ציונות מעשית
הציונות המעשית היא גישה בציונות התומכת במגוון פעילויות המתמקדות בעלייה לארץ ישראל, בקניית אדמות בארץ ישראל ובהקמת יישובים ומפעלים. התומכים בגישה זו גרסו כי יש לעודד עליית יהודים לארץ ישראל ולסייע ליישובם בארץ בכל דרך אפשרית, וזאת מבלי להַתנות את ההתיישבות באישור האומות (כלומר ללא קבלת צ'ארטר חוקי תחילה). רבים מתומכי גישה זו היו אנשי תנועת העבודה וההתיישבות העובדת אשר האמינו כי רק פעולות עלייה, התיישבות וכיבוש הקרקע הם שיכריעו את המאבק לפתרון בעיית היהודים. היטיב לבטא עמדה זו יוסף טרומפלדור אשר טבע את הסיסמה: "במקום שבו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול".
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – זרמים בציונות
התנועה הציונית, כתנועה לאומית יהודית, קמה בשליש האחרון של המאה ה-19, בעיקר במרכז ומזרח אירופה.
רוב ההיסטוריונים תמימי דעים בדבר הנסיבות שהצמיחו את התנועה הלאומית היהודית אשר ארץ ישראל מגמתה[1]. תנועה זו צמחה בעיקר באימפריה הרוסית בעקבות הזעזוע מהפרעות אשר זכו לכינוי "סופות בנגב". פרעות אלו היו בבחינת משבר דרמטי ששחרר כוחות רבים, בהם הכוח הלאומי היהודי וזירז את הקמתה של התנועה היהודית לאומית. פרעות אלו עוררו דחף ספונטני להגירה.
בין זרמי הציונות קם זרם "חובבי ציון" שראה כמטרתו עליית יהודים לארץ ישראל.
המחלוקת בדבר שאלת ההגירה לארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 1881 פרץ ויכוח ציבורי נרחב סביב שאלת ההגירה, והוא התבטא בעיתונות היהודית-רוסית דאז. הפולמוס בדבר שאלת ההגירה ניצת בין כל שלושת סוגי ההנהגה של יהודי רוסיה: הרבנים, האמידים והמשכילים. על שתי שאלות עיקריות נסבה המחלוקת: האם להניח למהגרים לזרום אל "העולם החדש" של אמריקה או האם להנחותם במידת האפשר לעלות לארץ ישראל? והאם לא ראוי לכוון את ההגירה לערוצים לאומיים ולא פרטיים על ידי יצירת מפעלי התיישבות קיבוציים?[2].
הרבנים חששו שההגירה תגרום להתפרקות החברה המסורתית והנהגתה בעולם החדש והמתירני יותר. גם נכבדים אמידים, כגון הברון גינצבורג התנגדו לעידוד ההגירה ולארגונה בפועל מתוך נאמנות לאידיאל האמנציפציה ברוסיה ומתוך חשש שנאמנותם לרוסיה תוטל בספק. מנגד עמדו משכילים, כמו משה ליב ליליינבלום, אשר מאורעות 1881 ניפצו את אמונם בשוויון זכויות אזרחי והובילו אותם לתובנה כי שנאת היהודים היא תופעה חוזרת ומתפרצת משום שהיהודי מוסיף להיות זר בכל מקום. יהודה ליב פינסקר היטיב לאבחן את בעיית היהודים באומרו: "כיוון שבשום מקום אין היהודי כבתוך ביתו, בשום מקום אינו נחשב כבן הארץ, לכן נשאר הוא זר בכל מקום. העובדה שהוא עצמו וגם אבותיו נולדו בארץ מסוימת אינה משנה במצב הדברים אף כמלוא הנימה. ברוב המקרים נוהגים בו כמו בבן חורג, יליד אשפתות, במקרה הטוב ביותר מעמדו כשל ילד מאומץ אשר זכויותיו ניתנות לערעור, אך לעולם אינו נחשב כבן חוקי של המולדת"[4]. פינסקר הוסיף וקבע כי לא האמנציפציה עצמה ולא המאמצים הנלהבים ביותר להשתלב אין בהם לבער את ה"יודופוביה" (שנאת היהודים) אשר אין לה תקנה. לאחר שאבחן את הבעיה והגדיר את הפגם העיקרי במצב היהודים - חוסר ארץ הוא הסיק את המסקנה החשובה לפיה "אין להיתפס לאשליה שאהבת הבריות וההשכלה יביאו בזמן מן הזמנים רפואה שלמה למחלה של עמנו"[6].
