היסטוריה של מועדון הכדורגל צ'לסי

בשנת 2012 צ'לסי הפכה למועדון האנגלי החמישי לזכות בליגת האלופות.

מועדון הכדורגל צ'לסי הוקם ב־10 במרץ 1905 כקבוצת-כדורגל מרובע פולהאם בעיר לונדון. המועדון נחשב בין המועדונים המצליחים באנגליה, לאחר שזכה בלמעלה משלושים תארים, כולל שישה תוארי ליגה ושבעה גביעים אירופיים. המגרש הביתי הוא סטמפורד ברידג'.

צ'לסי זכתה בתואר הגדול הראשון שלה, אליפות הליגה, בשנת 1955. המועדון זכה בגביע ה-FA לראשונה בשנת 1970 ובתואר האירופי הראשון, גביע המחזיקות, בשנת 1971. לאחר תקופת ירידה בסוף שנות השבעים, בשנות השמונים המועדון חווה התעוררות בשנות התשעים וזכה להצלחה רבה יותר בתחרויות הגביע. שני העשורים האחרונים היו המוצלחים בתולדות צ'לסי: היא זכתה בחמישה תוארי אליפות, שני תוארי ליגת האלופות ושני תוארי הליגה האירופית בתקופה זו. צ'לסי היא אחת מחמישה מועדונים שזכו בכל שלוש תחרויות המועדונים המרכזיות של אופ"א, המועדון האנגלי הראשון שהשיג טרבל אירופי והמועדון הלונדוני היחיד שזכה בליגת האלופות.

למועדון יש יריבויות עם הקבוצות השכנות ארסנל וטוטנהאם הוטספור, ויריבות היסטורית עם לידס יונייטד. בהתבסס על נתוני צופים, למועדון יש את בסיס האוהדים השישי בגודלו באנגליה. מבחינת שווי המועדון, צ'לסי היא מועדון הכדורגל השישי ביוקרתו בעולם, עם שווי של 2.13 מיליארד ליש"ט (2.576 מיליארד דולר) והוא מועדון הכדורגל השמיני בעל ההכנסות הגבוהות בעולם, עם רווחים של מעל 428 מיליון יורו בעונת 2017/18. מאז 2003, צ'לסי נמצאת בבעלות המיליארדר הרוסי-ישראלי רומן אברמוביץ'.

עד 1905 ושנים ראשונות

הרכב צ'לסי בשנת 1905

בשנת 1896, הנרי אוגוסטוס "גאס" מירס, חובב כדורגל ואיש העסקים, יחד עם אחיו, ג'וזף מירס, רכשו את מגרש האתלטיקה סטמפורד ברידג' בפולהאם, מערב לונדון, בכוונה לערוך שם משחקי כדורגל מהשורה הראשונה. הם נאלצו להמתין עד 1904 כדי לקנות את האדמה, אז הבעלים הקודם נפטר. הם לא הצליחו לשכנע את מועדון הכדורגל פולהאם לאמץ את המגרש כביתם לאחר סכסוך על עלות ההשכרה, ולכן מירס שקל למכור לחברת הרכבות הגדולה ווסטרן, שרצתה להשתמש בקרקע כחצר להשלכת פחם. עמיתו של מירס פרד פרקר ניסה להניא אותו מכך ללא הצלחה. לבסוף, שינה מירס את דעתו והחליט לקבל את עצתו של פרקר ובמקום למצוא מועדון כדורגל שיסכים לשחק במגרש, יזם הקמת מועדון כדורגל משלו שיארח בסטמפורד ברידג'.

כך, מועדון הכדורגל צ'לסי הוקם ב־10 במרץ 1905. בפאב The Rising Sun, (כיום The Butcher's Hook) מול הכניסה הראשית לדרך פולהאם מכיוון שכבר הייתה קבוצה בשם פולהאם ברובע, שמו של הרובע הסמוך, רובע המטרופוליטן של צ'לסי, אומץ לאחר ששמות כמו "מועדון הכדורגל לונדון", "קנזינגטון ו"סטמפורד ברידג'" נדחו. חולצות כחולות אומצו על ידי מירס, בהתאם לצבעי המירוץ של לורד צ'לסי, יחד עם מכנסיים קצרים לבנים וגרביים כחולות כהות.

צ'לסי שקלה בתחילה להצטרף לליגה הדרומית, אך נדחתה בעקבות התנגדויות של פולהאם וטוטנהאם ולכן היא הגישה בקשה להתמודד בליגת הכדורגל. מועמדותה אושרה באספה הכללית של ליגת הכדורגל ב-29 במאי 1905; נאומו של פארקר באספה היה חשוב במיוחד והדגיש את היציבות הפיננסית של המועדון החדש, את האצטדיון החדש והמרשים שלו ושחקנים כמו ויליאם "פאטי" פולקה, השוער שזכה בתואר ליגה ושני גביעי FA עם שפילד יונייטד.

ג'ון רוברטסון, המגן הסקוטי הבינלאומי בן העשרים ושמונה, מונה להיות מאמן-שחקן. המועדון התחיל בשחקנים מבוססים שגויסו מקבוצות אחרות; יחד עם פולקה, צ'לסי החתימה את החלוצים ג'ימי וינדרידג' ובוב מק'רוברטס ופרנק פירסון ממנצ'סטר סיטי. משחק הליגה הראשון של צ'לסי התקיים במשחק חוץ בסטוקפורט קאונטי ב-2 בספטמבר 1905. היא הפסידה את המשחק בתוצאה 1-0. משחק הבית הראשון שלהם היה נגד ליברפול במשחק ידידות. הם ניצחו 4–0.

• 
  צ'לסי מביסה את וסט ברום בסטמפורג ברידג'. ספטמבר 1905.
• 
  סגל צ'לסי בעונת 1911/1912

צ'לסי סיימה במקום 3 המכובד בליגה השנייה בעונת הבכורה שלה, אך רוברטסון לא אהב את התערבות ההנהלה בהחלטות האימון ובינואר 1907 הוא עזב. מזכיר המועדון ויליאם לואיס לקח על עצמו לאמן זמנית והוא הוביל את הקבוצה לעלייה בסוף העונה, בעיקר בזכות שערים של ווינדרידג' וג'ורג' "גטלינג גון" הילסדון. האחרון היה הראשון מבין החלוצים הפוריים ששיחקו בצ'לסי; הוא כבש חמישה שערים בעונת הבכורה ו-27 שערים בסך הכל בעונת העלייה, בדרך להיות השחקן הראשון שכובש 100 שערים עבור המועדון.

את לואיס ירש דייוויד קלדרהד, שאימן את צ'לסי ב-26 השנים הבאות. העונות המוקדמות של המועדון הניבו הצלחה מועטה, והן היו לא יציבות ונעו בין עלייה לירידה בין הליגה הראשונה והשנייה. צ'לסי ירדה ליגה בשנים 1909–1910, חזרו לליגה הראשונה בשנים 1911–1912 וסיימו במקום 19 בשנים 1914–1915, העונה התחרותית האחרונה לפני שהכדורגל באנגליה הושעה עקב מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1919 הליגה הורחבה ל-22 קבוצות וצ'לסי חזרה לליגה הראשונה.

בשנת 1915, בצל מלחמת העולם הראשונה, הגיעה צ'לסי לגמר גביע ה-FA הראשון שלהם, מה שמכונה גמר גביע "חאקי", בשל מספרם הגדול של חיילים במדים שהשתתפו בו. המשחק מול שפילד יונייטד נערך באווירה עגומה ונערך באולד טראפורד במנצ'סטר כדי למנוע התפרעויות בלונדון. צ'לסי, פחות חלוץ החובבים הראשי שלה, ויויאן וודוורד, שהתעקשה באופן ספורטיבי שהקבוצה שהגיעה לגמר צריכה לשמור על מקומותיה, הציגה משחק טוב ברוב המשחק. טעות של השוער ג'ים מולינאו אפשרה ליונייטד להבקיע לפני המחצית, אבל הכחולים החזיקו מעמד עד שש הדקות האחרונות, אז יריבתה הבקיעה שתי שערים נוספים כדי לנצח 3–0.

צ'לסי הפכה לאחת הקבוצות הנתמכות ביותר במדינה, עם אוהדים שנמשכו על ידי המוניטין של הקבוצה כששיחקה כדורגל התקפי משעשע והחתימה שחקנים הכוכבים, כשהבולט שבהם היה החלוץ בוב ויטינגהאם. המועדון נהנה מקהל צופים רב ולנתון הצופים הגבוה ביותר בכדורגל האנגלי בשנים 1907–1908, 1909–1910, 1911–1912, 1912–1913 ו-1913–1914. קהל של 67,000 צופים נכח במשחק ליגה מול מנצ'סטר יונייטד ביום שישי הגדול 1906, שיא צופים של אז במשחק כדורגל בלונדון. 55,000 השתתפו בדרבי הלונדוני הראשון אי פעם בליגה העליונה, מול ווליוויץ' ארסנל, שיא למשחק בליגה הראשונה. 77,952 השתתפו במשחק הסיבוב הרביעי בגביע האנגלי מול סווינדון ב-13 באפריל 1911.

תקופת בין המלחמות

צ'לסי בעת נסיעתה לארגנטינה בעונת 1929.

עונת 1919/1920, העונה המלאה הראשונה שלאחר המלחמה, הייתה המוצלחת ביותר של צ'לסי עד אז. בהובלתו של ג'ק קוק, ההחתמה הזוהרת האחרונה של המועדון, הם סיימו במקום השלישי בליגה - והעפילה לחצי גמר הגביע האנגלי, אף שהפסידה לאסטון וילה. המועדון ירד ליגה שוב בשנים 1923–1924 ובארבע מתוך חמש העונות הבאות היה אמור להחמיץ את העלייה, וסיים חמישי, שלישי, רביעי ושלישי. עם שחקנים כמו וילי פרגוסון, טומי לאו ואנדי וילסון, צ'לסי סוף סוף חזרה לליגה הראשונה שוב בשנים 1929–1930, שם המועדון נשאר ב-32 השנים הבאות.

כדי לנצל את העלייה ב-1930, הוציא המועדון 25,000 ליש"ט (49,000 דולר) על שלושה שחקנים גדולים: הסקוטים יוז'י גלאצ'ר, אלכס ג'קסון ואלק שיין. גלאצ'ר בפרט היה אחד הכישרונות הגדולים ביותר, ידוע בכיבוש השערים שלו ובכך שהוביל את ניוקאסל לאליפות בשנים 1926–1927. הוא וג'קסון היו גם חברים בקבוצת Wembley Wizards, נבחרת סקוטלנד שניצחה את אנגליה 5–1 בוומבלי בשנת 1928.

עם זאת, אף על פי שהקבוצה לחצה מדי פעם, למשל בניצחון 6-2 על מנצ'סטר יונייטד וניצחון 5-0 על סנדרלנד, לאף אחד מהשלישייה לא הייתה ההשפעה הרצויה. גלאצ'ר היה מלך השערים של צ'לסי בכל אחת מארבע העונות שלו וכבש 81 שערים בסך הכל, אך זמנו במערב לונדון הופרע מצרותיו האישיות ונחתם מההשעיות הארוכות בגלל משמעת, כולל איסור של חודשיים לשחק בשל קללות שהטיח בשופט. ג'קסון ושיין התקשו במועדון ולא הצליחו לחזור מחדש על הישגיהם הקודמים. השלישייה לא הגיעה ל-300 הופעות ובשנת 1936 כולם עזבו עם הפסד כספי משמעותי למועדון. אכזבתם גילמה את פגמיה של צ'לסי לאורך כל העשור, לפיו הופעות ותוצאות לעיתים רחוקות תואמות את רמת השחקנים במועדון. הוצא כסף רב, אך יש הסבורים שהושקע לעיתים קרובות מדי על שחקנים לא הולמים, במיוחד חלוצים, בעוד ההגנה נותרה מוזנחת.

בשנת 1932 הקבוצה השיגה ניצחונות מרשימים על ליברפול ושפילד והוגרלה מול ניוקאסל יונייטד בחצי גמר גביע FA. טומי לאנג העניק את ההובלה לניוקאסל ביתרון 2–0, לפני שגלאצ'ר צימק לצ'לסי. הכחולים לחצו על השער של יונייטד במחצית השנייה, אך לא הצליחו לבצע את פריצת דרך וניוקאסל המשיכו להניף את הגביע.

קלדרהד עזב את משרת האימון בשנת 1933 והוחלף על ידי לסלי נייטון, אך המינוי לא הראה שינוי ביכולת של צ'לסי. בתקופות שונות במהלך העשור היו שחקנים כמו טומי לאו, סם וויבר, סיד בישופ, הארי ברג'ס, דיק ספנס וג'ו במבריק, כולם שחקנים בינלאומיים מבוססים, אולם הישג השיא של צ'לסי בעשור ההוא היה מקום שמיני. ברם, הקבוצה לא איבדה את בסיס האוהדים שלה והמשיכה להיות אחת הקבוצות הפופולריות באנגליה. הביקור של ארסנל ב-12 באוקטובר 1935 משך קהל של 82,905 בסטמפורד ברידג', שנשאר שיא המועדון במשחק בליגה האנגלית. קהל של כמעט 50,000 השתתפו במשחק הבכורה של גלאצ'ר וג'קסון. בשנת 1939, כשהמועדון איבד מההצלחה בשטח, נייטון התפטר מתפקידו. את מקומו מילא סקוטסמן ומאמן קווינס פארק ריינג'רס לשעבר, בילי בירל.

בשנת 1937 התחרתה צ'לסי בטורניר "Arts et Techniques dans la Vie moderne" בפריס מול כמה מהמועדונים הגדולים של אז כמו אוסטריה וינה, בולוניה וסלביה פראג, ובכך הפכה למועדון האנגלי הראשון אי פעם שהשתתף בטורניר בינלאומי. צ'לסי הגיעה לגמר הטורניר, שם הפסידה לאלופת איטליה, בולוניה. במהלך מלחמת העולם הראשונה איבדה צ'לסי שחקנים כוכבים רבים.

הרכב צ'לסי. נובמבר 1947.

בילי בירל מונה למאמן צ'לסי זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשלושה משחקים בעונת 1939–1940, תוצאות המשחקים לו חושבו. צ'לסי התמודדה בסדרה של תחרויות אזוריות וכמו כל מועדון אחר, ראתה את ההרכב שלה מדולל מאוד בשל המאמץ המלחמתי (רק שני חברי הקבוצה של צ'לסי בעונת 1938–1939 אי פעם שיחקו איתה שוב). המועדון הציב בכך סדרה של שחקנים "אורחים", עמו מאט בוסבי, וולטר וינטרבוטום ואדי הפגוד. הם גם התחרו בגביע המלחמה של ליגת הכדורגל, במהלכה ערכו את הופעת הבכורה שלהם בוומבלי, כשהם מפסידים 1–3 לצ'רלטון אתלטיק בגמר 1944, וגברו על מילוול 2–0 שנה לאחר מכן מול קהל של מעל 80,000 איש. לאחר המשחק האחרון, ג'ון האריס הפך לקפטן צ'לסי הראשון שהניף גביע בוומבלי וקיבל את הגביע מראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל.

באוקטובר 1945, עם סיום המלחמה, רשויות הכדורגל האנגליות חיפשו דרך לחגוג את חזרת המשחק בעת שלום. במסגרת מחווה של רצון טוב, הוכרז כי דינמו מוסקבה, אלופת ברית המועצות המכהנת, תסייר בבריטניה ותשחק מול כמה קבוצות ביתיות, כולל צ'לסי. המשחק התקיים ב-13 בנובמבר בסטמפורד ברידג' כשצ'לסי לבשה רצועה אדומה בשל התנגשות עם המדים הכחולים של דינמו. לפני הפתיחה, שחקני דינמו הציגו זר פרחים על מספרי החולצות שלהם. הקבוצה הרוסית הפתיעה צופים רבים בכישרונם ובעקשנותם כששחקניה נלחמו ועלו מפיגור 0:2 ל-2:3 והשיגו תיקו 3:3. על פי הערכות שונות, קהל של למעלה מ-100,000 איש צפה במשחק, כאשר אלפים נכנסו למגרש באופן בלתי חוקי. נתון הצופים היה הגבוה ביותר שנרשם אי פעם בסטמפורד ברידג'.

בעקבות המלחמה, צ'לסי שוב הוציאה כסף רב ושוב קנתה שלושה חלוצים גדולים, הפעם טומי לוטון, לן גולדן וטומי ווקר, תמורת כ-22,000 ליש"ט. השלישייה סיפקה גם שערים וגם בידור: לוטון קבע שיא מועדון חדש בהבקעת 26 שערים ב-34 משחקי ליגה בשנים 1946–1947, אך צ'לסי סיימה במקום 15 באותה עונה ומעולם לא סיימה מעל מקום 13 תחת בירל. לאחר הנפילה עם בירל, לוטון נמכר למחוז נוטס תמורת 20,000 ליש"ט; מחליפו היה רוי בנטלי, שהוחתם מניוקאסל יונייטד תמורת 11,500 לירות שטרלינג ב-1948.

בשנת 1951 צ'לסי העפילה שוב לגמר הגביע האנגלי. אחרי שניצחה 2:0 את מנצ'סטר יונייטד ברבע גמר, היא הוגרלה להתמודד עם יריבתה הלונדונית ארסנל. שני שערים של בנטלי העלו את צ'לסי ליתרון, אבל שער של ארסנל (שוער צ'לסי לא העריך נכונה ונגח בטעות לרשת של עצמו) רגע לפני המחצית הפך את המשחק. ארסנל השוותה 15 דקות לסיום ואז ניצחה במשחק הגומלין, 1–0.

שנה לאחר מכן נראה היה כי צ'לסי נועדה לרדת ליגה: כשארבעה משחקים נותרו הם פיגרו שש נקודות, בתחתית הטבלה וללא ניצחון בארבעה עשר משחקים. לאחר שניצחה במפתיע בשלושת המשחקים ראשונים, צ'לסי נכנסה למשחק הגמר שלה ונזקקה לניצחון על בולטון וונדררס וקיוותה לתוצאה הנכונה בין אברטון לשפילד וודיי, שאף הן היו בסכנת ירידה. צ'לסי ניצחה 4:0 וביום רביעי ניצחה 6:0 את אברטון, ובכך הבטיחה את הישארותה של צ'לסי בליגה. בשנת 1952, צ'לסי שוב התמודדה עם ארסנל בחצי גמר גביע FA ולאחר שוויון 1–1 במשחק הראשון, הפסידה במשחק הגומלין 3–0. בירל התפטר זמן קצר לאחר מכן.

התרומה הגדולה ביותר של בירל לצ'לסי הייתה מחוץ למגרש. במטרה להתמודד עם העלות המסתחררת של דמי ההעברה בכדורגל, הוא פיקח על פיתוח תוכנית נוער חדשה נרחבת, בראשות השחקנים לשעבר דיקי פוס, דיק ספנס וג'ימי תומפסון, שבסופו של דבר הביאו לכך שהמועדון מייצר את השחקנים של עצמו. המדיניות תספק במיוחד את הליבה של הקבוצה הבוגרת של צ'לסי בשלושת העשורים הבאים ותפיק שחקנים כמו ג'ימי גריבס, בובי סמית', פיטר אוסגוד, פיטר בונטי, ריי וילקינס, רון האריס, בובי טמבלינג, אלן הדסון, טרי ונבלס וג'ון הולינס, כולם בוגרי האקדמיה של צ'לסי.

טד דרייק ואליפות ראשונה

בשנת 1952 מונה החלוץ לשעבר של ארסנל ואנגליה טד דרייק למאמן. אחד ממנהגיו הראשונים היה ללחוץ את ידו של כל שחקן ולאחל להם "כל טוב" לפני כל משחק, דרייק המשיך במודרניזציה של המועדון, על המגרש ומחוצה לו. אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה הסרת דמותו של פנסיונר צ'לסי מתוכנית המשחק והכינוי הישן של המועדון ומכאן ואילך הם החלו להיקרא "הבלוז" ('הכחולים'). זה הוביל גם להכנסת סמל חדש: "האריה המשתולל".

הוא שיפר את משטר האימונים; מערכות הנוער והסקאוטים שהחל קודמו הורחבו והוא זנח את מדיניות הגיוס הישנה של המועדון להחתמת כוכבים שלעיתים קרובות לא היו יציבים, ובמקום זאת בחר בשחקנים פחות מוכרים אך אמינים יותר מהליגות הנמוכות. הוא גם דחק באוהדי המועדון להיות מלוכדים יותר ולעמוד מאחורי הקבוצה. שנותיו הראשונות של דרייק היו בלתי מתפשרות, שכן צ'לסי סיימה במקום 19 ובמרחק נקודה בלבד מירידה בעונתו הראשונה ובמקום השמיני בעונתו השנייה.

בשנים 1954–1955, שנת היובל למועדון, לחץ רב הצטבר בקבוצה. הקבוצה הפכה לעקבית יותר וזכתה במפתיע בתואר הליגה הראשון שלה. זה קרה בזכותם של השוער צ'רלי 'שיק' תומסון, השחקנים החובבים דרק סונדרס וג'ים לואיס, הקשר המרכזי ג'וני "ג'וק" מקניגול, אריק "ראביט" פרסונס ופרנק בלונסטון, המגן פיטר סלט ומאמן הנבחרת לעתיד רון גרינווד במרכז ההגנה, כמו גם המגן הימני קן ארמסטרונג, המגן השמאלי סטן וילמאס והמגן הוותיק ג'ון האריס. אולי הכוכב האמיתי היחיד בקבוצה היה הקפטן, מלך השערים (עם 21 שערי ליגה) ונבחרת אנגליה רוי בנטלי.

צ'לסי החלה את העונה ממש כשם שסיימה את האחרונה, עם ארבע תבוסות רצופות, כולל הפסד 5–6 מסעיר למנצ'סטר יונייטד, שהשאיר אותה במקום 12 בנובמבר 1954. משם הקבוצה יצאה לרצף יוצאת דופן, והפסידה רק 3 מתוך 25 המשחקים הבאים ובכך הבטיחה את התואר במשחק חסר לאחר ניצחון 3:0 מול שפילד. המפתח להצלחה היה שני ניצחונות ליגה מול יריבות ראשיות וסגניתה וולברהמפטון וונדררס. הראשון היה ניצחון 4–3 דרמטי במוליינו - משחק בו צ'לסי פיגרה 2–3 והמשחק נכנס להארכה - וניצחון 1–0 בסטמפורד ברידג' באפריל 1955, שהובטח בפנדל של סולט שהוענק לאחר שקפטן וולבס בילי רייט נגח באגרופו מעל השער. מספר הנקודות של צ'לסי, 52 באותה עונה, נותר מהמספרים הנמוכים ביותר שקבוצה השיגה זעת זכייה בתואר הליגה האנגלית מאז מלחמת העולם הראשונה. במשחק האחרון של העונה, צ'לסי, כבר אלופה, זכתה למשמר כבוד ממנצ'סטר יונייטד ובאותה עונה המועדון השלים קוואדרופל ייחודי, כאשר קבוצת המילואים, A' וקבוצת הנוער זכו גם הן בליגות שלהן.

הזכייה באליפות הייתה צריכה להבטיח כי צ'לסי תהיה המשתתפת האנגלית הראשונה בתחרות גביע אלופת אירופה, בעונה שלאחר מכן. ואכן, הם הוגרלו להתמודד מול אלופת שוודיה Djurgårdens IF בסיבוב הראשון. אולם צ'לסי נדחתה מהשתתפות בשל התערבות ליגת הכדורגל וה-FA, שרבים מחבריה המובילים התנגדו לרעיון וסברו כי יש לתת עדיפות לתחרויות מקומיות, ולכן שוכנעו שיש למשוך את המועדון מהשתתפות. לבסוף, צ'לסי שיחקה משחק ידידות לא רשמי נגד אלופת סקוטלנד אברדין, בו הפסידה לסקבוצה הסקוטית.

