היסטוריה של באר שבע
ערך זה מתעד את ההיסטוריה של העיר באר שבע.
באר שבע בתקופה הכלקוליתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ביר אבו מטר
היישוב האנושי הראשון בבאר שבע מתחיל בתקופה הכלקוליתית באלף הרביעי לפנה"ס. על גדותיו של נחל באר שבע הוקמו שלושה יישובים כלקוליתיים שהיו חלק מתרבות מגוונת הקרויה "תרבות באר שבע" שהתקיימה באלף הרביעי לפנה"ס. שלושת האתרים (חורבת צפדי, ביר אבו מטר וחורבת בתר) היו כפרי מגורים, תת-קרקעיים בחלקם. אף על פי ששלושת היישובים הכלקוליתיים הללו הם בעלי אופי קבוע ישנם סימנים ברורים לעזיבה מתוכננת של האוכלוסייה במקום (למשל: כלים וחפצים הונחו בצרורות ופתח החדרים נחסם באבן).[1]
היישובים כללו תחילה חדרים תת-קרקעיים שנכרו באדמת הלס ושימשו כנראה לשינה ואחסון. לאחר מכן הרחיבו המתיישבים את המערכת התת-קרקעית, על ידי חפירת אולם גדול המתחבר לתאים נוספים. הירידה מפני הקרקע הייתה דרך פיר אנכי. בתוך תאים ואולמות אלו נחפרו בורות קטנים ששימשו לאחסון חפצים. התושבים של התרבות שהיו נוודים למחצה היו יוצאים לנדידות לפי עונות ושומרים את חפציהם העודפים בבורות אלו ומכסים אותם בסדר ובצורה מתוכננת. באחת הנדידות לא חזרו התושבים והאתרים היו שוממים לזמן מה. בשלב ההתיישבות השלישי זה בנו התושבים את בתיהם על השקעים שנוצרו מהתמוטטות מערותיהם ובשלב הרביעי והאחרון נבנו גם בתים על הקרקע אך בצורה יותר משוכללת. תושבי תרבות באר שבע נהגו לסחור עם רבים משכניהם במזרח התיכון, כגון תושבי רמת הגולן (כלי בזלת אשר נמצאו באתרים מעידים על מסחר שכזה). תושבי התרבות עסקו בחקלאות ובמרעה וכן עסקו בציד צבאים.
תרבות באר שבע ואיתה כל ההתיישבות בבקעה בתקופה הכלקוליתית נעלמה כלא הייתה בסוף האלף הרביעי לפנה"ס. בתקופת הברונזה לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להתיישבות בבקעת באר שבע.[2]
באר שבע בתקופת הברזל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – תל באר שבע, באר אברהם
בתקופת הברזל התקיימו שני יישובים באזור, תל באר שבע בו שכן היישוב "שבע", שבו רוכזו מוסדות המינהל והשלטון. ו"באר שבע" שהשתרעה באזור שבין השוק הבדואי לגדתו הצפונית של נחל באר שבע. בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלך עבודות תשתית, נמצאו ממצאים שתוארכו להמאה ה-8 לפנה"ס, בהם צלמיות של האלה הכנענית עשתרת, נרות חרס וקנקני אגירה; כן נמצאה צלמית קנטאור שיוצרה ביהודה, אך מאפייניה, כגון עירוב גבריות ונשיות (הנפוץ בעולם היווני אך נדיר במזרח התיכון) ואוזניים בולטות (האוזניים היו מוסתרות בצלמיות יהודיות על־ידי התסרוקת, אך היוו סימן היכר לקנטאוריות יווניות), מעידים על קשרי הגומלין שהתקיימו בין דרום ארץ ישראל לקפריסין, במיוחד עם העיר כתי.[3] זאת הייתה עיר פרוזה, שלא הוקפה בחומה או בביצורים והשתרעה על שטח של כ-30 דונם. בעיר היו מבני מגורים, בתי מלאכה, ממגורות ובורות מים ותושביה היו חקלאים, סוחרים ובעלי מלאכה. בתחילת המאה ה-21 נערכה חפירת הצלה סמוך לנחל באר שבע בה נתגלה בית מרחץ ציבורי מהתקופה הביזנטית ובשכבות שמתחתיו נחשפו מבנים מההמאה ה-8 לפנה"ס שימשו למגורים ונבנו מלבנים על מסד של חלוקי נחל.[4][5]
במקרא מוזכרת העיר לראשונה בספר בראשית, פרק כ"א,[6] שם מסופר כי אברהם הוכיח את אבימלך מלך גרר, על הבאר שנגזלה ממנו על ידי עבדיו. אבימלך לקח מאברהם את "שבע כבשות הצאן", לעדות כי הבאר אכן שייכת לאברהם, והשניים כרתו ברית במקום: "על כן קרא למקום ההוא באר שבע, כי שם נשבעו שניהם". באר שבע נזכרת עוד פעמים רבות במקרא:
- בפרשת ויצא: ”וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה”.[7] יציאתו הייתה מאולצת מחמת שאחיו עשו רצה להורגו, משום שיעקב נטל את הברכות ואת הבכורה מעשו בעורמה. ובעצת אמו רבקה ובברכת אביו, ברח יעקב לחרן, אל אחי אמו, לבן הארמי. פעם נוספת מוזכרת באר שבע כעיר מוצאם של יעקב ובניו בדרך למצרים: ”וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ”.[8] [[[רש"י]]] על הפסוק מציין שיעקב למד בישיבת שם ועבר שגם היא הייתה בבאר שבע.[דרוש מקור]
- בספר יהושע י"ט באר שבע מוזכרת כאחת מערי שבט שמעון, ומאז מוזכרת פעמים רבות כעיר הדרומית המשמעותית של ממלכת ישראל בביטוי ”מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע” (לאחר הקמת מדינת ישראל עודכן הביטוי לפי גבולותיה של המדינה החדשה ומכאן נגזר הביטוי "מדן ועד אילת").
