הכיבוש הוונדלי של אפריקה הרומית
 | ||||||||||||||||||
| הגירה ונדלית וכיבוש צפון אפריקה | ||||||||||||||||||
| מערכה: שקיעת האימפריה הרומית | ||||||||||||||||||
| תאריכים |
429–442 (כ־13 שנים)  | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אפריקה פרוקונסולאריס ומאוריטניה, האימפריה הרומית המערבית | |||||||||||||||||
| תוצאה |
שלב ראשון: קיפאון צבאי ונדלים תופסים את מאוריטניה שלב שני: ניצחון ונדלי הוונדלים מסיימים את כיבושם | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הכיבוש הוונדלי של אפריקה הרומית, הידוע גם ככיבוש הוונדלים של צפון אפריקה, היה כיבוש מאוריטניה טינגיטאנה, מאוריטניה קיסרינסיס ואפריקה פרוקונסולאריס על ידי הוונדלים והאלאנים הנודדים. הסכסוך נמשך 13 שנים עם תקופה של ארבע שנים של שלום, והוביל להקמת ממלכת הוונדלים בשנת 435.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה הרומית הייתה כבר במצב של דעיכה בתחילת המאה הרביעית, והתחלקה לשתיים מאז 395. [1] [2] במהלך תקופה זו, צפון אפריקה נותרה יציבה יחסית, למרות שהחל מהמאה השלישית שבטי ברברים נודדים שונים, בעיקר גאטולי, מהסהרה הפעילו לחץ הולך וגובר על המחוזות הרומיים בצפון מערב אפריקה, ולעיתים קרובות כבשו חלקים ממנה, והחלישו את השלטון הרומי על האזור, אם כי אזורי הליבה הפוריים נותרו תחת שלטון רומי יציב לאורך כל הדרך. [3] בינתיים, החל מסוף המאה השלישית, הרומאים נקלעו יותר ויותר לעימותים עם הוונדלים הנודדים, ושבטים מזרח גרמנים, שדיברו בשפה הוונדלית.[4] בשנת 405 חצו הוונדלים את הריין יחד עם שבטים גרמניים שונים, והרסו את גאליה. בחציית הפירנאים בשנת 409, הונדלים התיישבו לראשונה יחד עם האלאנים האיראנים כפוידראטים רומיים באזור אסטוריאס, וכמה מהוונדלים של סילינג'י התיישבו באזור היספניה בייטיקה. בשנת 419 הובסו הוונדלים והאלאנים על ידי כוחות בעלות הברית של האימפריה הרומית המערבית והסואבים בקרב על הרי נרבסוס, מה שאילץ את הוונדלים והאלאנים לנטוש את שטחיהם, ואת מלכם, גונדריק, לברוח לבייטיקה. בשנת 422 הביס מלך הוונדלים גונדריק את הרומאים בקרב טאראקו, ובשנת 425 המשיך בחיסול חלק גדול מהיספניה.[4] בשנת 428 נפטר גונדריק, וירש אותו גאיזריק, שאולי בהזמנתו של בוניפאטיוס, המושל הרומי של האזור, חצה לאפריקה. [5]
הפלישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפלישה החלה בשנת 429, והוונדלים דרכו לראשונה ביבשת במרוקו המודרנית, טינגי, לאחר שחצו את מצר גיברלטר. [6][7] משם הם התקדמו במהירות מזרחה, והביסו כל התנגדות שהצבא הרומי המוחלש באזור ניסה להקים.[7] בוניפאטיוס, החל מיד לצבור צבא כדי לדחוק אותם אחורה (זה סותר את טענתו של הסופר המאוחר יורדנס שטען שבוניפאטיוס הזמין את הוונדלים).
הקרב ליד קלמה והמצור על היפו
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד 430 הוונדלים כבשו את כל במאוריטניה והחלו לדחוף לאזור נומידיה. שם התעמת בוניפאטיוס עם הוונדלים בקרב קלמה, שבו הנחילו לו הוונדלים תבוסה קשה, [8] שלאחריה נדחקו הוונדלים אל גבולות אלג'יריה המודרנית והחלו במצור על היפו רג'יוס, במהלכו הקדוש הנוצרי המפורסם אוגוסטינוס מת, כנראה נכנע למחלה.[9] לאחר 14 חודשי מצור, הוונדלים ייאלצו להסיר את המצור הודות להתקפתו של בוניפאטיוס, שחוזק כעת על ידי כוחות האימפריה הביזנטית בראשות אספאר .[9]
הגעתו של אספאר ועזיבתו של בוניפאטיוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 432 עזב בוניפאטיוס לרומא, שם מונה למגיסטר מיליטום של צבאות המערב, תפקיד שבו רצה להחזיק כדי להשתלט מחדש על אפריקה, בסיס הכוח שלו במשך כמעט עשור עד אז. [10] זמן קצר לאחר שעזב את אפריקה, בוניפאטיוס נהרג ביד יריבו פלביוס אאטיוס בקרב רימיני. בשנת 432, אספאר שוב הובס באזור היפו רג'יוס, שם לפי כמה מקורות מרקיאנוס, קיסר רומא לעתיד, נתפס על ידי הוונדלים.[9]
שלום וחידוש הכיבוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות זאת, נוצר מעין קיפאון באזור, וב-11 בפברואר 435 חתמו הוונדלים על הסכם שלום עם הרומאים בהיפו רג'יוס, והסכימו להיות פוידראטים בתמורה לתפיסת כל מאוריטניה טינגיטאנה, מאוריטניה קיסרינסיס ונומידיה. [11] [12] הוונדלים במשך שש שנות המלחמה השמידו את אלטבה (שנבנתה מאוחר יותר מחדש, והוקמה כבירת הממלכה הברברית של אלטבה), והרסו את טסאקורה, פורטוס מגנוס, תאגסטה, סיקה ונריה, קרטנה, קיסריה, איקוסיום, אוזיה, סיטיפיס, קירטה, קלמה, תובורבו מאיוס, [13] ורוסדיר. [14] בתורו למען השלום, גאיזריק נאלץ גם לוותר על הונריק, בנו, לרומאים כבן ערובה לתקופה קצרה.