צ'לסי לא הצליחה לבנות על הצלחת התואר שלה, וסיימה במקום ה-16 המאכזב בעונה שלאחר מכן. הסגל הזדקן ונקודת אור אחת בתקופה זו הייתה הופעתו של מלך השערים הפורה ג'ימי גריבס, שכבש 122 שערי ליגה בארבע עונות. יחד עם גריבס, צעירים מבטיחים אחרים, הידועים באופן לא רשמי בשם הברווזונים של דרייק, הופיעו בהרכב הקבוצה, אם כי חוסר הניסיון שלהם הבטיח שההופעות נותרו לא יציבות. אחת הנקודות הנמוכות ביותר עבור המועדון בתקופה זו הייתה ההדחה מהגביע האנגלי כבר בסיבוב השלישי על ידי הקבוצה מהליגה הרביעית, קרווה אלכסנדרה, בינואר 1961. כאשר גריבס נמכר למילאן ביוני 1961 הכתובת הייתה על הקיר. וללא שחקני מפתח התוצאות צנחו. דרייק פוטר בספטמבר אחרי הפסד 4–0 לבלקפול עם צ'לסי בתחתית טבלת הליגה. הוא הוחלף על ידי טומי דוצ'רטי, שחקן-מאמן בן 33.

בובי טמבלינג וברי ברידג'ס, שני שחקני המפתח של צ'לסי בשנות ה-60. צולם בסטמפורד ברידג', 2009.

התחברות ודעיכה (1963–1983)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

המאבק על סטמפורד ברידג' והתחייה

כאשר בייטס רכש את צ'לסי בשנת 1982, הוא רכש רק את המועדון ולא את חברת SB נכסים, החברה שהייתה הבעלים של אצטדיון סטמפורד ברידג'; המועדון והאצטדיון הופרדו בארגון מחדש פיננסי בסוף שנות השבעים. בייטס הסכים בתחילה להשכרה לשבע שנים, שתשאיר את צ'לסי בסטמפורד ברידג' לתקופה זו, אך זה פטר את העניין זמנית בלבד. כאשר בייטס הגיע להסכמות עם דוד מרס, בעל המניות של SB נכסים, הם הסכימו לאפשר לצ'לסי לרכוש את חלקו של מירס בחברת SB נכסים תמורת 450 אלף ליש"ט. אולם בייטס גילה מאוחר יותר כי מירס היה נוכח גם בדיונים עם הבעלים של קריסטל פאלאס, רון נואדס, במטרה להרחיק את צ'לסי מסטמפורד ברידג' ולתת להם שיתוף קרקע עם פאלאס בסלהרסט פארק. מרס והבעלים של צ'לסי מכרו לאחר מכן את מניותיהם בחברת SB נכסים לחברת מרלר אסטייטס והעניקו למרלר 70% ממניות החברה. מרלר ניסו לאלץ את צ'לסי לצאת מסטמפורד ברידג' כדי שאפשר יהיה למכור את הקרקע.

במהלך העשור הבא ניהל בייטס מלחמת התשה נגד מרלר, רכש נתח מיעוט בחברת SB Properties ויזם שורה של צווי בית משפט ועיכוב שנועדו לשחוק אותם. הוא גם השיק את קמפיין הצלת הברידג', במטרה לגייס 15 מיליון ליש"ט לרכישת אחזקות ממרלר. מרלר מצידה הציגה מספר תוכניות שנועדו להרחיק את צ'לסי מסטמפורד ברידג'. דייוויד בולסטרוד, יו"ר מרלר, הציע מיזוג בין פולהאם לקווינס פארק ריינג'רס ואז צ'לסי תעבור לאצטדיון הלופטוס רוד של ריינג'רס. במרץ 1986, תוכניותיה של מרלר לפתח מחדש את אתר סטמפורד ברידג' ללא צ'לסי אושרו על ידי מועצת האמרסמית' ופולהאם; המועצה הפכה את מדיניותה כאשר מפלגת הלייבור עלתה לשלטון במאי 1986. בדצמבר 1987, תוכניותיו של בייטס עצמו לפתח מחדש את סטמפורד ברידג' עבור אצטדיון כדורגל מודרני אושרו על ידי ועדת התכנון של המועצה.

עם זאת, צ'לסי קיבלה הודעה על עזיבת סטמפורד ברידג', עם תום חוזה השכירות בשנת 1989. ברם חברת קברה אסטייטס, שרכשה את מרלר בשנת 1989, פשטה רגל בסופו של דבר בשל התרסקות שוק הנכסים של 1992. הדבר איפשר לבייטס לערוך עסקה עם נושיהם, הבנק המלכותי של סקוטלנד ולאחד מחדש את אחזקותיו במועדון. לאחר מכן הקים בייטס את Chelsea Pitch Owners, ארגון ללא מטרות רווח שבבעלות האוהדים אשר רכש בשנת 1997 את האחזקות על האצטדיון, את זכויות שמות המועדון ואת האצטדיון כדי להבטיח שבעלי קרקעות לא יוכלו שוב לרכוש את סטמפורד ברידג'. בעקבות זאת, החלו העבודות לשיפוץ האצטדיון כולו (בעיקר היציע המזרחי) ולקרב את היציעים למגרש תוך הוספת גג מעל למושבים.

קיץ 1983 סימן נקודת מפנה בהיסטוריה של צ'לסי. המאמן ג'ון ניל ביצע שורה של החתמות שעתידות להיות מכריעות לעתיד המועדון. החלוץ קרי דיקסון, פאט נבין מקליד, נייג'ל ספקמן מבורנמות' והשוער אדי נידצוויצקי. בנוסף לג'ון הולינס שחזר כמאמן-שחקן, כל זאת בסכום כולל של פחות מ-500 אלף ליש"ט. דיקסון יצר שיתוף פעולה פורה עם ניל דייוויד ספידי ושניהם התחברו היטב לפאט נבין, שילוב שיניב כמעט 200 שערים תוך שלוש שנים.

ההרכב החדש של צ'לסי החל את עונת 1983/84 בניצחון 5–0 מול דרבי קאונטי; בין השיאים באותה עונה היו ניצחון 5–3 בפולהאם וניצחון 4–0 על ניוקאסל יונייטד. צ'לסי לא הפסידה עוד משחק באותה עונה. קרי דיקסון כבש 36 שערים בכל המסגרות. בסוף העונה, הקבוצה הוכתרה כאלופת הליגה השנייה ביום האחרון עם ניצחון בחוץ על גרימסבי טאון, כשכ-10,000 אוהדי צ'לסי ליוו את המועדון ללינקולנשייר.

עם חזרתם לפרמייר ליג, צ'לסי סיימה את עונת 1983/1984 במקום השישי. בגביע הקבוצה הגיעה לגמר גביע הליגה השלישי שלה. עונת 1984/85 בלטה בהקמת גדר היקפית חשמלית סביב המגרש בסטמפורד ברידג', כתגובתו של קן בייטס לפלישות אוהדים למגרש וקרבות קבועים במהלך המשחקים. עם זאת, המועצה המקומית סירבה להרשות להפעיל את אספקת החשמל לגדר וזו פורקה תוך חודשים לאחר שהוקמה.

ג'ון הולינס לא החזיק לשמור על הקבוצה בצמרת והוא פוטר במארס בעונה שלאחר מכן כשהקבוצה שוב בסכנת ירידה. בובי קמפבל החליפו במרץ אך לא הצליח למנוע את ירידת צ'לסי אחרי הפסד למידלסברו, משחק שבעקבותיו שוב הקהל פלש למגרש, מה שגרם לסגירת היציעים לשישה משחקים בעונה שלאחר מכן. אף על פי כן, המועדון חזר אף על פי שלא הצליח לנצח את אחד מששת משחקי הליגה בפתיחת העונה, אך עלתה חזרה לליגת העל האנגלית עם 99 נקודות, 17 נקודות מיריבתה הקרובה מנצ'סטר סיטי. צ'לסי הייתה תלויה בחלוץ קרי דיקסון, שהיה לו שותף חדש ופורה בדמותו של גורדון דורי וצ'לסי נכנסה לשנות התשעים כקבוצה מהליגה הראשונה.

