הנייטרליות האירית

הרפובליקה של אירלנד הייתה מדינה נייטרלית ביחסיה הבינלאומיים מאז שנות השלושים של המאה ה-20. הקווים המאפיינים נייטרליות זו השתנו לאורך השנים והיא נעשתה שנויה במחלוקת מאז שנות השבעים. מבחינה היסטורית, אירלנד לא נמנתה על הצדדים הלוחמים במלחמת העולם השנייה ומעולם לא הצטרפה לנאט"ו, למרות שבמהלך המלחמה הקרה הייתה אירלנד אנטי-קומוניסטית ולא נמנתה על המדינות הבלתי-מזדהות. התאימות של הנייטרליות האירית עם חברותה באיחוד האירופי הייתה נקודת מחלוקת במשאלי העם בנוגע לחברותה של אירלנד באיחוד מאז שנות התשעים. הצהרתה של ממשלת אירלנד על אמנת ניס במסגרת דיוני מועצת אירופה ב-2002 בסביליה, הביאה לידי הכרה את מדיניותה המסורתית של אירלנד של נייטרליות צבאית ושיקפה את הסגנון הצר של ממשלות אירלנד לדורותיהן. יש המגדירים את הנייטרליות האירית במובנים רחבים ביותר, ככאלה שיש להם מחויבות לפיתוח הבינלאומי, לנושא שמירת השלום ולפירוק הנשק.

תפישת הנייטרליות האירית

ישנם הבדלים מהותיים בין הנייטרליות האירית לבין הטיפוס המסורתי של מדינות נייטרליות אחרות בעולם: בעוד שחלק ניכר מהמדינות הנייטרליות (כמו שווייץ ושוודיה) מחזיקות כוחות צבא חזקים, כוחות ההגנה האירים הם כוח צבאי קטן יחסית המונה כ-9,500 איש. בעוד שרוב המדינות הנייטרליות לא מאפשרות את פעילותם של צבאות זרים בתחומן, יש לאירלנד מסורת ארוכת שנים שבה היא אפשרה למטוסים צבאיים ממדינות שונות לתדלק בנמל התעופה שאנון. על פי חוק משנת 1952, רשאי שר החוץ באופן יוצא מן הכלל, להעניק רשות לכלי טיס צבאיים זרים לטוס מעל שטחה של אירלנד או לנחות בה. הרשות ניתנת בתנאי שכלי הטיס לא יהיו חמושים או לא יישאו כלי נשק, תחמושת או חומרי נפץ ושהטיסות המדוברות לא יהיו חלק מתרגילים צבאיים או פעילות מבצעית.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר, ויתרה אירלנד על תנאים אלה במקרים בהם כלי הטיס עסקו בפעילות ליישומה של החלטה 1368 של מועצת הביטחון. ממשלת אירלנד הצהירה תמיד שההיתר למטוסים צבאיים לטוס בשמי אירלנד לא מהווה השתתפות בשום עימות צבאי והוא תואם לעמדה הנייטרלית והביאה כדוגמה את העובדה שכוחות של גרמניה הנאצית עברו מפינלנד לנורווגיה הכבושות על ידיה דרך שוודיה הנייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה.

מדינה נייטרלית מאפשרת גם לאזרחיה לשרת בצבאותיהן של מדינות אחרות. אירלנד לא אוסרת על אזרחיה לשרת בצבאות זרים ומספרים משמעותיים של אזרחים אירים שירתו ומשרתים בכוחות המזוינים של בריטניה, ובמידה פחותה יותר בכוחות המזוינים של ארצות הברית ובלגיון הזרים הצרפתי.

היסטוריה

מלחמת האזרחים בספרד

על פי חוק שנחקק באירלנד ב-1937 נאסר על אזרחים אירים לנסוע לספרד כדי להילחם לצדו של כל אחד מהצדדים במלחמת האזרחים בספרד.

מלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השנייה, או כפי שנקראה על ידי ממשלת אירלנד, "מצב החירום" (The Emergency), בחרה אירלנד להישאר נייטרלית.

