היסטוריה של אירלנד - מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה

ההיסטוריה של אירלנד מהאיחוד ועד למלחמת העולם הראשונה מתחילה בשנת 1800 עם קבלת חוק האיחוד של אירלנד עם אנגליה, סקוטלנד וויילס, אשר הפך את האיים הבריטיים למדינה אחת ובה פרלמנט אחד. עד מהרה הסתבר שהעם האירי עשה מיקח טעות בהסכימו לאיחוד, שכן הבעיה העיקרית, האמנציפציה של בני הדת הקתולית לא נפתרה, והאי הפך לחצר האחורית, המוזנחת, של האימפריה הבריטית. התנועה להשגת שוויון זכויות לקתולים בפרט ולאירים בכלל צברה תאוצה בהנהגת דניאל או'קונל, אך טרגדיה גדולה התרחשה עם רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד אשר גרם למותם של כחצי מיליון איש, ולהגירת מאות אלפים נוספים. אוכלוסיית האי הדלדלה, אך בד בבד גברו גם הדרישות לעצמאות. ראש הממשלה הבריטי ויליאם יוארט גלאדסטון הפנה את מלוא מרצו וכובד משקלו להשגת "שלטון בית" לעם האירי, אך הצעה זו נדחית שוב ושוב. ב-1914 עוברת הצעת חוק "שלטון הבית" אך יישומה נדחה בשל מלחמת העולם הראשונה.

האיחוד ולאחריו

עמוד נלסון ברח' או'קונל בדבלין. העמוד הוצב ברחובה הראשי של דבלין בשנת 1808, ליד משרד הדואר, שהיה המוקד למרידת חג הפסחא. העמוד שימש כסמל לשלטון האנגלי ופוצץ על ידי ה־IRA בשנת 1966

"חוק האיחוד" משנת 1800 איחד את הפרלמנטים של אנגליה ושל אירלנד ולמעשה יצר מדינה אחת - "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". על פי הסכם האיחוד, הובטח לאירים כי הם יזכו לשוויון זכויות מלא בממלכה המאוחדת ו"חוק המבחן" אשר דרש מעובדים בשירות הציבורי להצהיר כי הם כופרים בעיקרי האמונה הקתולית יבוטל. בנוסף, הוענקו לאירלנד חמישית מן המושבים בפרלמנט של הממלכה המאוחדת, דהיינו 100 נציגים בבית הנבחרים. האיחוד התקבל על כן בברכה על ידי האירים ואושר בפרלמנט האירי. אולם, עד מהרה הסתבר לאירים כי לא מן האיחוד תצמח האמנציפציה של הקתולים באירלנד. המלך ג'ורג' השלישי, שראה בכהונתו כראש הכנסייה האנגליקנית משום מניעה למתן שוויון זכויות לקתולים, מנע את ביטול האפליה נגד הקתולים, דבר שהביא להתפטרות ראש ממשלת אנגליה ויליאם פיט הבן אשר תמך באמנציפציה הקתולית. הפרלמנט הבריטי התעסק בעיקר בענייני אנגליה ולא התעניין בבעיות אירלנד. רובם של חברי הפרלמנט ושל חברי הקבינט אפילו לא ביקרו באירלנד.

בשנת 1803 עם חידוש המאבק כנגד נפוליאון ביבשת אירופה, ראו מהפכנים אירים בראשות רוברט אמט את ההזדמנות לחדש את המרידה כנגד האנגלים, אשר הגיעה לקיצה הטראגי בשנת 1798 עת נהרגו אדוארד פיצג'רלד ווולף טון. ב-23 ביולי 1803 החלו המורדים להרים את ראשם בדבלין אך לא הצליחו לעשות הרבה מעבר לניסיון כושל לכיבוש טירת דבלין, שהדרדר למהומה כללית, במהלכה נרצח נשיא בית המשפט העליון של אירלנד. אמט נתפס כעבור כחודש, נשפט, והוצא להורג ב-20 בספטמבר. מילותיו האחרונות לבית המשפט זכורות לכל תלמיד אירי:

"איש בל יכתוב את הכתובת על מצבתי. כאשר ארצי תתפוס את מקומה בין האומות, אז אזוכה מכל אשם, ורק אז תיכתב הכתובת על מצבתי".

