המודל האוטוריטרי
המודל האוטוריטרי (באנגלית: Authoritarian Theory of the Press) הוא אחד מארבעה מודלים תאורטיים מרכזיים בתקשורת ההמונים, והוצג בספר ״ארבע תיאוריות של התקשורת״ (Four Theories of the Press) של סיברט ועמיתים, המתאר את מערכת היחסים בין המדינה לבין מוסד התקשורת במדינות השונות בהתבסס על מבנים פוליטיים וחברתיים. המודל האוטוריטרי מתמקד בשליטה ממשלתית בתקשורת כדי לשמור על סדר חברתי ולתמוך בשלטון.[1]
ארבעת המודלים של התקשורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארבעת המודלים מציגים פרספקטיבה שונה על האופן שבו התקשורת פועלת תחת מבנים פוליטיים שונים. המודלים כוללים את:[1]
- המודל האוטוריטרי, המדגיש שליטה ממשלתית שליטה ממשלתית בתקשורת.
- המודל הליברטיאני, המאפשר חופש ביטוי ללא התערבות ממשלתית.
- מודל האחריות החברתית, הדורש איזון ואחריות בתקשורת.
- המודל הסובייטי-קומוניסטי, שבו התקשורת משמשת כללי של המפלגה השלטת.
מאפייני המודל האוטוריטרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המודל האוטוריטרי, אחד מארבעת המודלים בתקשורת ההמונים, מתבסס על שליטה ממשלתית במדיה לשמירה על סדר חברתי ותמיכה במדיניות השלטון.[1] המודל מניח שהמדינה עליונה על האזרח, ומשתמשת בתקשורת ככלי להשגת מטרות חברתיות ותרבותיות. לפי המודל, התקשורת חייבת לתמוך במדינה ובממשלה בשלטון כדי שהחברה תוכל להתקדם ולהשיג את יעדיה. תפקיד התקשורת הוא לקדם את ההנהגה ומטרותיה, והיא מיועדת ל״חינוך״ ותעמולה ומהווה כלי שליטה, כאשר לעיתים המנהיג או מפלגתו מחזיקים ביחידות ממערכת התקשורת. התיאוריה גורסת שהעיתונאי מקבל פריבילגיה מהשלטון ולכן חייב לתמוך באוטוריטריות. מידת החופש של תקשורת ההמונים היא זו שההנהגה הלאומית מאפשרת לה בכל עת.[2]
ההיסטוריה של המודל האוטוריטרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המודל האוטוריטרי התפתח בתקופת הרנסאנס המאוחר, לאחר המצאת הדפוס, כשבעלי חכמה מעטים נחשבו לבעלי האמת שיכולים להדריך את ההמונים.[1] במאה ה-15, מערכות פוליטיות אוטוריטריות היו הנורמה, ורוב האנשים חיו במדינות עם תקשורת אוטוריטרית. העיקרון הבסיסי של האוטוריטריות הוא שהתקשורת תמיד בשליטה ישירה או עקיפה של המדינה או הריבון, כשהשלטון מחליט מה יפורסם. תחת סמכותנות מסורתית, העיתונות רשאית לאסוף ולפרסם חדשות, אך חייבת לפעול למען ״טובת המדינה״. אם העיתונות תוקפת את הסמכות, הרשות הפוליטית מתערבת ומטילה צנזורה או סוגרת פרסומים וכולאת עורכים, והאיום של צנזורה פוטנציאלית קיים באופן תמידי.[3]