אוטואמנציפציה כפתרון לשאלת היהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפתרון אשר הציע פינסקר היה יצירת לאומיות יהודית של עם היושב על אדמתו, השתחררות עצמית של היהודים וקביעת מעמדם כאומה בין האומות על ידי השגת מולדת משלהם. במילים אחרות אוטואמנציפציה (עזרה עצמית) היא האמצעי היסודי לשיקום לאומי, לדברי פינסקר, אשר נשען על אמרתו של הלל: "אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו - אימתי?"[7]. לפיכך רבים ראו בשיבה לארץ ישראל את הפתרון לשאלת היהודים[8].
הלם ההתפכחות ניפץ את האמונה בהתקדמות הליברליזם ברוסיה ושם לאל את התקווה כי יהודי רוסיה ככול יהודי אירופה מתקדמים לקראת שוויון זכויות אזרחי ועתידים להשתלב בחברה הרוסית. הוא חיזק באופן דרמטי את ידיה של קבוצת המשכילים שדגלו במגמה לאומית-יהודית. ברוסיה של שנות השמונים של המאה ה-19 הוכיחו הפוגרומים את צדקת המשכילים, אנשי הספר, כמו פרץ סמולנסקין, אשר מחה נגד כל צורה של התבוללות וחייב את העצמאות היהודית. קודם לכן היה מצעו של סמולנסקין מבוסס על לאומיות תרבותית לשונית שנחשבה בת קיימא במסגרת המדינה הרוסית, ואילו לאחר הפרעות הוא פונה אל אפשרות ההגירה ומעדיף במפורש את ארץ ישראל כיעד להגירה. השינוי הכפול בעמדת המשכילים, אשר קודם לכן דגלו בהשתלבות, התמזג עם רעיונות ומאמצים מסורתיים אשר התקשרו להתיישבות יהודית בארץ-ישראל, כתוצאה מכך התפוגגו במקצת רגשות האיבה אשר שררו בין המסורתיים לבין המשכילים. במילים אחרות נוצר בסיס למאמץ משותף אשר עתיד היה להשפיע השפעה מרחיקת לכת על צמיחתה של תנועה לאומית אשר ארץ ישראל מגמתה.
תוכנית אוגנדה כפתרון לשאלת היהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 1903 התקיים בקרב האגודות הציוניות ברחבי העולם ויכוח נוקב סביב "תוכנית אוגנדה" - תוכניתו הטריטוריאלית של הרצל לפתרון בעיית היהודים. למרות הלחצים אשר הפעיל הרצל, תמכו אגודות רבות בעמדתו הנגדית של אוסישקין לפיה רק בארץ ישראל ניתן לפתור את בעיית היהודים. באפריל 1904 התקיים בווינה כינוס של הוועד הציוני הגדול. הכינוס כונה "וועידת ההתפייסות", והנושא המרכזי שנדון בו הייתה פרשת אוגנדה. הכינוס הסתיים בהבטחת הרצל להמשיך לדבוק בארץ ישראל, יחד עם זאת הוחלט להוציא משלחת שתבדוק אם השטחים אשר במערב אפריקה ראויים ליישוב יהודים. מכאן שהמאבק בין הרצל לבין יריביו בראשות אוסישקין וראשי התנועה הציונית ברוסיה עדיין לא הוכרע.