למרות מילים הרואיות אלו, אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה האירית היא מיקום גופתו של אמט, אשר נקבר בחשאי.

האמנציפציה של הקתולים

עתה קם לאומה האירית מנהיג דגול, הקתולי דניאל או'קונל. לאחר מאבק פוליטי ארוך מחוץ למסגרת פרלמנטרית החליט או'קונל להיבחר לבית הנבחרים. בתקופה זו, לאחר "חוק האיחוד" מ-1800, שלחה אירלנד מאה נציגים לבית הנבחרים האנגלי בוסטמינסטר, ועל פי החוק היה על נציגים אלה להיות פרוטסטנטים. בשנת 1828 הצליח או'קונל להיבחר, על אף שהיה קתולי, אך נמנע ממנו לשמש בתפקידו שכן לא יכול היה להישבע אמונים למלכה ויקטוריה, ראש הכנסייה האנגליקנית. בחירתו, ובחירתו מחדש בשנת 1829 אילצו את הממשלה הבריטית (בראשות ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון) לבטל את ההגבלות המוטלות על הקתולים בחוקי המדינה. ביטולן של ההגבלות חל לא רק על קתולים, אלא גם על כל הדתות שאינן מאוגדות במסגרת "הכנסייה של אירלנד".

אך השגת האמנציפציה לקתולים לא הייתה סופו של המאבק, אלא תחילתו. בד בבד עם ביטול המגבלות על הקתולים העביר הפרלמנט חוק שהגדיל את הדרישה המינימלית לרכוש שיהיה בחזקתו של מועמד לפרלמנט, וכך נמנעה בפועל המועמדות לפרלמנט מרובם של הקתולים, שהיו עניים מרודים, כך שביטול המגבלות על כניסתם של הקתולים לפרלמנט נעשה מן השפה ולחוץ. או'קונל נאלץ לקבל צעדים אלו בשתיקה.

עם זאת, היו השנים הבאות שנים של התקדמות במעמד הקתולים באירלנד. הם החלו לשאת במשרות ציבוריות, ולהשתלם במקצועות חופשיים, ובמיוחד בערים האיריות.

החל משנת 1824 מיפו הבריטים את אירלנד. הם משקיעים במשך עשרים השנים הבאות, עד שנת 1846, 860.000 לירות שטרלינג במיפוי בקנה מידה 1:10560. מטרת המיפוי משולשת: 1. מיפוי, 2. מיסוי, 3. הפיכת השמות האירים לאנגליים. אלפי חיילים, קצינים, כורים ומלחים בריטים וגם מובטלים אירים מועסקים במלאכה, שמנסה למחוק את השפה האירית מהמפה.

נושא מטריד היה "המעשר", מס בגובה של 10% מן ההכנסה שנאלץ כל תושב אירלנד, ללא הבדלי דת, לשלם לכנסייה הפרוטסטנטית של אירלנד. בשנת 1831 הביא הנושא למרי אזרחי מלווה במהומות, אך המעשר בוטל רק כארבעים שנה לאחר מכן.

או'קונל נשא עתה את דגל ה"ביטול" "Repeal". בשורה של עצרות עם "מפלצתיות" (כפי שכינה אותן או'קונל עצמו) טען או'קונל כי המענה לצרכיה של אירלנד הוא ביטולו של חוק האיחוד, והפיכתה של אירלנד למלוכה נפרדת, תחת המלכה ויקטוריה. מאבק זה נחל כישלון, מכמה סיבות. רוחה של שנת 1798 עת התאחדו הפרוטסטנטים בצפון והקתולים בדרום לתנועת "האירים המאוחדים", חלפה זה מכבר. הפרוטסטנטים במחוז אלסטר הצפוני הבינו כי פרלמנט אירי חופשי יהיה בעל רוב קתולי, וככזה, יטיל עליהם את אותן המגבלות שהטיל הפרלמנט המאוחד על הקתולים. מאבקו של או'קונל נתקל בהתנגדות עזה בצפון, עד כדי כך שבשנת 1841 גורש או'קונל מעצרת בבלפסט, בליווי משטרתי. ממשלת אנגליה אף היא לא שבעה רצון מן המאבק החדש, ולאחר עצרת בשנת 1843 בה נכחו כמיליון איש, בגבעה הקדושה של טארה, שם הוכתרו מלכי אירלנד בימי קדם, הוציאה הממשלה תקנה לפיה נאסרו עצרות המונים. או'קונל, אשר היה מטיבו שומר חוק, והתבטא פעם כי חירותה של אירלנד אינה שווה טיפת דם אחת, נאלץ לציית.

