היסטוריה של מועדון הכדורגל צ'לסי
מועדון הכדורגל צ'לסי הוקם ב־10 במרץ 1905 כקבוצת-כדורגל מרובע פולהאם בעיר לונדון. המועדון נחשב בין המועדונים המצליחים באנגליה, לאחר שזכה בלמעלה משלושים תארים, כולל שישה תוארי ליגה ושבעה גביעים אירופיים. המגרש הביתי הוא סטמפורד ברידג'.
צ'לסי זכתה בתואר הגדול הראשון שלה, אליפות הליגה, בשנת 1955. המועדון זכה בגביע ה-FA לראשונה בשנת 1970 ובתואר האירופי הראשון, גביע המחזיקות, בשנת 1971. לאחר תקופת ירידה בסוף שנות השבעים, בשנות השמונים המועדון חווה התעוררות בשנות התשעים וזכה להצלחה רבה יותר בתחרויות הגביע. שני העשורים האחרונים היו המוצלחים בתולדות צ'לסי: היא זכתה בחמישה תוארי אליפות, שני תוארי ליגת האלופות ושני תוארי הליגה האירופית בתקופה זו. צ'לסי היא אחת מחמישה מועדונים שזכו בכל שלוש תחרויות המועדונים המרכזיות של אופ"א, המועדון האנגלי הראשון שהשיג טרבל אירופי והמועדון הלונדוני היחיד שזכה בליגת האלופות.
למועדון יש יריבויות עם הקבוצות השכנות ארסנל וטוטנהאם הוטספור, ויריבות היסטורית עם לידס יונייטד. בהתבסס על נתוני צופים, למועדון יש את בסיס האוהדים השישי בגודלו באנגליה. מבחינת שווי המועדון, צ'לסי היא מועדון הכדורגל השישי ביוקרתו בעולם, עם שווי של 2.13 מיליארד ליש"ט (2.576 מיליארד דולר) והוא מועדון הכדורגל השמיני בעל ההכנסות הגבוהות בעולם, עם רווחים של מעל 428 מיליון יורו בעונת 2017/18. מאז 2003, צ'לסי נמצאת בבעלות המיליארדר הרוסי-ישראלי רומן אברמוביץ'.
עד 1905 ושנים ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1896, הנרי אוגוסטוס "גאס" מירס, חובב כדורגל ואיש העסקים, יחד עם אחיו, ג'וזף מירס, רכשו את מגרש האתלטיקה סטמפורד ברידג' בפולהאם, מערב לונדון, בכוונה לערוך שם משחקי כדורגל מהשורה הראשונה. הם נאלצו להמתין עד 1904 כדי לקנות את האדמה, אז הבעלים הקודם נפטר. הם לא הצליחו לשכנע את מועדון הכדורגל פולהאם לאמץ את המגרש כביתם לאחר סכסוך על עלות ההשכרה, ולכן מירס שקל למכור לחברת הרכבות הגדולה ווסטרן, שרצתה להשתמש בקרקע כחצר להשלכת פחם. עמיתו של מירס פרד פרקר ניסה להניא אותו מכך ללא הצלחה.[1] לבסוף, שינה מירס את דעתו והחליט לקבל את עצתו של פרקר ובמקום למצוא מועדון כדורגל שיסכים לשחק במגרש, יזם הקמת מועדון כדורגל משלו שיארח בסטמפורד ברידג'.
כך, מועדון הכדורגל צ'לסי הוקם ב־10 במרץ 1905. בפאב The Rising Sun, (כיום The Butcher's Hook) מול הכניסה הראשית לדרך פולהאם מכיוון שכבר הייתה קבוצה בשם פולהאם ברובע, שמו של הרובע הסמוך, רובע המטרופוליטן של צ'לסי, אומץ לאחר ששמות כמו "מועדון הכדורגל לונדון", "קנזינגטון ו"סטמפורד ברידג'" נדחו. חולצות כחולות אומצו על ידי מירס, בהתאם לצבעי המירוץ של לורד צ'לסי, יחד עם מכנסיים קצרים לבנים וגרביים כחולות כהות.
צ'לסי שקלה בתחילה להצטרף לליגה הדרומית, אך נדחתה בעקבות התנגדויות של פולהאם וטוטנהאם ולכן היא הגישה בקשה להתמודד בליגת הכדורגל. מועמדותה אושרה באספה הכללית של ליגת הכדורגל ב-29 במאי 1905; נאומו של פארקר באספה היה חשוב במיוחד והדגיש את היציבות הפיננסית של המועדון החדש, את האצטדיון החדש והמרשים שלו ושחקנים כמו ויליאם "פאטי" פולקה, השוער שזכה בתואר ליגה ושני גביעי FA עם שפילד יונייטד.
ג'ון רוברטסון, המגן הסקוטי הבינלאומי בן העשרים ושמונה, מונה להיות מאמן-שחקן. המועדון התחיל בשחקנים מבוססים שגויסו מקבוצות אחרות; יחד עם פולקה, צ'לסי החתימה את החלוצים ג'ימי וינדרידג' ובוב מק'רוברטס ופרנק פירסון ממנצ'סטר סיטי. משחק הליגה הראשון של צ'לסי התקיים במשחק חוץ בסטוקפורט קאונטי ב-2 בספטמבר 1905. היא הפסידה את המשחק בתוצאה 1-0. משחק הבית הראשון שלהם היה נגד ליברפול במשחק ידידות. הם ניצחו 4–0.
-
צ'לסי מביסה את וסט ברום בסטמפורג ברידג'. ספטמבר 1905.
-
סגל צ'לסי בעונת 1911/1912
צ'לסי סיימה במקום 3 המכובד בליגה השנייה בעונת הבכורה שלה, אך רוברטסון לא אהב את התערבות ההנהלה בהחלטות האימון ובינואר 1907 הוא עזב. מזכיר המועדון ויליאם לואיס לקח על עצמו לאמן זמנית והוא הוביל את הקבוצה לעלייה בסוף העונה, בעיקר בזכות שערים של ווינדרידג' וג'ורג' "גטלינג גון" הילסדון. האחרון היה הראשון מבין החלוצים הפוריים ששיחקו בצ'לסי; הוא כבש חמישה שערים בעונת הבכורה ו-27 שערים בסך הכל בעונת העלייה, בדרך להיות השחקן הראשון שכובש 100 שערים עבור המועדון.
את לואיס ירש דייוויד קלדרהד, שאימן את צ'לסי ב-26 השנים הבאות. העונות המוקדמות של המועדון הניבו הצלחה מועטה, והן היו לא יציבות ונעו בין עלייה לירידה בין הליגה הראשונה והשנייה. צ'לסי ירדה ליגה בשנים 1909–1910, חזרו לליגה הראשונה בשנים 1911–1912 וסיימו במקום 19 בשנים 1914–1915, העונה התחרותית האחרונה לפני שהכדורגל באנגליה הושעה עקב מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1919 הליגה הורחבה ל-22 קבוצות וצ'לסי חזרה לליגה הראשונה.
בשנת 1915, בצל מלחמת העולם הראשונה, הגיעה צ'לסי לגמר גביע ה-FA הראשון שלהם, מה שמכונה גמר גביע "חאקי", בשל מספרם הגדול של חיילים במדים שהשתתפו בו. המשחק מול שפילד יונייטד נערך באווירה עגומה ונערך באולד טראפורד במנצ'סטר כדי למנוע התפרעויות בלונדון. צ'לסי, פחות חלוץ החובבים הראשי שלה, ויויאן וודוורד, שהתעקשה באופן ספורטיבי שהקבוצה שהגיעה לגמר צריכה לשמור על מקומותיה, הציגה משחק טוב ברוב המשחק. טעות של השוער ג'ים מולינאו אפשרה ליונייטד להבקיע לפני המחצית, אבל הכחולים החזיקו מעמד עד שש הדקות האחרונות, אז יריבתה הבקיעה שתי שערים נוספים כדי לנצח 3–0.