התנועה הציונית הייתה במשבר קשה סביב השאלה לאיזו פעילות יש לחתור. לאחר כישלון המגעים המדיניים של הרצל עם ראשי האימפריה העותמאנית התלבטו ראשי הציונות בדבר המשך פעולתם. האם להמשיך במשא ומתן עם טורקיה למרות הכישלון? האם לשבת ללא מעש ולחכות להזדמנות בה ייאלצו ראשי האימפריה לשאת ולדון עם הציונים? האם לנקוט בטקטיקה "המעשית" הישנה של חובבי ציון ולפעול להרחבת היישוב היהודי בארץ ישראל גם ללא קבלת רשות כדי שהעובדות שייווצרו בשטח יהוו בבוא הזמן קלף מיקוח שלא ניתן להתעלם ממנו?
לאחר מותו הפתאומי של הרצל ביולי 1904 גברה המבוכה סביב המחלוקת, והמאבק בין הזרם המעשי לבין הזרם המדיני החריף. בקונגרס הציוני השביעי אשר התכנס בקיץ 1905 בבזל נקבע כי רק בארץ ישראל ובטריטוריות הסמוכות לה ניתן להגשים את הרעיון הציוני וכי העבודה המעשית בארץ ישראל תעמוד במרכז פעולתה של התנועה הציונית. התומכים בהתיישבות בארץ ישראל ניצחו בעוד שהתומכים בתוכנית אוגנדה ספגו מפלה ניצחת, הודיעו על פרישתם מההסתדרות הציונית והודיעו על הקמת הסתדרות ציונית טריטוריאלית[10].
ההחלטות בקונגרסים הציוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של הרצל נבחר דוד וולפסון לנשיא ההסתדרות הציונית. הציונים מרוסיה קיוו כי הוא יסטה מדרכו "המדינית" של הרצל, אך הם התבדו. הוא נקט במדיניות דומה לזאת שבה נקט הרצל בשעתו. הוא ביקש הכרה דיפלומטית בציונות והתנגד לפעילות "מעשית" בארץ ישראל. יעדו המדיני היה השגת הכרה מדינית של האימפריה העותמאנית ביעדי הציונות. וולפסון נשען על תמיכה פוליטית מצד הציונים במערב אירופה ובמרכזה. הציונים ממזרח אירופה הציבו אופוזיציה לו ולמדיניותו. לנוכח זאת בקונגרס הציוני השמיני שהתקיים ב-1907 בהאג הציע חיים ויצמן את מיזוג שני הזרמים לזרם מאוחד ואיתן: הציונות הסינתטית, כמו כן הוכרז על הכוונה לפתוח בארץ ישראל סניף של ההסתדרות הציונית. שנה אחר כך מונה ארתור רופין לראש "המשרד הארצישראלי" אשר פעל נמרצות למען העלייה וההתיישבות היהודית. בקונגרס הציוני התשיעי אשר נערך בדצמבר 1909 בהאמבורג דרשו "המעשיים" להחליף את וולפסון באישיות אשר תפעיל מלוא כוחה ועצמתה הפוליטיים לטובת הפעילות "המעשית" בארץ ישראל. וולפסון נשאר יושב ראש התנועה, אולם המדיניות הפכה ל"מעשית" לחלוטין וכספי התנועה הוזרמו לפעילות בארץ ישראל. בקונגרס העשירי גרמו "המעשיים" להתפטרותו של וולפסון ובמקומו מונה ועד פועל בן חמישה חברים, ארבעה מרוסיה ורק אחד, אוטו וארבורג, "מדיני". וארבורג מונה ליושב ראש ההסתדרות הציונית. הוא גילה עניין רב בהתיישבות ותמך ביוזמותיו של ארתור רופין. בקונגרס הציוני ה-11 אשר התקיים בבזל בקיץ 1913 חגגו "המעשיים" את ניצחונם. היה ברור כי העלייה, מפעלי ההתיישבות הכפריים והעירוניים ורכישת קרקעות הם הבסיס להמשך המפעל הציוני[12].