בסוף שנות הארבעים נחתו על התנועה הלאומית האירית שתי מכות. האחת, הפחותה מביניהן, מותו הפתאומי של או'קונל בשנת 1847 בעת שטייל באיטליה, והשנייה, "רעב תפוחי האדמה הגדול".

רעב תפוחי האדמה הגדול

ערך מורחב – רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד

רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד הקרוי אף "הרעב הגדול" (בגאלית: "An Gorta Mór") הוא השם שניתן לרעב ששרר באירלנד בין השנים 1846 ו-1849.

גורמי הרעב

החקלאות האירית - הסתמכות על יבול אחד

בין הגורמים העיקריים לרעב הייתה ההסתמכות של איכרי אירלנד על יבול אחד למחייתם, תפוח האדמה. תפוח האדמה מכיל אנרגיה רבה, וקל מאוד לתרבות ולגידול. בתקופת הרעב הגדול הייתה נהוגה באירלנד השיטה הבאה לגידול תפוחי האדמה: חריש וזריעת השדה בזרעי תפוח האדמה. את יבולי השנים הבאות יצרו בכך שהשאירו אחוז מסוים מתפוחי האדמה טמונים באדמה. שיטה זו לא דרשה עישוב או השקיה. תפוח האדמה הפך ליבול העיקרי שגידל החוואי האירי, לאחר שהובא לאדמת אירלנד ב-1650 לערך (על אף שלא השיג את מעמדו העיקרי על השולחן האירי עד לשנת 1780). אפילו חלקות אדמה קטנות יכלו לספק מספר קלוריות מספיק לקיומה של משפחה, ולהאכיל חזירים ובכך ליצור מקור לבשר, ולהכנסה נוספת. הדבר הביא לגידולה של האוכלוסייה החקלאית באירלנד.

החלוקה של הקרקעות באירלנד

סיבה נוספת לרעב הייתה משטר הקרקעות הנהוג באירלנד. מאז ימי הביניים ואילך, בעלות האירים על הקרקע הצטמצמה והלכה, כאשר גלים של מתיישבים, אנגלים פרוטסטנטים, השתלטו על חלקים גדולים מן האי. הנוהג של איחוד חלקות אדמה לאחוזות גדולות היה נהוג באירופה, אך באירלנד הוא הפך למסובך בשל החוקים אשר היפלו לרעה ברכישת מקרקעין את בני כל הדתות פרט לאלה הנמנים עם הכנסייה של אירלנד. ההפליה כוונה כנגד הקתולים, אשר היוו את רוב תושבי האי. לפי חוקי העונשין, קתולים עמדו בסיכון מתמיד של הפקעת אדמתם. חוקים אלו אומנם בוטלו בתחילת המאה התשע עשרה אך תוצאתם הייתה כי בזמן הרעב היו רוב האירים חוכרי משנה של חוות חקלאיות קטנות ועניות, בתנאים מפלים.

מצב זה אך הסתבך בשל המסורת האירית של "חלוקת משנה", לפיה אדמה אינה מועברת מאב לבנו הבכור, אלא חולקה באופן שווה בין הבנים הזכרים, לעיתים אף בין בנים בלתי חוקיים. מסורת זו הייתה מסורת קלטית עתיקה, והתייחסה לא רק לירושה של מקרקעין, אלא גם של תוארי אצולה. במאה התשע עשרה היה פירושה של מסורת זו שהחוות החקלאיות הלכו וקטנו מדי דור, דבר שהביא לכך שמספר היבולים שניתן היה לגדל בחווה זו היה מצומצם ממילא, והיבול המתאים ביותר, שיכל בהשקעה נמוכה יחסית לספק מזון למשפחה גדולה היה תפוח האדמה.

