאים בחיבוריהם של סופרים יוונים ולטיניים מהעת העתיקה, ובראשם דיודורוס, שהאתנוגרפיה שלו על מצרים (ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1) כולל את רובם המוחלט. דיודורוס לרוב רק מתייחס לדבריו של הקטאיוס ואינו מצטט אותו ישירות.

הקטאיוס כתב את החיבור "אגיפטיאקה" (Aegyptiaca) או "על המצרים" (כשמו של חיבורו המאוחר יותר של מנתון), שהוא תיאור המנהגים, האמונות והגאוגרפיה של מצרים. הוא חיבר אתנוגרפיה זו בין השנים 305–302 לפנה"ס.[10] הקטע הגדול ביותר מתוך חיבור אבוד זה הוא כנראה תיאורו של דיודורוס[11] את הרעמסאום, מקדש הנצחה לרעמסס השני.

חיבור נוסף של הקטאיוס, "על ההיפרבוריאים", נזכר על ידי דיודורוס[12], אפולוניוס מרודוס[13] ופליניוס הזקן[14]. על אף שלא ידוע לנו שום שם של חיבור פילוסופי מאת הקטאיוס, על פי הסודא, הוא כתב ספר על שירתם של הומרוס והסיודוס[4], אך דבר מהם לא שרד.

הקטאיוס על היהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות של הקטאיוס ליהודים ניתן למצוא בשני מקומות שונים אצל דיודורוס סיקולוס. ניתן להסיק שהראשונה מביניהן קיימת בסקירתו את הגירת המצרים לארצות זרות[15], אולם תיאור מפורט הרבה יותר של יהודים, שהקטאיוס הוא מקורו באופן מפורש, הגיע לידינו בספר 40 של דיודורוס[16] דרך הביבליותקה של פוטיוס (פטריארך קונסטנטינופול מהמאה ה-9). בשל טעות מעתיק, הדברים מיוחסים שם להקטאיוס איש מילטוס (סביב 500 לפנה"ס), אבי הז'אנר האתנוגרפי, אולם יש הסכמה אחידה שצריך לתקן ל"הקטאיוס מאבדרה".[17] הקטע הזה מופיע לאחר קטע אחר מאת דיודורוס עצמו[18] ובו האשמות קשות נגד היהודים (ובכללן עלילת המצורעים ועלילת פולחן החמור בבית המקדש). שני הקטעים מצוטטים על ידי פוטיוס כדי להוכיח את טענתו שדיודורוס פיזר שקרים על העם היהודי.[19]

זהו התיאור העתיק ביותר של מוצא היהודים (אם כי לא האזכור הראשון שלהם) בספרות היוונית. דיודורוס אינו מציין באיזה מחיבוריו של הקטאיוס הוא השתמש או באיזה הקשר הוא מצא את החומר הנוגע ליהודים, אך תיאור זה, שהוא הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים, הופיע ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" של הקטאיוס סביב שנת 300 לפנה"ס.[20]

דבריו אצל דיודורוס סיקולוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש. ילידי הארץ הניחו לפיכך שאלא אם כן יסלקו את הזרים, צרותיהם לעולם לא תבואנה על פתרונן. לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ, והבולטים והפעילים שביניהם חברו יחד, ולגרסת אחדים נחתו בחופי יוון ובכמה אזורים אחרים; מנהיגיהם היו אנשים דגולים, ומתוכם בלטו דנאוס (אנ') וקדמוס. לעומתם, הקבוצה הגדולה יותר גורשה לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם.[21] בראש ההתיישבות עמד מנהיג המכוּנה בשם משה, שהצטיין ביותר הן בתבונתו הן בגבורתו. משנטל לרשותו את הארץ יסד כמה ערים, וגם את המצוינת ביותר ביניהן בזמן הזה – זו המכונה בשם 'ירושלים'. הוא הקים גם את בית המקדש המכובד ביותר, יצר את דרכי הקדושה והטהרה לאל וגם קבע בצורת חוקים והוראות את העניינים הנוגעים למשטרם המדיני. את העם חילק לשנים־עשר שבטים, כי מספר זה נחשב למושלם ביותר ויש בו התאמה למספר החודשים, שמהם מורכבת השנה."[22] אולם "הוא לא רצה שייעשה להם ולו צלם אחד של האלים, מאחר שסבור היה שאלוהים אינו בן דמות אנוש; אלא שהרקיע העוטף את הארץ רק הוא אלוהי ומושל ביקום. סדרי הקרבנות שהוא ייסד שונים מאלה של עמים אחרים, וכך גם אורח חייהם (של היהודים), מאחר שכתוצאה מגירושם הם ממצרים הוא הנהיג אורח חיים שהיה במידת־מה בלתי חברותי ועוין כלפי זרים".[21]