השלום לא נמשך זמן רב, בשנת 439 החלה מלחמה חדשה כאשר הוונדלים תקפו את קרתגו ללא הכרזת מלחמה, וכבשו את העיר ללא כל התנגדות. [15] [16] הכיבוש לא נפסק, שכן התפתחה מלחמה ימית בין הוונדלים לרומאים המערביים, אם כי זו תסתיים לאחר שהוונדלים הנחיתו צבאות בסיציליה וחתמו על הסכם שלום עם הרומאים בשנת 442.[4]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Phang, Sara Elise; Ph.D, Iain Spence; Ph.D, Douglas Kelly; Ph.D, Peter Londey (27 ביוני 2016). Conflict in Ancient Greece and Rome: The Definitive Political, Social, and Military Encyclopedia [3 volumes]: The Definitive Political, Social, and Military Encyclopedia (באנגלית). ABC-CLIO. ISBN 978-1-61069-020-1.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Patricios, Nicholas N. (24 באפריל 2014). The Sacred Architecture of Byzantium: Art, Liturgy and Symbolism in Early Christian Churches (באנגלית). Bloomsbury Publishing. ISBN 978-0-7556-9399-3.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Minets, Yuliya (9 בדצמבר 2021). The Slow Fall of Babel: Languages and Identities in Late Antique Christianity (באנגלית). Cambridge University Press. ISBN 978-1-108-83346-2.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Merrills, Andrew; Miles, Richard (23 בדצמבר 2009). The Vandals (באנגלית). John Wiley & Sons. ISBN 978-1-4443-1808-1.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Day, Alan (ביולי 2001). "The Cambridge Ancient History, Vol. XIV". Reference Reviews (Review). 15 (7): 43–44. doi:10.1108/rr.2001.15.7.43.400. ISSN 0950-4125.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Hutt, Graham (1 בינואר 2019). North Africa (באנגלית). Imray, Laurie, Norie and Wilson Ltd. ISBN 978-1-84623-883-3.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 Hamilton, Richard (27 ביוני 2019). Tangier: From the Romans to The Rolling Stones (באנגלית). Bloomsbury Publishing. ISBN 978-1-78672-647-6.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Merrony, Mark (6 ביולי 2017). The Plight of Rome in the Fifth Century AD (באנגלית). Routledge. ISBN 978-1-351-70278-2.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Hughes, Ian (2012). Aetius: Attila's nemesis. Barnsley, South Yorkshire: Pen & Sword Military. ISBN 978-1-78346-134-9. OCLC 854585766.
- ^ Wijnendaele, Jeroen W. P. (18 בדצמבר 2014). The Last of the Romans: Bonifatius - Warlord and comes Africae (באנגלית). Bloomsbury Publishing. ISBN 978-1-78093-847-9.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Syvänne, Ilkka (19 בספטמבר 2020). Military History of Late Rome 425–457 (באנגלית). Pen and Sword Military. ISBN 978-1-4738-7217-2.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Mavor, William Fordyce (1805). Universal History, Ancient and Modern: From the Earliest Records of Time, to the General Peace of 1801 ... (באנגלית). Isaac Collins and sons.
- ^ Merrills, Andrew (2 במרץ 2017). Vandals, Romans and Berbers: New Perspectives on Late Antique North Africa (באנגלית). Routledge. ISBN 978-1-351-87610-0.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ The Encyclopedia Americana (באנגלית). Grolier Incorporated. 2002. ISBN 978-0-7172-0135-8.
- ^ Previté-Orton, C. W. (24 ביולי 1975). Cambridge Medieval History, Shorter: Volume 1, The Later Roman Empire to the Twelfth Century (באנגלית). CUP Archive. ISBN 978-0-521-20962-5.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Hodgkin, Thomas (1892). Italy and Her Invaders: The Hunnish invasion. The Vandal invasion and the Herulian mutiny. 1880 (באנגלית). Clarendon Press.