השפעת כלכלת השוק החופשי

כאשר החל הרעב הסיוע שקיבלה אירלנד מבריטניה היה מעט מדי ומאוחר מדי. חלק מן החוקרים מאשימים את מדיניות "השוק החופשי" אשר מבחינה אידאולוגית התנגדה להתערבות המדינה בכלכלה. ממשלתו ה"טורית" של לורד רוברט פיל החלה להילחם ברעב באמצעות ייבוא דגן מהודו, אך עד מהרה הוחלפה בממשלה הליברלית של הלורד ג'ון ראסל, מתנגד קולני להתערבות המדינה בכלכלה, ומאמין גדול במדיניות השוק החופשי. פיל החל את הקריירה שלו באירלנד, והפגין עניין בבעיות האי. ראסל ראה בכך אך מטרד, במקרה הטוב (ישנם היסטוריונים אירים המאשימים את ממשלת ראסל במדיניות מכוונת של השמדת עם). עובדה מדהימה היא כי גם בעת הרעב המשיך הייצוא של יבולים מאירלנד, יבולים שיכולים היו להציל את חייהם של רעבים רבים. יש האומרים כי ייצוא זה שמר על כמה מן האחוזות במצב כלכלי טוב, וכך נמנע פינוים של הדיירים ומותם ברעב, והתמוטטות אגודות הצדקה שחשבונותיהן שולמו על ידי אחוזות אלו. הפתרון של פיל היה פשוט - המשיכו לייצא על מנת להרוויח כסף. בכסף ניתן לייבא דגן הודי זול על מנת להאכיל את הרעבים. ראסל, לעומתו, המשיך בייצוא, אך הפסיק את ייבוא הדגן מהודו.

הרעב הגדול

למרות שאין לדעת מהו מקורו של הכימשון, ב-1845 הכתה הפטרייה ברחבי אירופה, והפכה את תפוחי האדמה לעיסה שחורה, ספוגית ובלתי אכילה. העיתון האירי "פרימנ'ס ג'ורנל" כתב בכותרתו הראשית מ-27 ביוני 1846 כי המחלה הגיעה לאירלנד והשמידה יבולים במחוז מאיו. בשנת 1847, הזכורה בהיסטוריה האירית כ"47' השחורה", רוב היבולים באי כולו הושמדו במחלה. חנויות מזון ומחסני חירום הצליחו לשמור על התזונה של חלק מן האוכלוסייה, אך הכימשון שב והכה ב-1849, וזו הפעם לא היו כל מחסנים שיכלו להסתמך עליהם. התוצאה הייתה רעב, אך רעב שהכה בחלקים שונים של האי ובחלקים שונים של האוכלוסייה ברמות שונות.

בעלי האחוזות הגדולים שחיו באנגליה, נאלצו לממן אגודות צדקה על חשבונם לפי מספר האנשים שחיו בשטח האחוזה. דבר זה הביא לכך שאדם שפיגר בתשלום דמי החכירה פונה מביתו, ונשלח ל"סדנאות עבודה", המוניות, שם בדרך כלל מת ברעב. רבים מבעלי האחוזות מימנו את הגירת דייריהם לחו"ל כדי למנוע את הסתמכותם על אגודות הצדקה. ספינות אלו, שיצאו למדינות שמעבר לים, נודעו בכינוי "ארון מתים צף". מהגרים רבים, חלשים מחודשים ושנים של רעב, חלקם לוקים בכולרה מתו במהלך הנסיעה הארוכה.

לא ניתן לדעת בדיוק כמה אנשים מתו ברעב. היסטוריונים העריכו את המספר בין 750,000 ומיליון. כיום, בעקבות מחקרים דמוגרפיים והיסטוריים שנעשו עומדת ההערכה על חצי מיליון איש שמתו ברעב.