ראש ממשלת אירלנד, איימון דה ואלירה, הצהיר בנאומים שנשא במהלך המלחמה שמדינות קטנות צריכות להישאר מחוץ לעימותים בין מדינות גדולות. מכאן נבעה מדיניותה הרשמית הנייטרלית של אירלנד והמדינה לא הכריזה באופן פומבי על תמיכתה באחד מהצדדים הלוחמים. עם זאת, בעוד שטייסי הלופטוואפה שנאלצו לנחות על אדמת אירלנד ומלחי הקריגסמרינה שספינותיהם נטרפו על חופי אירלנד, נכלאו, טייסי חיל האוויר המלכותי, חיל האוויר המלכותי הקנדי וחילות האוויר של צבא ארצות הברית, הורשו ברוב המקרים לחצות את הגבול לצפון אירלנד. אלה שנכלאו, הוגדרו כ"אורחי האומה" (guests of the nation). השגרירות הגרמנית בדבלין נאלצה לשלם עבור מחייתם. במקרים בהם הטייסים לא היו במשימה מבצעית, הם הוחזרו לארצם. בעוד שלטייסי בעלות הברית היה קל לטעון שהם לא היו במשימה מבצעית, לטייסי הלופטוואפה היה קשה לטעון טענה כזאת. לקראת סוף המלחמה, לא הייתה השגרירות הגרמנית מסוגלת לשלם עבור מחייתם של הטייסים הכלואים, והם נאלצו לעבוד בחוות כדי לממן את מחייתם.

מטוסי בעלות הברית הורשו לטוס מעל מחוז דניגול בדרכם לבסיסים במחוז פרמנה שבצפון אירלנד. רבים ממטוסים אלו יוצרו בארצות הברית והוטסו על ידי חיל האוויר המלכותי. מעבר זה היה ידוע בשם "מסדרון דניגול". עד היום ניתן עדיין להבחין בסימני ניווט קלושים על ההרים באזור זה. כמה התרסקויות אירעו באזור זה וגופותיהם של הטייסים הועברו אל מעבר לגבול. עם העברת הגופות, ביצע משמר כבוד אירי טקס שכלל תרועת אבל שהושמעה על ידי חצוצרה ותפילת אשכבה שנשא כומר. באחד המקרים, כאשר קצין בריטי הודה לאנשי המשמר האירי על הטקס המכובד, השיבו לו האירים: "זהו הכבוד שלנו והתהילה שלכם". מטוסי חילות האוויר של צבא ארצות הברית שטסו לכוון צפון אפריקה, תדלקו בנמל התעופה שאנון ומטוסים ימיים תדלקו במעגן פוינס הסמוך. 1,400 מטוסים ו-15,000 נוסעים עברו בדרך זו במהלך המלחמה.

במהלך המלחמה שירתו כ-70,000 אזרחים של אירלנד הנייטרלית בכוחות המזוינים של בריטניה, בנוסף לכ-50,000 מתושבי צפון אירלנד ולמספר רב יותר של אירים שהתגוררו בבריטניה עוד לפני פרוץ המלחמה. מחיילי כוחות ההגנה האירים שערקו כדי לשרת בצבא הבריטי, נשללו עם שובם לאחר המלחמה כל התגמולים הכספיים וזכויותיהם הפנסיוניות ובמשך שבע שנים לאחר מכן נאסר עליהם לעבוד בכל מקום עבודה שמומן על ידי המדינה. כ-200,000 אירים היגרו לבריטניה כדי להשתתף בכלכלת המלחמה ורבים מהם נשארו שם לאחריה.

מודיעין הצבא האירי חלק מידע עם הצבא הבריטי ופגישות סודיות התקיימו ביניהם כדי להחליט על הצעדים שיש לנקוט במקרה שהגרמנים יפלשו לאירלנד כדי לתקוף את בריטניה. התוכנית כונתה תוכנית W ובמסגרתה תוכננה פעילות משותפת של צבאות בריטניה ואירלנד במקרה של פלישה גרמנית. עם זאת, מפקד הדיוויזיה האירית השנייה, הגנרל הוגו מק'ניל, שהוצבה על הגבול עם צפון אירלנד, קיים דיונים פרטיים עם שגריר גרמניה באירלנד, על סיוע צבאי גרמני במקרה של פלישה בריטית מהצפון. במסגרת מבצע ארי-הים, שהיה תוכנית פלישה גרמנית לבריטניה, תוכנן גם "מבצע גרין" לכיבוש אירלנד. דוחות של השירות המטאורולוגי האירי היו חיוניים מאוד לתזמון של הפלישה לנורמנדי.