העלייה הראשונה והישגיה (1904-1881)
[עריכת קוד מקור | עריכה]היישוב הישן, לפני "העלייה הראשונה", מנה כ-26,000 יהודים אשר חיו בעיקר בארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, טבריה וצפת). בעלייה הראשונה עלו לארץ כ-30,000 איש במשך 13 שנה[13]. העולים לא השתייכו למוסדות לאומיים מאורגנים, אלא התארגנו באגודות פרטיות אשר בהן השקיעו את מעט כספם כדי לקנות אדמה בארץ ישראל, להתפרנס בכבוד ולהימלט מהאנטישמיות. לעולים הייתה גם מטרה לאומית - ייסוד מושבות חקלאיות אשר יהוו בסיס לשיבת עם ישראל למולדתו ההיסטורית. הם רצו לחיות חיים יצרניים ולהתפרנס מעבודת האדמה, כמו כן רובם היו דתיים אשר ביקשו להמשיך את חייהם הדתיים בארץ, אך גם ביקשו לפתח בה תרבות עברית לאומית[15].
בעלייה הראשונה בלטה קבוצה מאורגנת בשם ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה"). קבוצה זו כללה סטודנטים צעירים, חילוניים, בעלי השקפה סוציאליסטית אשר החליטו להיות חלוצים לפני העם. הם הגיעו לתובנה כי הקדמה הנאורה של המאה ה-19 לא הביאה ליהודים מאומה מלבד בוז והשפלה, לכן פנו אל הנוער היהודי מעל דפי "המליץ" בקוראם: "זרים אנחנו פה וזרים נהיה גם שמה. לנו לבחור דרך אחרת...הדרך היא ציונה! ציונה! ציונה! לארץ אבותינו, ארץ ישראל"[16]. הם הצהירו על נכונותם להקדיש כל מרץ נעוריהם למשימה הגדולה של שיקום העם בציון. במצעם האידאולוגי נאמר כי מטרתה של קבוצת ביל"ו "להושיע ולהתאמץ להשיב את ישראל אל ארץ נחלת אבותיהם ... לשאת את דגל הלאומיות ולמצוא לו מסילה בלבב כל איש אשר בשם עברי יכונה... להפיץ בקרב היהודים בארץ ישראל חרושת... את כל אשר יעשה האדם, יעבוד בזעת אפו ויגיע כפיו... מבלי דרוש עזרת אחרים"[16]. בהיותם רווקים הם היו פנויים יותר לפעילות לאומית, לכן הם לקחו חלק בייסוד מושבות אשר בהן הקימו משקים חקלאיים. המושבה הראשונה אשר נוסדה בשפלת החוף ב-1882 על ידי עולים מרוסיה הייתה ראשון לציון, אחר כך נוסדו מושבות נוספות במרכז הארץ, בשומרון ובגליל. הם רצו לשפר את המצב החומרי והמוסרי של יהודי ארץ-ישראל, לעודד יהודים לעלות ארצה, ולהתיישב בה. יתר על כן הם ביקשו להיות דוגמה ומודל לאחיהם היהודים והיו מוכנים לעזור ככל יכולתם למייסדי המושבות החדשות. האידיאליזם הנועז שלהם הפך לסמל העלייה הראשונה[15]. למרות כל האמור לעיל מספר הביל"ויים אשר באו לארץ ישראל בזמנים שונים היה כ-60 בסך הכול; רבים מהם עזבו את הארץ, ורק 15 מהם התיישבו ישיבת קבע במושבות הארץ: שישה בראשון לציון ושבעה בגדרה. גדרה אשר נוסדה ב -1884 הייתה היישוב היחידי שבהקמתו השתתפו ביל"ויים, והיישוב השמיני שהוקם בארץ מאז 1882[17]. בנוסף היו עולים בעלייה הראשונה אשר התיישבו ביפו ובחיפה, חיזקו אותן מספרית וכלכלית, הכניסו בהן חיים מודרניים בעלי תרבות אירופאית, אולם גם הם חוו קשיים רבים וחלקם הניכר ירדו מהארץ.