צ'לסי הפכה לאחת הקבוצות הנתמכות ביותר במדינה, עם אוהדים שנמשכו על ידי המוניטין של הקבוצה כששיחקה כדורגל התקפי משעשע והחתימה שחקנים הכוכבים, כשהבולט שבהם היה החלוץ בוב ויטינגהאם. המועדון נהנה מקהל צופים רב ולנתון הצופים הגבוה ביותר בכדורגל האנגלי בשנים 1907–1908, 1909–1910, 1911–1912, 1912–1913 ו-1913–1914. קהל של 67,000 צופים נכח במשחק ליגה מול מנצ'סטר יונייטד ביום שישי הגדול 1906, שיא צופים של אז במשחק כדורגל בלונדון. 55,000 השתתפו בדרבי הלונדוני הראשון אי פעם בליגה העליונה, מול ווליוויץ' ארסנל, שיא למשחק בליגה הראשונה. 77,952 השתתפו במשחק הסיבוב הרביעי בגביע האנגלי מול סווינדון ב-13 באפריל 1911.
תקופת בין המלחמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עונת 1919/1920, העונה המלאה הראשונה שלאחר המלחמה, הייתה המוצלחת ביותר של צ'לסי עד אז. בהובלתו של ג'ק קוק, ההחתמה הזוהרת האחרונה של המועדון, הם סיימו במקום השלישי בליגה - והעפילה לחצי גמר הגביע האנגלי, אף שהפסידה לאסטון וילה. המועדון ירד ליגה שוב בשנים 1923–1924 ובארבע מתוך חמש העונות הבאות היה אמור להחמיץ את העלייה, וסיים חמישי, שלישי, רביעי ושלישי. עם שחקנים כמו וילי פרגוסון, טומי לאו ואנדי וילסון, צ'לסי סוף סוף חזרה לליגה הראשונה שוב בשנים 1929–1930, שם המועדון נשאר ב-32 השנים הבאות.
כדי לנצל את העלייה ב-1930, הוציא המועדון 25,000 ליש"ט (49,000 דולר) על שלושה שחקנים גדולים: הסקוטים יוז'י גלאצ'ר, אלכס ג'קסון ואלק שיין. גלאצ'ר בפרט היה אחד הכישרונות הגדולים ביותר, ידוע בכיבוש השערים שלו ובכך שהוביל את ניוקאסל לאליפות בשנים 1926–1927. הוא וג'קסון היו גם חברים בקבוצת Wembley Wizards, נבחרת סקוטלנד שניצחה את אנגליה 5–1 בוומבלי בשנת 1928.
עם זאת, אף על פי שהקבוצה לחצה מדי פעם, למשל בניצחון 6-2 על מנצ'סטר יונייטד וניצחון 5-0 על סנדרלנד, לאף אחד מהשלישייה לא הייתה ההשפעה הרצויה. גלאצ'ר היה מלך השערים של צ'לסי בכל אחת מארבע העונות שלו וכבש 81 שערים בסך הכל, אך זמנו במערב לונדון הופרע מצרותיו האישיות ונחתם מההשעיות הארוכות בגלל משמעת, כולל איסור של חודשיים לשחק בשל קללות שהטיח בשופט. ג'קסון ושיין התקשו במועדון ולא הצליחו לחזור מחדש על הישגיהם הקודמים. השלישייה לא הגיעה ל-300 הופעות ובשנת 1936 כולם עזבו עם הפסד כספי משמעותי למועדון. אכזבתם גילמה את פגמיה של צ'לסי לאורך כל העשור, לפיו הופעות ותוצאות לעיתים רחוקות תואמות את רמת השחקנים במועדון. הוצא כסף רב, אך יש הסבורים שהושקע לעיתים קרובות מדי על שחקנים לא הולמים, במיוחד חלוצים, בעוד ההגנה נותרה מוזנחת.
בשנת 1932 הקבוצה השיגה ניצחונות מרשימים על ליברפול ושפילד והוגרלה מול ניוקאסל יונייטד בחצי גמר גביע FA. טומי לאנג העניק את ההובלה לניוקאסל ביתרון 2–0, לפני שגלאצ'ר צימק לצ'לסי. הכחולים לחצו על השער של יונייטד במחצית השנייה, אך לא הצליחו לבצע את פריצת דרך וניוקאסל המשיכו להניף את הגביע.
קלדרהד עזב את משרת האימון בשנת 1933 והוחלף על ידי לסלי נייטון, אך המינוי לא הראה שינוי ביכולת של צ'לסי. בתקופות שונות במהלך העשור היו שחקנים כמו טומי לאו, סם וויבר, סיד בישופ, הארי ברג'ס, דיק ספנס וג'ו במבריק, כולם שחקנים בינלאומיים מבוססים, אולם הישג השיא של צ'לסי בעשור ההוא היה מקום שמיני. ברם, הקבוצה לא איבדה את בסיס האוהדים שלה והמשיכה להיות אחת הקבוצות הפופולריות באנגליה. הביקור של ארסנל ב-12 באוקטובר 1935 משך קהל של 82,905 בסטמפורד ברידג', שנשאר שיא המועדון במשחק בליגה האנגלית. קהל של כמעט 50,000 השתתפו במשחק הבכורה של גלאצ'ר וג'קסון. בשנת 1939, כשהמועדון איבד מההצלחה בשטח, נייטון התפטר מתפקידו. את מקומו מילא סקוטסמן ומאמן קווינס פארק ריינג'רס לשעבר, בילי בירל.
בשנת 1937 התחרתה צ'לסי בטורניר "Arts et Techniques dans la Vie moderne" בפריס מול כמה מהמועדונים הגדולים של אז כמו אוסטריה וינה, בולוניה וסלביה פראג, ובכך הפכה למועדון האנגלי הראשון אי פעם שהשתתף בטורניר בינלאומי. צ'לסי הגיעה לגמר הטורניר, שם הפסידה לאלופת איטליה, בולוניה. במהלך מלחמת העולם הראשונה איבדה צ'לסי שחקנים כוכבים רבים.
בילי בירל מונה למאמן צ'לסי זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשלושה משחקים בעונת 1939–1940, תוצאות המשחקים לו חושבו. צ'לסי התמודדה בסדרה של תחרויות אזוריות וכמו כל מועדון אחר, ראתה את ההרכב שלה מדולל מאוד בשל המאמץ המלחמתי (רק שני חברי הקבוצה של צ'לסי בעונת 1938–1939 אי פעם שיחקו איתה שוב). המועדון הציב בכך סדרה של שחקנים "אורחים", עמו מאט בוסבי, וולטר וינטרבוטום ואדי הפגוד. הם גם התחרו בגביע המלחמה של ליגת הכדורגל, במהלכה ערכו את הופעת הבכורה שלהם בוומבלי, כשהם מפסידים 1–3 לצ'רלטון אתלטיק בגמר 1944, וגברו על מילוול 2–0 שנה לאחר מכן מול קהל של מעל 80,000 איש. לאחר המשחק האחרון, ג'ון האריס הפך לקפטן צ'לסי הראשון שהניף גביע בוומבלי וקיבל את הגביע מראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל.
באוקטובר 1945, עם סיום המלחמה, רשויות הכדורגל האנגליות חיפשו דרך לחגוג את חזרת המשחק בעת שלום. במסגרת מחווה של רצון טוב, הוכרז כי דינמו מוסקבה, אלופת ברית המועצות המכהנת, תסייר בבריטניה ותשחק מול כמה קבוצות ביתיות, כולל צ'לסי. המשחק התקיים ב-13 בנובמבר בסטמפורד ברידג' כשצ'לסי לבשה רצועה אדומה בשל התנגשות עם המדים הכחולים של דינמו. לפני הפתיחה, שחקני דינמו הציגו זר פרחים על מספרי החולצות שלהם. הקבוצה הרוסית הפתיעה צופים רבים בכישרונם ובעקשנותם כששחקניה נלחמו ועלו מפיגור 0:2 ל-2:3 והשיגו תיקו 3:3. על פי הערכות שונות, קהל של למעלה מ-100,000 איש צפה במשחק, כאשר אלפים נכנסו למגרש באופן בלתי חוקי. נתון הצופים היה הגבוה ביותר שנרשם אי פעם בסטמפורד ברידג'.
בעקבות המלחמה, צ'לסי שוב הוציאה כסף רב ושוב קנתה שלושה חלוצים גדולים, הפעם טומי לוטון, לן גולדן וטומי ווקר, תמורת כ-22,000 ליש"ט. השלישייה סיפקה גם שערים וגם בידור: לוטון קבע שיא מועדון חדש בהבקעת 26 שערים ב-34 משחקי ליגה בשנים 1946–1947, אך צ'לסי סיימה במקום 15 באותה עונה ומעולם לא סיימה מעל מקום 13 תחת בירל. לאחר הנפילה עם בירל, לוטון נמכר למחוז נוטס תמורת 20,000 ליש"ט; מחליפו היה רוי בנטלי, שהוחתם מניוקאסל יונייטד תמורת 11,500 לירות שטרלינג ב-1948.
