המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט

המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט
**南洋庁**
	מפת חלוקת המנדט באוקיינוס השקט
ממשל
שפה נפוצה	יפנית
גאוגרפיה
יבשת	אוקיאניה
היסטוריה
תאריכי הקמה	1919
תאריכי פירוק	1947
ישות קודמת	גינאה החדשה הגרמנית
ישות יורשת	טריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט

המנדט על הנכסים הגרמניים באוקיינוס השקט שמצפון לקו המשווה (ביפנית: 委任統治地域南洋群島; ידוע גם בשם המנדט על הימים הדרומיים או המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט) היה מנדט שניתן ליפן מחבר הלאומים, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המנדט כלל את האיים בצפון האוקיינוס השקט שהיוו חלק מגינאה החדשה הגרמנית עד שנכבשו במהלך המלחמה על ידי יפן. היא המשיכה לשלוט באיים מתוקף המנדט שקיבלה, עד מלחמת העולם השנייה, אז נכבשו האיים על ידי ארצות הברית. לאחר המלחמה, הפכו האיים לטריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט ונשלטו על ידי ארצות הברית. כיום, האיים מחולקים בין פלאו, איי מריאנה הצפוניים, מיקרונזיה ואיי מרשל.

רקע

ראשית העניין היפני באיים

העניין היפני באיי האוקיינוס השקט החל במאה ה-19, עוד בטרם הרחיבה יפן את האימפריה שלה לקוריאה וסין. ב-1875, כלי שיט של הצי הקיסרי היפני החלו להתאמן באזור. ב-1887, שיגה שיגטקה, כתב שהתלווה לשיט באזור, פרסם את ספרו: "המצב הנוכחי של הימים הדרומיים", וזוהי הפעם הראשונה בה פורסם ביפן סיפורה של מיקרונזיה. שלוש שנים מאוחר יותר, שיגטקה החל לקדם את סיפוח האזור, בטענה שמעשה כזה "ירומם את הרוח ההרפתקנית בגזע היפני המדוכא". חרף העניין שגילה הציבור באימפריאליזם באותם ימים, לא הממשלה ולא הצי נקטו בכל פעולה לקידום הרצון הזה. במקום זאת, ראשית הנוכחות היפנית באזור הייתה באמצעות דייגים וכלי סוחר, חרף האתגרים שהוצבו להם מצד הגרמנים. למרות שהתמיכה הציבורית בהתרחבות דרומה דעכה בראשית המאה ה-20, קבוצה של אינטלקטואלים, אנשי עסקים וקצינים המשיכו לקדם את הרעיון. אחד התומכים, חבר הדיאט, טקיושי יוסבורו הכריז כי העתיד של יפן "טמון לא בצפון, אלא בדרום, לא ביבשת, אלא באוקיינוס", וכי "המשימה הגדולה" היא "להפוך את האוקיינוס השקט לאגם יפני".

מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כללה האימפריה היפנית את טאיוואן, קוריאה, איי ריוקיו, סחלין, האיים הקוריליים ולו'שונקואו^[1]. מדיניות "ההתפשטות דרומה" שהייתה פופולרית בחוגים מסוימים, קבעה כי דרום–מזרח אסיה ואיי האוקיינוס השקט הם בעלי הערך הפוטנציאלי הרב ביותר לאימפריה היפנית, להתרחבות כלכלית וטריטוריאלית.

הברית בין בריטניה ויפן שנחתמה ב-1902 נועדה בעיקר כדי לשרת את האינטרסים של שתי המדינות לבלום את ההתפשטות הרוסית^[2]. בין סעיפיה, קראה הברית לשתי המדינות לתמוך אחת בשנייה במלחמה רב מדינתית, אם כי לא חייבה זאת. ב-1914, שעות בודדות אחרי פרוץ המלחמה באירופה, פנתה יפן לבריטניה והציעה לה שתכריז מלחמה על גרמניה אם יתאפשר לה להשתלט על הטריטוריה הגרמנית בדרום האוקיינוס השקט^[3]. בריטניה נענתה ושלחה ליפן בקשה רשמית בסיוע בהשמדת הצי הגרמני שביצע פשיטות במימי סין, ויפן אכן שלחה אולטימטום לגרמניה ובו דרשה ממנה להסיג את כוחותיה מסין, איי מרשל, איי מריאנה ואיי קרוליין. האולטימטום לא זכה למענה, וב-23 באוגוסט 1914, יפן הכריזה מלחמה על גרמניה.