תמיכת הברון ג'יימס אדמונד דה-רוטשילד
[עריכת קוד מקור | עריכה]המתיישבים נתקלו בקשיים רבים הואיל ולא היו רגילים לעבודת אדמה, בנוסף תנאי האקלים הקשים והמחלות לא אפשרו להם להתפרנס מעבודתם[15]. השלטונות הטורקיים לא נתנו אישורי עלייה, ועבור כל אישור בנייה או/ו קניית אדמה דרשו בקשיש (שוחד). המתיישבים הערביים לא אהדו את המתיישבים, הם פשטו על המושבות ושדדו את רכושן. כתוצאה המושבות הגיעו למשבר כלכלי ונזקקו לתמיכת הברון אדמונד דה-רוטשילד אשר הסכים לתמוך במושבות מבחינה כלכלית.
הברון לא רק תמך במושבות קיימות, אלא גם קנה אדמות והקים עליהן מושבות חדשות בהן ביסס את תעשיית היין אשר הפך לענף ייצוא מצליח. הברון אשר רצה כי המושבות תהיינה רווחיות הביא פקידים מצרפת כדי שינהלו את כל ענייני המושבה. הפקידים חילקו תמיכה כספית למשפחות, הכניסו פועלים ערביים למושבות בשל ניסיונם בעבודה חקלאית ובשל היותם כוח עבודה זול. הם גם הכניסו שומרים ערביים למושבות. כתוצאה איבדה המושבה את האופי הלאומי-חלוצי שלה והפכה למפעל פילנתרופי (מפעל נתמך). הפקידים גירשו מהמושבות כל מי שהתנגד למדיניותם. בנוסף מבחינה לאומית עצרה מדיניות הברון את התפתחות היישוב משום שבמקום לפתח חיים עצמאיים נוצרה תלות לא רק בכספי הברון ובפקידיו, אלא גם בעבודה ערבית ובשמירה ערבית. אף על פי כן, הברון הציל את המושבות ממשבר, הגדיל את מספר המושבות והביא להתפתחות חקלאות חדשה בארץ. ב-1899 מסר הברון את ניהול המושבות לחברת יק"א אשר החזירה את הניהול העצמי למושבות, וזו הביאה להתעוררות חדשה במושבות[19].
תרומת המושבות להתפתחות התיישבות לאומית בארץ ישראל הייתה רבה. ב-1904 היו בארץ 55,000 יהודים, 25 יישובים חקלאיים חדשים ובתי ספר עבריים רבים. יהודים יצרו תרבות עירונית מחוץ לערי הקודש. קיום המושבות היה הוכחה שחיבת ציון אינה רק תנועה אידאולוגית, אלא גוף המקיים הלכה למעשה את יעדיו. בנוסף שימשו המושבות מעבדה ניסיונית לחקלאות אשר מכישלונם למדו הבאים אחריהם. הישגים אלו אפשרו את המשך המפעל הציוני. אף על פי כן דימויה של עלייה זו בעיני אנשיה היה שלילי. דימוי זה התחזק לנוכח הצלחת ההתיישבות היהודית בארגנטינה אשר יזם הברון הירש ב-1891 ולנוכח הצלחתם הרבה של המהגרים לאמריקה.
העלייה השנייה והישגיה (1914-1904)
[עריכת קוד מקור | עריכה]העלייה אשר החלה ב-1904 ופסקה ב-1914 בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה מכונה "העלייה השנייה". בתקופה זו גדל היישוב ב-33,000 איש והגיע ב-1914 ל-80,000 נפש. בין העולים היו גם יהודים מתימן. רק 10% מהעולים בעלייה זו היו צעירים חלוצים, אך השפעתם ותרומתם ליישוב היו כה גדולות עד שהם הפכו סמל לעלייה שנייה בדומה לבי"לויים בעלייה הראשונה[13].
הגורמים לעלייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרעות קישיניב הבינו צעירים יהודים רבים כי אין להם עתיד ברוסיה. רבים מהם היו סוציאליסטיים שהאמינו כי המהפכה תשנה לטובה את מצב היהודים ברוסיה, אך כישלון מהפכת 1905 הסב להם אכזבה מרה, לכן רבים מהם נענו לקריאתו של יוסף ויתקין לעלות ארצה במטרה לבנות כאן חברה עצמאית ושוויונית. הם האמינו כי על ידי חזרה לעבודת האדמה וחיים של שיתוף יגדל בארץ אדם חדש החי על עבודתו וקשור לאדמתו. "... העבודה העברית היא אחד העיקרים של תחיית עמנו בארצנו. כשם שאי אפשר לעם לחיות בלי שפה לאומית ובלי קרקע תחת רגליו, כך אי אפשר לו לעם שלא יהיה בו המון עובד, פועלים משלו"[21].
"כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]החלוצים, בני העלייה השנייה, עלו ארצה במטרה לעבוד במושבות, אולם האיכרים סירבו לקבלם לעבודה משום שלא היו רגילים לעבוד בעבודה חקלאית ומשום שלא הקפידו על שמירת השבת והיו בעלי דעות מהפכניות. אי לכך המטרות הראשונות של החלוצים היו "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה" מידי הערבים בארץ. הם הקימו התיישבות שיתופית בחווה חקלאית - כנרת. ב-1909 הקימו את "אם הקבוצות והקיבוצים - דגניה. החלוצים חיו חיי שוויון בחדרים משותפים תוך קיום מטבח משותף, ואף הבגדים היו במחסן משותף. הם קיימו שוויון מלא בין החברים והחברות בזכויות, בחובות, בעבודה ובבית. הם התבססו על מספר ענפים חקלאיים, לא השתמשו בעבודה שכירה ואת כל ענייניהם ניהלו לפי החלטות הרוב[23]. למעשה הם יצרו צורת התיישבות חדשה, ועל כך כתב יוסף ברץ ממייסדי דגניה: "'הקבוצה' כפי שקמה בחיי ארץ ישראל היא יצירה מקורית, ארץ-ישראלית. מקורה ושורשיה - הרעיון הלאומי והמוסרי שהביא את כל התנועה החלוצית העובדת לארץ המולדת"[24].
בני העלייה השנייה אף פיתחו את ההתיישבות העירונית. ב-1909 הוקמה בסמיכות ליפו שכונה בשם "אחוזת בית", אשר מתוכה צמחה העיר העברית הראשונה, תל אביב. בה הוקמו המוסדות הלאומיים, הוקמה הגימנסיה העברית הראשונה - "הרצליה" בה הייתה ההוראה בשפה העברית.
מטרה חשובה נוספת הייתה "כיבוש השמירה" הואיל והגנה עצמית היא חלק מיצירת חברה חדשה בארץ. בעיות הביטחון היו קשות, מעשי שוד על ידי ערבים היו אירועים יומיומיים, לפיכך המושבות שכרו שומרים ערביים כדי שישמרו על המושבות בלילות. החלוצים התנגדו למצב זה. יוזם הקמת "ארגון שמירה יהודי" היה ישראל שוחט, שאמר: "היישוב היהודי צריך שיהיה לו ארגון מגויס של צעירים המוכנים לצאת לכל מקום ולכל תפקיד שיקראו"[23]. לאור זאת הקימו החלוצים את ארגון "השומר", התאמנו בנשק, למדו הרבה מהערבים, התלבשו כמוהם וגם זכו מהם להערכה.
ארגון "השומר" ביקש ליצור טיפוס חדש של יהודי אשר יגלה אומץ לב ומוכנות לצאת לקרב. חבריי הארגון ביקשו להוכיח כי יהודים יכולים להגן על עצמם. אם הם יתארגנו, הם יכלו להבטיח את ביטחון המתיישבים. בדרך זו הם קישרו בין הביטחון לבין ההתיישבות.