בשנת 1951 צ'לסי העפילה שוב לגמר הגביע האנגלי. אחרי שניצחה 2:0 את מנצ'סטר יונייטד ברבע גמר, היא הוגרלה להתמודד עם יריבתה הלונדונית ארסנל. שני שערים של בנטלי העלו את צ'לסי ליתרון, אבל שער של ארסנל (שוער צ'לסי לא העריך נכונה ונגח בטעות לרשת של עצמו) רגע לפני המחצית הפך את המשחק. ארסנל השוותה 15 דקות לסיום ואז ניצחה במשחק הגומלין, 1–0.
שנה לאחר מכן נראה היה כי צ'לסי נועדה לרדת ליגה: כשארבעה משחקים נותרו הם פיגרו שש נקודות, בתחתית הטבלה וללא ניצחון בארבעה עשר משחקים. לאחר שניצחה במפתיע בשלושת המשחקים ראשונים, צ'לסי נכנסה למשחק הגמר שלה ונזקקה לניצחון על בולטון וונדררס וקיוותה לתוצאה הנכונה בין אברטון לשפילד וודיי, שאף הן היו בסכנת ירידה. צ'לסי ניצחה 4:0 וביום רביעי ניצחה 6:0 את אברטון, ובכך הבטיחה את הישארותה של צ'לסי בליגה. בשנת 1952, צ'לסי שוב התמודדה עם ארסנל בחצי גמר גביע FA ולאחר שוויון 1–1 במשחק הראשון, הפסידה במשחק הגומלין 3–0. בירל התפטר זמן קצר לאחר מכן.
התרומה הגדולה ביותר של בירל לצ'לסי הייתה מחוץ למגרש. במטרה להתמודד עם העלות המסתחררת של דמי ההעברה בכדורגל, הוא פיקח על פיתוח תוכנית נוער חדשה נרחבת, בראשות השחקנים לשעבר דיקי פוס, דיק ספנס וג'ימי תומפסון, שבסופו של דבר הביאו לכך שהמועדון מייצר את השחקנים של עצמו. המדיניות תספק במיוחד את הליבה של הקבוצה הבוגרת של צ'לסי בשלושת העשורים הבאים ותפיק שחקנים כמו ג'ימי גריבס, בובי סמית', פיטר אוסגוד, פיטר בונטי, ריי וילקינס, רון האריס, בובי טמבלינג, אלן הדסון, טרי ונבלס וג'ון הולינס, כולם בוגרי האקדמיה של צ'לסי.
טד דרייק ואליפות ראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1952 מונה החלוץ לשעבר של ארסנל ואנגליה טד דרייק למאמן. אחד ממנהגיו הראשונים היה ללחוץ את ידו של כל שחקן ולאחל להם "כל טוב" לפני כל משחק, דרייק המשיך במודרניזציה של המועדון, על המגרש ומחוצה לו. אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה הסרת דמותו של פנסיונר צ'לסי מתוכנית המשחק והכינוי הישן של המועדון ומכאן ואילך הם החלו להיקרא "הבלוז" ('הכחולים'). זה הוביל גם להכנסת סמל חדש: "האריה המשתולל".
הוא שיפר את משטר האימונים; מערכות הנוער והסקאוטים שהחל קודמו הורחבו והוא זנח את מדיניות הגיוס הישנה של המועדון להחתמת כוכבים שלעיתים קרובות לא היו יציבים, ובמקום זאת בחר בשחקנים פחות מוכרים אך אמינים יותר מהליגות הנמוכות. הוא גם דחק באוהדי המועדון להיות מלוכדים יותר ולעמוד מאחורי הקבוצה. שנותיו הראשונות של דרייק היו בלתי מתפשרות, שכן צ'לסי סיימה במקום 19 ובמרחק נקודה בלבד מירידה בעונתו הראשונה ובמקום השמיני בעונתו השנייה.
בשנים 1954–1955, שנת היובל למועדון, לחץ רב הצטבר בקבוצה. הקבוצה הפכה לעקבית יותר וזכתה במפתיע בתואר הליגה הראשון שלה. זה קרה בזכותם של השוער צ'רלי 'שיק' תומסון, השחקנים החובבים דרק סונדרס וג'ים לואיס, הקשר המרכזי ג'וני "ג'וק" מקניגול, אריק "ראביט" פרסונס ופרנק בלונסטון, המגן פיטר סלט ומאמן הנבחרת לעתיד רון גרינווד במרכז ההגנה, כמו גם המגן הימני קן ארמסטרונג, המגן השמאלי סטן וילמאס והמגן הוותיק ג'ון האריס. אולי הכוכב האמיתי היחיד בקבוצה היה הקפטן, מלך השערים (עם 21 שערי ליגה) ונבחרת אנגליה רוי בנטלי.
צ'לסי החלה את העונה ממש כשם שסיימה את האחרונה, עם ארבע תבוסות רצופות, כולל הפסד 5–6 מסעיר למנצ'סטר יונייטד, שהשאיר אותה במקום 12 בנובמבר 1954. משם הקבוצה יצאה לרצף יוצאת דופן, והפסידה רק 3 מתוך 25 המשחקים הבאים ובכך הבטיחה את התואר במשחק חסר לאחר ניצחון 3:0 מול שפילד. המפתח להצלחה היה שני ניצחונות ליגה מול יריבות ראשיות וסגניתה וולברהמפטון וונדררס. הראשון היה ניצחון 4–3 דרמטי במוליינו - משחק בו צ'לסי פיגרה 2–3 והמשחק נכנס להארכה - וניצחון 1–0 בסטמפורד ברידג' באפריל 1955, שהובטח בפנדל של סולט שהוענק לאחר שקפטן וולבס בילי רייט נגח באגרופו מעל השער. מספר הנקודות של צ'לסי, 52 באותה עונה, נותר מהמספרים הנמוכים ביותר שקבוצה השיגה זעת זכייה בתואר הליגה האנגלית מאז מלחמת העולם הראשונה. במשחק האחרון של העונה, צ'לסי, כבר אלופה, זכתה למשמר כבוד ממנצ'סטר יונייטד ובאותה עונה המועדון השלים קוואדרופל ייחודי, כאשר קבוצת המילואים, A' וקבוצת הנוער זכו גם הן בליגות שלהן.
הזכייה באליפות הייתה צריכה להבטיח כי צ'לסי תהיה המשתתפת האנגלית הראשונה בתחרות גביע אלופת אירופה, בעונה שלאחר מכן. ואכן, הם הוגרלו להתמודד מול אלופת שוודיה Djurgårdens IF בסיבוב הראשון. אולם צ'לסי נדחתה מהשתתפות בשל התערבות ליגת הכדורגל וה-FA, שרבים מחבריה המובילים התנגדו לרעיון וסברו כי יש לתת עדיפות לתחרויות מקומיות, ולכן שוכנעו שיש למשוך את המועדון מהשתתפות. לבסוף, צ'לסי שיחקה משחק ידידות לא רשמי נגד אלופת סקוטלנד אברדין, בו הפסידה לסקבוצה הסקוטית.
צ'לסי לא הצליחה לבנות על הצלחת התואר שלה, וסיימה במקום ה-16 המאכזב בעונה שלאחר מכן. הסגל הזדקן ונקודת אור אחת בתקופה זו הייתה הופעתו של מלך השערים הפורה ג'ימי גריבס, שכבש 122 שערי ליגה בארבע עונות. יחד עם גריבס, צעירים מבטיחים אחרים, הידועים באופן לא רשמי בשם הברווזונים של דרייק, הופיעו בהרכב הקבוצה, אם כי חוסר הניסיון שלהם הבטיח שההופעות נותרו לא יציבות. אחת הנקודות הנמוכות ביותר עבור המועדון בתקופה זו הייתה ההדחה מהגביע האנגלי כבר בסיבוב השלישי על ידי הקבוצה מהליגה הרביעית, קרווה אלכסנדרה, בינואר 1961. כאשר גריבס נמכר למילאן ביוני 1961 הכתובת הייתה על הקיר. וללא שחקני מפתח התוצאות צנחו. דרייק פוטר בספטמבר אחרי הפסד 4–0 לבלקפול עם צ'לסי בתחתית טבלת הליגה. הוא הוחלף על ידי טומי דוצ'רטי, שחקן-מאמן בן 33.
