הכביש הפאן-אמריקאי

הכביש הפאן-אמריקאי (בספרדית: Carretera Panamericana; באנגלית: Pan-American Highway) הוא מערכת כבישים המשתרעת לאורך 48,000 קילומטרים. פרט ל"נתק דריין", שהוא מקטע בלתי סלול באורך 106 קילומטרים שבו נמצא יער גשם, זהו הכביש הרציף היחיד המחבר את שתי יבשות אמריקה, הצפונית והדרומית יחדיו. לפי ספר השיאים של גינס, זוהי הדרך הארוכה ביותר בעולם לנסיעת כלי רכב ממונעים.

עקב אורכו יוצא הדופן, הכביש עובר באזורים אקלימיים מגוונים, אשר לעיתים הם אף שונים מאוד באופיים. הכביש עובר במדינות רבות בדרכו, וכל מדינה שבה הוא עובר אחראית על סלילתו ותחזוקתו בחלק שבשטחה. לכן, הכביש אינו אחיד במאפייניו. בחלקים מסוימים של הכביש קשה לנוע במהלך מזג אוויר חורפי, ובחלקים מסוימים של הכביש הנסיעה עלולה להיות מסוכנת.

מסלול הכביש הפאן-אמריקאי

הכביש הפאן-אמריקאי עובר במדינות הבאות, לפי סדרן מצפון לדרום:

ארצות הברית (צפונו של הכביש במובלעת אלסקה)
קנדה
ארצות הברית
מקסיקו
גואטמלה
אל סלוודור
הונדורס
ניקרגואה
קוסטה ריקה
פנמה
קולומביה
אקוודור
פרו
צ'ילה
ארגנטינה

הסתעפויות של דרכים היוצאות מן הכביש מוליכות גם לעבר המדינות בוליביה, ברזיל, פרגוואי, אורוגוואי וּונצואלה.

למרות שמסלולו עובר דרכן, קנדה וארצות הברית אינן מכירות רשמית במסלולו שדרכן כחלק מן הכביש הפאן-אמריקאי. את הדרכים "השייכות לכביש" שנמצאות בגבולן, הן מחשיבות כחלק ממערך הכבישים המהירים המדינתיים שלהן. לכן, הכביש מתחיל רשמית בעיר המקסיקנית נואבו לארדו הגובלת במדינת טקסס מצדו השני של גבול ארצות הברית–מקסיקו, ומשם הוא ממשיך דרומה דרך מונטריי אל מקסיקו סיטי. מסלול הכביש ממשיך דרומה דרך הכביש המהיר הפדרלי המקסיקני מספר 190 עד לגואטמלה. באמריקה המרכזית המסלול עובר בכביש המהיר המרכז אמריקאי מספר 1, חוצה בדרכו את סן סלוודור, בירת אל סלוודור ואת פנמה סיטי, בירת פנמה, ומגיע עד לעיירה יאביסה, פנמה, הגובלת בנתק דריין. שם, כאמור, נקטע הכביש.

מצדו השני של נתק דריין ממשיך הכביש בטורבו שבצפון-מערב קולומביה ומשם ממשיך דרומה, קרב לעיר הבירה בוגוטה, אך עובר ממערב לה, וממשיך דרך סנטיאגו דה קאלי עד לאקוודור. לאורך כל אקוודור הדרך עוברת בכביש המהיר מספר 35 של אקוודור, דרך קיטו בירתה, ומשם לאורך כל פרו בכביש המהיר מספר 1 של פרו, דרך לימה בירתה. הכביש ממשיך עד לצ'ילה ועובר שם דרך אנטופגסטה וּולפראיסו. מִולפראיסו נוטה הכביש מזרחה, חוצה את גבול צ'ילה-ארגנטינה ומסתיים רשמית בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. הסתעפויות "בלתי רשמיות" של הכביש מוליכות מִולפראיסו דרומה עד לקוולון שבלוס לאגוס, צ'ילה, ומבואנוס איירס דרומה עד לאושואיה שבטיירה דל פואגו, ארגנטינה.

נתק דריין

נתק דריין (Tapón del Darién או Darién gap, בספרדית ובאנגלית, בהתאמה) הוא הקטע המשמעותי ביותר בכביש שאינו סלול. הנתק הוא רצועה של יער גשם טרופי באורך 106 קילומטרים, המשתרע משני צדי הגבול בין פנמה לקולומביה, ברובו בצד הפנמי. את המרווח חוצים חובבי ספורט אתגרי בכלי רכב שונים, כאופניים, כאופנוע וכטרקטורון, תוך התמודדות עם חול טובעני, עם ביצות, עם חרקים ועם צמחייה עבותה. אין כל דרך סלולה המאפשרת מעבר בנתק במכונית סטנדרטית. האזור מסוכן עקב פעילות של לוחמי גרילה קולומביאנים ועקב פשיעה אלימה.

במשך שנים נעשו ניסיונות להשלים את המקטע, אך לשווא. בשנת 1971 הוחל בתכנון הכביש בַּמקום, במימון של ארצות הברית, אך העבודות הופסקו בשנת 1974, עקב לחץ של קבוצות לשמירה על הסביבה. ניסיון נוסף נעשה בשנת 1992, אך סוכל בעקבות פרסום של סוכנות האומות המאוחדות אודות הנזק שייגרם לסביבה בעקבות הסלילה. התנגדויות להשלמת הכביש בנתק דריין הן מגוונות. טענה אחת היא כי הכביש עלול לפגוע ביער הגשם שבמקום. לפי טענה אחרת, ישנו חשש כי סלילת הכביש תאפשר מעבר של מחלות טרופיות ושל מחלת הפה והטלפיים מדרום אמריקה לצפונה. עוד נטען כי הכביש עלול לפגוע בסביבת החיים של הילידים האינדיאנים שבמקום. בנוסף, נשמע גם נימוק ביטחוני, כי הכביש עלול לשמש למעבר של ארגוני גרילה וארגוני סחר בסמים, הפועלים בקולומביה, אל תוך פנמה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הכביש הפאן-אמריקאי בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של הכביש הפאן-אמריקאי (באנגלית)
הכביש הפאן-אמריקאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

״כביש משובש״ - פרק על הכביש והשפעותיו הפוליטיות בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי