הצהרת קמבון

הצהרת קמבון הייתה הצהרה מ-4 ביוני 1917, שמסר הדיפלומט הצרפתי ז'יל קמבון במכתב למדינאי הציוני נחום סוקולוב, ואשר לפיה ממשלת צרפת תומכת בהתיישבות יהודית בארץ ישראל. זו הייתה הצהרת התמיכה הראשונה של מעצמה בעד התנועה הציונית; היא קדמה להצהרת בלפור במספר חודשים ועודדה את קבלתה.

רקע

למעלה: ז'יל קמבון ב-1918; למטה: נחום סוקולוב בשנות ה-20.

משרד החוץ הצרפתי היה מודע כבר בתחילת מלחמת העולם הראשונה לשאיפות של יהודים ציונים להתיישב בארץ ישראל וייחס חשיבות מסוימת לסוגיה זו. חלק מהדיפלומטים הצרפתיים סברו שלדעת הקהל של יהודים בארצות הברית יכולה להיות השפעה על המאמץ לשכנע את ארצות הברית להצטרף למלחמה. הנחתם הייתה שיהדות ארצות הברית היא ציונית בהרבה מיהדות צרפת. הנחה נוספת הייתה שליהודים יש זיקה חזקה לתרבות הגרמנית, בין השאר משום שיידיש היא שפה גרמאנית. בסוף 1915 נשלח נחום סלושץ כנציג לא רשמי של צרפת בקהילות היהודיות בארצות הברית; סלושץ העביר באופן עקבי מסרים שמטרתם לעודד את ממשלת צרפת לאמץ עמדה התומכת בציונות. מאמציו הצליחו במידה מוגבלת – ב-1915 העבירה ממשלת צרפת מסר חשאי לוועד היהודי-האמריקאי שהצורך להגן, להרחיב, ולשמור על החירות של הקהילות היהודיות בפלשתינה "לא נשכח בצרפת ובאנגליה". עם זאת, עד 1917 אימצו הצרפתים עמדה אמביוולנטית כלפי הציונות. צרפת בחרה להתעלם ממברק ששלח אדוארד גריי במרץ 1916, שבו הוא הציע לרוסים ולצרפתים ששלוש מדינות ההסכמה יפרסמו הצהרת תמיכה משותפת בציונות.^[1]

בסוף 1915 ותחילת 1916 ניהלו צרפת ובריטניה משא ומתן על הסדר עתידי במזרח התיכון, שהוביל להסכם סייקס–פיקו. במסגרת הסכם זה, שנערך עוד לפני שנכבש הלבנט מידי האימפריה העות'מאנית, הוחלט שרוב שטחה של פלשתינה יהיה תחת שלטון בין-לאומי. שני הצדדים להסכם לא היו מרוצים מהסדר זה, שלמעשה הכין את הקרקע לדרישות טריטוריאליות סותרות; הן הבריטים והן הצרפתים האמינו שהשליטה בפלשתינה תיקבע בהמשך, ולא על פי ההסכם. הנציג הבריטי, מארק סייקס, סבר שתמיכה צרפתית בשאיפות התנועה הציונית תשפר את עמדתה של בריטניה במשא ומתן עתידי על השליטה בפלשתינה. כדי לקדם זאת, הוא שאף ליצור קשר ישיר בין נחום סוקולוב, שהיה חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם (ההנהלה הציונית של התקופה), לבין הממשלה הצרפתית.

המגעים בין סוקולוב לצרפתים החלו בפגישה עם שארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, שהתקיימה בפברואר 1917 ביוזמת סייקס. בפגישה זו הבהיר סוקולוב לפיקו, שההנהגה הציונית מעוניינת בשלטון בריטי לאחר סילוק האימפריה העות'מאנית. פיקו מצידו הדגיש שצרפת לא תהיה מוכנה לוותר על דרישותיה בפלשתינה. הוא ייעץ לסוקולוב לא להעלות את הנושא בצרפת, משום שהצרפתים אינם תומכים בציונות ולא יהיו מוכנים לוויתורים בפלשתינה. עם זאת, הוא הבטיח להביא את נושא השאיפות הציוניות לידיעת הממשלה הצרפתית בנימה אוהדת.^[2]

על אף שהפגישה בפברואר לא הובילה להתפתחות משמעותית, ייעץ סייקס לסוקולוב להיפגש שוב עם הצרפתים בפריז בתחילת אפריל. סוקולוב הציג לפיקו ולדיפלומטים צרפתים אחרים, בכללם קמבון, תוכנית ליישוב יהודים בפלשתינה, שלדבריו כבר אושרה על ידי אישים בריטים מסוימים. ה"תוכנית" הייתה לקיים בפלשתינה משטר "סוזרני", שבמסגרתו ישות מדינית יהודית תהיה כפופה למרותה של מעצמה. המטרה של סוקולוב, בעידודו של סייקס, הייתה להציג את הציונים כמי שמתלבטים עדיין לגבי העדפתם, לשלטון בריטי או צרפתי, וזאת על מנת לדחוק בצרפתים להכריז על תמיכתם בציונים. ישנן גרסאות שונות לגבי תגובת הצרפתים, וסוקולוב עצמו חשב שהתגובה של פיקו הייתה צוננת.^[3]

ב-9 באפריל התקיימה פגישה נוספת, שבה השתתפו פיקו, המזכיר הכללי של משרד החוץ הצרפתי, ז'יל קמבון, אחיו, השגריר בלונדון פול קמבון, והדיפלומט פייר דה מז'רי, שכיהן כמנהל האגף המדיני במשרד החוץ. השיחה נסובה בעיקר על ההשפעה האפשרית של תמיכה בציונות על יהדות ארצות הברית ורוסיה. המדינאים הצרפתים הגיעו למסקנה שהתוצאה תהיה חיובית ותעזור לגייס תמיכה בבעלות הברית. הם החליטו לאפשר לסוקולוב לשלוח מברק לארגונים הציוניים בשתי המדינות, דרך ערוץ תקשורת צרפתי, שבו הוא יאשר כי פריז נוטה לתמוך בתוכנית הציונית.^[4]

באותה פגישה ייעצו הצרפתים לסוקולוב לנסוע לרומא ולוותיקן כדי להשיג את תמיכתן של הכנסייה הקתולית וממשלת איטליה. סוקולוב נפגש בסוף אפריל עם מספר אישים, ביניהם ראש ממשלת איטליה פאולו בוזלי והאפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר. הפגישות נחשבו להצלחה, והוא השיג הבעת תמיכה מהאפיפיור ומהאיטלקים.^[4]

מרומא, סוקולוב חזר לפריז. בינתיים, מספר התפתחויות חיזקו את הנטייה של הצרפתים להביע תמיכה בשאיפות הציוניות. ראשית, שמועות הגיעו לממשלה הצרפתית מהאג ומקופנהגן לגבי כוונה של הגרמנים להכריז באופן מיידי על תמיכתם בציונות. שמועות אלה הגבירו את החשש שהגרמנים יצליחו לזכות בדעת הקהל היהודי בעולם. מספר ימים לפני שחזר סוקולוב לפריז, הכין קמבון מזכר שלפיו הכרזה גרמנית עשויה להביא לתמיכה של "דעת הקהל היהודי והממון היהודי בכל העולם" בגרמניה.^[5] התפיסה שלפיה היהודים מהווים כוח בין-לאומי רב עוצמה והשפעה הובעה במכתב אחר שכתב קמבון לפייר דה מרז'רי ב-7 במאי 1917. במכתב הוא טען שהכמיהה של היהודים בפולין וברוסיה לארץ ישראל אינה קשורה לסוציאליזם או לשאיפה לאומית, אלא היא "בבסיסה תלמודית, כלומר כמיהה דתית". בנוסף, הוא כתב, "הודות לעושרם [של היהודים], לנכסים שהם שומרים בינם לבין עצמם, ולפעולותיהם המרשימות מנהיגים בורים, הם מייצגים כוח בין-לאומי... מדיניות חכמה חייבת, אם כן, לאפשר ליהודים לצפות להתאגדות בפלשתינה, אבל בתוך המסגרת של הלאומים הקיימים, לא כאומה עצמאית".^[6] שנית, הממשלה הצרפתית עקבה בדאגה מסוימת אחר המתרחש במסגרת המהפכה הרוסית והשלכותיה של מהפכת פברואר.^[7] בנוסף, ארצות הברית הכריזה בתחילת אפריל על הצטרפותה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. בהקשר זה, הצרפתים חשבו שחשוב לשמור על אהדת היהודים, הן בארצות הברית והן ברוסיה, ולהימנע ממצב שבו הם מתנגדים למלחמה.