- מקורה של צביה, אימו של יואש (מלך יהודה) מלך יהודה, בבאר שבע: ”בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָםִ וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבָע”.[9]
אין עדויות ליישוב העיר בידי תושבים יהודים במהלך תקופת בית שני.
בתקופות הרומית עד המוסלמית המוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה ההרודיאנית התקיים בבאר שבע ישוב קטן שעליו הוקם באמצע המאה ה-3 מחנה צבא גדול. בכתביהם של אוסביוס מקיסריה ושל הירונימוס מהמאה הרביעית מתוארת כעיירה ובה חיל משמר רומי. העיר מוזכרת גם במפת מידבא. במהלך התקופה הביזנטית בארץ ישראל נבנו סביב המחנה לפחות שש כנסיות שחלקן היו בשימוש עד התקופה האומיית. במהלך התקופה הרומית והביזנטית התפתחה העיר בצורה ניכרת דבר שגרם לביטול שטחי הקבורה בפריפריה של העיר והפיכתם לאזורי מגורים. תהליך ההתפשטות של העיר בתקופות אלו הגיע לשיאו במאה ה-6. בתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל המשיך השימוש בחלק מהמבנים הביזנטיים, אך הייתה דעיכה איטית של העיר, המתבטאת בהריסת מבני הציבור והפיכתם למקור חומר גלם לבניה משנית. במחצית השנייה של המאה ה-8 ננטשה העיר[10].
בשנת 2010, בעקבות חפירת הצלה באתר התחנה המרכזית של באר שבע, התגלו שרידיה של העיר הביזנטית שהתקיימה במאות ה-5 וה-6. השרידים המשתרעים על-פני שטח גדול בהרבה מזה של התחנה נחפרו ונחקרו. עם הקמת המבנה החדש של התחנה, הוצבה בכניסה למבנה רצפת זכוכית שקופה מחוסמת, בגודל של כ-2 מ"ר, המאפשרת לעוברים ושבים להתבונן בעתיקות מלמעלה.[11]
בתקופה העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – באר שבע בתקופה העות'מאנית
לאחר מאות שנים של חוסר עניין באזור הנגב, הביאה פתיחת תעלת סואץ, בשנת 1869, להתעניינות השלטון העות'מאני במרחב זה ולהכרה בחשיבותו האסטרטגית. בשנת 1900 מחליטים הטורקים לייסד מחוז שלטוני חדש בבאר־שבע ולהקים בו עיר מחוז חדשה שתשמש מוקד שלטוני בנוסף לעזה, מתוך כוונה להגביר את אחיזתם בשולי האימפריה ותוך ניסיון להפוך את הבדואים ליושבי־קבע. מיקום העיר נבחר בגבול שלושת המטות הבדואים הגדולים בנגב (עזאזמה, זורבה ומחמדין), בנוסף, במיקום זה היו מי תהום גבוהים, דבר שאיפשר השגת מים ליישוב בקלות יחסית. ראשית הוקמה תחנת משטרה בת שתי קומות במטרה להשיג שליטה טובה יותר על הבדואים באזור, להפחית את מעשי השוד ולמנוע סכסוכים בקרב הבדואים. העיר החדשה נקראה ביר א-סבע (ערבית: بئر السبع) והוקמה על הגדה הצפונית של נחל באר שבע.
העיר נבנתה כ־5 קילומטרים מערבית ליישוב העתיק, לפי תוכניותיהם של שני מהנדסים ערבים, סייד אפנדי אלנשאשיבי ורג'ב אלנשאשיבי ושני מהנדסים אירופאים (גרמני ושווייצרי) בתבנית בעלת סגנון מודרני של רחובות במתווה שתי וערב[12], כאשר רק המסגד הגדול שפונה לכיוון מכה משבש דפוס זה. כל בתי העיר נבנו מחומרים מקומיים והיו חד-קומתיים. רוב האוכלוסייה היו ערבים מאזור חברון ועזה ומיעוטם בדואים. בשיאה היו בה כ-1,000 תושבים: כמעט כולם מוסלמים, מעט נוצרים, ויהודים בודדים.
תוך פחות משני עשורים צמחה מן המדבר עיר בנויה בעיצוב אירופי מודרני ובה מוסדות ציבור ושלטון רבים, לצד חצרות ובנייני מגורים בסגנון בנה ביתך - העיר באר־שבע הפכה למרכז יישובי, מינהלי ומסחרי שוקק חיים.
בשנת 1914, עם הצטרפותה של טורקיה למלחמת העולם הראשונה כבת-בריתן של המעצמות גרמניה ואוסטרו־הונגריה, גדלה חשיבותו האסטרטגית של הנגב, אשר הפך לאזור חיץ בין צבא בריטניה שחנו במצרים, ובין צבא טורקיה, אשר שלט בארץ־ישראל.
באר-שבע, אשר ישבה על צומת תחבורה מרכזי, שימשה כנקודת זינוק מצוינת לכיוון מצרים, בעיר היו כבר 17 בארות אשר סיפקו כמיליון וחצי ליטרים מים ביום וכן מלאי גדול של מחסנים, בניינים וכוח-אדם, שיכול היה לשמש עורף לוגיסטי למאבק שניהלו הטורקים בבריטים. ההכרה של השלטון העות'מאני כי מלחמה על ארץ ישראל היא רק עניין של זמן, הביאה גם להחלטה לסלול מסילת רכבת שתחבר את ציר יפו ירושלים עם באר־שבע ומשם לכיוון ניצנה וסיני, לעבר תעלת סואץ. בתאריך 30 באוקטובר 1915, לאחר תשעה חודשי בנייה, נחנכה תחנת הרכבת שחיברה את העיר דרך "מסילת הדרום" ללוד ובהמשך התחברה למסילת הרכבת החיג'אזית. באירוע זה נכח אחמד ג'מאל פאשה וכן פקידים עות'מאנים בכירים נוספים. המסילה תוכננה להמשיך דרומה ולהגיע עד לקרבת תעלת סואץ, אותה קיוו הצבאות הטורקי והגרמני לכבוש, אולם לא נבנתה עד תומה. לשם כך נבנה הגשר הרכבת הטורקי על נחל באר שבע שהוא אחד מסמלי העיר.[13] בבנייתו השתתפו גם פועלים יהודיים שכמה מהם נהרגו בהפצצה של חיל האוויר הבריטי. אוכלוסיית העיר גדלה פי ארבעה במהלך המלחמה[דרוש מקור] ובקרבתה הוקם שדה התעופה הראשון בארץ ישראל.