תוצאות הרעב

הרעב היווה מכה דמוגרפית לאוכלוסיית האי האירי, שרק בימים אלו הצליח האי להשתקם ממנה. האוכלוסייה באי עלתה מחמישה מיליון ליותר משמונה מיליון נפש בין שנת 1800 ל 1845. בסוף המאה התשע עשרה הייתה אוכלוסיית האי 4.4 מיליון נפש בלבד. היה זה השילוב של רעב, הגירה המונית, וירידה בפריון, אשר הוביל למהלומה דמוגרפית זו.

אף מפלגה פוליטית אירית לא נוצרה כתוצאה מן הרעב. רק בשנת 1880 תחת צ'ארלס סטיוארט פרנל, כמעט ארבעים שנה לאחר הרעב, הוקמה תנועה לאומית אירית, "התנועה לשלטון הבית". היסטוריונים משערים כי ההלם של הרעב גרם לשאיפות האיריות הלאומיות להירדם לשנים רבות. במילים אחרות - לאנשים היה אכפת פחות מפוליטיקה.

אם האירים על אדמת אירלנד נראו סובלניים לפוליטיקאים הבריטים ולבית המלוכה הבריטי, המהגרים היו סובלניים פחות. מהגרים רבים לאמריקה נקשרו מהר לאגודות רפובליקניות ולארגונים כמו ה"פניאנים", והפכו לקיצוניים יותר מאחיהם שבבית. הרעב הפך למצע המרכזי של המהגרים הזועמים. העיתונאי האירי המהגר ג'ון מיטשל כתב:

"האל הכול יכול אכן שלח את הכימשון, אך האנגלים יצרו את הרעב. מיליון וחצי אנשים, נשים וטף, נהרגו באופן זהיר, רוגע ושלו בידי הממשלה האנגלית. הם מתו ברעב בעיצומו של השפע שיצרו במו ידיהם."

פזורה ומרי - "אירלנד החדשה" וה"פניאנס"

עוד בימי הרעב הגדול עצמם, המשיך המרי ברחבי אירלנד, כאשר ויליאם סמית' או'בריאן, הקים, ב-1847 תנועה בשם "אירלנד החדשה" אשר קראה למרידה אלימה כנגד השלטון האנגלי. ב-29 ביולי 1848 עמד או'בריאן בראש מרידת איכרים בעיר בלינגרי במחוז טיפררי, אשר דוכאה ללא מאמץ רב על ידי השלטונות. או'בריאן יצא לגלות.

בגלות, בפזורה האירית בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, היה טמון עתידה של ההתנגדות האירית החמושה. גלי ההגירה האירים יצרו במדינות אלו ריכוזים של אירים, אשר היו חופשיים מן המגבלות הדתיות והחוקיות המוטלות עליהם באירלנד, הגיעו לעמדות של כוח, צברו ממון, והיו בעלי שנאה יוקדת לשלטון האנגלי.

ב-1858 ייסד בפריז, ג'ון או'מהוני, משרידי מרידת או'בריאן ב-1848, את "האחווה הפניאנית". הארגון נקרא על שם "פיאנה" חבורת לוחמים קלטית אגדית. או'מהוני נמלט לניו יורק וחי שם, אך יצר קשרים עם מהפכנים אירים בפריס. מטרתם של המהפכנים הייתה ליצור תנועה עולמית של אירים על פי המודל היעקוביני מן המהפכה הצרפתית. עד מהרה נוצרו מועדוני "פניאנס" באוסטרליה, דרום אמריקה, קנדה, ובמיוחד בארצות הברית, וכן בערים בבריטניה כלונדון, מנצ'סטר וגלאזגו. באירלנד מוכת הרעב, המובסת והמושפלת לא הצליחו הפניאנים ליצור אחיזה של ממש. התנועה אף הצליחה לקבל גינוי מן הכנסייה הקתולית שמנע את אחיזתה בתושבי אירלנד.

