הקהילה היהודית בארפורט

בית הכנסת הישן מסוף המאה ה-11, עם תוספות מהמאה ה-13 וה-14. אחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר באירופה

ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בעיר ארפורט שבתורינגיה מתחילה בתקופת שיא ימי הביניים עם ההתיישבות הראשונה של סוחרים יהודים בעיר. לאורך מאות השנים הבאות, הפכה הקהילה לאחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות באימפריה הרומית הקדושה.

כמה מצבות שהשתמרו בבית הקברות היהודי הישן

היסטוריונים נוהגים להבחין בין שתי תקופות של הקהילה היהודית בארפורט: הקהילה היהודית הראשונה, שהחלה במאה ה-12 והתפרקה בעקבות הפוגרום שנערך בעת מגפת הדבר בשנת 1349; והקהילה היהודית השנייה, שהוקמה לאחר שהחלו לחזור יהודים לארפורט בשנת 1354, והיא התקיימה עד שנת 1453, אז ביטלה מועצת העיר את ההגנה שניתנה ליהודים.

רק במאה ה-19 נוסדה שוב קהילה יהודית בארפורט, אך זו הושמדה כליל על ידי הנאצים בשואה.

מספר אתרים הקשורים לתולדות הקהילה בימי הביניים הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשם "מורשת יהודית מימי הביניים בארפורט".

הקהילה הראשונה בימי הביניים

ראשית היישוב היהודי

ארפורט הייתה המרכז החשוב ביותר של היישוב היהודי בתורינגיה בתקופת ימי הביניים. עדות עקיפה לקיומה של הקהילה היהודית בארפורט מופיעה במסמך הידוע בשם "שבועת היהודים של ארפורט", אשר נושא את חותם העיר, אך חסר תאריך מדויק. מסמך זה הוענק לעיר על ידי קונרד הראשון, הארכיבישוף של מיינץ, שכיהן בתפקיד עד לשנת 1200. לפיכך, ניתן להניח כי כבר בתקופת חייו של קונרד הראשון התקיים יישוב יהודי בארפורט, אף כי לא ידוע מתי בדיוק החלה ההתיישבות.

בית הכנסת הקטן, 1925.

היהודים התיישבו ברובע פתוח שבו חיו גם נוצרים, ובמרכז העיר שכנו מרבית הבתים שבהם התגוררו יהודים. אזורים אלו כללו את השטח שבין בניין העירייה לגשר גראפפורט (מאוחר יותר גשר הקרמר), ליד בית החולים שבסמטת קרויטגאסה (כיום קרויצגאסה), ובשכונות מיכאל הקדוש ובנדיקט הקדוש, כמו גם מול כיכר ויניגמרקט, בה נפגשו דרך המלך והרחוב הבוהמי. עדויות אלו מצביעות על כך שמדובר בתחילה בהתיישבות של סוחרים יהודים, אשר הלכה והתפתחה עם הזמן.

בין השוק Fischmarkt, רחוב Allerheiligen ורחוב Michaelisstraße, שכן בית הכנסת, שהשתמר עד ימינו וכיום הוא ידוע כ"בית הכנסת העתיק". בית כנסת זה הוזכר לראשונה בשנת 1287, אך ישנם עדויות המצביעות על כך שהוא עתיק יותר, ובסיסו מתוארך למאה ה-11.

האזכור הראשון של יהודי ארפורט

התאריך הראשון שבו מופיעים יהודי ארפורט במסמך רשמי הוא בשנת 1212, כאשר הקיסר אוטו הרביעי העביר לארכיבישוף של מיינץ את מס הגולגולת על יהודי ארפורט, בהתאם לחוזה שנחתם לפני הכתרתו של הקיסר.

פוגרום 1221

מקורות עבריים ולטיניים כאחד מדווחים על רדיפת יהודי ארפורט ב-16 ביוני 1221, במהלך מסעות הצלב, כאשר בין 21 ל-26 יהודים נרצחו באכזריות. העילה לפוגרום הייתה עלילת דם, אשר טענה כי יהודים רצחו נוצרי בשביל ללוש את המצות עם דמו. הנוצרים הסתערו על בית הכנסת, שרפו את ספרי התורה ניסו לכריח את היהודים להמיר את דתם בכפייה. כאשר סירבו היהודים לכך, העלו הפורעים את בית הכנסת באש ורצחו את הנוכחים. כרוניקת פטרוס מציינת כי הרדיפות הובלו על ידי צליינים מפריזיה, ויש הסוברים כי היו אלו צלבנים. למרות הפוגרום הקשה, הקהילה היהודית בארפורט המשיכה להתקיים אף לאחריו.

מיסים וחיים עד המחצית הראשונה של המאה ה-14

ככל הנראה, כבר בראשית המאה ה-13 הייתה ההתיישבות היהודית בארפורט לקהילה יהודית מגובשת ומבוססת, שכללה בין היתר גם בית קברות. יישובים יהודיים נוספים מהסביבה השתייכו לקהילה זו כ"יישובי בת" ושלחו את מתיהם לקבורה בארפורט.