מושלי העיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי אסמעיל כמאל בק נתמנה למושל המחוז מוחמד ג'אראללה. בימיו הותקנו תיקונים רבים במחוז החדש. הוא יסד שתי מועצות - האחת להנהלת המחוז (המועצה המנהל "מג'לס אלאידארה" הראשונה הורכבה מחמשה שייחים והשנייה להנהלת ענייני העיר (המועצה העירונית כללה את השייח חמאד אל סופי (תראבין) ואחד מעזאזמה. חנג'רה, תיאהא וג'באראת. תקציב העירייה הגיע אז לעשר לירות. כמו כן קנתה הממשלה בימיו אלפים דונם (מחיר הדונם מגידה אחת) מקרקעות עזאזמה ונתנה אותם מתנה לעירייה על־מנת למכור משטח זה לכל בדואי שירצה להתיישב, לבנות בית ולשבת בו. אז נבנה הבניין המשמש עד היום למשרדי שלטון המחוז, וכן הוקם גם משכן לשוטרים ולז'נדרמים. עובדה תוכנית חדשה לעיר החדשה, שחילקה לחלקים שווים כשבין שטח לשטח מבדיל רחוב נרחב. אחרי ג'אראללה נתמנה תופיק בק אלגוסיין כמושל המחוז. אחריו משלו בזה אחר זה: חמדי בק, תופיק עבד אלהאדי, סלים טהביב, עאצף בק הדמשקאי ופריד אלעמסי. באר שבע גדלה והתפתחה, הטורקים קבעו את באר שבע כמקום מושבו של סגן המותצרף עבד אלכרים בק, שפעל לפי הוראותיו של המותצרף הירושלמי רשיד בק. נראה כי שלטון הממשלה הטורקית באחרית ימי התקופה העבד־אלחמידית היה חלש ורופף ולא הייתה ברירה אחרת אלא להישען על שלטון השייִחים עצמם. על כן ראה סגן המותצרף אכרם בק (בנו של הסופר הטורקי המפורסם נאמק כמאל בק) להתקרב אל הבדואים במתנות ובאותות־כבוד.
החגיגות שהיה עורך לרגל ברית־המילה של בני השייחים היו בהידור רב: שולחנות ערוכים ביד רחבה ותחרויות רכיבה על סוסות אצילות. כשהוכרזה הקונסטיטוציה בטורקיה (בשנת 1900), שגררה אחריה את ההפיכות הידועות, הוחזרה באר־שבע לדרגתה הקודמת ונקבעה כ"קאימקמיה". למושל נתמנה בה עלי אצף הטורקי. אחריו באו מחמוד נזים בק, ערפאן בק אלג'אבי, כאמל אלבודיירי, חסאם אלדין בק וצאדק בק אלמוגרבי, הוא היה הקאימקאם הטורקי האחרון. באר־שבע נמצאה בהנהלתו עד הכיבוש האנגלי. בתקופת המושל המתקן עאצף בק הדמשקאי הוקמו מפעלים קונסטרוקטיביים רבים. הוא בנה בניין לעירייה, ששימש לאחר מכן מעון למושלי המחוז, הכניס מכונת־שאיבה שהביאה מים לעיר מבאר אלנשל, ובנה בריכה גדולה שחילקה את המים לכל קצות העיר. כמו כן בנה טחנת קמח ומסגד, אשר מגדלו ("מאדנדה") הוקם מאבנים שהובאו מחורבת חלצה (חליסה). מבחינה הנדסית נחשב מגדל זה למשוכלל בתכלית השכלול. כמו כן נטע עצים במספר רב וייסד דואר וטלגרף ובית־ספר לילדי הבדואים. בית ספר זה היה הראשון במחוז הזה. בימיו נשלח מספר בדואים לבית־הספר השבטי אשר בקושטא.
התיישבות יהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד לפני שנת 1900 התיישבו יהודים באזור. היהודי הראשון שנטה אוהלו ביישוב היה נסים אלקיים, אשר היה מעורב בהקמת היישוב החדש[14]. לאחר מכן, בשנת 1901 התיישבה במקום משפחת גורדון בכדי להקים טחנת קמח.
בשנת 1908 נפטר יעקב גורדון והמשפחה עזבה. בטחנה נותר שותפו שניידרוביץ. בשנת 1909 הגיעה לעיר משפחת מרגולין, אשר גרה ועבדה בטחנת הקמח של גורדון ושניידרוביץ[15].
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהוכרז הגיוס הכללי בטורקיה (בשנת 1914) והטורקים עמדו לצד בני בריתם הגרמנים, היה ראשית מעשיה של הממשלה לשים את פניה לעבר תעלת סואץ - אם לא לשם כיבוש מצרים, כפי שהפיצו והודיעו, אז הרי כדי לגרום לאנגלים להקצות חלק גדול מכוחותיהם הצבאיים בים וביבשה לחזית זו, למען הגדלת הלחץ על האנגלים ביתר שדות הקטל.
הטורקים ריכזו לשם כך צבא תחת פיקודו של המצביא ג'מאל פחה הגדול (כינוהו כך כדי להבדיל בינו לבין ג'מאל פחה, מפקד הדיוויזיה השמינית). לג'מאל פחה הגדול (המכונה גם "העריץ" ו״שופך הדמים") ניתן שלטון בלתי מוגבל בסוריה ובארץ ישראל. הוא התאמץ לדכא את התנועה הפוליטית הערבית ותלה מספר גדול מאנשיהם וצעיריהם. כן ידועים מעשיו האכזריים כלפי הארמנים ולאומים אחרים של האימפריה העות'מאנית.
המסע לחציית התעלה וכיבוש מצרים נעשה בלי כל ההכנות הדרושות בין מבחינת גודל הצבא ובין מבחינת התחמושת והאספקה. רוב התוקפים והכובשים שבאו מצרימה מסוריה או לסוריה ממצרים חצו אותה הדרך, שהטורקים הסיעו בה את צבאותיהם.
הטורקים סללו את הדרכים בין באר שבע וחברון ובין באר שבע ועוג'א אל חפיר. כן סללו מסילת ברזל מוואדי סראר עד באר שבע. הם הביאו חשמל לבאר שבע, בנו ביח"ר לקרח, טחנת קמח ממוכנת והפכו את בנין בית הספר ילדי בדואים לבית חולים לפצועיהם.
תקופת המנדט הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיבוש באר שבע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת המערכה וכיבוש סיני על ידי הבריטים בסוף 1916 הופך המרחב הדרומי חיוני בהגנת ארץ־ישראל כולה ובראשית שנת 1917 מקימים הטורקים קו הגנה חדש, אשר ראשיתו בעזה ואגפו המזרחי מבוסס על הביצורים, הבארות והכוחות הקיימים בבאר־שבע. ביום 26.3.1917 יצאו הכוחות הבריטיים למתקפה הראשונה על עזה. הכוחות הרכובים הצליחו להפתיע בתנועתם המהירה את הטורקים ולחדור לעיר, ובתוך שלוש שעות הגיעו עד לחלקה הצפוני. מאוחר יותר נכבשו הרכסים המקיפים את העיר ופרשי אנז״ק (דיוויזיית הפרשים האוסטרלית - ניו זילנדית) חדרו אל העיר מצפון. במפקדה הטורקית־גרמנית הבינו כי גורל העיר והמערכה נחרץ והחלו בהכנות לכניעה. עקב תקלות בתקשורת מהשטח לא ידע הפיקוד הבריטי הבכיר אשר ישב במפקדה הכללית באל־עריש על הצלחת המתקפה ולכוחות הבריטים בשטח ניתנה פקודת נסיגה. עד שהבינו הבריטים את טעותם שיפרו הטורקים את לחימתם ומאוחר יותר, בהגיע התגבורת, הצליחו להדוף את הכוחות הבריטיים מהעיר. ביום 17.4.1917 יצאו הבריטים למתקפה נוספת על עזה. גם התקפה זו לא הצליחה להשיג תוצאות משמעותיות ולעת ערב, משהוברר כי הכוחות נבלמו כליל וניסיונות ההתקדמות עולים במחיר דמים גבוה, ניתנה פקודת נסיגה.
בעקבות כישלונות כיבוש עזה הוחלף מפקד הגזרה ולתפקיד מונה גנרל אדמונד אלנבי. אלנבי החליט לתקוף באזור הפחות מוגן של החזית - בבאר־שבע. הטורקים סמכו על המחסום הטבעי של המדבר שיגן על האגף המזרחי של הגזרה מפני מתקפה, והחזיקו במקום כוח קטן יחסית של חיילים.
לאחר שהתקבלה ההחלטה על כיבוש באר־שבע, החלו יחידות המודיעין הבריטיות בסדרה של פעולות הטעיה, שנמשכו מספר חודשים, אשר מטרתן לשכנע את הטורקים כי הם מתכוונים לתקוף שוב את עזה. פעולות אלו כללו פיזור עלוני תעמולה ממטוסים מעל לחפירות הטורקים, שידורי אלחוט כוזבים ושתילת מסמכים מודיעיניים מזויפים אצל היריב. הבריטים ייחסו לכיבוש באר־שבע חשיבות עליונה, שכן אם ההתקפה הייתה נכשלת, או אם היו הטורקים מספיקים לפוצץ את הבארות הפועלות בעיר, היו הכוחות בריטים נשארים ללא מים, ואלפי הסוסים והגמלים של צבאם היו גוועים בצמא.
בבוקר ה 31 באוקטובר 1917, לאחר לילה של רכיבה מאזור עסלוג' וחלוצה, נערכו צבאות הברית להתקפה על באר שבע. הלוחמים הטורקים הגנו על העיר בעוז והלחימה נמשכה שעות. עם התקרב שעת השקיעה הוחלט לכבוש את באר שבע בהתקפה חזיתית של יחידת "הפרשים הקלים". כ־20 דקות לפני השקיעה נערכו הגדוד הרביעי והגדוד השנים עשר מהבריגדה הרביעית של הפרשים האוסטרלים להתקפה והסתערו בדהירה מהירה בשטח פתוח אל מול החפירות הטורקיות. בשל מהירות הדהירה לא הספיקו הלוחמים הטורקיים לכוון כראוי את כלי נשקם והפרשים האוסטרלים פרצו את קווי ההגנה.
עם כיבושה של באר שבע החלה המתקפה הגדולה של גנרל אלנבי בארץ ישראל וחודש לאחר כיבוש באר-שבע נכבשה גם עזה ומערך ההגנה הטורקי בדרום התמוטט. מכאן הדרך ליעד הנכסף של הכוחות הבריטיים - ירושלים הייתה קצרה, אליה נכנסו כוחות הגנרל אלנבי ביום 9.12.1917. קרב זה נחשב לקרב הרכוב הגדול האחרון בהיסטוריה. בבאר שבע שוכן בית קברות צבאי לחללי מלחמת העולם הראשונה שבו קברים של חיילים בריטים, אוסטרלים וניו זילנדים, לידו נחנכה בשנת 2002 אנדרטה לזכר החיילים העות'מאניים.
אחרי כיבוש רפיח ב-1917 בנו הבריטים מסילה ברוחב תקני מרפיח אל באר שבע. קו זה נחנך במאי אותה שנה. עם תום מלחמת העולם הראשונה, הייתה באר שבע מחוברת בשתי מסילות, אחת צרה אל לוד והשנייה תקנית אל רפיח וממנה דרומה למצרים וצפונה ללוד ולחיפה. המסילה לרפיח הייתה פעילה עד שנת 1927 ואז נפסקה גם בה תנועת הרכבות מכיוון שלא הייתה לה הצדקה כלכלית.