"הוא בחר את המחוננים ביותר בין האנשים המוכשרים על הצד הטוב ביותר לעמוד בראש העם, ומינה אותם כוהנים. הוא קבע, שזמנם יהיה קודש לעבודת בית־המקדש ולמעשים של יראת אלהים והקרבת קרבנות. אותם מינה שופטים לכל דבר גדול ומסר לרשותם את הפיקוח על החוקים והמנהגים. משום כך לא היה ליהודים מעולם מלך, והעמידה בראש העם נמסרה במשך כל הזמן למי שנחשב מצטיין בתבונתו ובשלמותו בין כל הכוהנים. היהודים מכנים אותו בשם כוהן גדול והוא נחשב בעיניהם שליח למסירת הפקודות של האלוהים."[22] באספות־עם ובשאר הכינוסים, מוציא הכוהן הגדול את "ספרי פקודות האלוהים" והיהודים מגלים מידה כזו של מסירות, "שהם נופלים מיד על הארץ ומשתחווים לכוהן הגדול המפרש להם את תורתם".[22] בסוף חוקיהם כתוב כי "משה, לאחר ששמע מאת ה', אמר כדברים האלה ליהודים".[22]

"המחוקק גילה דאגה רבה לענייני מלחמה ואת הצעירים הכריח להתאמן בגבורה, בכיבוש היצרים ובייחוד בכושר עמידה בכל סבל. הוא ערך גם מלחמות נגד העמים בשכנוּת, ורכש חלק ארץ נרחב שחילקוֹ לנחלות. לאנשים הפשוטים מסר לכל אחד נחלה בחלקים שווים. לכוהנים חלקים גדולים יותר, כדי שייהנו מהכנסות בעלות שווי גדול יותר ויוכלו לעמוד תמיד, בלי שום הפרעות על המשמר בעבודת האלוהים. אסור לאנשים הפשוטים למכור את נחלותיהם, כדי שאוהבי בצע לא יקנו את הנחלות וילחצו את מחוסרי־האמצעים ויגרמו על ידי כך להתמעטות האוכלוסייה." הוא הכריח את תושבי הארץ לגדל את ילדיהם, וכיוון שההוצאות לתזונת התינוקות הן קטנות, הלך וגדל מספרם של היהודים. מנהגי נישואין וקבורת המתים קבע משה בצורה שונה מזו המקובלת בין האנשים האחרים.[22] ואולם לאחר מכן, כאשר הם היו נתונים לשלטון זר, כתוצאה מהתבוללותם בבני אומות אחרות (תחת שלטון פרסי וגם תחת שלטון המקדונים), התערערו הרבה מן הנוהגים המסורתיים שלהם".[21]

גישתו ליהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילו סופרים מאוחרים יותר, שגישתם ליהדות הייתה שונה מזו של הקטאיוס, לטוב או לרע, הסתמכו במידה כלשהי, באופן ישיר או עקיף, על הקטאיוס, אף על פי שהייתה נגישות בזמנם למידע מפורט, מעודכן ואמין יותר. ומנגד, אין ספק שהאתנוגרפיה הזאת לא הייתה ידועה ליוסף בן מתתיהו (כמו גם חיבורו של דיודורוס, והוא אינו מזכיר אותו כלל), מאחר שהוא אינו מצטט ממנה דבר ב"נגד אפיון", כאשר התאמץ להראות שסופרים יוונים ידעו על עתיקותם של היהודים. ההוכחה שהוא מביא מתייחסת לתקופה הפרסית, בזמן שציטוט מתוך האתנוגרפיה של הקטאיוס היה מספק לו הוכחה שמתייחסת לתקופות מוקדמות הרבה יותר - לגלות במצרים ולכיבוש ארץ יהודה,[23] אך על תקופות אלו מצוטטים ב"נגד אפיון" רק סופרים מצריים.