שנות ה-90: חזרה למסלול

לצ'לסי הייתה חזרה מרשימה לליגה הראשונה בשנים 1989–1990. אף על פי שהאיסור על מועדונים אנגליים בכדורגל האירופי בוטל באותה שנה, צ'לסי פספסה מקום בגביע אופ"א מכיוון שהמקום האנגלי היחיד בתחרות באותה שנה הגיע לסגנית האלופה אסטון וילה. באותה עונה בובי קמפבל הוביל את צ'לסי להצלחתה השנייה בטורניר גביע פול ממברס, עם ניצחון 1:0 על מידלסברו בגמר בוומבלי. ברם, העונה הבאה התבררה כאכזבה, כשצ'לסי סיימה במקום ה-11 בליגה הראשונה והודחה משתי הגביעים אף על פי שהתמודדה מול קבוצות מהליגות הנמוכות.

קמפבל מונה למנכ"ל צ'לסי בסוף העונה; החליפו איאן פורטרפילד כמאמן. כהונתו של פורטרפילד החלה היטב והקבוצה סיימה במקום הששי בפברואר, אך רצף תוצאות גרועות בחודשים האחרונים של העונה גרם לכך שהיא סיימה במקום ה-14 המאכזב. בינתיים, ההעפלה לרבע גמר גביע ה-FA הסתיימה אחרי הפסד לסנדרלנד מליגת המשנה. בעונה שלאחריה, צ'לסי הייתה אחת מ-22 מועדוני הליגה הראשונה שפרשו רשמית מליגת הכדורגל והצטרפו לליגת החדשה שהוקמה: הפרמייר ליג. פורטרפילד פוטר באמצע עונת 1992-1993, כאשר הקבוצה לא ניצחה משחק ליגה במשך חודשיים. הוא הוחלף על על ידי זוכה גביע ה-FA של שנת 1970, דייוויד ווב, שתחתיו המועדון ירד ליגה ובסופו של דבר השיג את המקום ה-11. את ווב החליף הקשר האנגלי בן ה-35, גלן הודל.

כשהעתיד של צ'לסי בסטמפורד ברידג' בטוח עכשיו, בייטס והמיליונר מתיו הארדינג העמידו כעת כסף שהמועדון היה יכול להוציא על שחקנים. בקיץ 1995 גייסה צ'לסי שני שחקנים מפורסמים, האגדה ההולנדית רוד חוליט, בהעברה חופשית מסמפדוריה, וחלוץ מנצ'סטר יונייטד מארק יוז (1.5 מיליון ליש"ט), שניהם ימלאו תפקיד משמעותי בעתידו של המועדון. הקבוצה החתימה גם את הבלם האחורי הרומני המוכשר דן פטרסקו תמורת 2.3 מיליון ליש"ט.

הרנסאנס האיטלקי: חוליט, ויאלי וזולה

חוליט מונה למאמן-שחקן לקראת עונת 1996–1997 והוסיף כמה שחקנים מהשורה הראשונה לצדו, ביניהם חלוץ יובנטוס זוכה גביע אירופה ג'אנלוקה ויאלי, המגן הצרפתי פרנק לבוף והאיטלקי הבינלאומי ג'יאנפרנקו זולה (שזכה לאהדת הקהל והפך לאחד השחקנים הגדולים ביותר של צ'לסי אי פעם) ורוברטו די מטאו (האחרון שנרכש בסכום שיא של 4.9 מיליון ליש"ט). מאוחר יותר הצטרפו אליהם הקשר מאורוגוואי גאס פויט והנורווגי טור אנדרה פלו. עם שחקנים כאלה, היה זה חוליט והבאים אחריו שצ'לסי עלתה שוב והפכה לאחד המועדונים הבכירים באנגליה כשזכתה למוניטין של קבוצה עם משחק מסודר, משעשע ואטרקטיבי ושחקנים מעולים מבחינה טכנית, אם כי סבלה מחוסר עקביות נגד המועדונים ה"קטנים יותר" כביכול.

בעונתו הראשונה חוליט הוביל את צ'לסי למיקום הליגה הגבוה ביותר שלה מאז 1990 (המקום השישי) וזכה עמה בגביע ה-FA ובכך סיים בצורת של 26 שנים ללא תואר גביע משמעותי. המשחק הזכור ביותר היה הקאמבק בסיבוב הרביעי מול ליברפול, בו צ'לסי, הפכה פיגור של 2:0 במחצית כדי לנצח 4:2. הניצחון 2:0 על מידלסברו בגמר בוומבלי התחיל בטירוף כאשר די מאטו כבש אחרי 43 שניות. הניצחון היה סיום משמח לעונה שנראתה עצובה בעקבות האבל לאחר מותו של הבעלים מתיו הארדינג בתאונת מסוק לאחר משחק גביע הליגה מול בולטון וונדררס.

חוליט פוטר לפתע בפברואר 1998, לכאורה לאחר סכסוך בנוגע לחוזהו. במקומו מונה ג'אנלוקה ויאלי בן ה-33. ויאלי החל את קריירת האימון שלו בסטייל עם זכייה בשני גביעים תוך חודשיים. גביע הליגה הושג אחרי ניצחון 2-0 על מידלסברו בוומבלי (כשדי מתיאו שוב מבקיע). צ'לסי זכתה בגביע אירופה למחזיקות גביע אחרי 1:0 על שטוטגרט. בהמשך, הוביל ויאלי את המועדון לניצחון 1:0 על אלופת אירופה ריאל מדריד בסופר קאפ בסטאד לואיס השני במונקו.

בעונת 1998/99, צ'לסי פתחה בקמפיין אליפות מרשים. למרות הפסד ביום הפתיחה מול קובנטרי סיטי, הקבוצה לא הובסה שוב בליגה עד ינואר ועלתה לראש הטבלה בחג המולד. סיכויי התואר שלהם התמסמסו בסופו של דבר לאחר הפסד ביתי לווסטהאם ותיקו רצוף מול מידלסברו, לסטר סיטי ושפילד והבלוז סיימו שלישי, בפער של ארבע נקודות מהאלופה מנצ'סטר יונייטד. עונה שהבטיחה הרבה בסופו של דבר הסתיימה ללא תואר, כשצ'לסי הודחה גם מגביע המחזיקות אחרי הפסד בחצי הגמר מול מיורקה. היא גם הודחה משני הגביעים האחרים בשלב רבע הגמר. המקום השלישי בליגה היה בכל זאת גבוה מספיק כדי להופיע בפעם ראשונה אי פעם בליגת האלופות, בעונת 1999/2000.

ארבעים וארבע שנים לאחר שנשללה ממנה התמודדות לאליפות הפתיחה, צ'לסי רשמה את הופעת הבכורה שלה בתחרות הבכורה באירופה באוגוסט 1999 והציגה שורה של הופעות מרשימות בדרך לרבע גמר מול ברצלונה. היא השיגה תוצאות תיקו בלתי נשכחות בסן סירו ובאצטדיון אולימפיקו מול מילאן ולאציו בהתאמה, כמו גם ניצחון מוחץ 5:0 מול גאלאטסראיי הטורקית בחוץ. במהלך המשחק הראשון ברבע הגמר מול ברצלונה בסטמפורד ברידג', צ'לסי עלתה ליתרון 3:0, רק כדי לספוג שער חוץ של לויס פיגו. הקבוצה הגיעה לפיגור 2-1 במהלך המשחק השני בקאמפ נואו והייתה רחוקה רק שבע דקות מחצי הגמר, אך ספגה שער שלישי ובסופו של דבר הובסה 5-1 לאחר הארכה והפסידה 6–4 במצטבר.

בשלב זה הייתה לצ'לסי קבוצה רב לאומית מהשורה הראשונה שכללה את זולה, די מטאו, פויט, אך גם את המגן הספרדי אלברט פרר, השוער ההולנדי אד דה גואי, והשלישייה שזכתה בצרפת במונדיאל: פרנק לבוף, מרסל דסיילי ודידייה דשאן. תחת ויאלי, צ'לסי תהפוך למועדון בכיר בכדורגל האנגלי שהורכב כולו משחקנים זרים בהרכב הפותח. בעונת 1999/2000 צ'לסי נאבקה לשלב בין משחקיה בפרמיירליג ובליגת האלופות, ובסופו של דבר סיימה במקום החמישי המאכזב. ויאלי אכן הוביל את הקבוצה לזכייה שנייה בגביע ה-FA תוך ארבע שנים באותה עונה - הפעם מול אסטון וילה, כשדי מאטו שוב כובש את שער הניצחון - בגמר האחרון שנערך בוומבלי לפני השיפוץ מחדש. הקבוצה זכתה גם במגן הקהילה באוגוסט עם ניצחון 2:0 מול מנצ'סטר יונייטד, בכך הפך ויאלי למאמן המצליח ביותר של צ'לסי אז.