שלטון הבריטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-16 בנובמבר 1920 הגיע הנציב העליון הרברט סמואל לביקור ממלכתי בבאר שבע. הטקס נערך ברחבה שליד בית הספר לילדי הבדואים.
בימי השלטון הבריטי הייתה ביר א-סבע עיר ערבית ועד 1936 חיו בה מספר משפחות יהודיות. על פי מפקד אוכלוסין של שנת 1922 היו בבאר שבע 2,356 תושבים מתוכם 235 נוצרים, 98 יהודים ו-11 דרוזים. על פי מפקד האוכלוסין של שנת 1931 היו בבאר שבע 2,959 תושבים, מהם 2,751 מוסלמים, 152 נוצרים, 11 יהודים ו-5 בהאים. בעיר היו 545 בתים[16]. על פי סקר הכפרים 1945 חיו בה כ-5,570 תושבים[17]. הבריטים מינו לראשות העירייה את השייח' פריח אבו מדין[18], שייח' שבט החנאג'רה, שהיה מהאנשים המשפיעים באוכלוסיית האזור ושימש במלחמת העולם הראשונה כמורה דרך לכוחות הבריטיים. השייח' היה אחד הבדואים הבודדים שגרו אז בעיר.
התקופה הישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, שהתקבלה בהצבעה בכ"ט בנובמבר 1947, העיר הייתה אמורה להיכלל בשטח המדינה הערבית.
במהלך פלישת הצבא המצרי לארץ ישראל במלחמת העצמאות, השתלטו על העיר ב-19 במאי 1948 שני גדודים של האחים המוסלמים, שחלקם נותר בעיר וחלקם המשיכו דרך חברון לעבר ירושלים.
במסגרת "מבצע משה", שהיה חלק ממבצע יואב, הטיל מפקד חזית הדרום, האלוף יגאל אלון, את כיבוש העיר על חטיבת הנגב בפיקוד נחום שריג. כיבוש העיר נקבע ל-20 באוקטובר 1948. ההתקפה על העיר החלה רק בשחר ה-21 באוקטובר. אז החלה הרעשה ארטילרית על העיר מכמה כיוונים והחלו התקפות הסחה משוריינות. את ההבקעה לשטח המבוצר הובילה מחלקת הפריצה של גדוד 9. לאחר שהשתלטה על השכונה החדשה, שהייתה חלק מהמערך המבוצר, חדרה לעיר פלוגת "הקומנדו הצרפתי", שטיהרה את השטח הבנוי של העיר והתקדמה עד סמוך לבניין המשטרה שבו הייתה ממוקמת מפקדת הצבא המצרי. בשעה 09:00 נכנע המפקד המצרי לאחר שנורו פגזי נ"ט מתותח שהיה מוצב על זחל, לעבר בניין המשטרה. בשעות הצהריים של 21 באוקטובר נכבשה העיר[19], ומיכאל הנגבי נתמנה למושל הצבאי של העיר[20].
תושביה האמידים של באר שבע עזבו את העיר כבר מספר שבועות או חודשים לפני כיבושה. רוב תושבי העיר נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון, לפני כיבוש העיר, במהלכו או מיד אחריו. ככל הנראה ב-25 באוקטובר, גורשו כמה מאות התושבים הנותרים, רובם נשים, ילדים וחולים, לרצועת עזה. כמאה גברים הושארו זמנית בעיר, כדי שיסייעו לצה"ל בעבודות ניקוי, פינוי וכדומה, ולאחר מכן הועברו למחנה שבויים. החיילים שכבשו את העיר עסקו בין היתר בביזה.[21]
ב-20 בנובמבר הגיעו לעיר ליאונרד ברנשטיין והתזמורת הפילהרמונית הישראלית להופיע בפני החיילים[22]. זמן קצר לאחר כיבוש העיר הוקם בה בית חולים צבאי זמני שנוהל על ידי חיל הרפואה.
לאחר קום מדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר הכיבוש נמסר העיר לידי חברת אפיקים בנגב כדי שתפתח את העיר, והיא נוהלה במשותף על יד החברה והמושל הצבאי. ב-12 בינואר 1949 האזרחים היחידים שהתגוררו בבאר שבע היו עובדי חברת "אפיקים בנגב" שעבדו על פיתוח העיר. במקום גם נפתח בית כנסת[23]. בהמשך 1949 הוחל באכלוס הבתים שניטשו על ידי התושבים הערבים במשוחררי צה"ל ובעולים חדשים. תנאי למגורים בעיר היה להוכיח לחברה יכולת להתפרנס בעיר ומקום מגורים עם אינסטלציה[24]. ב-23 בפברואר 1949 נכנסו לעיר 17 משפחות העולים הראשונות.[25] בתחילת אפריל 1949 היו בעיר כמאה משפחות, רובן של עובדי סולל בונה ששיקמו את הבתים הנטושים[26]. במקביל לאכלוס העיר הנטושה הועלו תוכניות להרחבת העיר והתקיימו טקסי נטיעות בשטח המיועד להרחבה[27][28]. בסוף מאי 1949 הונח אבן פינה למבנה הראשון בהרחבה של העיר, תחנה של מגן דוד אדום[29].
בחודש אוקטובר 1949 הועבר בית החולים הצבאי בעיר לידי ההסתדרות הציונית הדסה והפך בכך לבית חולים אזרחי. בנוסף הוקמה מרפאה של קופת חולים ביישוב.