לסקירתו האתנוגרפית של היהודים, השתמש הקטאיוס גם במקור יהודי, ככל הנראה מקור בעל פה. מעידה על כך ההערכה הגדולה למשה ושימושו בהתייחסות כמעט ישירה בתנ"ך.[24] הוא מתאר באופן חיובי את המנהגים היהודיים והממלכה היהודית, אך יחד עם זאת מסביר שכתוצאה מטראומת גירוש עמו ממצרים, הנהיג משה אורח חיים שהיה "עוין כלפי זרים". הקטאיוס היה אם כן הראשון (אך ייתכן שהנטייה האנטי-יהודית הקלה שייכת למקור המצרי שקדם לו) שכרך יחדיו את מוטיב שנאת הזרים עם מסורת יציאת מצרים ובכך יצר טיעון חזק נגד היהודים.[25] גרסתו של הקטאיוס התגלגלה הלאה, עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר (מנתון, אפולוניוס מולון, ליסימכוס, אפיון, סטראבון וטקיטוס), שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים (למשל עלילת המצורעים), תוך שימוש במוטיבים של כפירה (אתאיזם), טומאה, שנאת זרים (Misoxenia) ואף שנאת אדם (מיזנתרופיה).

הדרישה שהקטאיוס מייחס למשה לגדל את הילדים היא ביקורת מוסווית על המנהג היווני של הרג הילדים ה"עודפים" (ekthesis), שהיה נפוץ בגלל חוסר המשאבים ביוון בתקופה הקלאסית.[26] המשפט האחרון ("אולם לאחר מכן...") הוא ככל הנראה תוספת של דיודורוס.[27]

פסאודו-הקטאיוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכתו של הקטאיוס לדת היהודית, העולה מדבריו אצל דיודורוס, מודגשת גם באיגרת אריסטיאס, החיבור הפסאודו-אפיגרפי, שנכתב ככל הנראה מעט קודם לשנת 100 לפנה"ס,[24] שם נכתב כי "ההתבוננות בהם (ספרי תורת היהודים) יש בה משום קדושה וטהרה, כמו שאומר הֵקָטָיוֹס אִישׁ אַבְדֵּירָה".[28]

בספרו האפולוגטי "נגד אפיון", מצטט יוסף בן מתתיהו את הקטאיוס וטוען כי כתב על היהודים ספר שלם.[29] על הספר הזה מעיד גם אוריגנס, שמציין גם שהסופר הפיניקי הפגאני הרניוס פילון מביבלוס (141-64 לספירה) הטיל ספק באותנטיות שלו, כשטען שלא ייתכן שהספר הוא פרי עטו של ההיסטוריון הקטאיוס אלא אם כן הושפע מאוד מהיהודים ונעשה מליץ להם.[30]

לפיכך מקובלת ההשערה שקטעים מתוך האגיפטיאקה עברו שינוי על ידי יהודי הלניסטי, בהתאם להשקפתו, ופורסמו כחיבור נפרד תחת שמו של ההיסטוריון הידוע (כלומר, פסאודו-הקטאיוס).

יוסף בן מתתיהו מציין בספרו "קדמוניות היהודים" שהקטאיוס אף כתב חיבור נוסף, על אברהם.[31] חיבור זה מופיע תחת השם "אברהם והמצרים" ב"סטרומטה" (נכתב סביב 200 לספירה) של קלמנס מאלכסנדריה.[32] ניתן להניח בוודאות כמעט מוחלטת, כי הספר על אברהם הוא תוצר של תעמולה יהודית דתית, מאחר שהוא כולל, על פי הכתוב בחיבורו של קלמנס, פסוקים מזויפים של סופוקלס בעלי צליל מונותאיסטי מיליטנטי.[24]

לעומת זאת, האותנטיות של הקטעים מתוך "נגד אפיון" (הלקוחים מתוך הספר "על היהודים") נתונה במחלוקת בין החוקרים. ידוע לנו בוודאות, כי סופרים יהודים אפולוגטיים ייחסו להקטאיוס לפחות ספר אחד שזויף על ידם, זה על אברהם, וייתכן והם עשו כך גם לגבי הספר על היהודים. ישנה גם השערה שמדובר באותו הספר. כבר להרניוס פילון היו ספקות לגבי האותנטיות של הקטעים, אולם הספקות שלו מבטאים את רגשותיו האישיים בלבד, וכבן זמנו של אדריאנוס, סביר שלא יכול היה להבין את הסימפתיה ליהודים שהובעה על ידי הקטאיוס, שקדם לו בהרבה. הנטייה הכללית המהללת ומשבחת בקטעים ב"נגד אפיון" שונה באופן משמעותי מזו המרוחקת בפרק היהודי אצל דיודורוס, אך יחד עם זאת, גם הקטעים המופיעים אצל דיודורוס חושפים את הערכתו הגדולה של הקטאיוס למשה ולחוקים היהודים. בנוסף לכך, קטעים אלה לקוחים מתוך האגיפטיאקה, על נקודת ההשקפה המצרית שלה, בעוד "על היהודים" אמור להיות חיבור עצמאי, שאולי נכתב בעזרת מקורות יהודים בעל פה. יש לציין, כי הקטאיוס חי בתקופה בה העריכו את היהודים, אולם יש בקטעים הללו ביטויים שקשה ליחסם להקטאיוס האמיתי, ולכן נראה כי הספר בו השתמש יוספוס היה גרסה של ספרו של הקטאיוס שעברה שינויים, גם אם מעט, על ידי סופר יהודי (כנראה במאה ה-2 לפנה"ס במצרים), שבה הנימה כלפי היהודים הפכה למשבחת יותר.[33]

יוספוס מוסיף שהספר נגיש ומכך ניתן להסיק שקוטלג בלפחות ספריה ציבורית אחת ברומא. אך אין אפילו הוכחה אחת ברורה בספרות היהודית או הלא-יהודית, שחיבור זה היה בשימוש או נקרא. הציטוט היחיד ממנו, שהובא על ידי אוסביוס, נלקח ישירות מיוספוס. גם היכרותו של הרניוס פילון עם החיבור יכולה הייתה להיות משנית בלבד, דרך יוספוס. האפשרות שהחיבור היה ידוע כזיוף, יכולה להסביר את ההתעלמות ממנו בספרות העתיקה, או שייתכן שהיה בלתי ידוע לחלוטין, מאחר שהחיבור נכתב לקהל יעד של קוראים יהודים.[23]

דבריו אצל יוסף בן מתתיהו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"נגד אפיון"[5] מצטט יוספוס מתוך הספר "על היהודים", שם מספר פסאודו-הקטאיוס את הדברים הבאים:
הפרסים הגלו רבבות יהודים לבבל, ואוכלוסייה יהודית גדולה עוד יותר עקרה לאחר מות אלכסנדר הגדול למצרים ופניקיה בגלל מלחמות היורשים בסוריה. בזמן שהיה אלכסנדר הגדול בבבל, סירבו היהודים בתוקף להשתתף בעבודת שיקום מקדש בל, אף על פי שהסירוב היה כרוך בעינויים, עד שפטר אותם אלכסנדר מעבודה זו. היהודים היו נאמנים לאלכסנדר ולכן הוסיף על נחלתם את ארץ שומרון ועשה אותה חופשית ממס[34]. לאחר ניצחונו של תלמי הראשון בסוריה, חזר איתו למצרים "חזקיה הכהן הגדול ליהודים" (לא ידוע על קיומו של כהן גדול בשם חזקיה), כאשר היו אז כ-1500 כהנים בקרב היהודים. ארץ יהודה היא אדמה טובה ופוריה, שעליה יש ליהודים "הרבה מצודות וכפרים" אך רק עיר בצורה אחת, ירושלים, גדולה מאוד ויפה מאוד, המאוכלסת ב-120 אלף תושבים (ומוסיף תיאור מפורט של בית המקדש).