עידן אברמוביץ'

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קלאודיו ראניירי (2000–2004)

וייאלי הוציא כמעט 26 מיליון ליש"ט על שחקנים חדשים במהלך הקיץ, אך הודח בספטמבר 2000 לאחר שניצח רק באחד מחמשת המשחקים של פתיחת העונה. הוא הוחלף באיטלקי אחר, קלאודיו ראניירי, שלמרות הבעיות הראשוניות שלו עם השפה האנגלית, הוביל את צ'לסי לרצף ניצחונות. ראניירי בנה בהדרגה מחדש את ההרכב והוריד את הגיל הממוצע של הקבוצה תוך מכירת כמה שחקנים מבוגרים יותר, כולל ווייז ופויט והחליף אותם בקרלו קודיצ'יני, ג'ון טרי, ויליאם גאלאס, פרנק למפארד וג'ספר גרונקייר.

בעונה השנייה של ראניירי בקבוצה, צ'לסי הגיעה לחצי גמר גביע הליגה וגמר גביע FA נוסף, אך לא הצליחה למנוע מארסנל זכייה כפולה. סגנון המשחק בליגה הראה מעט שיפור וצ'לסי שוב סיימה במקום השישי. עם שמועות על המצב הכלכלי של המועדון, ראניירי לא הצליח להחתים שחקנים נוספים. כתוצאה מכך, הציפיות מצ'לסי בעונת 2002/03 היו מוגבלות יותר. צ'לסי בכל זאת נראתה היטב ואולי באחד המשחקים המשמעותיים ביותר בתולדות המועדון, ניצחה 2:1 את ליברפול במשחק האחרון של העונה כדי להבטיח את המקום הרביעי ואת המקום האחרון בליגת האלופות.

כשהמועדון עמד בפני משבר פיננסי לכאורה, בייטס מכר במפתיע את צ'לסי ביוני 2003 תמורת 60 מיליון ליש"ט. על פי הדיווחים, הוא הכיר ברווח אישי של 17 מיליון ליש"ט על המועדון שהוא רכש תמורת 1 ליש"ט בשנת 1982. הבעלים החדש של המועדון היה המיליארדר הרוסי ומושל צ'וקוטקה לשעבר רומן אברמוביץ', שלקח על עצמו גם את האחריות לחוב של 80 מיליון ליש"ט ושילם במהירות חלק ממנו. לאחר מכן יצא למסע הוצאות של 100 מיליון ליש"ט לפני תחילת העונה והנחית שחקנים כמו קלוד מקל'לה, גרמי, הרנן קרספו, וויין ברידג', גלן ג'ונסון, ג'ו קול ודמיאן דאף.

ההוצאה הראתה תשואה טובה, כשצ'לסי סיימה כסגנית אלופת הליגה (סיום הליגה הטוב ביותר שלה מזה 49 שנים) והגיעה לחצי גמר ליגת האלופות לאחר שניצחה באופן דרמטי את ארסנל ברבע הגמר. אבל ראניירי פוטר בגלל כמה החלטות טקטיות מוזרות בהפסד חצי הגמר מול מונקו (למשל, החלפת הקשר המרכזי סקוט פארקר למגן הימני והמגן הימני גלן ג'ונסון שעבר למרכז ההגנה כדי לעבות את שורת ההתקפה בקבוצה) וסיים את העונה ללא תארים. במקומו של ראניירי גייס אברמוביץ' את ז'וזה מוריניו (שהניף שני תארים בליגה הפורטוגזית, הגביע הפורטוגזי, ליגת האלופות האלופות וגביע אופ"א עם פורטו) כמאמנה החדש של צ'לסי. אברמוביץ' הביא גם את הסקאוט ההולנדי האגדי פיט דה ויסר, שהשקיף על רונאלדו ורומריו עבור פ.ס.וו ונחשב לאחד הסקאוטים הגדולים בהיסטוריה.

חזרת למפארד (2019–2021)

פרנק למפארד החליף את סארי לאחר שאימן את דרבי קאונטי. בעונה הראשונה של למפארד הקבוצה סיימה במקום 4, לפני יריבותיה טוטנהאם וארסנל. לקראת עונת 2020-21 הוציאה צ'לסי 200 מיליון ליש"ט על שחקנים כמו קאי הורץ, האקים זייך, טימו ורנר, טיאגו סילבה, אדוארד מנדי ובן צ'ילוול.

בינואר 2020 חשפה צ'לסי ציור קיר של סולומון סוזה על קיר חיצוני ביציע המערבי באצטדיון סטמפורד ברידג'. ציור הקיר הוא חלק מקמפיין 'תגידו לא לאנטישמיות' של צ'לסי במימון בעלי המועדון רומן אברמוביץ'. על ציור הקיר נראים תיאורים של הכדורגלנים יוליוס הירש וארפאד וייס, שנהרגו במחנה הריכוז אושוויץ, ורון ג'ונס, שבוי מלחמה בריטי המכונה 'שוער אושוויץ'.

תומאס טוכל וזכייה שנייה בליגת האלופות

בינואר 2021 פיטרה צ'לסי את פרנק למפארד לאחר סדרת הפסדים. תומאס טוכל, מאמנן לשעבר של פריז סן ז'רמן ובורוסיה דורטמונד, נבחר כמחליף; טוכל הוביל את פריז סן ז'רמן לגמר ליגת האלופות הראשון שלה בשנה החולפת, שם הפסיד לבאיירן מינכן.

תחת טוכל, צ'לסי עלתה על דרך המלך והגיעה לסדרה של 13 משחקים ללא הפסד וסיימה את העונה בטופ 4 אחרי שהייתה במקום 9 בטבלה כשטוכל הגיע. צ'לסי עלתה גם לגמר גביע ה-FA לאחר שהדיחה את מוליכת ליגת העל מנצ'סטר סיטי, רק כדי להפסיד 1:0 ללסטר סיטי בגמר. עם זאת, צ'לסי עלתה לגמר ליגת האלופות 2021 לאחר שגברה על אתלטיקו מדריד, פורטו וריאל מדריד בשמינית, רבע וחצי הגמר בהתאמה. ולבסוף צ'לסי זכתה בפעם השנייה בתולדותיה בליגת האלופות לאחר שגברה 1–0 על מנצ'סטר סיטי ב-29 במאי 2021 באסטדיו דו דרגאו בפורטו, פורטוגל, משער של קאי האברץ הגרמני. בפברואר 2022 זכתה הקבוצה בגביע העולם למועדונים לראשונה בתולדותיה, לאחר שגברה במשחק הגמר בתוצאה 2-1 לאחר הארכה על פלמיירס, שער שהובקע גם כן על ידי האברץ.

בפברואר 2022, אברמוביץ' הודיע על העברת הקבוצה לנאמנים בעקבות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה וחשש מהקפאת נכסיו בבריטניה. ב-10 במרץ הוקפאו נכסיו בבריטניה באופן רשמי ואפשרותו למכור את המועדון נבלמה.