בינואר 1950 מונתה ועדת עירייה חדשה לבאר שבע לאחר שהעירייה הערבית מימי הבריטים חדלה להתקיים[30][31]. בתקופה זו שררה אי־ודאות לגבי עתיד האזור. הממשלה לא גיבשה מדיניות ברורה לפיתוח העיר, והמעשים הספונטניים עלו על המתוכננים. חברת אפיקים בנגב, חברה משותפת לסוכנות היהודית ולבעלי־הון פרטיים, קיבלה זיכיון לפתח ולנהל את המקום, אך ניסיון זה נשתבש עוד בצעדיו הראשונים (בעיקר בגלל סכסוכים עם הממשל הצבאי). בשל התעלמות השלטון המרכזי מעתידה של העיר לא נשלחו אליה עולים, ותושביה היו בעיקר חיילים משוחררים, שהקימו את ביתם במקום, מתוך אמונה ותקווה שהעיר תהפוך מרכז עירוני לנגב. מתיישבים אלה היוו קבוצת-לחץ, שדרשה מן הממשלה לקבוע בהקדם עמדה ברורה וחד־משמעית ביחס לעתיד העיר ולאופן פיתוחה. לחץ זה אכן נשא פרי וב-26 בפברואר 1950 נערכה ישיבה חגיגית ראשונה של העירייה בראשות דוד טוביהו[32]. שטח העיר הורחב מ־3890 דונם ל־25,700 דונם: 6500 עולים נשלחו, כגל ראשון, להתיישב במקום. הוחלט שהעיר תשמש מרכז המינהל, הבריאות והמסחר לאזור הדרום. עד מהרה נוצלו כל הבניינים שהיו בעיר, החלו בבניית שיכון דרום, כהמשך לעיר העתיקה, הוקמו מעברות לעולים חדשים, והתעורר צורך מיידי לקבוע מדיניות בעניין תכנונה הפיסי של העיר. אגף התכנון בירושלים תכנן את העיר לאוכלוסייה של 55,000 איש, במסגרת אוכלוסייה ארצית של 2.6 מיליון, על שטח בנוי של 9,850 דונם.
ביום ראשון, 31 בדצמבר 1950 התקיים טקס חנוכת העיר החדשה במעמדה של שרת העבודה גולדה מאיר[33]. העיר החדשה נבנתה מצפון לעיר הטורקית, היא קלטה עולים רבים, ונבנתה על פי תוכנית של "עיר גנים" פרברית בה בתים צמודי קרקע מפוזרים במרחקים גדולים. אך לאחר מכן הוחלט שתוכנית זו לא מתאימה לתנאי הסביבה והאקלים, ובמהרה צופפו השכונות החדשות. ניתוח המבנה התכנוני של באר-שבע מגלה היעדר שיטה וחוסר המשכיות, מעין בליל של סגנונות ללא קו תכנוני אחיד. הדבר נובע מהשינויים הקיצוניים, שחלו ברעיונות התכנון בתקופה קצרה יחסית של פחות משמונים שנה: שיטת ה״שתי-וערב״, שהטורקים הביאוה והבריטים שיפרוה במקצת, הוחלפה באורח מהפכני ברעיון ״עיר-הגנים״ של תחילת שנות החמישים. לאחר זמן צמחה תוכנית הגיבוש והציפוף, שעמדה בניגוד גמור לקודמתה. הבנייה עברה לבניינים גבוהים יותר, רובה שיכוני"רכבת" רגילים וחלקה ניסויים בצורות מגורים חדשניות. התוצאה היא, אפוא, שעטנז של סגנונות ושיטות תכנון ובנייה.
ב-1960 נחנך בית החולים סורוקה (בתכנון האדריכלים אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני), וב-1970 אוניברסיטת הנגב, ששמה הוסב אחר כך לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ב-1973 הוקמו תיאטרון באר שבע והסינפונייטה העירונית. ב-1979 ביקר בעיר נשיא מצרים אנואר סאדאת. בשנות ה-90 עם בוא גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, קיבלה העיר תנופה מחודשת וכמעט הכפילה את שטחה הבנוי ואת אוכלוסייתה.
התהליכים המרחביים הביאו להפיכת אזור באר שבע, על מכלול יישוביו, למרחב אינטגרטיבי אחיד: עיר מרכזית המשולבת באזורה. התפישה התכנונית החדשה הרווחת כיום בקרב המתכננים נוטה להפוך את מרחב באר שבע למטרופולין הרביעית של המדינה, שתשמש בעתיד משקל-נגד לריכוזי האוכלוסין הגדולים במרכז. תפישה זו הוצגה בתוכנית ת.מ.א. 31[34], בתוכנית המיתאר למחוז הדרום[35], ובעיקר בתוכנית 2020[36]. תוכניות אלו מנסות לחזות את תהליכי הגידול והפיתוח של המדינה במאה הבאה. עקרונות התכנון של ראשית המדינה[37], הוחלפו בעקרונות תכנון מטרופוליניים מערביים. מדובר בפיתוח אזור בחירה משותף עם שאיפות זהות, המתפקד כיחידה אורגנית מבחינת תעסוקה ושירותים. ניתן איפוא לגור בכל אחד מן היישובים באזור ולעבוד במוקדי תעסוקה שונים בתחומו. אך עם הזמן באר שבע הפכה לעיר־שירותים, שמתגוררים בה אנשי ״הצווארון הלבן״, ואילו הערים הסמוכות, הממוקמות במרחק של פחות משעה נסיעה ממנה, הופכות לערי ״צווארון כחול״, כלומר ערי תעשייה. ריחוקה היחסי של באר שבע מן המרכז יצר מערכת עירונית דרומית המתפקדת בצורה עצמאית: הקשרים בתוך המערכת חזקים, ותלותה במערכת הארצית יותר חלשה. שבעת יישובי הבדווים המתוכננים משתלבים אף הם מבחינה כלכלית במערכת זו[38]. צוות תוכנית־אב מיתאר עירוני של מטרופולין באר שבע הוקם בשנת 1995. מטרתו הייתה להעלות את באר שבע לרמת המטרופוליות של תל אביב, חיפה וירושלים. לדעת המתכננים, הגדרת באר שבע כמטרופולין בהיירארכיית ערי ישראל תחזק את העיר מבחינה פסיכולוגית ותשפר את תדמיתה[39]. לצורך זה רווחת ההנחה שיש להקים ליד באר שבע מוקד תעופתי מודרני ומשוכלל, שיקשר אותה עם מדינות המזרח התיכון ועם העולם כולו.