פסאודו-הקטאיוס מעיד על עצמו שהתלווה למסעות המלחמה של אלכסנדר ולאחר מכן של יורשיו. בנוסף למידע ה"היסטורי" על היהודים, הוא מוסיף סיפור על אחד ממסעות המלחמה בהם השתתף, כאשר ירד אל הים האדום ואחד הרוכבים המלווים היה יהודי בשם "משולם" (Mosollamus), שהיה אמיץ וחזק ונחשב בעיני היוונים שסביבו לטוב ביותר מבין כל הקשתים. כאשר פקד עליהם "המנחש" (ביונית Mantis, שתפקידו למצוא סימנים במעוף הציפורים) לעצור מיד במקומם, שאל משולם מדוע הם עוצרים, והמנחש ענה לו שכל זמן שהציפור לא זזה - גם עליהם לא לזוז, אם תמשיך לעוף קדימה – עליהם להמשיך, ואם תעוף בחזרה לכיוון ממנו באה – עליהם לעשות כך גם כן. משולם לא ענה, אלא רק דרך את קשתו, קלע והרג אותה. מעשה זה הביא עליו את זעמם של האנשים שאיתו, ואילו משולם רק לקח בידו את הציפור ואמר: "הן הצִפור הזאת לא ידעה כי עליה להציל את נפשה, ואיך תעוץ לנו עצה נכונה בדבר מסענו? הן אלו יכלה לדעת עתידות לא באה אל המקום הזה ביראתה את משולם היהודי פן יורה בה חץ וימיתנה!".

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ התעתיקים בעברית בספר "נגד אפיון": הקטיוס איש אבדירה בתרגום יעקב נפתלי שמחוני והקאטאיוס איש אבדירה בתרגום אריה כשר; הֵיקַטַיאוֹס איש אַבְּדֵירָה בספר "קדמוניות היהודים", הערות וציונים לספר א, סעיף 159, בתרגום אברהם שליט.
  2. ^ הגיית השם ביוונית: הקטאיוס, במלעיל (ההטעמה בהברה הלפני-אחרונה).
  3. ^ סטראבון, ספר 14, פרק 1, פסקה 30.
  4. ^ 1 2 3 סודא, הקטאיוס – Suidas, s.v. Ἑκαταῖος
  5. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב.
  6. ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר 9, סעיף 69 (חיי פירון).
  7. ^ דיודורוס סיקולוס, ספר 1, פרק 46, סעיף 8.
  8. ^ דיודורוס סיקולוס, ספר 1, פרק 37, סעיף 4; פרק 69, סעיף 7.
  9. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 96
  10. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp. 82, 95, 123, 142
  11. ^ דיודורוס סיקולוס, ספר 1, פרקים 50-47.
  12. ^ דיודורוס סיקולוס, ספר 2, פרק 47, סעיף 1.
  13. ^ Scholia to Apollonius Rhodius, II, 675.
  14. ^ פליניוס הזקן, היסטוריה של הטבע, ספר 6, פרק 20.
  15. ^ דיודורוס סיקולוס, ספר 1, פרק 28.
  16. ^ דיודורוס סיקולוס, ספר 40, פרק 3.
  17. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp.105-106
  18. ^ דיודורוס סיקולוס, ספרים 35-34, פרק 1, סעיפים 5-1.
  19. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 99
  20. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 29.
  21. ^ 1 2 3 תרגום מאנגלית: להד לזר, יוּדוֹפובּיה, עמ' 31-30, 42, 55.
  22. ^ 1 2 3 4 5 תרגום: י' גוטמן, הספרות היהודית־הלניסטית, כרך א, עמ' 274–275, בתוך: אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 4: יהדות ויוונות, עמ' 113–114.
  23. ^ 1 2 Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp. 90-91
  24. ^ 1 2 3 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, V. Hecataeus of Abdera, pp. 21-22
  25. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 32-31.
  26. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 127
  27. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 102
  28. ^ איגרת אריסטיאס, סעיף 31; תרגום א. ש. הרטום.
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים כב-כג.
  30. ^ אוריגנס, Contra Celsum, ספר 1, פרק 15.
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר א, סעיף 159.
  32. ^ קלמנס מאלכסנדריה, Stromata, ספר 5, פרק 14; אוסביוס, Praeparatio Evangelica, ספר 13, פרק 13.
  33. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, V. Hecataeus of Abdera, p. 24
  34. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ד.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הקטאיוס_איש_אבדרה&oldid=38756273"