ב-15 באפריל 1941 תקפו 180 מפציצים של הלופטוואפה את בלפסט. דה ואלירה הגיב מידית לבקשת העזרה של ראש ממשלת צפון אירלנד, בזיל ברוק. תוך שעתיים, עשו 13 כבאיות את דרכם מדבלין ומערים מקרבת הגבול את דרכם לבלפסט. דה ואלירה נשא נאום בו אמר: "הם בני עמנו" והגיש מחאה לברלין. שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, הורה לרדיו הגרמני לא לחזור על הדיווח על התקפה זו מאחר שהיטלר הופתע מהתגובה האירית וחשש שבהשפעת האירים-אמריקנים תצטרף ארצות הברית למלחמה. למרות שהייתה התקפה נוספת ב-5 במאי, היא הוגבלה למעגנים ולמספנות של בלפסט.

מבחינה ציבורית שאפה אירלנד לשמור על עמדה נייטרלית וסירבה לסגור את השגרירויות הגרמנית והיפנית. שלא כמו מדינות אחרות שלא היו מעורבות במלחמה, לא הכריזה אירלנד מלחמה על גרמניה שהייתה על סף התבוסה עם סוף המלחמה. מדינות נייטרליות אחרות, כמו שווייץ ושוודיה, גירשו את צוותי השגרירויות הגרמניות עם תום המלחמה, שכן הן לא ייצגו יותר שום מדינה ולשגרירות הגרמנית בדבלין הותר להמשיך לפעול.

הנייטרליות האירית במהלך המלחמה הייתה תחת איום מצדו של הצבא האירי הרפובליקני (IRA), ששאף לעורר פרובוקציה שתגרום לעימות בין בריטניה לבין אירלנד. תוכנית זו קרסה בכל אופן כאשר ראש המטה של ה-IRA, שון ראסל, מת על סיפונה של צוללת גרמנית ליד חופי אירלנד, כחלק מ"מבצע יונה" (Operation Dove). בהמשך הבינו הגרמנים שהם העריכו יותר מדי את יכולותיו של ה-IRA. שגריר ארצות הברית בדבלין, דייוויד גריי, סיפר שפעם אחת, בתחילת המלחמה, הוא שאל את דה ואלירה מה הוא יעשה אם צנחנים גרמנים "ישחררו" את דרי. על פי דיווחו של גריי, דה ואלירה שתק לזמן מה, ואז השיב, "איני יודע". דה ואלירה ראה באיום של ה-IRA על סמכותה של המדינה סיבה מספקת לאסור 5,000 מחברי ה-IRA ללא משפט למשך כל ימי המלחמה.

מרגלים גרמנים רבים נשלחו לאירלנד, אך כולם נלכדו עד מהרה כתוצאה של פעילות מודיעין טובה ולעיתים עקב חוסר יעילות של המרגלים עצמם. המרגל הראשי של אבווהר היה הרמן גרץ. סיפורם של מרגלים אלה תואר בסדרת טלוויזיה של רשת RTÉ האירית בסדרת הדרמה משנת 1983 בשם "לכודים במדינה החופשית" (Caught in a Free State).

כמדינה נייטרלית, המשיכו אניות צי הסוחר האיריות להפליג עם אורות ניווט מלאים. האניות היו מסומנות בדגל אירלנד בממדים גדולים ועם המילה EIRE משני הצדדים שלהן ועל סיפוניהן. בתקופה זו, הפליגו ספינותיהן של בעלות הברית בשיירות לצורך הגנה מפני הצוללות הגרמניות. במקרה שספינה הותקפה על ידי טורפדו, היא ננטשה מאחור, שכן שאר הספינות לא יכלו להרשות לעצמן לעצור ולהפוך למטרות נייחות. הספינות האיריות כן עצרו, וכך הן הצילו יותר מ-500 ימאים וכמה טייסים ממדינות רבות. עם זאת, ספינות איריות רבות הותקפו על ידי שני הצדדים שלחמו במלחמה. אחוז אובדן חיי האדם על ספינות הסוחר האיריות, שהיו מסומנות בבירור ככלי שיט של מדינה נייטרלית, היה מעל 20%. בעוד שכלי טיס אזרחיים במדינות רבות הוחרמו במהלך המלחמה לצרכים צבאיים, המשיכה חברת התעופה האירית, אייר לינגוס לקיים טיסות בין דבלין לבין ליברפול לאורך כל תקופת המלחמה.

התמיכה מבית בנייטרליות האירית במלחמת העולם השנייה הייתה מוחלטת, עם הצבעת נגד אחת בלבד על ידי חבר הדאל אירן (הפרלמנט האירי), ג'יימס דילון, ממפלגת פינה גייל, שדרש שאירלנד תצטרף למלחמה לצדן של בעלות הברית.

וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בתקופת המלחמה, השתלח בממשלת אירלנד ובמיוחד באיימון דה ואלירה בנאומו ששודר ברדיו ביום הניצחון באירופה. צ'רצ'יל ציין שממשלת בריטניה הפגינה ריסון כלפי המדינה אירית בעוד שממשלתו של דה ואלירה הרשתה לעצמה "לנהל רומן עם הגרמנים". הוא ציין שהבריטים יכלו לפלוש לאירלנד אך גילו "איפוק ניכר" על ידי שנמנעו מכך. דה ואלירה השיב לצ'רצ'יל בנאום ברדיו:

מר צ'רצ'יל אמר בצורה ברורה שבנסיבות מסוימות הוא היה מפר את הנייטרליות שלנו ושהוא היה מצדיק פעולה כזו כצורך של בריטניה. נראה לי מוזר שמר צ'רצ'יל לא מבין שאם הייתה פעולה כזו מתבצעת, פרוש הדבר היה שצרכיה של בריטניה היו הופכים לקוד מוסרי וכאשר צורך זה היה נעשה חשוב מספיק, זכויותיכם של עמים אחרים לא היו נחשבים... קוד מוסרי זה הוא בדיוק הסיבה שיש לנו רצף הרסני של מלחמות... האם תהייה מלחמת עולם שלישית?

אירלנד בקשה להתקבל לאו"ם ב-1945 אך סורבה עקב התנגדותה של ברית המועצות בהצבעה על כך במועצת הביטחון. שון מק'ברייד, שהיה שר החוץ של אירלנד בתקופה זו, טען שההחלטה על החרם על אירלנד באו"ם סוכמה כבר בועידת יאלטה בין צ'רצ'יל לבין סטלין. למרות אמונתו זו של מק'ברייד, תמכה בריטניה באופן מלא בבקשתה של אירלנד להתקבל לאו"ם. בסופו של דבר התקבלה אירלנד לאו"ם ב-1955.

המלחמה הקרה

במהלך המלחמה הקרה המשיכה אירלנד במדיניות הנייטרליות שלה. היא לא הצטרפה באופן רשמי, לא לנאט"ו ולא לברית ורשה. סירובה של אירלנד להצטרף לנאט"ו נבע מהסיבה שצפון אירלנד הייתה חלק מהממלכה המאוחדת. אירלנד הציעה לכרות ברית נפרדת עם ארצות הברית, אך זו האחרונה סירבה. הצעה זו הייתה קשורה בחלקה עם סיוע בסכום של 133 מיליון דולר במסגרת תוכנית מרשל.

עם זאת, ב-1955 החל להתקיים ערוץ מידע סודי בין ממשלת אירלנד לבין ה-CIA. ערוץ זה הוקם על ידי ליאם קוסגרייב דרך השגרירות האירית בלונדון ודבר קיומו לא נחשף עד לדצמבר 2007. בשנים 1963-1962, במהלך משבר הטילים בקובה, אפשר ראש ממשלת אירלנד, שון למס, לערוך חיפושים אחר חומרי לחימה על מטוסים שעצרו לחניית ביניים בנמל התעופה שאנון בדרך ממדינות ברית ורשה לקובה.

משימות שמירת השלום

כוחות ההגנה האירים לקחו חלק פעיל במסגרת כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות, במיוחד בקונגו בשנות השישים, ולאחר מכן בקפריסין וביוניפי"ל.

מדיניות נוכחית

ממשלת הקואליציה של 1994 לקחה על עצמה לא לחולל שינוי במדיניות הנייטרליות האירית מבלי לקיים משאל עם. בספר לבן שפרסמה ממשלה זו ב-1996, נאמר:

רובו של העם האירי תמיד הוקיר את הנייטרליות הצבאית של אירלנד והכיר בערכים החיוביים שהשפיעו עליה בעתות שלום ובעתות מלחמה. הנייטרליות הייתה מדיניותה של המדינה בעימותים אלימים והניחה את הבסיס למאמציה הרחבים של אירלנד לקדם את הביטחון והשלום הבינלאומיים.

מסמך זה המליץ על הצטרפות לשותפות לשלום של נאט"ו והשתתפות במשימות הומניטריות של האיחוד המערב-אירופי.

קישורים חיצוניים

• Irish Peace and Neutrality Alliance