התחברות ודעיכה (1963–1983)
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאבק על סטמפורד ברידג' והתחייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר בייטס רכש את צ'לסי בשנת 1982, הוא רכש רק את המועדון ולא את חברת SB נכסים, החברה שהייתה הבעלים של אצטדיון סטמפורד ברידג'; המועדון והאצטדיון הופרדו בארגון מחדש פיננסי בסוף שנות השבעים. בייטס הסכים בתחילה להשכרה לשבע שנים, שתשאיר את צ'לסי בסטמפורד ברידג' לתקופה זו, אך זה פטר את העניין זמנית בלבד. כאשר בייטס הגיע להסכמות עם דוד מרס, בעל המניות של SB נכסים, הם הסכימו לאפשר לצ'לסי לרכוש את חלקו של מירס בחברת SB נכסים תמורת 450 אלף ליש"ט. אולם בייטס גילה מאוחר יותר כי מירס היה נוכח גם בדיונים עם הבעלים של קריסטל פאלאס, רון נואדס, במטרה להרחיק את צ'לסי מסטמפורד ברידג' ולתת להם שיתוף קרקע עם פאלאס בסלהרסט פארק. מרס והבעלים של צ'לסי מכרו לאחר מכן את מניותיהם בחברת SB נכסים לחברת מרלר אסטייטס והעניקו למרלר 70% ממניות החברה. מרלר ניסו לאלץ את צ'לסי לצאת מסטמפורד ברידג' כדי שאפשר יהיה למכור את הקרקע.
במהלך העשור הבא ניהל בייטס מלחמת התשה נגד מרלר, רכש נתח מיעוט בחברת SB Properties ויזם שורה של צווי בית משפט ועיכוב שנועדו לשחוק אותם. הוא גם השיק את קמפיין הצלת הברידג', במטרה לגייס 15 מיליון ליש"ט לרכישת אחזקות ממרלר. מרלר מצידה הציגה מספר תוכניות שנועדו להרחיק את צ'לסי מסטמפורד ברידג'. דייוויד בולסטרוד, יו"ר מרלר, הציע מיזוג בין פולהאם לקווינס פארק ריינג'רס ואז צ'לסי תעבור לאצטדיון הלופטוס רוד של ריינג'רס. במרץ 1986, תוכניותיה של מרלר לפתח מחדש את אתר סטמפורד ברידג' ללא צ'לסי אושרו על ידי מועצת האמרסמית' ופולהאם; המועצה הפכה את מדיניותה כאשר מפלגת הלייבור עלתה לשלטון במאי 1986. בדצמבר 1987, תוכניותיו של בייטס עצמו לפתח מחדש את סטמפורד ברידג' עבור אצטדיון כדורגל מודרני אושרו על ידי ועדת התכנון של המועצה.
עם זאת, צ'לסי קיבלה הודעה על עזיבת סטמפורד ברידג', עם תום חוזה השכירות בשנת 1989. ברם חברת קברה אסטייטס, שרכשה את מרלר בשנת 1989, פשטה רגל בסופו של דבר בשל התרסקות שוק הנכסים של 1992. הדבר איפשר לבייטס לערוך עסקה עם נושיהם, הבנק המלכותי של סקוטלנד ולאחד מחדש את אחזקותיו במועדון. לאחר מכן הקים בייטס את Chelsea Pitch Owners, ארגון ללא מטרות רווח שבבעלות האוהדים אשר רכש בשנת 1997 את האחזקות על האצטדיון, את זכויות שמות המועדון ואת האצטדיון כדי להבטיח שבעלי קרקעות לא יוכלו שוב לרכוש את סטמפורד ברידג'. בעקבות זאת, החלו העבודות לשיפוץ האצטדיון כולו (בעיקר היציע המזרחי) ולקרב את היציעים למגרש תוך הוספת גג מעל למושבים.
קיץ 1983 סימן נקודת מפנה בהיסטוריה של צ'לסי. המאמן ג'ון ניל ביצע שורה של החתמות שעתידות להיות מכריעות לעתיד המועדון. החלוץ קרי דיקסון, פאט נבין מקליד, נייג'ל ספקמן מבורנמות' והשוער אדי נידצוויצקי. בנוסף לג'ון הולינס שחזר כמאמן-שחקן, כל זאת בסכום כולל של פחות מ-500 אלף ליש"ט. דיקסון יצר שיתוף פעולה פורה עם ניל דייוויד ספידי ושניהם התחברו היטב לפאט נבין, שילוב שיניב כמעט 200 שערים תוך שלוש שנים.
ההרכב החדש של צ'לסי החל את עונת 1983/84 בניצחון 5–0 מול דרבי קאונטי; בין השיאים באותה עונה היו ניצחון 5–3 בפולהאם וניצחון 4–0 על ניוקאסל יונייטד. צ'לסי לא הפסידה עוד משחק באותה עונה. קרי דיקסון כבש 36 שערים בכל המסגרות. בסוף העונה, הקבוצה הוכתרה כאלופת הליגה השנייה ביום האחרון עם ניצחון בחוץ על גרימסבי טאון, כשכ-10,000 אוהדי צ'לסי ליוו את המועדון ללינקולנשייר.
עם חזרתם לפרמייר ליג, צ'לסי סיימה את עונת 1983/1984 במקום השישי. בגביע הקבוצה הגיעה לגמר גביע הליגה השלישי שלה. עונת 1984/85 בלטה בהקמת גדר היקפית חשמלית סביב המגרש בסטמפורד ברידג', כתגובתו של קן בייטס לפלישות אוהדים למגרש וקרבות קבועים במהלך המשחקים. עם זאת, המועצה המקומית סירבה להרשות להפעיל את אספקת החשמל לגדר וזו פורקה תוך חודשים לאחר שהוקמה.
ג'ון הולינס לא החזיק לשמור על הקבוצה בצמרת והוא פוטר במארס בעונה שלאחר מכן כשהקבוצה שוב בסכנת ירידה. בובי קמפבל החליפו במרץ אך לא הצליח למנוע את ירידת צ'לסי אחרי הפסד למידלסברו, משחק שבעקבותיו שוב הקהל פלש למגרש, מה שגרם לסגירת היציעים לשישה משחקים בעונה שלאחר מכן. אף על פי כן, המועדון חזר אף על פי שלא הצליח לנצח את אחד מששת משחקי הליגה בפתיחת העונה, אך עלתה חזרה לליגת העל האנגלית עם 99 נקודות, 17 נקודות מיריבתה הקרובה מנצ'סטר סיטי. צ'לסי הייתה תלויה בחלוץ קרי דיקסון, שהיה לו שותף חדש ופורה בדמותו של גורדון דורי וצ'לסי נכנסה לשנות התשעים כקבוצה מהליגה הראשונה.
שנות ה-90: חזרה למסלול
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצ'לסי הייתה חזרה מרשימה לליגה הראשונה בשנים 1989–1990. אף על פי שהאיסור על מועדונים אנגליים בכדורגל האירופי בוטל באותה שנה, צ'לסי פספסה מקום בגביע אופ"א מכיוון שהמקום האנגלי היחיד בתחרות באותה שנה הגיע לסגנית האלופה אסטון וילה. באותה עונה בובי קמפבל הוביל את צ'לסי להצלחתה השנייה בטורניר גביע פול ממברס, עם ניצחון 1:0 על מידלסברו בגמר בוומבלי. ברם, העונה הבאה התבררה כאכזבה, כשצ'לסי סיימה במקום ה-11 בליגה הראשונה והודחה משתי הגביעים אף על פי שהתמודדה מול קבוצות מהליגות הנמוכות.
קמפבל מונה למנכ"ל צ'לסי בסוף העונה; החליפו איאן פורטרפילד כמאמן. כהונתו של פורטרפילד החלה היטב והקבוצה סיימה במקום הששי בפברואר, אך רצף תוצאות גרועות בחודשים האחרונים של העונה גרם לכך שהיא סיימה במקום ה-14 המאכזב. בינתיים, ההעפלה לרבע גמר גביע ה-FA הסתיימה אחרי הפסד לסנדרלנד מליגת המשנה. בעונה שלאחריה, צ'לסי הייתה אחת מ-22 מועדוני הליגה הראשונה שפרשו רשמית מליגת הכדורגל והצטרפו לליגת החדשה שהוקמה: הפרמייר ליג. פורטרפילד פוטר באמצע עונת 1992-1993, כאשר הקבוצה לא ניצחה משחק ליגה במשך חודשיים. הוא הוחלף על על ידי זוכה גביע ה-FA של שנת 1970, דייוויד ווב, שתחתיו המועדון ירד ליגה ובסופו של דבר השיג את המקום ה-11. את ווב החליף הקשר האנגלי בן ה-35, גלן הודל.
כשהעתיד של צ'לסי בסטמפורד ברידג' בטוח עכשיו, בייטס והמיליונר מתיו הארדינג העמידו כעת כסף שהמועדון היה יכול להוציא על שחקנים. בקיץ 1995 גייסה צ'לסי שני שחקנים מפורסמים, האגדה ההולנדית רוד חוליט, בהעברה חופשית מסמפדוריה, וחלוץ מנצ'סטר יונייטד מארק יוז (1.5 מיליון ליש"ט), שניהם ימלאו תפקיד משמעותי בעתידו של המועדון. הקבוצה החתימה גם את הבלם האחורי הרומני המוכשר דן פטרסקו תמורת 2.3 מיליון ליש"ט.
הרנסאנס האיטלקי: חוליט, ויאלי וזולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוליט מונה למאמן-שחקן לקראת עונת 1996–1997 והוסיף כמה שחקנים מהשורה הראשונה לצדו, ביניהם חלוץ יובנטוס זוכה גביע אירופה ג'אנלוקה ויאלי, המגן הצרפתי פרנק לבוף והאיטלקי הבינלאומי ג'יאנפרנקו זולה (שזכה לאהדת הקהל והפך לאחד השחקנים הגדולים ביותר של צ'לסי אי פעם) ורוברטו די מטאו (האחרון שנרכש בסכום שיא של 4.9 מיליון ליש"ט). מאוחר יותר הצטרפו אליהם הקשר מאורוגוואי גאס פויט והנורווגי טור אנדרה פלו. עם שחקנים כאלה, היה זה חוליט והבאים אחריו שצ'לסי עלתה שוב והפכה לאחד המועדונים הבכירים באנגליה כשזכתה למוניטין של קבוצה עם משחק מסודר, משעשע ואטרקטיבי ושחקנים מעולים מבחינה טכנית, אם כי סבלה מחוסר עקביות נגד המועדונים ה"קטנים יותר" כביכול.
בעונתו הראשונה חוליט הוביל את צ'לסי למיקום הליגה הגבוה ביותר שלה מאז 1990 (המקום השישי) וזכה עמה בגביע ה-FA ובכך סיים בצורת של 26 שנים ללא תואר גביע משמעותי. המשחק הזכור ביותר היה הקאמבק בסיבוב הרביעי מול ליברפול, בו צ'לסי, הפכה פיגור של 2:0 במחצית כדי לנצח 4:2. הניצחון 2:0 על מידלסברו בגמר בוומבלי התחיל בטירוף כאשר די מאטו כבש אחרי 43 שניות. הניצחון היה סיום משמח לעונה שנראתה עצובה בעקבות האבל לאחר מותו של הבעלים מתיו הארדינג בתאונת מסוק לאחר משחק גביע הליגה מול בולטון וונדררס.
חוליט פוטר לפתע בפברואר 1998, לכאורה לאחר סכסוך בנוגע לחוזהו. במקומו מונה ג'אנלוקה ויאלי בן ה-33. ויאלי החל את קריירת האימון שלו בסטייל עם זכייה בשני גביעים תוך חודשיים. גביע הליגה הושג אחרי ניצחון 2-0 על מידלסברו בוומבלי (כשדי מתיאו שוב מבקיע). צ'לסי זכתה בגביע אירופה למחזיקות גביע אחרי 1:0 על שטוטגרט. בהמשך, הוביל ויאלי את המועדון לניצחון 1:0 על אלופת אירופה ריאל מדריד בסופר קאפ בסטאד לואיס השני במונקו.
בעונת 1998/99, צ'לסי פתחה בקמפיין אליפות מרשים. למרות הפסד ביום הפתיחה מול קובנטרי סיטי, הקבוצה לא הובסה שוב בליגה עד ינואר ועלתה לראש הטבלה בחג המולד. סיכויי התואר שלהם התמסמסו בסופו של דבר לאחר הפסד ביתי לווסטהאם ותיקו רצוף מול מידלסברו, לסטר סיטי ושפילד והבלוז סיימו שלישי, בפער של ארבע נקודות מהאלופה מנצ'סטר יונייטד. עונה שהבטיחה הרבה בסופו של דבר הסתיימה ללא תואר, כשצ'לסי הודחה גם מגביע המחזיקות אחרי הפסד בחצי הגמר מול מיורקה. היא גם הודחה משני הגביעים האחרים בשלב רבע הגמר. המקום השלישי בליגה היה בכל זאת גבוה מספיק כדי להופיע בפעם ראשונה אי פעם בליגת האלופות, בעונת 1999/2000.
ארבעים וארבע שנים לאחר שנשללה ממנה התמודדות לאליפות הפתיחה, צ'לסי רשמה את הופעת הבכורה שלה בתחרות הבכורה באירופה באוגוסט 1999 והציגה שורה של הופעות מרשימות בדרך לרבע גמר מול ברצלונה. היא השיגה תוצאות תיקו בלתי נשכחות בסן סירו ובאצטדיון אולימפיקו מול מילאן ולאציו בהתאמה, כמו גם ניצחון מוחץ 5:0 מול גאלאטסראיי הטורקית בחוץ. במהלך המשחק הראשון ברבע הגמר מול ברצלונה בסטמפורד ברידג', צ'לסי עלתה ליתרון 3:0, רק כדי לספוג שער חוץ של לויס פיגו. הקבוצה הגיעה לפיגור 2-1 במהלך המשחק השני בקאמפ נואו והייתה רחוקה רק שבע דקות מחצי הגמר, אך ספגה שער שלישי ובסופו של דבר הובסה 5-1 לאחר הארכה והפסידה 6–4 במצטבר.
בשלב זה הייתה לצ'לסי קבוצה רב לאומית מהשורה הראשונה שכללה את זולה, די מטאו, פויט, אך גם את המגן הספרדי אלברט פרר, השוער ההולנדי אד דה גואי, והשלישייה שזכתה בצרפת במונדיאל: פרנק לבוף, מרסל דסיילי ודידייה דשאן. תחת ויאלי, צ'לסי תהפוך למועדון בכיר בכדורגל האנגלי שהורכב כולו משחקנים זרים בהרכב הפותח. בעונת 1999/2000 צ'לסי נאבקה לשלב בין משחקיה בפרמיירליג ובליגת האלופות, ובסופו של דבר סיימה במקום החמישי המאכזב. ויאלי אכן הוביל את הקבוצה לזכייה שנייה בגביע ה-FA תוך ארבע שנים באותה עונה - הפעם מול אסטון וילה, כשדי מאטו שוב כובש את שער הניצחון - בגמר האחרון שנערך בוומבלי לפני השיפוץ מחדש. הקבוצה זכתה גם במגן הקהילה באוגוסט עם ניצחון 2:0 מול מנצ'סטר יונייטד, בכך הפך ויאלי למאמן המצליח ביותר של צ'לסי אז.
עידן אברמוביץ'
[עריכת קוד מקור | עריכה]קלאודיו ראניירי (2000–2004)
[עריכת קוד מקור | עריכה]וייאלי הוציא כמעט 26 מיליון ליש"ט על שחקנים חדשים במהלך הקיץ, אך הודח בספטמבר 2000 לאחר שניצח רק באחד מחמשת המשחקים של פתיחת העונה. הוא הוחלף באיטלקי אחר, קלאודיו ראניירי, שלמרות הבעיות הראשוניות שלו עם השפה האנגלית, הוביל את צ'לסי לרצף ניצחונות. ראניירי בנה בהדרגה מחדש את ההרכב והוריד את הגיל הממוצע של הקבוצה תוך מכירת כמה שחקנים מבוגרים יותר, כולל ווייז ופויט והחליף אותם בקרלו קודיצ'יני, ג'ון טרי, ויליאם גאלאס, פרנק למפארד וג'ספר גרונקייר.
בעונה השנייה של ראניירי בקבוצה, צ'לסי הגיעה לחצי גמר גביע הליגה וגמר גביע FA נוסף, אך לא הצליחה למנוע מארסנל זכייה כפולה. סגנון המשחק בליגה הראה מעט שיפור וצ'לסי שוב סיימה במקום השישי. עם שמועות על המצב הכלכלי של המועדון, ראניירי לא הצליח להחתים שחקנים נוספים. כתוצאה מכך, הציפיות מצ'לסי בעונת 2002/03 היו מוגבלות יותר. צ'לסי בכל זאת נראתה היטב ואולי באחד המשחקים המשמעותיים ביותר בתולדות המועדון, ניצחה 2:1 את ליברפול במשחק האחרון של העונה כדי להבטיח את המקום הרביעי ואת המקום האחרון בליגת האלופות.
כשהמועדון עמד בפני משבר פיננסי לכאורה, בייטס מכר במפתיע את צ'לסי ביוני 2003 תמורת 60 מיליון ליש"ט. על פי הדיווחים, הוא הכיר ברווח אישי של 17 מיליון ליש"ט על המועדון שהוא רכש תמורת 1 ליש"ט בשנת 1982. הבעלים החדש של המועדון היה המיליארדר הרוסי ומושל צ'וקוטקה לשעבר רומן אברמוביץ', שלקח על עצמו גם את האחריות לחוב של 80 מיליון ליש"ט ושילם במהירות חלק ממנו. לאחר מכן יצא למסע הוצאות של 100 מיליון ליש"ט לפני תחילת העונה והנחית שחקנים כמו קלוד מקל'לה, גרמי, הרנן קרספו, וויין ברידג', גלן ג'ונסון, ג'ו קול ודמיאן דאף.
ההוצאה הראתה תשואה טובה, כשצ'לסי סיימה כסגנית אלופת הליגה (סיום הליגה הטוב ביותר שלה מזה 49 שנים) והגיעה לחצי גמר ליגת האלופות לאחר שניצחה באופן דרמטי את ארסנל ברבע הגמר. אבל ראניירי פוטר בגלל כמה החלטות טקטיות מוזרות בהפסד חצי הגמר מול מונקו (למשל, החלפת הקשר המרכזי סקוט פארקר למגן הימני והמגן הימני גלן ג'ונסון שעבר למרכז ההגנה כדי לעבות את שורת ההתקפה בקבוצה) וסיים את העונה ללא תארים. במקומו של ראניירי גייס אברמוביץ' את ז'וזה מוריניו (שהניף שני תארים בליגה הפורטוגזית, הגביע הפורטוגזי, ליגת האלופות האלופות וגביע אופ"א עם פורטו) כמאמנה החדש של צ'לסי. אברמוביץ' הביא גם את הסקאוט ההולנדי האגדי פיט דה ויסר, שהשקיף על רונאלדו ורומריו עבור פ.ס.וו ונחשב לאחד הסקאוטים הגדולים בהיסטוריה.
ז'וזה מוריניו: שתי אליפויות (2004–2007)
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי עזיבת מוריניו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת אנצ'לוטי (2009–2011)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרויקט של אנדרה וילאש בואש (2011–2012)
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני תארים אירופיים (2012–2013)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקדנציה השנייה של מוריניו (2013–2015)
[עריכת קוד מקור | עריכה]זכייה שנייה בליגה האירופית (2015–2019)
[עריכת קוד מקור | עריכה]חזרת למפארד (2019–2021)
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנק למפארד החליף את סארי לאחר שאימן את דרבי קאונטי. בעונה הראשונה של למפארד הקבוצה סיימה במקום 4, לפני יריבותיה טוטנהאם וארסנל. לקראת עונת 2020-21 הוציאה צ'לסי 200 מיליון ליש"ט על שחקנים כמו קאי הורץ, האקים זייך, טימו ורנר, טיאגו סילבה, אדוארד מנדי ובן צ'ילוול.
בינואר 2020 חשפה צ'לסי ציור קיר של סולומון סוזה על קיר חיצוני ביציע המערבי באצטדיון סטמפורד ברידג'. ציור הקיר הוא חלק מקמפיין 'תגידו לא לאנטישמיות' של צ'לסי במימון בעלי המועדון רומן אברמוביץ'. על ציור הקיר נראים תיאורים של הכדורגלנים יוליוס הירש וארפאד וייס, שנהרגו במחנה הריכוז אושוויץ, ורון ג'ונס, שבוי מלחמה בריטי המכונה 'שוער אושוויץ'.
תומאס טוכל וזכייה שנייה בליגת האלופות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 2021 פיטרה צ'לסי את פרנק למפארד לאחר סדרת הפסדים. תומאס טוכל, מאמנן לשעבר של פריז סן ז'רמן ובורוסיה דורטמונד, נבחר כמחליף; טוכל הוביל את פריז סן ז'רמן לגמר ליגת האלופות הראשון שלה בשנה החולפת, שם הפסיד לבאיירן מינכן.
תחת טוכל, צ'לסי עלתה על דרך המלך והגיעה לסדרה של 13 משחקים ללא הפסד וסיימה את העונה בטופ 4 אחרי שהייתה במקום 9 בטבלה כשטוכל הגיע. צ'לסי עלתה גם לגמר גביע ה-FA לאחר שהדיחה את מוליכת ליגת העל מנצ'סטר סיטי, רק כדי להפסיד 1:0 ללסטר סיטי בגמר. עם זאת, צ'לסי עלתה לגמר ליגת האלופות 2021 לאחר שגברה על אתלטיקו מדריד, פורטו וריאל מדריד בשמינית, רבע וחצי הגמר בהתאמה. ולבסוף צ'לסי זכתה בפעם השנייה בתולדותיה בליגת האלופות לאחר שגברה 1–0 על מנצ'סטר סיטי ב-29 במאי 2021 באסטדיו דו דרגאו בפורטו, פורטוגל, משער של קאי האברץ הגרמני. בפברואר 2022 זכתה הקבוצה בגביע העולם למועדונים לראשונה בתולדותיה, לאחר שגברה במשחק הגמר בתוצאה 2-1 לאחר הארכה על פלמיירס, שער שהובקע גם כן על ידי האברץ.
בפברואר 2022, אברמוביץ' הודיע על העברת הקבוצה לנאמנים בעקבות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה וחשש מהקפאת נכסיו בבריטניה.[2] ב-10 במרץ הוקפאו נכסיו בבריטניה באופן רשמי ואפשרותו למכור את המועדון נבלמה.[3]
תקופת בוהלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראו גם – טוד בוהלי |
שיאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הופעות כל הזמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטבלה כוללת משחקים רשמיים בלבד
שם | שנים | ליגה | גביע ה-FA | גביע הליגה | אירופה | אחרים1 | סך הכל | |
---|---|---|---|---|---|---|---|---|
1 | רון האריס | 1961–1980 | 655 | 64 | 48 | 27 | 1 | 795 |
2 | פטר בונטי | 1959–1979 | 600 | 57 | 45 | 26 | 1 | 729 |
3 | ג'ון טרי | 1998–2017 | 492 | 58 | 37 | 124 | 6 | 717 |
4 | פרנק למפארד | 2001–2014 | 429 | 58 | 34 | 117 | 10 | 648 |
5 | ג'ון הולינס | 1963–1975 & 1983–1984 | 465 | 51 | 48 | 27 | 1 | 592 |
6 | פטר צ'ך | 2004–2015 | 333 | 33 | 17 | 103 | 8 | 494 |
7 | דניס וייז | 1990–2001 | 332 | 38 | 30 | 38 | 7 | 445 |
8 | סטיב קלארק | 1987–1998 | 330 | 36 | 26 | 12 | 17 | 421 |
9 | קרי דיקסון | 1983–1992 | 335 | 20 | 41 | 0 | 24 | 420 |
10 | אדי מקגריידי | 1962–1974 | 331 | 41 | 22 | 16 | 0 | 410 |
1 אחרים כולל: מגן הקהילה, פליי-אוף הליגה האנגלית, גביע הפול-ממבר, הסופר קאפ האירופי, ואליפות העולם לקבוצות.
שיאים נוספים הקשורים בהופעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הכי הרבה הופעות במפעלים אירופאיים – 124, ג'ון טרי (1998–2015)
- הכי הרבה הופעות ברצף – 167, ג'ון הולינס, 14 אוגוסט 1971 – 25 ספטמבר 1974
- הכי הרבה משחקי ליגה ברצף – 164, פרנק למפארד, 13 אוקטובר 2001 – 26 דצמבר 2005
- הכי הרבה הופעות בעונה אחת – 64, חואן מאטה, אוסקר and פרננדו טורס, בעונת 2012/13
- הכי הרבה הופעות בנבחרת הלאומית במדי צ'לסי – פרנק למפארד, 103 הופעות בנבחרת אנגליה בתקופתו בצ'לסי
- השחקן הכי צעיר – איאן המילטון, 16 שנים ו-138 ימים, נגד טוטנהאם הוטספר, ב-18 מרץ 1967
- השחקן הכי מבוגר – מארק שוורצר, 41 שנים ו-218 ימים, נגד קארדיף סיטי, ב-11 במאי 2014
טבלת כובשי כל הזמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטבלה כוללת משחקים רשמיים בלבד
שם | שנים | ליגה | גביע ה-FA | גביע הליגה | אירופה | אחרים1 | סך הכל | |
---|---|---|---|---|---|---|---|---|
1 | פרנק למפארד | 2001–2014 | 147 | 26 | 12 | 25 | 1 | 211 |
2 | בובי טמבלינג | 1959–1970 | 164 | 25 | 10 | 3 | 0 | 202 |
3 | קרי דיקסון | 1983–1992 | 147 | 8 | 25 | 0 | 13 | 193 |
4 | דידייה דרוגבה | 2004–2012 & 2014–2015 | 104 | 12 | 10 | 36 | 2 | 164 |
5 | רוי בנטלי | 1948–1956 | 128 | 21 | 0 | 0 | 1 | 150 |
5 | פיטר אוזגוד | 1964–1974 & 1978–1979 | 105 | 19 | 10 | 16 | 0 | 150 |
7 | ג'ימי גריבס | 1957–1961 | 124 | 3 | 2 | 3 | 0 | 132 |
8 | ג'ורג' מילס | 1929–1943 | 118 | 7 | 0 | 0 | 0 | 125 |
9 | ג'ורג' הילסדון | 1906–1912 | 99 | 9 | 0 | 0 | 0 | 108 |
10 | אדן הזארד | 2012– | 80 | 5 | 6 | 10 | 0 | 101 |
1 אחרים כולל: מגן הקהילה, פליי-אוף הליגה האנגלית, גביע הפול-ממבר, הסופר קאפ האירופי, ואליפות העולם לקבוצות.
שיאים נוספים הקשורים בשערים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הכי הרבה שערים בעונה אחת - 43, ג'ימי גריבס (1960/61)
- הכי הרבה שערי ליגה - 164, בובי טמבלינג (1959-1970)
- הכי הרבה שערי פרמייר ליג בעונה אחת - 29, דידייה דרוגבה (2009/10)
- הכי הרבה שערים בגביע ה-FA - 26, פרנק למפארד (2001-2014)
- הכי הרבה שערים בגביע ה-FA בעונה אחת - 8, פיטר אוזגוד (1969/70)
- הכי הרבה שערים בגביע הליגה - 25, קרי דיקסון (1983-92)
- הכי הרבה שערים בגביע הליגה בעונה אחת - 8, קרי דיקסון (1984/85)
- הכי הרבה שערים במסגרת אירופית - 36, דידייה דרוגבה (2004-12, 2014-15)
- הכי הרבה שערים במסגרת אירופית בעונה אחת - 9, פרננדו טורס (2012/13)
- הכי הרבה שערים במשחקי גמר - 9, דידייה דרוגבה (2004-12, 2014-15)
מבחינה רשמית מספר הצופים הגבוה ביותר בתולדות צ'לסי (82,905) נכח במשחק הליגה הראשונה מול ארסנל ב-12 באוקטובר 1935. אולם, ישנה הערכה כי במשחק הידידות מול דינמו מוסקבה ב-13 בנובמבר 1945 נכחו 100,000 צופים.[4] השינויים שבוצעו בסטמפורד ברידג' בשנות ה-90, והפיכתו לאצטדיון ישיבה בלבד, גרמו לכך שלא ניתן יהיה לשבור את השיא הזה בטווח הזמן הקרוב.
צ'לסי קבעה מספר שיאים בכדורגל האנגלי והאירופאי. מספר השערים הנמוך ביותר שהובקע נגדה במהלך עונה רגילה של ליגה (15), מספר המשחקים הגבוה ביותר ללא ספיגת שער בעונה של הפרמייר (25 בעונת 2004/2005),[5] ורצף המשחקים הארוך ביותר ללא ספיגת שער החל מתחילת העונה (6).[6]
הניצחון 21 - 0 על קאריינז' 97 מלוקסמבורג במסגרת עונת 1971 של גביע המחזיקות הוא הגבוה ביותר בכדורגל האירופי.[7] רוברטו די מטאו מחזיק בשיא הבקעת השער המהיר ביותר בגמר גביע ה-FA שנערך בומבלי, לאחר שהבקיע בתוך 42 שניות[8] בניצחון על מידלסברו ב-1997. צ'לסי מחזיקה ברצף משחקי הבית ללא הפסד הארוך ביותר בליגה האנגלית הבכירה, לאחר שבין 20 במרץ 2004 ל-26 באוקטובר 2008 לא הפסידה ב-86 משחקים. ב-12 באוגוסט 2007 השוותה צ'לסי את שיאה של ליברפול, שלא הפסידה ב-63 משחקי בית בין 1978 ל-1980.[9] בין ה-5 באפריל 2008 ל-6 בדצמבר 2008 ניצחה צ'לסי ב-11 משחקי חוץ רצופים בליגה, ובכך קבעה שיא נוסף עבור הליגה האנגלית הבכירה.[10] בשנת 2009/2010, עונת הדאבל של צ'לסי, שברה הקבוצה שיא הבקעות עם 103 גולים בכל העונה, כאשר דרוגבה זכה בנעל הזהב עם 29 שערי ליגה, ופטר צ'ך זכה בכפפת הזהב, על 17 משחקים עם רשת נקייה.
על שמה של צ'לסי רשומים כמה אירועים שהיא ביצעה לראשונה. ביחד עם ארסנל היא הקבוצה הראשונה ששיחקה עם מספרים על גב החולצה, לאחר שעשתה זאת במשחק מול סוונסי טאון ב-25 באוגוסט 1928.[11] צ'לסי היא הקבוצה האנגלית הראשונה שטסה למשחק חוץ מקומי, לאחר שעשתה זאת לפני המשחק מול ניוקאסל יונייטד ב-19 באפריל 1957.[12] ב-26 בדצמבר 1999 היא הייתה לקבוצה הראשונה שמעלה הרכב של שחקנים זרים בלבד (לא בריטים או אירים), במשחק הפרמייר ליג מול סאות'המפטון.[13] ב-19 במאי 2007 היא הייתה לקבוצה הראשונה שזוכה בגביע ה-FA באצטדיון ומבלי החדש, והיא גם הקבוצה האחרונה שזכתה בוומבלי הישן. עם סיום עונת 2007/2008 היא הייתה לקבוצה האנגלית הראשונה במאה ה-21 שמדורגת במקום הראשון בדירוג אופ"א המתבסס על הישגי חמש השנים האחרונות.[14]
בשנת 2013 צ'לסי זכתה בגביע הליגה האירופית אחרי ניצחון 2:1 בגמר על בנפיקה ליסבון ובכך היה למועדון הראשון מבריטניה, והרביעי בסך הכל (אחרי אייאקס, יובנטוס ובאירן מינכן) שזוכה בכל שלושת התארים הגדולים של אירופה, ליגת האלופות, הליגה האירופית (לשעבר גביע אופ"א) וגביע אירופה למחזיקות גביע.
שחקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שחקן השנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
|
מאמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שם | לאום/מדינה | שנים בקבוצה | תארים | הערה | סטטיסטיקות |
---|---|---|---|---|---|
ג'ון טייט רוברטסון | סקוטלנד | מאי 1905 – אוקטובר 1906 | – | מאמן שחקן | סטטיסטיקות |
ויליאם לואיס | אנגליה | אוקטובר 1906 – אפריל 1907 | – | ממלא מקום | |
דייוויד קאלדרהד | סקוטלנד | יולי 1907 – יוני 1933 | – | סטטיסטיקות | |
לזלי נייטון | אנגליה | יולי 1933 - יוני 1939 | – | סטטיסטיקות | |
בילי בירל | סקוטלנד | יולי 1939 – יוני 1952 | – | סטטיסטיקות | |
טד דרייק | אנגליה | יולי 1952 – ספטמבר 1961 | אליפות ומגן הקהילה ב-1955 | סטטיסטיקות | |
טומי דוקרטי | סקוטלנד | אוקטובר 1961 – ספטמבר 1967 | גביע הליגה ב-1965 | סטטיסטיקות | |
דייב סקסטון | אנגליה | אוקטובר 1967 – ספטמבר 1974 | גביע ה-FA ב-1970 גביע המחזיקות ב-1971 |
סטטיסטיקות | |
רון סוארט | אנגליה | אוקטובר 1975 - מרץ 1975 | – | ממלא מקום | סטטיסטיקות |
אדי מקרידי | סקוטלנד | אפריל 1975 – יוני 1977 | – | סטטיסטיקות | |
קן שליטו | אנגליה | יולי 1977 – דצמבר 1978 | – | סטטיסטיקות | |
דני בלנצ'פלאואר | אנגליה | דצמבר 1978 – ספטמבר 1979 | – | סטטיסטיקות | |
ג'ף הרסט | אנגליה | ספטמבר 1979 – אפריל 1981 | – | סטטיסטיקות | |
בובי גולד | אנגליה | אפריל 1981 – מאי 1981 | – | ממלא מקום | סטטיסטיקות |
ג'ון ניל | אנגליה | יולי 1981 – יוני 1985 | – | סטטיסטיקות | |
ג'ון הולינס | אנגליה | יולי 1985 – מרץ 1988 | גביע פול ממברס ב-1986 | סטטיסטיקות | |
בובי קמפבל | אנגליה | מרץ 1988 – יוני 1991 | גביע פול ממברס ב-1990 | סטטיסטיקות | |
איאן פורטרפילד | סקוטלנד | יולי 1991 – פברואר 1993 | – | סטטיסטיקות | |
דייוויד וב | פברואר 1993 – יוני 1993 | – | ממלא מקום | סטטיסטיקות | |
גלן הודל | יוני 1993 – מאי 1996 | – | מאמן שחקן | סטטיסטיקות | |
רוד חוליט | הולנד | מאי 1996 – פברואר 1998 | – | מאמן שחקן | סטטיסטיקות |
ג'אנלוקה ויאלי | איטליה | פברואר 1998 – ספטמבר 2000 | גביע הליגה ב-1998 גביע המחזיקות ב-1998 הסופר קאפ האירופי ב-1998 גביע ה-FA ב-2000 מגן הצדקה ב-2000 |
מאמן שחקן | סטטיסטיקות |
גרהאם ריקס | אנגליה | ספטמבר 2000 | – | ממלא מקום | סטטיסטיקות |
קלאודיו ראניירי | איטליה | ספטמבר 2000 – מאי 2004 | – | סטטיסטיקות | |
ז'וזה מוריניו | פורטוגל | יוני 2004 – ספטמבר 2007 | גביע הליגה ב-2005, 2007 אליפות הפרמייר ליג ב-2005 וב-2006 מגן הקהילה ב-2005 גביע ה-FA ב-2007 |
סטטיסטיקות | |
אברהם גרנט | ישראל | ספטמבר 2007 – מאי 2008 | – | סטטיסטיקות | |
לואיס פליפה סקולארי | ברזיל | יולי 2008 – פברואר 2009 | – | סטטיסטיקות | |
ריי וילקינס | אנגליה | פברואר 2009 | – | ממלא מקום | סטטיסטיקות |
חוס הידינק | הולנד | פברואר - יוני 2009 | גביע ה-FA ב-2009 | ממלא מקום | סטטיסטיקות |
קרלו אנצ'לוטי | איטליה | יוני 2009 – מאי 2011 | מגן הקהילה ב-2009 פרמייר ליג ב-2010 גביע ה-FA ב-2010 |
סטטיסטיקות | |
אנדרה וילאש בואש | פורטוגל | יוני 2011 - מרץ 2012 | סטטיסטיקות | ||
רוברטו די מטאו | איטליה | מרץ 2012 – נובמבר 2012 | גביע ה-FA ב-2012 ליגת האלופות ב-2012 |
סטטיסטיקות | |
רפאל בניטס | ספרד | נובמבר 2012 – מאי 2013 | הליגה האירופית ב-2013 | סטטיסטיקות | |
ז'וזה מוריניו | פורטוגל | יוני 2013 – דצמבר 2015 | אליפות אנגליה וגביע הליגה ב-2015 | סטטיסטיקות | |
חוס הידינק | הולנד | דצמבר 2015 – יוני 2016 | – | סטטיסטיקות | |
אנטוניו קונטה | איטליה | יוני 2016- יולי 2018 | אליפות אנגליה ב-2017 גביע ה-FA ב-2018 |
סטטיסטיקות | |
מאוריציו סארי | איטליה | יולי 2018-יולי 2019 | הליגה האירופית 2019 | ||
פרנק למפארד | אנגליה | יולי 2019 – ינואר 2021 | - | ||
תומאס טוכל | גרמניה | ינואר 2021 – ספטמבר 2022 | ליגת האלופות 2021 | - | |
גרהאם פוטר | אנגליה | ספטמבר 2022 – 2 באפריל 2023 | - | ||
ברונו סלטור | ספרד | אפריל 2023 | ממלא מקום | - | |
פרנק למפארד | אנגליה | אפריל 2023 – מאי 2023 | ממלא מקום | - | |
מאוריסיו פוצ'טינו | ארגנטינה | יולי 2023 – | - |
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Glanvill, Rick (2006). Chelsea FC: The Official Biography – The Definitive Story of the First 100 Years. Headline Book Publishing Ltd. p. 71. ISBN 0-7553-1466-2.
- Batty, Clive (2004). Kings of the King's Road: The Great Chelsea Team of the 60s and 70s. Vision Sports Publishing Ltd. ISBN 0-9546428-1-3.
- Batty, Clive (2005). A Serious Case of the Blues: Chelsea in the 80s. Vision Sports Publishing Ltd. ISBN 1-905326-02-5.
- Cheshire, Scott (1998). Chelsea: an Illustrated History. Breedon Books. ISBN 1-85983-143-5.
- Hadgraft, Rob (2004). Chelsea: Champions of England 1954–55. Desert Island Books Limited. ISBN 1-874287-77-5.
- Harris, Harry (2005). Chelsea's Century. Blake Publishing. ISBN 1-84454-110-X.
- Mears, Brian (2004). Chelsea: A 100-year History. Mainstream Sport. ISBN 1-84018-823-5.
- Mears, Brian (2002). Chelsea: Football Under the Blue Flag. Mainstream Sport. ISBN 1-84018-658-5.
- Woolnough, Brian (1998). Ken Bates: My Chelsea Dream. Virgin Books. ISBN 1-85227-737-8.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אתר האינטרנט הרשמי של צ'לסי (באנגלית)
- דף הקבוצה באתר הפרמייר ליג
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Glanvill, Rick (2006). Chelsea FC: The Official Biography – The Definitive Story of the First 100 Years. Headline Book Publishing Ltd. p. 71. ISBN 0-7553-1466-2.
- ^ אוריאל דסקל, המהלך של אברמוביץ': סוף עידן בצ'לסי או התרחקות אסטרטגית?, באתר כלכליסט, 26 בפברואר 2022
- ^ הוקפאו נכסיו של רומן אברמוביץ', מכירת צ'לסי נעצרה, באתר ערוץ הספורט, 10 במרץ 2022
- ^ היסטוריה של צ'לסי באתר הרשמי של הקבוצה
- ^ כתבה באתר ה-BBC
- ^ כתבה באתר ה-BBC
- ^ [http://www.rsssf.com/miscellaneous/cwc.html#rec סטטיסטיקות באתר RSSSF
- ^ מידע באתר משחקי גמר גביע ה-FA
- ^ כתבה 1 באתר ה-BBC וכתבה 2 באתר ה-BBC
- ^ כתבה באתר הפרמייר ליג
- ^ כתבה באתר England Foorball Online
- ^ גלנוויל (2006), עמוד 96
- ^ כתבה באתר ספורטינג לייף
- ^ דירוג אופ"א