ב-1867 תכננו מנהיגי הפניאנס בארצות הברית, בחבל לנקשייר, ובאירלנד, לתאם מרידה מתוכננת במספר מוקדים. המרידה סוכלה כתוצאה מהלשנה. המרידה המתוכננת הפכה לכמה התפרצויות בלתי משמעותיות, שהסתיימו במעצרם של רוב מנהיגי הפניאנס באירלנד, ובמנצ'סטר. ההתמרדות הייתה כה שולית, עד כי האירוע המשמעותי ביותר במהלכה כונה "הקרב בערוגת הכרוב של האלמנה מק'ורמיק".

הפעולה המשמעותית ביותר הייתה מאסרו של אחד ממנהיגי הפניאנס, ריצ'רד ברק, בנובמבר 1867. ברק נחבש בכלא בלונדון, אך בעודו ממתין למשפטו נערך ניסיון לחלצו באמצעות פיצוץ תא הכלא בו שהה. בפיצוץ נהרגו שנים עשר אנשים ונפצעו כמאה ועשרים. פעולה זו, בליבה של לונדון, נטעה בלבו של ראש הממשלה הבריטי ויליאם יוארט גלאדסטון את ההחלטה לפתור את המשבר האירי.

"שלטון הבית לאירלנד" - באט, פרנל וגלאדסטון

האיש שעתיד היה להיות מכונה "מלכה הבלתי מוכתר של אירלנד", צ'ארלס סטיוארט פרנל למד בקולג' מגדלנה, באוניברסיטת קיימברידג', והמשיך לקבלת משרה של מושל במחוזו, מחוז ויקלו. בשנת 1874 נכנס לפרלמנט כנציג מפלגת "שלטון הבית", מפלגה שבראשה עמד אייזיק באט.

שני מאבקים ניהל פרנל בבית המחוקקים. הראשון, המאבק בשמו נבחר, המאבק לשלטון הבית. השני החל בשנת 1877, כאשר ייסד מייקל דייויט את "ליגת האדמה" אשר קראה להפחתת דמי החכירה, ולרפורמה קרקעית שתאפשר לאיכרים האירים לרכוש את אדמתם. כאשר הצטרף פרנל למאבק זה, קיבל המאבק האירי לעצמאות תנופה, ונשען על הקיפוח רב השנים של האיכר האירי בידי בעל האחוזות האנגלי.

בינתיים פרש אייזיק באט מתפקידו בשנת 1879 ופרנל ירש באופן טבעי את מקומו. תחת הנהגתו הפכה "המפלגה הפרלמנטרית האירית" כפי שנודעה עתה "מפלגת שלטון הבית" לכוח הפוליטי המאורגן ביותר בבית הנבחרים. הייתה זו המפלגה הראשונה שערכה ניפוי של המועמדים, ושהנהיגה משמעת סיעתית על מנת להצביע כאיש אחד. עד מהרה הייתה המפלגה לכוח המכריע בפוליטיקה האנגלית, העלתה והורידה ממשלות ליברליות ושמרניות לפי רצונה, במהלך שנות השמונים של המאה התשע עשרה.

הצלחתו הראשונה של פרנל הייתה קבלת "חוק הקרקעות" אשר צמצם מאוד את דמי החכירה ששילם האיכר האירי עבור ההחזקה באדמתו, בשנת 1881. החוק קבע כי דמי החכירה ייקבעו על ידי בית דין מיוחד. פרנל, שהחוק היה אף מעבר לציפיותיו, מיהר לחבל בפעולת בתי הדין, על מנת להשיג ויתורים נוספים מן הממשלה. בסמוך לכך נתקבל "חוק הכפייה" אשר הסמיך את המשנה למלך באירלנד לעצור כל אדם ולהחזיק בו ככל שיחפוץ. לאחר קבלת החוק היה אחד הצעדים הראשונים שננקטו על פיו, מאסרו של פרנל. הדבר אך הגביר את הפרות החוק, ובאפריל 1882 שוחרר פרנל מכלאו בתנאי שיסייע לשמירת החוק, תמורת שינויים ושיפורים בחוק הקרקעות.