גורם מרכזי נוסף שהטביע חותמו על המפעל הציוני בארץ בתקופה זו היה המשרד הארצישראלי שנוהל על ידי ארתור רופין. מרצו של רופין ויזמותיו בשילוב עבודתם המאומצת של עוזריו הנאמנים סייעו להגשים חלק ניכר מהחלטות ההסתדרות הציונית שעניינן היה העבודה המעשית בארץ. שני הישגים חשובים נוספים היו הקמת המפלגות הראשונות ביישוב היהודי: "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" והמאבק להפיכת העברית לשפת הדיבור וההוראה אשר שיאו הוא "מלחמת השפות" בעקבותיה הונהגה העברית כשפת לימוד במוסדות חינוך רבים ונסללה הדרך להנהגת העברית כשפה לאומית[26].
העלייה השלישית והישגיה (1923-1919)
[עריכת קוד מקור | עריכה]כקודמיהם הושפעו גם אנשי העלייה השלישית מהסוציאליזם וביקשו לבנות בארץ ישראל חברת מופת שוויונית. יתר על כן הם האמינו כי הפועל העברי הוא שיקבע את דמותו של הבית הלאומי ויבנה בארץ ישראל חברת מופת[27]. דוד בן-גוריון כתב: "ציבור העובדים הצומח והגדל בארץ מתוך העלייה רואה את עצמו לא רק כהתחלה של מעמד עובד בריא ונורמלי, אשר לא ניתן כמוהו לעם היהודי בגולה, אלא גם כגרעין וכדיוקן העתיד של עם עברי חדש"[27].
בשעה שאנשי העלייה השנייה באו ללא הכשרה מוקדמת ועל פי רוב ללא ארגון מוקדם הוקמו בימי העלייה השלישית מסגרות ארגוניות עוד בגולה במסגרתן קיבלו העולים הכשרה לחיי עבודה טרם עלותם ארצה, דוגמה להתארגנות שכזו היא תנועת "החלוץ". להסתדרות העולמית של "החלוץ" היו סניפים כמעט בכל הארצות שבהן היו יהודים. היא עסקה בתפקידי הכשרה ובארגון עלייה בהיקף הולך וגדל עד מלחמת העולם השנייה[28].
גם תנועת "החלוץ" הרבתה לחנך ולהטיף לחיי שיתוף כמו אנשי העלייה השנייה אשר ניסו להגשימה ביצרת ה"קולקטיב" ובהקמת דגניה, אך אנשי "גדוד העבודה וההגנה" על שם יוסף טרומפלדור הם שנתנו בימי העלייה השלישית את הביטוי המובהק לשאיפה לחיי שיתוף. מייסדי "גדוד העבודה" (רק מטעמי סודיות נהגו להשמיט את המילה "הגנה" משמו של הגדוד) ראו בחיי השיתוף את צורת החיים הצודקת ביותר מבחינה חברתית, נוסף על היותה אמצעי להשתחררות ממרותם של משגיחים כדוגמת פקידי הברון וגורם המסייע לפרט הבודד בחיי היומיום. יתר על כן חברה שוויונית בה אין מנצל ומנוצל הייתה בעיניהם חלק בלתי נפרד מהגשמת המפעל הציוני השואף להקים בארץ חברת מופת לעם היהודי. לדעתם, המפעל הציוני נזקק לצבא עבודה, לחלוצים שיכשירו את הקרקע לעלייה ההמונית הצפויה לאחר הצהרת בלפור. הקמת "פלוגות העבודה" של הגדוד היו אמורות לענות על צורך זה. הן קבלו על עצמן ביצוע עבודות ציבוריות שונות ובנוסף הוסיפו את תפקיד ההגנה על היישוב. בסוף 1921, עם צמצום האפשרויות בעבודות חצץ ובסלילת כבישים, פנו אנשי "גדוד העבודה" להתיישבות חקלאית. כך ניסו להגשים את "כיבוש העבודה" אשר הייתה מטרתם העיקרית בעקבות האידאולוגיה של אנשי העלייה השנייה. גורם מדרבן לכך ניתן לאור ההתפתחות המהירה של ההתיישבות החקלאית באותה עת בעקבות רכישת אדמות עמק יזרעאל על ידי יהושע חנקין בשנת 1923.
כאמור, החיפוש אחר מסגרות לחיי שיתוף השתלב אצל אנשי העלייה השלישית במגמה ליצור חברת מופת אשר מתבססת על גאולת הקרקע ועל עבודת האדמה. שאיפות אלו הולידו צורות חדשות של התיישבות חקלאית בארץ ישראל: הקיבוץ ומושב העובדים.
ייחודה של העלייה השלישית מתבטא בשאיפתו של "גדוד העבודה" להקים קומונה כללית כל-ארצית של פועלי ארץ ישראל, בהדגשת הערך החלוצי של מפעליו ובטיפוח ההכרה בדבר השליחות ההיסטורית של מעמד הפועלים בארץ[29].
עליות אלו היוו את הביטוי ל"ציונות המעשית" והן אלו שהניחו את התשתית לכיבוש הקרקע, לכיבוש העבודה ולכיבוש ההגנה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חובבי ציון
- ציונות מדינית
- ציונות סינתטית
- דוד בן-גוריון
- יהודה לייב פינסקר
- העלייה הראשונה
- העלייה השנייה
- העלייה השלישית
- כיבוש העבודה
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אמנון רובינשטיין, מהרצל עד רבין והלאה : מאה שנות ציונות, 1997
- גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2001
- יואל רפל, אין זו אגדה : ציונות, הסיפור והמעשה, 2004
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אסתר גל-און, מתפוצה למדינה - פרקים בהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל 1951-1881, ירושלים: הוצאת מעלות, תשנ"ב.
- אברהם הרצפלד, כבוש הקרקע בארץ ישראל, ירושלים: קרן היסוד, 1937.
- גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2001
- ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943.
- נעימה ברזל, מקימים מדינה - דיון במהלכים וברעיונות שהיוו את תשתית המדינה שבדרך, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
- שפרה קולת, הרעיון הציוני והקמת מדינת ישראל, ירושלים: הוצאת מעלות, תשמ"ה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ציונות מעשית, באתר תנועת העבודה הישראלית
- זאב גלילי, גאולת קרקע בארץ ישראל, באתר "היגיון בשיגעון"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ (שמעוני, תשס"א)
- ^ (שמעוני, תשס"א, עמ' 28).
- ^ ( שמעוני, תשס"א, עמ' 31)
- ^ [3]
- ^ שמעוני, תשס"א, עמ' 32)
- ^ ([5]
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק א'.
- ^ (בן-ציון מגדירה את שאלת היהודים כסכנה שאיימה על קיומו של עם ישראל לאור עלייתה המהירה של האנטישמיות)
- ^ (ברזל, 1997, עמ' 55)
- ^ [9]
- ^ (ברזל, 1997, עמ' 57-55)
- ^ [11]
- ^ 1 2 (גלאון, תשנ"ב)
- ^ (גלאון, תשנ"ב, עמ' 25)
- ^ 1 2 3 [14]
- ^ 1 2 (שמעוני, תשס"א עמ' 33)
- ^ (שמעוני, תשס"א עמ' 34)
- ^ (גלאון, תשנ"ב, עמ' 26)
- ^ [18]
- ^ מתוך פרקי "הפועל הצעיר" ב' בתוך גלאון, תשנ"ב, עמ' 28)
- ^ ([20]
- ^ (גלאון, תשנ"ב, עמ' 29)
- ^ 1 2 [22]
- ^ (בתוך גלאון, תשנ"ב, עמ' 29)
- ^ (ברזל, 1997, עמ' 64)
- ^ [25]
- ^ 1 2 (שפרה קולת, תשמ"ה, עמ' 37)
- ^ (שפרה קולת, תשמ"ה, עמ' 33-32).
- ^ (שפרה קולת, תשמ"ה, עמ' 41)