דוגמאות היסטוריות ומודרניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במדינות רבות, התקשורת נעה בין חופש לשליטה, במיוחד כשהמשטרים מתחלפים מצבאיים לדמוקרטיים ולהפך. במצבים של מלחמה או משבר, דמוקרטיות נוטות לאמץ פיקוח אוטוריטרי על העיתונות. עבור האוטוריטריים, מגוון דעות הוא בזבזני והתנגדות נתפסת כמטרד וחתרנות, בעוד שהסכמה היא מטרת התקשורת. בין המדינות בעלות מודל אוטוריטרי של תקשורת נמנות אלג’יריה, סין, קובה, פקיסטן, בלארוס, אתיופיה, סוריה, טורקיה ועיראק.[4] ישנן גם מדינות שנראות דמוקרטיות, אך השליטים בהן כולאים מתנגדים ועיתונאים מקומיים. במקרים אלה, התקשורת נעה בין חופש לשליטה, כמו במדינות אמריקה הלטינית. במדינות אלו, עיתונאים מערביים עלולים להיתקל בקשיים כמו ויזות כניסה שנדחות, סיפורים שמצונזרים, החרמת מכשירים והטרדה או כליאה.[5]
ביקורת על התיאוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הביקורת שהייתה במהלך השנים על המודל האוטוריטרי, מתמקדת בקישור שנעשה לעיתים קרובות בינו לבין המודל הקומוניסטי. חלק מהחוקרים טוענים כי המודל האוטוריטרי אינו לוכד את כל המורכבויות של הסמכותנות, וכי קיימת אבולוציה של חשיבה על יחסי התקשורת והשלטון. חוקר העיתונות ג׳ון מריל, עדכן את המודלים בשנת 1971 וטוען כי המודל האוטוריטרי מבוסס על נטייה סמכותנית ושכל הממשלות נוטות או לנטייה זו או לנטייה ליברטיאנית. כך גם חוקר התקשורת ווילאם האצ׳ן הציע לאחד את המודל האוטוריטרי והקומוניסטי למודל אחד.[2]
ביטוי המודל האוטוריטרי בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]התפתחות המודל בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופות מוקדמות יותר, הדגם הישראלי אפיין מדינות מתפתחות, בהן מחויבים אמצעי התקשורת לקידום מטרות ומדיניות לאומיות, ובמיוחד של השפה והתרבות הלאומית. מטעמים הקשורים לקידום האינטרסים של המדינה, רשויותיה מוסמכות להתערב בפעולות אמצעי התקשורת או להגביל אותם. בראשית המדינה, היו קשרים בין האליטה העיתונאית לאליטה הפוליטית, והייתה מעורבות ישירה של מפלגות בהוצאה לאור של עיתונים. מחויבות זו הובילה לעיתים לחריגה מנורמות עיתונאיות דמוקרטיות-מערביות.[6] מדינת ישראל התאפיינה בדגם המעורב, ששילב בין דגם האחריות חברתית לדגם האוטוריטרי, שבו אמצעי התקשורת נתפסו כמשרתי השלטון וכמבטאי עמדותיו.[6]
בין הגורמים ליצירת הדגם המעורב היו שרידי המסורת מימי המנדט הבריטי, האתגרים שאפיינו את ישראל בשנותיה הראשונות, והמרכזיות של הקונפליקט הביטחוני בהוויה הישראלית.[6] ישנם הסדרים פורמליים ובלתי פורמליים המסדירים את יחסי הגומלין בין מוסד התקשורת למוסדות אחרים בישראל, כדוגמת רישוי וחקיקה. בעיתונות המודפסת, המסמך המסדיר את מעמדה החוקי הוא “פקודת העיתונות” המנדטורית משנת 1933, שאושרה על ידי שלטונות המנדט כדי להגביל ולפקח על העיתונות. תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945 מאשררות את סמכות השלטון לסרב להעניק רישיון להוצאת עיתון ללא נימוק ההחלטה. הסדרים אלה נקבעו במנדט הבריטי, אך הם חלק מהמשפט הישראלי וכוללים סעיפים דרקוניים שאינם נהוגים בחוקה דמוקרטית.[6] חופש הביטוי אינו עוגן בחוקה כלשהי במדינת ישראל במהלך השנים, אלא פסיקת בג”ץ קול העם מהווה כעוגן העיקרי לזכות זו.[6] כך שאין לזכות זו הגנה חוקתית.
המצב בישראל כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום, מגזר התקשורת בישראל נחשב כתוסס וחופשי לבקר את מדיניות הממשלה, לפי מדד ה-Freedom House, מדינת ישראל נחשבת כמדינה חופשית ומדורגת 3/4 ברמת החופש והעצמאות אך יחד עם זאת, רוב כלי התקשורת בישראל אינם עצמאיים כלכלית, ולעיתים עולה חשש כי הסיקור שלהם מוטה לאינטרסים הפוליטיים והמסחריים של בעליהם.[7] במקרים מסוימים עלו טענות לסממנים לפיהם התקשורת בישראל פעלה תחת מאפיינים של המודל האוטוריטרי. בעוד שהיקף הדיווח המותר בתקשורת בישראל הוא בדרך כלל רחב, כתבות חדשותיות בנושאי ביטחון כפופות לצנזורה צבאית שסמכותה קבועה בחוק, ותפקידה למנוע חשיפה תקשורתית של מידע ביטחוני העלול לפגוע במדינה.[7]
לפי ארגון ה-Freedom House, שר התקשורת, שלמה קרעי, קידם מדיניות ותקנות שמיטיבה עם ערוץ הטלוויזיה 14, לעומת ערוצים אחרים בישראל כדוגמת תאגיד השידור הציבורי.[7] שכן בשנת 2023, עלתה הצעת חוק הגברת התחרות בשוק השידורים אשר מעניק הטבה לבעלי רישיון ערוץ זעיר ומגביל את הגבייה עבור תוכני תאגיד השידור הציבורי ״כאן״. הצעה זו ספגה ביקורת רבה בכנסת, והעלתה חששות שהחוק יטיב עם מקורבים לשלטון ויפגע בתקשורת החופשית בישראל. ההצעה אושרה ועברה בקריאה טרומית בכנסת, ומחייבת את התאגיד להגיש מדי שנה לשר התקשורת את דיווח שנתי וקיום שימוע פומבי שנתי לראשי תאגיד השידור הציבורי. עלה חשש כי מנגנון שימוע כזה עלול להגביר את המעורבות הפוליטית בשידור הציבורי ולפגוע בעצמאותו ובחופש העיתונאי לבקר את השלטון.[8]
מלחמת חרבות ברזל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת חרבות ברזל, חלה עלייה במספר הידיעות המצונזרות, עם למעלה -6,500 ידיעות ששונו לחלוטין או חלקית עד סוף השנה, לעומת כ-1,100 בכל שנת 2022. בנוסף, באוקטובר 2023 הוציאה ממשלת ישראל תקנות לשעת חירום שיאפשרו לאסור על שידורים זרים[7] ותקנות שיאפשרו להפסיק שידורים ולהחרים ציוד הנועד לשידור, שיחולו על ידיעות שהפצתן תגרום ״בוודאות קרובה, לערעור ממשי של הסדר הציבורי״ או ש״הפצתן משמשת כבסיס לתעמולה או דוברות של האויב״.[9] באפריל 2024, התקנות עברו בחקיקה במליאת הכנסת, והאגודה לזכויות האזרח בישראל עתרה לבג״ץ.[10] כמו כן, בתקופת המלחמה שר התקשורת, שלמה קרעי, קידם מדיניות ותקנות שהיטיבו עם ערוץ טלוויזיה מסוים על פני אחרים כמפורט לעיל (״הצעת חוק הגברת התחרות בשוק השידורים״). חלק מהביקורות טענו כי מדיניות זו מעוררת חששות בנוגע לפגיעה בחופש העיתונות ומעורבות פוליטית בגופי התקשורת בישראל.[8]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 Fred S., Peterson, T., & Schramm, W, Four theories of the press : the authoritarian, libertarian, social responsibility and Soviet communist concepts of what the press should be and do, Illinois: University of Illinois Press, 1984, עמ' 2-6
- ^ 1 2 Picard, R. G., The Press and the Decline of Democracy: The Democratic Socialist Response in Public Policy, Greenwood Press, 1985, עמ' 57-68
- ^ Hachten, W. A., The World News Prism: Changing Media of International Communication (4th ed.), Iowa State University: Iowa State University Press, 1996, עמ' 15-17
- ^ Hachten, W. A., & Scotton, J. F, The World News Prism: Global Media in an Era of Terrorism (6th ed.), Iowa State Press, 2002, עמ' 149-151
- ^ Merrill, J. C., & Lowenstein, R. L., Media, Messages, and Men: New Perspectives in Communication, University of Missouri Press: University of Missouri Press, 1971, עמ' 162
- ^ 1 2 3 4 5 אורן סופר, תקשורת המונים בישראל, רעננה, ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, 2011
- ^ 1 2 3 4 Israel: Freedom in the World 2024 Country Report, Freedom House (באנגלית)
- ^ 1 2 תהליכי החלשת הדמוקרטיה: תמונת מצב בתום מושב החורף של הכנסת, אפריל 2024, באתר www.idi.org.il, 2024-09
- ^ אורן פרסיקו, הפצצת ריכוך, באתר העין השביעית, 15 באוקטובר 2023
- ^ taldahan0, סגירת אמצעי תקשורת בעת מלחמה | האגודה לזכויות האזרח בישראל, באתר ACRI - hebrew, 2024-04-03