בהגיעו לפריז טען סוקולוב שבכוונתו לנסוע לכנס של יהדות רוסיה בפטרוגראד. הצרפתים ביקשו שסוקולוב ישתמש בהזדמנות זו כדי להשפיע על דעת הקהל היהודית, וסוקולוב השיב שהוא יזדקק למסמך רשמי שעליו הוא יסתמך כדי לגבות את הצהרותיו לגבי נכונותם של הצרפתים לתמוך בהתיישבות הציונית. המסמך שסיפקו הצרפתים הוא ההצהרה של קמבון בשם הממשלה הצרפתית במכתב לסוקולוב.^[8]

תוכן ההצהרה

קמבון לא הצהיר במכתבו על תמיכה בגוף מדיני-יהודי, אך הוא הביע תמיכה בתוכנית להרחבת היישוב היהודי ולתחייה מחדש של הלאומיות היהודית בארץ ישראל:

באדיבותך, הסברת לי את התוכנית שלה מקדיש אתה את כל מאמציך, ואשר מטרתה לפתח את ההתיישבות [קולוניזציה] היהודית בפלשתינה. אתה מאמין, שאם יאפשרו זאת הנסיבות, ובתנאי שתובטח עצמאותם של המקומות הקדושים, יהיה זה צודק ופיצוי הוגן לסייע, על ידי הבטחת הגנה מצד מדינות הברית, לתחייה מחדש של הלאומיות היהודית בארץ שממנה גורש עם ישראל לפני מאות שנים.
ממשלת צרפת, שנכנסה למלחמה זו כדי להגן על עם שהותקף [=הבלגים], ואשר ממשיכה במאבקה כדי להבטיח את ניצחון הצדק על פני הכוח, לא יכולה שלא להרגיש אהדה למטרתך, שהצלחתה כרוכה בהצלחתן של בנות הברית.
אני שמח להעניק לך כאן הבטחה כזו.

המקור בצרפתית

Vous avez bien voulu m’exposer le projet auquel vous consacrez tous vos efforts et qui a pour objet de développer la colonisation israélite en Palestine. Vous estimez que si les circonstances le permettent et l’indépendance des Lieux Saints étant assurée d’autre part, ce serait faire œuvre de justice et de réparation que d’aider, par la protection des puissances alliées, à la renaissance de la nationalité juive, sur cette terre d’où le peuple d’Israël fut chassé il y a tant de siècles.
Le gouvernement français, qui est entré dans cette guerre pour défendre un peuple injustement attaqué, et qui continue la lutte pour assurer la victoire du droit sur la force, ne peut qu’éprouver de la sympathie pour votre cause, dont le triomphe est lié à celui des alliés.
Je suis heureux de vous donner sous ce pli une telle assurance.

לאחר ההצהרה

פסקה זו נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר ההודעה הזו. אם הפסקה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך את הפסקה, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחת המשתמש.

קישורים חיצוניים

הצהרת בלפור הצרפתית, באתר הארכיון הציוני המרכזי
צרפת למען ציון, באתר הארכיון הציוני המרכזי
מנחם רהט, 'הצהרת בלפור' הצרפתית, באתר ערוץ 7, 9 בנובמבר 2017

הערות שוליים

^ F.W. Brecher, "French policy toward the Levant, 1914–18, Middle Eastern Studies 29(4) (1993), pp. 648–650
^ Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 376
^ Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 377
^ ¹ ² Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 378–380
^ Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 382
^ Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 400 n.40
^ F.W. Brecher, "French policy toward the Levant, 1914–18, Middle Eastern Studies 29(4) (1993), p. 652
^ Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 380

[1] F.W. Brecher, "French policy toward the Levant, 1914–18, Middle Eastern Studies 29(4) (1993), pp. 648–650

[2] Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 376

[3] Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 377

[קאופמן_378-4] ¹ ² Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 378–380

[5] Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 382

[6] Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 400 n.40

[7] F.W. Brecher, "French policy toward the Levant, 1914–18, Middle Eastern Studies 29(4) (1993), p. 652

[8] Edy Kaufman, "The French Pro-Zionist Declarations of 1917-1918, Middle Eastern Studies 15(3) (1979), p. 380

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]