תקופת בוהלי

ראו גם – טוד בוהלי

פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שיאים

הופעות כל הזמנים

הטבלה כוללת משחקים רשמיים בלבד

	שם	שנים	ליגה	גביע ה-FA	גביע הליגה	אירופה	אחרים1	סך הכל
1	רון האריס	1961–1980	655	64	48	27	1	795
2	פטר בונטי	1959–1979	600	57	45	26	1	729
3	ג'ון טרי	1998–2017	492	58	37	124	6	717
4	פרנק למפארד	2001–2014	429	58	34	117	10	648
5	ג'ון הולינס	1963–1975 & 1983–1984	465	51	48	27	1	592
6	פטר צ'ך	2004–2015	333	33	17	103	8	494
7	דניס וייז	1990–2001	332	38	30	38	7	445
8	סטיב קלארק	1987–1998	330	36	26	12	17	421
9	קרי דיקסון	1983–1992	335	20	41	0	24	420
10	אדי מקגריידי	1962–1974	331	41	22	16	0	410

^{1 אחרים כולל: מגן הקהילה, פליי-אוף הליגה האנגלית, גביע הפול-ממבר, הסופר קאפ האירופי, ואליפות העולם לקבוצות.}

שיאים נוספים הקשורים בהופעות

• הכי הרבה הופעות במפעלים אירופאיים – 124, ג'ון טרי (1998–2015)
• הכי הרבה הופעות ברצף – 167, ג'ון הולינס, 14 אוגוסט 1971 – 25 ספטמבר 1974
• הכי הרבה משחקי ליגה ברצף – 164, פרנק למפארד, 13 אוקטובר 2001 – 26 דצמבר 2005
• הכי הרבה הופעות בעונה אחת – 64, חואן מאטה, אוסקר and פרננדו טורס, בעונת 2012/13
• הכי הרבה הופעות בנבחרת הלאומית במדי צ'לסי – פרנק למפארד, 103 הופעות בנבחרת אנגליה בתקופתו בצ'לסי
• השחקן הכי צעיר – איאן המילטון, 16 שנים ו-138 ימים, נגד טוטנהאם הוטספר, ב-18 מרץ 1967
• השחקן הכי מבוגר – מארק שוורצר, 41 שנים ו-218 ימים, נגד קארדיף סיטי, ב-11 במאי 2014

טבלת כובשי כל הזמנים

הטבלה כוללת משחקים רשמיים בלבד

	שם	שנים	ליגה	גביע ה-FA	גביע הליגה	אירופה	אחרים1	סך הכל
1	פרנק למפארד	2001–2014	147	26	12	25	1	211
2	בובי טמבלינג	1959–1970	164	25	10	3	0	202
3	קרי דיקסון	1983–1992	147	8	25	0	13	193
4	דידייה דרוגבה	2004–2012 & 2014–2015	104	12	10	36	2	164
5	רוי בנטלי	1948–1956	128	21	0	0	1	150
5	פיטר אוזגוד	1964–1974 & 1978–1979	105	19	10	16	0	150
7	ג'ימי גריבס	1957–1961	124	3	2	3	0	132
8	ג'ורג' מילס	1929–1943	118	7	0	0	0	125
9	ג'ורג' הילסדון	1906–1912	99	9	0	0	0	108
10	אדן הזארד	2012–	80	5	6	10	0	101

^{1 אחרים כולל: מגן הקהילה, פליי-אוף הליגה האנגלית, גביע הפול-ממבר, הסופר קאפ האירופי, ואליפות העולם לקבוצות.}

שיאים נוספים הקשורים בשערים

• הכי הרבה שערים בעונה אחת - 43, ג'ימי גריבס (1960/61)
• הכי הרבה שערי ליגה - 164, בובי טמבלינג (1959-1970)
• הכי הרבה שערי פרמייר ליג בעונה אחת - 29, דידייה דרוגבה (2009/10)
• הכי הרבה שערים בגביע ה-FA - 26, פרנק למפארד (2001-2014)
• הכי הרבה שערים בגביע ה-FA בעונה אחת - 8, פיטר אוזגוד (1969/70)
• הכי הרבה שערים בגביע הליגה - 25, קרי דיקסון (1983-92)
• הכי הרבה שערים בגביע הליגה בעונה אחת - 8, קרי דיקסון (1984/85)
• הכי הרבה שערים במסגרת אירופית - 36, דידייה דרוגבה (2004-12, 2014-15)
• הכי הרבה שערים במסגרת אירופית בעונה אחת - 9, פרננדו טורס (2012/13)
• הכי הרבה שערים במשחקי גמר - 9, דידייה דרוגבה (2004-12, 2014-15)

מבחינה רשמית מספר הצופים הגבוה ביותר בתולדות צ'לסי (82,905) נכח במשחק הליגה הראשונה מול ארסנל ב-12 באוקטובר 1935. אולם, ישנה הערכה כי במשחק הידידות מול דינמו מוסקבה ב-13 בנובמבר 1945 נכחו 100,000 צופים. השינויים שבוצעו בסטמפורד ברידג' בשנות ה-90, והפיכתו לאצטדיון ישיבה בלבד, גרמו לכך שלא ניתן יהיה לשבור את השיא הזה בטווח הזמן הקרוב.

צ'לסי קבעה מספר שיאים בכדורגל האנגלי והאירופאי. מספר השערים הנמוך ביותר שהובקע נגדה במהלך עונה רגילה של ליגה (15), מספר המשחקים הגבוה ביותר ללא ספיגת שער בעונה של הפרמייר (25 בעונת 2004/2005)‏, ורצף המשחקים הארוך ביותר ללא ספיגת שער החל מתחילת העונה (6)‏.

הניצחון 21 - 0 על קאריינז' 97 מלוקסמבורג במסגרת עונת 1971 של גביע המחזיקות הוא הגבוה ביותר בכדורגל האירופי. רוברטו די מטאו מחזיק בשיא הבקעת השער המהיר ביותר בגמר גביע ה-FA שנערך בומבלי, לאחר שהבקיע בתוך 42 שניות בניצחון על מידלסברו ב-1997. צ'לסי מחזיקה ברצף משחקי הבית ללא הפסד הארוך ביותר בליגה האנגלית הבכירה, לאחר שבין 20 במרץ 2004 ל-26 באוקטובר 2008 לא הפסידה ב-86 משחקים. ב-12 באוגוסט 2007 השוותה צ'לסי את שיאה של ליברפול, שלא הפסידה ב-63 משחקי בית בין 1978 ל-1980‏. בין ה-5 באפריל 2008 ל-6 בדצמבר 2008 ניצחה צ'לסי ב-11 משחקי חוץ רצופים בליגה, ובכך קבעה שיא נוסף עבור הליגה האנגלית הבכירה. בשנת 2009/2010, עונת הדאבל של צ'לסי, שברה הקבוצה שיא הבקעות עם 103 גולים בכל העונה, כאשר דרוגבה זכה בנעל הזהב עם 29 שערי ליגה, ופטר צ'ך זכה בכפפת הזהב, על 17 משחקים עם רשת נקייה.

על שמה של צ'לסי רשומים כמה אירועים שהיא ביצעה לראשונה. ביחד עם ארסנל היא הקבוצה הראשונה ששיחקה עם מספרים על גב החולצה, לאחר שעשתה זאת במשחק מול סוונסי טאון ב-25 באוגוסט 1928‏. צ'לסי היא הקבוצה האנגלית הראשונה שטסה למשחק חוץ מקומי, לאחר שעשתה זאת לפני המשחק מול ניוקאסל יונייטד ב-19 באפריל 1957‏. ב-26 בדצמבר 1999 היא הייתה לקבוצה הראשונה שמעלה הרכב של שחקנים זרים בלבד (לא בריטים או אירים), במשחק הפרמייר ליג מול סאות'המפטון. ב-19 במאי 2007 היא הייתה לקבוצה הראשונה שזוכה בגביע ה-FA באצטדיון ומבלי החדש, והיא גם הקבוצה האחרונה שזכתה בוומבלי הישן. עם סיום עונת 2007/2008 היא הייתה לקבוצה האנגלית הראשונה במאה ה-21 שמדורגת במקום הראשון בדירוג אופ"א המתבסס על הישגי חמש השנים האחרונות.

בשנת 2013 צ'לסי זכתה בגביע הליגה האירופית אחרי ניצחון 2:1 בגמר על בנפיקה ליסבון ובכך היה למועדון הראשון מבריטניה, והרביעי בסך הכל (אחרי אייאקס, יובנטוס ובאירן מינכן) שזוכה בכל שלושת התארים הגדולים של אירופה, ליגת האלופות, הליגה האירופית (לשעבר גביע אופ"א) וגביע אירופה למחזיקות גביע.