ב-31 באוגוסט 2004 התרחשו בשטח העיר שני פיגועי התאבדות כששני מחבלים פוצצו שני אוטובוסים פנימיים בעת שנסעו, וגרמו לרציחתם של 16 אזרחים ישראלים ולפציעתם של מעל ל-100.
במהלך מבצע עופרת יצוקה, החל מדצמבר 2008 נורו לעבר העיר רקטות גראד ששוגרו מרצועת עזה. בהתלקחות שבעקבות מתקפת הטרור בדרום ישראל באוגוסט 2011, חזר ירי הרקטות מהרצועה לעבר העיר, וגרם להרוג, לפצועים ולנזק לרכוש.
ב-4 ביוני 2010, התקיים בעיר לראשונה אירוע גאווה באמפיתיאטרון של מרכז הצעירים בעיר העתיקה, בחסות עיריית באר שבע[40].
בחודש נובמבר 2011 נפתחה במסגד הגדול, בשמו החדש "המוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח", שנקבע על פי פסיקת הבג"ץ (2011), תערוכתו של יקיר העיר מר גואל דרורי "תולדות באר שבע 1900-2011" הייתה זו התערוכה השלישית שהוצגה שם וסיפרה את ההיסטוריה של העיר. בעבר הוצגו שם שתי תערוכות: הראשונה הוקמה בשנת 1950, על ידי צבי עופר תושב בית אשל וממתיישביה הראשונים של באר שבע. בתצוגה היו מוצגים המשקפים את החיים והתרבות בנגב: אמנות, ארכאולוגיה, מסמכים ותמונות, מוצגים גאולוגיים, תצוגות מחיי הבדווים, כלי עבודה וחקלאות ועוד. במרכז האוסף-תערוכה, המייצגת את העבר הארכאולוגי וההיסטורי של העיר לתקופותיה. לאחר מספר שנים, בשנת 1953 הוקמה גרסתו השנייה של המוזיאון, על ידי הארכאולוג יוסף דובי. הוא נקרא אז "מוזיאון הנגב" ובו הוצגו הממצאים הארכאולוגיים שהתגלו בבאר שבע ובסביבתה. התצוגה נמשכה עד לשנת 2002. עקב מצבם של הממצאים הם נלקחו למחסני רשות העתיקות.
כיום המוזיאון מנוהל על ידי צוות מוזיאון הנגב לאמנות.
ב-14 ביולי 2016 נערכה הפגנת מחאה של הבית הגאה בבאר שבע בהשתתפות כ-2,500 משתתפים, נגד ביטול מצעד הגאווה שאמור היה לעבור ברחוב הראשי של העיר, בשדרות רגר[41][42][43]. שנה לאחר ההפגנה ביוני 2017, נערך מצעד הגאווה הראשון בבאר שבע בהשתתפותם של כ-4000 צועדים. בסיום המצעד התקיים אירוע גאווה בהפקת עיריית באר שבע שבו נשא ראש העיר נאום[44][45].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלוש, צ. עורך, אל הנגב – חמישים שנות הישגים בבאר שבע ובנגב, הוצאת עידן בע"מ, 1988.
- ביגר, ג. וא. שילר, באר שבע ואתריה, הוצאת אריאל, 1991.
- בר צבי, ש. מדור היו זמנים, הוצאת עיתון "שבע", 1977 – 1978
- גבעון, ש. באר שבע, הוצאת פרסום חלפון, 1968
- גל פאר, א. סדרת כתבות במקומון כלבי
- גרדוס, י. וא. שטרן, ספר באר שבע, הוצאת כתר ירושלים, 1979.
- גרדוס, י. ואסתר מאיר – גליצנשטיין, באר שבע – מטרופולין בהתהוות, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2008.
- גרייבר, י., צילומים: דוד רובינגר, באר שבע בירת הנגב, הוצאת עיריית באר שבע, 1950
- דר' מנצ'ל, פ. חיים ומעש, הוצאה פרטית, 1981.
- העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה, 90 שנה למלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, הוצאת אריאל, 2007.
- זאב וילנאי באר שבע – עיר אבות ובנים, הוצאת משרד החינוך המחלקה לנוער ועיריית באר שבע, 1967.
- טאיטו, נ. שנתון כלכלי – נגב 1975, הוצאת גואל דרורי, 1975.
- כהן, א. באר שבע העיר הרביעית', הוצאת כרמל, 2006.
- עארף אל-עארף, תרגום: מ. קפליוק, שבטי הבדואים במחוז הנגב, הוצאת: בוסתנאי, 1934.
- עארף אל-עארף, תרגום: מ. קפליוק, תולדות באר שבע ושבטיה, הוצאת אריאל, (מחודש 2000) ההוצאה המקורית תרצ"ז 1937
- עיריית באר שבע, באר שבע 1969, הוצאת המחבר, 1969.
- פאיאנס, ד. צילומים: א. פרקש, באר שבע 1962, הוצאת החברה לפיתוח באר שבע, 1962.
- פרקש, א. ג. דרורי, ע. שוורץ, ח. גולדשטיין, אלבום באר שבע – 25 שנים, הוצאת ישרארט, מו"ל: גואל דרורי, 1973.
- קרן באר שבע לפיתוח, באר שבע מעיר האבות לעיר העתיד, הוצאת עיריית באר שבע, 2005.
- ראב"ד, נ. הקרב על באר שבע – יותר מעוד ניצחון צבאי, הוצאת מוזיאון הנגב לאמנות, 2008.
- ראב"ד, נ. צמיחתה של עיר – מודל להתפתחות השיכון הציבורי בישראל, הוצאת מוזיאון הנגב לאמנות, 2008.
- ראב"ד, נ. ארכיטקטורה בבאר שבע – ציוני דרך של ישראליות, הוצאת מוזיאון הנגב לאמנות, 2008.