בסתיו 1914, ערכה יפן מבצע משותף עם בריטניה במצור על צ'ינגדאו. במקביל, הצי היפני עסק בהשמדת הצי הגרמני במזרח אסיה^[4] וכן בהגנה על נתיבי הסחר של בעלות הברית באוקיינוס השקט וההודי^[5]. עד אוקטובר 1914 היפנים השתלטו על איי מריאנה, איי קרוליין, איי מרשל ופלאו.

בין מלחמות העולם

אחרי שהמלחמה הסתיימה, גינאה החדשה הגרמנית חולקה בין המנצחים. כך, החלק הדרומי של גינאה החדשה הועבר לשלטון אוסטרלי כחלק מגינאה החדשה, שכללה לצד חציו הדרומי של האי ועיר הבירה של הטריטוריה, גם את האיים שהיו בשליטת הגרמנים ומדרום לקו המשווה. בנוסף, השליטה היפנית בצפון האי וכן במיקרונזיה ובאיים מצפון לקו המשווה הוכרה בחוזה ורסאי. בעקבות החוזה, הוענק ליפן מנדט מסוג C מטעם חבר הלאומים. פירושו של מנדט זה היה שחבר הלאומים ראה באיים "פיתוח תרבותי, כלכלי ופוליטי נמוך"^[6]. תנאי המנדט הגדירו שעל האיים להיות מפורזים כדי למנוע את הרחבת אזור ההשפעה היפני באוקיינוס השקט. בתחילה, המנדט לווה בביקורת שנתית מטעם חבר הלאומים, אולם בסוף שנות ה-20 דחתה יפן ביקורות נוספות, וב-1933 הודיעה על פרישתה מחבר הלאומים, שנכנסה לתוקף שנתיים מאוחר יותר^[7].

מלחמת העולם השנייה

תנאי המנדט אסרו על יפן לבצר את חופי האיים. עם זאת, התנאים האלו היו מעורפלים, וקבעו שיפן לא תבנה "ביצורים" או "בסיסים ימיים או צבאיים". החל מ-1921, בהיערכות למלחמה אפשרית, נערך הצבא היפני לביצור מהיר של האיים.

במהלך שנות ה-30, החל הצי היפני בבניית שדות תעופה, ביצורים שעמדו בתנאי המנדט, כחלק מראייה של האיים כ"נושאת מטוסים שאי אפשר להטביע", ותפקידם היה לסייע בהגנה על יפן גופא במקרה של פלישה אמריקאית. ההיערכות באיים הייתה הבסיס לפעולות היפנים במערכה על האוקיינוס השקט^[8]. בנוסף, הצבא היפני השתמש באיים כדי לתמוך ביחידות האוויר והיבשה.

כדי לכבוש את האיים מידי יפן, נקטה ארצות הברית באסטרטגיית "קפיצות מדרגה", שפירושה התקפה אמפיבית על איים נבחרים, תקיפה אווירית בלבד של אחרים ודילוג על הנותרים. אסטרטגיה זו הובילה את יפן לאבד את השליטה באוקיינוס השקט בין 1943 ל-1945^[9].

המנדט מטעם חבר הלאומים בוטל רשמית על ידי האו"ם ב-18 ביולי 1947, ומינה תחתיו את ארצות הברית לאחראית על ניהול האיים בהתאם לתנאי האומות המאוחדות ובכך ייסד את טריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט.

ממשל

אחרי הכיבוש היפני, אומצה מדיניות של חשאיות. יפן הבהירה שהיא לא מקבלת בברכה את כניסתן של ספינות זרות למים של מיקרונזיה, גם לא של מי שהיו בעלות בריתה במלחמה ושיתפו איתה פעולה. בחמש השנים הראשונות יפן חיזקה את נוכחותה והפכה את האיים למושבה יפנית וירטואלית. הצי היפני חילק את השטח לחמישה מחוזות ימיים: פלאו, סאיפאן, טרוק, פונאפה וג'לואיט.

הצעה בוועידת ורסאי לאפשר סחר והגירה בין האיים בידי יפן לאוסטרליה וניו זילנד נפסלה, ויפן הצליחה לנהל את האיים כאילו מדובר במושבה שלה, ולמנוע כניסת זרים למים הטריטוריאליים שלהם. לאחר הפיכת האיים לחלק מהמנדט שהוענק ליפן, היא קיבלה חוקית את השליטה גם על מערכת המשפט באיים. יפן המשיכה לנהל את האיים כחלק מהאימפריה גם אחרי שפרשה מחבר הלאומים ב-1935, אז איבדה את הזכות החוקית שלה על האיים.