סמכות השיפוט על יהודי ארפורט הייתה נתונה בראשית המאה ה-13 בידי הארכיבישוף של מיינץ. בנוסף לכך, הייתה לו הזכות להטיל מיסים על היהודים ולהעניק להם זכויות יתר. הארכיבישוף הטיל על היהודים מס שנתי בגובה של 80 מארקים של כסף מטוהר, שהועלה בהמשך ל-100 מארקים. מס זה היה ישולם בחג מרטין הקדוש. מעבר לכך, היה על היהודים לשלם דמי שכירות על בתיהם ולמסור ארבעה ליטראות של פלפל בכל ראש השנה לבית הארכיבישוף בארפורט. בנוסף, היה עליהם לספק קלף בכל עת שהיה נוטריון הארכיבישוף נוכח בעיר.

הארכיבישוף של מיינץ שימש מגן ליהודים, אם כי לעיתים קרובות נטל עיריית ארפורט את ההגנה הזו על עצמה או מימשה אותה באופן בלתי רשמי. בשנת 1240, הארכיבישוף זיגפריד השלישי ממיינץ העניק לפלאבן של כנסיית בנדיקט את הסמכות לאכוף את תשלומי המיסים מהיהודים שגרו בשטחי הפאריש שלו, אם בעלי הנכסים הנוצריים לא היו משלמים זאת.

על אודות חיי הרוח של היהודים בארפורט יש מעט מידע. בשנת 1271 היו מספר רבנים בארפורט, אך שמותיהם לא שרדו. עם זאת, נשמרו כתבי יד עבריים מעוטרים אשר נכתבו בעיר. מהרבנים הידועים בארפורט נמנה גם הרב אלכסנדר זיסקינד.

בשנת 1292 קבע הקונסיל באשפנבורג שעל כל היהודים להיות מזוהים בציבור. על היהודים הוטל לשאת טלאי צהוב בצורת עיגול כדי להבחין בינם לבין שאר האוכלוסייה הנוצרית. באותה תקופה, הצליחו יהודי ארפורט לפדות עצמם מחובה זו באמצעות תשלום מס.

ב-1309, כאשר המרקיז פרידריך ממייסן צר על העיר ארפורט, היהודים השתתפו בהגנה על העיר מהמגדלים והחומות. בשנת 1330, העניק לודוויג מבוואריה למרקיז פרידריך את השליטה העליונה על כל היהודים בתורינגיה, אך בארפורט נשארה הסמכות בידי מועצת העיר.

בשנת 1340, קבעה מועצת העיר ארפורט כי ליהודים מותר לעסוק במסחר באופן חוקי רק בשוק ובמקומות הציבוריים, ולא בבתיהם. הגבלה זו נועדה בעיקר להקשות עליהם לעסוק בהלוואות.

הלוואות ומסחר כספי

ישנן עדויות רבות לפעילותם הכספית של היהודים בארפורט. לקוחותיהם כללו לא רק אזרחים מקומיים, אלא גם סוחרים מליבק, אצילים מתורינגיה, לנדגרפים של תורינגיה ואף מוסדות דתיים. לעיתים מוזכרים נכסים שהושקעו כעירבון להלוואות. בשנת 1348, קיבלה עיריית ארפורט הלוואה מאגודה יהודית בתמורה לקבלת טירת קפלנדורף, הן כמתנה והן ברכישה. בין השמות היהודיים הידועים בפעילות הכספית בראשית המאה ה-14 נמנים אברהם רוטנבורג, ובסמוך לשנת 1349 יוטה קופלין והסוחר קלמן מוויֶיה, אשר ככל הנראה היה הבעלים של "אוצר היהודים של ארפורט", אוסף מטבעות כסף שנמצא ב-1998 ונקבר במהלך הפוגרום של 1349.

פוגרום 1349

בשנת 1349 התרחש בארפורט פוגרום גדול נגד היהודים, שבו רובם נהרגו או גורשו. היהודים הואשמו כי הם האחראים להתפרצות המגפה השחורה באמצעות הרעלת בארות המים של העיר. המועצה של וירצבורג שלחה מכתב לערים שונות, וביניהן ארפורט, ושאלה אם נעשו חקירות בעניין זה. בתשובת ארפורט נכתב כי לא נערכה כל חקירה בנושא.

ב-21 במרץ 1349, קבוצת פורעים חמושים מתושבי המקום התכנסה ליד בית הכנסת, בטענה כי מועצת העיר תומכת בסתר בטבח ביהודים ולא תמנע זאת אם יתרחש, וקראה להשמיד את הקהילה היהודית. המועצה שלחה נציג לעצור את ההמון, אך הנציג לא רק שלא עצר בעדם, אלא אף עודד אותם להמשיך במעשיהם הרצחניים. הפורעים חסמו את הרחובות שמסביב כדי למנוע מהיהודים להימלט. היהודים שנמצאו בבית הכנסת היו חמושים, אך כ-100 מהם נרצחו במהלך הטבח.

לאחר הפוגרום, מועצת העיר ארפורט נאלצה לשקם את כוחה. שלושה מהקושרים הוצאו להורג, אך התומכים האחראים מאחורי הקלעים לא נענשו. העירייה הלאימה את נכסיהם של קורבנות היהודים וגבתה את החובות שנותרו.

הקהילה השנייה בימי הביניים

ב-1354 התיישבו שוב בארפורט שתי משפחות והקימו את הקהילה היהודית השנייה. יעקב פון שוויינפורט, שהיה אחד המייסדים הראשונים של הקהילה השנייה ב-1357, היה כנראה ניצול מהפוגרומים שהתרחשו בה לפנים.

רבנים שכהנו בארפורט:

נהרג 1349: אלכסנדרי זוסלין הכהן

1443: יעקב וייל

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקהילה היהודית בארפורט בוויקישיתוף