- אילן גל-פאר, 'קבר האחים וקורותיו של בית העלמין היהודי בבאר-שבע', עיונים בתקומת ישראל 21, 2011, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אונ' בן-גוריון, עמ' 339 - 372.
- שני בר-און ממן, 'מחאה ומעמד בבאר-שבע, 1948 - 1963', עיונים: כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 29, 2018, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אונ' בן-גוריון, עמ' 82 - 110.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ עד היום החוקרים עדיין לא יודעים מדוע עזבו בני התרבות את מקומם בפתאומיות בסוף האלף הרביעי לפנה"ס. ישנה השערה מסוימת הטוענת כי היעלמות התרבות בשלב האחרון נגרמה מהתערערות מצב הביטחון בארץ ישראל בסוף האלף הרביעי לפנה"ס. הרבה מהיישובים שהוקמו באותה תקופה בדיוק, הוקמו באזורים הקלים להגנה, כמו השפלה.
- ^ על בקעת באר שבע בתקופה הכלקוליתית ראו: מאמר תרבות באר שבע הכלקוליתי- מבוא באתר רשות העתיקות, סיקור חפירות התקופה הכלקוליתית בתל באר שבע ומאמר עיתונאי ישן על תרבות באר שבע מארכיון ActivePaper. על תרבות באר שבע בתקופה הכלקוליתית ראו ספר באר שבע כותרת התקופה הכלקוליתית, הכנענית והישראלית (עמודים 27- 30) מאת יהודה גרדוס ואליהו שטרן והאנצקולופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל כותרות באר שבע- היישובים הכלקוליתיים וכותרת תל באר שבע (תל שבע)- התקופה הכלקוליתית (עמודים 127- 137) מאת אפרים שטרן
- ^ רז קלטר, זאב הרצוג, הרמאפרודיטה ביהודה? צלמית קנטאור מתקופת הברזל בתל באר־שבע, קדמוניות לז, 2004, עמ' 42–43
- ^ פטר פביאן ויצחק גלעד, היישוב בתקופת הברזל בתחומי העיר באר שבע המודרנית, באתר רשות העתיקות
- ^ רן שפירא, עיר מקראית בסמוך לשוק הבדווי, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2003
- ^ ספר בראשית, פרק כ"א, פסוקים כ"ח–ל"א
- ^ בראשית כ"ח י
- ^ בראשית, פרק מ"ו פסוק ה
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ב פסוק ב
- ^ פטר פביאן, באר שבע בתקופות הרומית עד האסלאמית הקדומה, באתר רשות העתיקות
- ^ ניר חסון, עיר ביזנטית לרגליה של התחנה המרכזית בבאר שבע, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2011
- ^ רחובות ושדרות ישרים ואנכיים זה לזה כשתי וערב החלו להיבנות בתקופה זו בברצלונה ובניו יורק
- ^ Cotterell, Paul (1986). "Chapter 3". The Railways of Palestine and Israel. Abingdon, UK: Tourret Publishing. pp. 14–31. ISBN 0-905878-04-3.
- ^ 4939 | Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel, www.tidhar.tourolib.org
- ^ מרדכי אלקיים, 40 שנות יישוב יהודי בעזה באר-שבע והקמת חוות רוחמה, משרד הביטחון, עמ' 107
- ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 494-493
- ^ נתוני סקר האוכלוסין המנדטורי
- ^ באר שבע - בירת הנגב, אתר טיולי
- ^ מירב הלפרין, דובר צה"ל מודיע-ההודעות שליוו את חיינו, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2011, עמ' 13.
- ^ ש. פינס, לא נוותר על הנגב, דבר, 24 באוקטובר 1948
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 294–295.
- ^ התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין בבאר שבע, דבר, 26 בנובמבר 1948
- ^ באר שבע תיפתח בפני התישבות המונים, חרות, 13 בינואר 1949
- ^ שרותי "אפיקים בנגב" לעירית באר־שבע, הַבֹּקֶר, 24 ביולי 1949
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 259.
- ^ באר שבע - עיר הנגב, הַבֹּקֶר, 4 באפריל 1949
- ^ יום יערות המגינים, העולם, 17 בפברואר 1949
- ^ טכס נטיעות בבאר שבע, על המשמר, 3 באפריל 1949
- ^ אבן יסוד למדא בנגב, דבר, 1 ביוני 1949
- ^ פקודת העיריות 1934 - צו בדבר מינוי ועדת העירייה באר שבע, 15 בינואר 1950, קובץ התקנות 69, 16 בפברואר 1950, עמ' 521-522
- ^ בירת הנגב תהיה עיר סולל בונה, מעריב, 16 בינואר 1950
- ^ א. חלילי, ישיבה חגיגית ראשונה של עירית באר שבע, דבר, 27 בפברואר 1950
- ^ מצעד גדול של פועלים בחג ההסתדרות בבאר שבע, דבר, 2 בינואר 1951
- ^ לרמן, 1991
- ^ דונסקי, 1994
- ^ מזור, 1992
- ^ מופיעים בספרו של האדריכל אריה שרון (1951) "תכנון פיסי בישראל"
- ^ 1997 ,Meir
- ^ אסיף, 1996
- ^ 600 משתתפים באירוע הגאווה הראשון בבאר-שבע, 04.06.2010, אתר GoGay
- ^ אילנה קוריאל, אלפים השתתפו בהפגנת הגאווה בב"ש: "לא אזרחים סוג ב'", באתר ynet, 14 ביולי 2016
- ^
מבט - במקום מצעד הגאווה בבאר שבע נערכה הפגנה מול בניין העירייה, באתר יוטיוב
- ^ הילה קובו, ביקורת על החלטת בג"ץ: "מצעד הגאווה היה צריך להתקיים ברחוב הראשי בב"ש", באתר וואלה, 14 ביולי 2016
- ^ אילנה קוריאל, לראשונה: מצעד גאווה בבאר שבע, באתר ynet, 21 ביוני 2017
- ^ אילנה קוריאל, מצעד גאווה ראשון בבאר שבע: נעצר חרדי עם סכין, באתר ynet, 22 ביוני 2017