שחקנים

שחקן השנה

שנה זוכה 1967 פיטר בונטי 1968 צ'ארלי קוק 1969 דייוויד וב 1970 ג'ון הולינס 1971 ג'ון הולינס 1972 דייוויד וב 1973 פיטר אוזגוד 1974 גארי לוק 1975 צ'ארלי קוק 1976 ריי וילקינס 1977 ריי וילקינס 1978 מיקי דרוי 1979 טומי לנגלי 1980 קלייב ווקר 1981 פטאר בורוטה 1982 מייק פילרי 1983 ג'ואי ג'ונס 1984 פט נווין 1985 דייוויד ספידי 1986 אדי נידזויצקי 1987 פט נווין 1988 טוני דוריגו

שנה זוכה 1989 גרהאם רוברטס 1990 קנת' מונקו 1991 אנדי טאונסנד 1992 פול אליוט 1993 פרנק סינקלייר 1994 סטיב קלארק 1995 ארלנד יוהנסן 1996 רוד חוליט 1997 מארק יוז 1998 דניס וייז 1999 ג'אנפרנקו זולה 2000 דניס וייז 2001 ג'ון טרי 2002 קרלו קודיצ'יני 2003 ג'אנפרנקו זולה 2004 פרנק למפארד 2005 פרנק למפארד 2006 ג'ון טרי 2007 מייקל אסיין 2008 ג'ו קול 2009 פרנק לאמפרד 2010 דידייה דרוגבה

שנה זוכה 2011 פטר צ'ך 2012 חואן מאטה 2013 חואן מאטה 2014 אדן הזאר 2015 אדן הזאר 2016 ויליאן 2017 אדן הזאר 2018 אנגולו קאנטה 2019 אדן הזאר 2020 מתאו קובאצ'יץ' 2021 מייסון מאונט

מאמנים

שם	לאום/מדינה	שנים בקבוצה	תארים	הערה	סטטיסטיקות
ג'ון טייט רוברטסון		מאי 1905 – אוקטובר 1906	–	מאמן שחקן	סטטיסטיקות
ויליאם לואיס		אוקטובר 1906 – אפריל 1907	–	ממלא מקום
דייוויד קאלדרהד		יולי 1907 – יוני 1933	–		סטטיסטיקות
לזלי נייטון		יולי 1933 - יוני 1939	–		סטטיסטיקות
בילי בירל		יולי 1939 – יוני 1952	–		סטטיסטיקות
טד דרייק		יולי 1952 – ספטמבר 1961	אליפות ומגן הקהילה ב-1955		סטטיסטיקות
טומי דוקרטי		אוקטובר 1961 – ספטמבר 1967	גביע הליגה ב-1965		סטטיסטיקות
דייב סקסטון		אוקטובר 1967 – ספטמבר 1974	גביע ה-FA ב-1970 גביע המחזיקות ב-1971		סטטיסטיקות
רון סוארט		אוקטובר 1975 - מרץ 1975	–	ממלא מקום	סטטיסטיקות
אדי מקרידי		אפריל 1975 – יוני 1977	–		סטטיסטיקות
קן שליטו		יולי 1977 – דצמבר 1978	–		סטטיסטיקות
דני בלנצ'פלאואר		דצמבר 1978 – ספטמבר 1979	–		סטטיסטיקות
ג'ף הרסט		ספטמבר 1979 – אפריל 1981	–		סטטיסטיקות
בובי גולד		אפריל 1981 – מאי 1981	–	ממלא מקום	סטטיסטיקות
ג'ון ניל		יולי 1981 – יוני 1985	–		סטטיסטיקות
ג'ון הולינס		יולי 1985 – מרץ 1988	גביע פול ממברס ב-1986		סטטיסטיקות
בובי קמפבל		מרץ 1988 – יוני 1991	גביע פול ממברס ב-1990		סטטיסטיקות
איאן פורטרפילד		יולי 1991 – פברואר 1993	–		סטטיסטיקות
דייוויד וב		פברואר 1993 – יוני 1993	–	ממלא מקום	סטטיסטיקות
גלן הודל		יוני 1993 – מאי 1996	–	מאמן שחקן	סטטיסטיקות
רוד חוליט		מאי 1996 – פברואר 1998	–	מאמן שחקן	סטטיסטיקות
ג'אנלוקה ויאלי		פברואר 1998 – ספטמבר 2000	גביע הליגה ב-1998 גביע המחזיקות ב-1998 הסופר קאפ האירופי ב-1998 גביע ה-FA ב-2000 מגן הצדקה ב-2000	מאמן שחקן	סטטיסטיקות
גרהאם ריקס		ספטמבר 2000	–	ממלא מקום	סטטיסטיקות
קלאודיו ראניירי		ספטמבר 2000 – מאי 2004	–		סטטיסטיקות
ז'וזה מוריניו		יוני 2004 – ספטמבר 2007	גביע הליגה ב-2005, 2007 אליפות הפרמייר ליג ב-2005 וב-2006 מגן הקהילה ב-2005 גביע ה-FA ב-2007		סטטיסטיקות
אברהם גרנט		ספטמבר 2007 – מאי 2008	–		סטטיסטיקות
לואיס פליפה סקולארי		יולי 2008 – פברואר 2009	–		סטטיסטיקות
ריי וילקינס		פברואר 2009	–	ממלא מקום	סטטיסטיקות
חוס הידינק		פברואר - יוני 2009	גביע ה-FA ב-2009	ממלא מקום	סטטיסטיקות
קרלו אנצ'לוטי		יוני 2009 – מאי 2011	מגן הקהילה ב-2009 פרמייר ליג ב-2010 גביע ה-FA ב-2010		סטטיסטיקות
אנדרה וילאש בואש		יוני 2011 - מרץ 2012			סטטיסטיקות
רוברטו די מטאו		מרץ 2012 – נובמבר 2012	גביע ה-FA ב-2012 ליגת האלופות ב-2012		סטטיסטיקות
רפאל בניטס		נובמבר 2012 – מאי 2013	הליגה האירופית ב-2013		סטטיסטיקות
ז'וזה מוריניו		יוני 2013 – דצמבר 2015	אליפות אנגליה וגביע הליגה ב-2015		סטטיסטיקות
חוס הידינק		דצמבר 2015 – יוני 2016	–		סטטיסטיקות
אנטוניו קונטה		יוני 2016- יולי 2018	אליפות אנגליה ב-2017 גביע ה-FA ב-2018		סטטיסטיקות
מאוריציו סארי		יולי 2018-יולי 2019	הליגה האירופית 2019
פרנק למפארד		יולי 2019 – ינואר 2021	-
תומאס טוכל		ינואר 2021 – ספטמבר 2022	ליגת האלופות 2021		-
גרהאם פוטר		ספטמבר 2022 – 2 באפריל 2023			-
ברונו סלטור		אפריל 2023		ממלא מקום	-
פרנק למפארד		אפריל 2023 – מאי 2023		ממלא מקום	-
מאוריסיו פוצ'טינו		יולי 2023 –			-

לקריאה נוספת

• Glanvill, Rick (2006). Chelsea FC: The Official Biography – The Definitive Story of the First 100 Years. Headline Book Publishing Ltd. p. 71. ISBN 0-7553-1466-2.
• Batty, Clive (2004). Kings of the King's Road: The Great Chelsea Team of the 60s and 70s. Vision Sports Publishing Ltd. ISBN 0-9546428-1-3.
• Batty, Clive (2005). A Serious Case of the Blues: Chelsea in the 80s. Vision Sports Publishing Ltd. ISBN 1-905326-02-5.
• Cheshire, Scott (1998). Chelsea: an Illustrated History. Breedon Books. ISBN 1-85983-143-5.
• Hadgraft, Rob (2004). Chelsea: Champions of England 1954–55. Desert Island Books Limited. ISBN 1-874287-77-5.
• Harris, Harry (2005). Chelsea's Century. Blake Publishing. ISBN 1-84454-110-X.
• Mears, Brian (2004). Chelsea: A 100-year History. Mainstream Sport. ISBN 1-84018-823-5.
• Mears, Brian (2002). Chelsea: Football Under the Blue Flag. Mainstream Sport. ISBN 1-84018-658-5.
• Woolnough, Brian (1998). Ken Bates: My Chelsea Dream. Virgin Books. ISBN 1-85227-737-8.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של מועדון הכדורגל צ'לסי בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של צ'לסי (באנגלית)

• דף הקבוצה באתר הפרמייר ליג