מבחינה צבאית וכלכלית, סאיפאן היה האי החשוב ביותר במנדט היפני, ואכן הפך למרכז ההתיישבות היפנית. מספר מושבות שהוקמו באיים תוכננו בדמות עיירות יפניות קלאסיות, עם בתי קולנוע, מסעדות, מכוני יופי ובתי גיישות. אי חשוב נוסף היה טרוק (צ'ואוק כיום), אשר בו נבנה בסיס צי גדול^[10].

בשנים 1914–1920 החלו האיים במעבר הדרגתי משלטון צבאי לאזרחי. ב-1920 כבר היו כל הסמכויות בידי לשכת העניינים האזרחיים. הלשכה, שמוקמה בתחילה בטרוק, הועברה ב-1921 לקורור שבפלאו. הביצורים הימיים שהיו באיים פורקו בהמשך כדי לעמוד בתנאי המנדט. באפריל 1922 הוקמה ממשלה אזרחית בכל אחד מששת המחוזות, במתכונת של מחלקה אזרחית שהמשיכה להעביר דיווחים לצי היפני. במקביל, מונה מושל לאיים, אשר היה לרוב אדמירל או סגנו, מפני שהאחריות על האיים המשיכה להיות תחת הצי. אחרי הקמת משרד העניינים הקולוניאליים ביוני 1929, הועברה אחריות זו מהצי, ובמרץ 1932, לאחר הקמת "ממשלת הימים הדרומיים", הושלם המהלך של העברת הסמכויות לגורמים אזרחיים בלבד. בנובמבר 1942, אחרי שהמשרד הקולוניאלי הפך למשרד לענייני מזרח אסיה הגדולה, האחריות חזרה לצי, ומונה שוב אדמירל לכהן כמושל האיים. שנה אחר כך, צומצם מספר המחוזות לשלושה - צפון, מזרח ומערב.

אוכלוסייה

אוכלוסיית האיים גדלה במהלך תקופת המנדט כתוצאה מהתיישבות יפנים במיקרונזיה. בתחילה היפנים הגיעו בעיקר מאוקינאווה ומאיי ריוקיו האחרים, אך בהמשך החלו להגיע מהגרים ממקומות אחרים ביפן, במיוחד מאזור טוהוקו העני. אחרי החקלאים היפנים הגיעו לאיים חנוונים, מסעדנים ובעלי בתי בושת, ובהגירתם הרחיבו את היישובים הגרמנים לשעבר. מפקד אוכלוסין מ-1919 העיד שבאיים היו 50 אלף תושבים, רובם המוחלט ילידים. ההגירה היפנית הובילה לגידול במספרם באיים, מ-4,000 ב-1920 ל-70 אלף ב-1930, ו-80 אלף ב-1933. ב-1937, כמעט 90% מהאוכלוסייה בסאיפאן הייתה יפנית (42 מתוך 46 אלף). במפקד האוכלוסין של דצמבר 1939, סך האוכלוסייה באיים היה 129 אלף, מתוכם 77 אלף יפנים (כולל סינים וקוריאניים), 51 אלף ילידים ו-124 זרים. בתקופה זו הייתה גם מגמה של גידול באוכלוסייה היפנית, בעוד במיקרונזיה הילידים היו בירידה כללית. הילידים סבלו ממעמד נמוך יותר, הזדמנויות התעסוקה שלהם היו מצומצמות ותנאי העבודה והשכר לא היו שוויוניים.

השלטון היפני בנה בתי חולים, בתי ספר, והעניק חינוך חינם לילדים מגילאי 8–15. הילדים המקומיים למדו בבתי ספר נפרדים, והחינוך שבהם היה ברמה נמוכה יותר. לעיתים רבות הם למדו בפנימיות, בהן נעשה שימוש בלימודי החובה כדי לקדם את השינטו. לשם כך נאסר על בתי ספר נוצריים לחנך מקומיים במקומות בהם היו בתי ספר ממשלתיים.

כלכלה

המעורבות היפנית בפיתוח הכלכלי באיים החלה בסוף המאה ה-19. עוד לפני מתן המנדט, סוחרים יפנים הקימו שלוחות במיקרונזיה הגרמנית והצליחו להשתלט על נתח גדול מהמסחר. עם זאת, הפיתוח הכלכלי היה דל והושפע מהמרחק הגדול בין האיים, שטחם הקטן והשווקים הקטנים שהיו בהם. בראייה כלכלית, היה המנדט נטל כלכלי על יפן, ודרש סבסוד מטוקיו בשנותיו הראשונות. היבול העיקרי באיים היה קופרה, והיה בשימוש במוצרים רבים באותה עת. במהלך שנות ה-20 וה-30, ממשלת יפן נקטה במדיניות של עידוד מונופולים ששילבו בין יוזמות פרטיות להון ממשלתי, וזאת כדי למקסם את מספרם של המתיישבים היפנים. עד סוף שנות ה-30, הפיתוח באיים נועד בעיקר כדי לשמש את הכלכלה היפנית.

קני סוכר הפכו למצרך מבוקש ביפן, ועמם הגיעו חברות אשר פיתחו את הגידול הזה באיים. כך, סוחר אחד בשם הרוג'י מסטו שהגיע לאיים ב-1920 ייסד את החברה לפיתוח הימים הדרומיים, שהפכה לעסק הגדול ביותר במיקרונזיה. כחלק מפעילות החברה היא הגדילה משמעותית את כמויות קני הסוכר שגודלו באיים, עם כמעט 30 אלף מ"ר מעובדים עד 1925. בתחילת שנות ה-30 היה גידול זה אחראי ל-60% מהכנסות המנדט. בשיא, החברה עיבדה כ-110 אלף מ"ר של מטעים באמצעות חקלאים חוכרים, והפעילה מפעלי סוכר בסאיפאן, טיניאן ורוטה. גידולי בננה, אננס, קוקוס, טארו, מניהוט מצוי וקפה היו גם הם נפוצים באיים, והפכו אותם לתחרות לטאיוואן. האיים שימשו גם כבסיסים לצי הדיג היפני, שמוקם בעיקר בקורור. הדיג היה לאחת התעשיות הרווחיות ביותר באיים. לשם כך בוצעו עבודות לשיפור הנמלים בטנהה, סאיפאן ואיי מלאקל בסוף שנות ה-20. בסוף העשור הפך המנדט לעצמאי, ולא נדרש עוד לסובסידיות מיפן, והחל לתרום כלכלית לאימפריה היפנית.

משאבי הפוספט באנאגור נוצלו על ידי היפנים, שהשתלטו על המכרות הגרמניים והרחיבו אותם, ואף פתחו מכרות נוספים, קטנים יותר, באיים אחרים. הייצוא ליפן הגיע בשיא ל-200 אלף טון בשנה, מתוכם 60 אלף מאנאגור לבדו. הפוספט שימש בעיקר לחקלאות. כמו כן הופק בוקסיט באיים, אם כי הוא היה נפוץ רק בפלאו. ב-1937 הפכה תעשיית הפנינים לרווחית, וכמויות גדולות של פנינים טבעיות ומתורבתות יוצאו מהמושבה.

חברת המסחר בימים הדרומיים הייתה חתומה על הסכם בלעדי עם הצי היפני החל מ-1915 לאספקת שירותי מטען ונוסעים לאימפריה ובין האיים. הנתיב העיקרי בין האיים ליפן גופא הופעל על ידי חברת אוניות קיטור הדואר היפנית. השירותים האיכותיים שהציעו הספינות ששטו לאיים הביאו לפיתוח התיירות לאיים.

מטוסים שנוחתים על המים היו הכלי העיקרי ששימש לתחבורה אווירית עם האיים, בשל מחסור בקרקע מישורית לנחיתת מטוסים. ב-1940 הופעל שירות טיסות מסחריות סדירות לאיים, והן הפסיקו זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה באוקיינוס השקט, אם כי רשת המטוסים בין האיים הוסיפה להיות בשימוש.

חשיבות המנדט

האוכלוסייה באיים הייתה קטנה מאוד ובעלת אמצעים דלים מכדי להוות גורם כלכלי משמעותי. החשיבות העיקרית של האיים הייתה במיקום האסטרטגי שלהם, שחלש על נתיבי סחר חשובים, והעניק יתרון לחקלאות הימית היפנית.

כחלק מהתחייבותה באמנת וושינגטון מ-1922, התחייבה יפן להימנע מהקמת ביצורי חופים וימיים, ואכן נמנעה מכך עד סוף שנות ה-30. אף על פי כן, השליטה באיים אפשרה הקמת תחנות תדלוק לכלי שיט המונעים בקיטור^[11], וכן הייתה זרז לדוקטרינת ההתפשטות דרומה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Mizokami, Kyle (27 ביולי 2014). "Japan's baptism of fire: World War I put country on a collision course with West". The Japan Times. {{cite news}}: (עזרה)
^ Burton, David Henry (1990). Cecil Spring Rice: A Diplomat's Life. Fairleigh Dickinson Univ Press. p. 100. ISBN 978-0838633953.
^ O'Neill, Robert (1993). "Churchill, Japan, and British Security in the Pacific 1904–1942". In Blake, Robert B.; Louis, William Roger (eds.). Churchill. Oxford: Clarendon Press. p. 276. ISBN 0198206267.
^ Dan E. Bailey (2001). WWII Wrecks of the Truk Lagoon. אורכב מ-המקור ב-1 באפריל 2020. נבדק ב-15 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)
^ Stephenson, Charles (2017). The Siege of Tsingtau: The German-Japanese War 1914. Pen and Sword. pp. 67–68. ISBN 978-1526702951.
^ Perez, Louis G., ed. (2013). "League of Nations, Mandates". Japan at War. ABC-CLIO. p. 204. ISBN 978-1598847413.
^ "League of Nations chronology" (PDF). United Nations.
^ Dorothy Perkins (1997). Japan Goes to War: A Chronology of Japanese Military Expansion from the Meiji Era to the Attack on Pearl Harbor (1868–1941). Diane Publishing. p. 166. ISBN 978-0788134272. Admiral Takeo Takagi led the Philippines support force to Palau, an island 500 miles east of the southern Philippines where he waited to join the attack.
^ Judson Knight (2004). K. Lee Lerner; Brenda Wilmoth Lerner (eds.). Encyclopedia of Espionage, Intelligence, and Security (PDF). Vol. 3. The Gale Group Inc. pp. 280–281. ISBN 0787677620.
^ Gruhl, Werner (2007). Imperial Japan's World War Two, 1931–1945. Transaction Publishers.
^ Blakes, George H. (15 בספטמבר 1922). "The Mandates of the Pacific". Foreign Affairs. 1 (1): 103. doi:10.2307/20028201. JSTOR 20028201. {{cite journal}}: (עזרה)

[1] Mizokami, Kyle (27 ביולי 2014). "Japan's baptism of fire: World War I put country on a collision course with West". The Japan Times. {{cite news}}: (עזרה)

[2] Burton, David Henry (1990). Cecil Spring Rice: A Diplomat's Life. Fairleigh Dickinson Univ Press. p. 100. ISBN 978-0838633953.

[3] O'Neill, Robert (1993). "Churchill, Japan, and British Security in the Pacific 1904–1942". In Blake, Robert B.; Louis, William Roger (eds.). Churchill. Oxford: Clarendon Press. p. 276. ISBN 0198206267.

[4] Dan E. Bailey (2001). WWII Wrecks of the Truk Lagoon. אורכב מ-המקור ב-1 באפריל 2020. נבדק ב-15 ביולי 2016. {{cite book}}: (עזרה)

[5] Stephenson, Charles (2017). The Siege of Tsingtau: The German-Japanese War 1914. Pen and Sword. pp. 67–68. ISBN 978-1526702951.

[6] Perez, Louis G., ed. (2013). "League of Nations, Mandates". Japan at War. ABC-CLIO. p. 204. ISBN 978-1598847413.

[7] "League of Nations chronology" (PDF). United Nations.

[8] Dorothy Perkins (1997). Japan Goes to War: A Chronology of Japanese Military Expansion from the Meiji Era to the Attack on Pearl Harbor (1868–1941). Diane Publishing. p. 166. ISBN 978-0788134272. Admiral Takeo Takagi led the Philippines support force to Palau, an island 500 miles east of the southern Philippines where he waited to join the attack.

[9] Judson Knight (2004). K. Lee Lerner; Brenda Wilmoth Lerner (eds.). Encyclopedia of Espionage, Intelligence, and Security (PDF). Vol. 3. The Gale Group Inc. pp. 280–281. ISBN 0787677620.

[10] Gruhl, Werner (2007). Imperial Japan's World War Two, 1931–1945. Transaction Publishers.

[11] Blakes, George H. (15 בספטמבר 1922). "The Mandates of the Pacific". Foreign Affairs. 1 (1): 103. doi:10.2307/20028201. JSTOR 20028201. {{cite journal}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]