המאמצים להשגת שלום ולהסכמה על שלטון בית ספגו מהלומה כאשר ב-6 במאי 1882 נרצחו בפניקס פארק שבדבלין השר לענייני אירלנד הלורד פרדריק קבנדיש, ותת השר לענייני אירלנד, ט.ה. ברק. עד כמה שחיזק הרצח את ידי הקיצוניים שבשני הצדדים, (וזו אכן הייתה מטרתו), סייע הרצח לשכנע את גלאדסטון כי יש לפעול למען "שלטון בית" לאירלנד, וכי פרנל הוא האיש שעמו יש לשאת ולתת.

באפריל 1886 נוצרו הנסיבות הפוליטיות אשר אפשרו את העלאת הצעת חוק "שלטון בית" לאירלנד. גלאדסטון מונה לכהונתו השלישית כראש ממשלה, וממשלתו הייתה תלויה במידה רבה באנשיו של פרנל. גלאדסטון לקח על עצמו את קידום "שלטון הבית", וכהרגלו העניק למאבק נופך מוסרי. בנאום בן שלוש וחצי שעות טען כי בכך יהיה צדק היסטורי לאומה זו. הצעתו פילגה את מפלגתו הליברלית, והחוק נכשל בעת הקריאה השנייה. גלאדסטון נאלץ לפזר את הפרלמנט, והכריז על בחירות, אשר הנושא היחיד בהן היה "שלטון הבית". הוא נכשל בבחירות אלו, והמפלגה השמרנית, בראשות הלורד סולסברי, תפסה שוב את השלטון.

בשנת 1890 היה פרנל מעורב בשערורייה, עת נתגלו יחסיו עם פילגש נשואה. הדבר גרם להדחתו, ולפיצול מפלגתו. כמה חודשים לאחר מכן מת, כפי הנראה כתוצאה מן המתח והעומס שנגרמו לו בתקופה זו. את מקומו כמנהיג האירים בפרלמנט לקח ג'ון רדמונד.

ב-1892 נבחר גלאדסטון לכהונה רביעית. בפברואר 1893 הציע מחדש את הצעת חוק שלטון הבית. זו הפעם התקבלה ההצעה בפרלמנט, אך נדחתה בבית הלורדים.

תחילת המאה העשרים – רפורמות אגרריות ותסיסה בצפון

הממשלות השמרניות שבאו לאחר ממשלתו של גלאדסטון, סברו כי עיקר בעייתה של אירלנד אינה הבעיה הלאומית, כי אם בעיית העוני, ובעיית הקרקעות. אנשים כארתור ג'יימס בלפור סברו כי ניתן יהיה "להרוג את שלטון הבית במיתת נשיקה" אם רק תפעל הממשלה האנגלית לרווחת תושבי אירלנד. כך קיבלה הממשלה האנגלית ב-1903 חוק קרקעות מתקדם ביותר, אשר העביר את רוב אדמתה של אירלנד מבעלי האחוזות לחוכרים, אשר קיבלו את האפשרות לרכוש את האדמה בפריסת התשלום למספר עשורים, בריבית מינימלית. בעלי אחוזות אשר הסכימו למכור את אדמתם בשיטה זו קיבלו מקדמה נכבדה מן הממשלה.

בינתיים שגשגה מאוד הכלכלה בצפון אירלנד. בלפסט קיבלה מעמד של עיר בשנת 1888 ועד מהרה הפכה לעיר הגדולה והמשגשגת באירלנד, ובה תעשיית סריגים גדולה ומפותחת ומספנה ענקית. תושבי בלפסט ומחוז אלסטר, הפרוטסטנטים ברובם, חששו כי מתן "שלטון בית" יטביע את הצפון התעשייתי והמשגשג בים של איכרים קתולים עניים, אשר כצעד ראשון להפגנת עצמאותם יטילו מכסים והגבלות על המסחר עם אנגליה אשר היווה את רוב פרנסתם.

ב-1906 שבה לשלטון המפלגה הליברלית, ומפלגת "שלטון הבית" הצליחה לאחד את פלגיה, תחת הנהגתו הכריזמטית של ג'ון רדמונד. ב-1912 העלה שוב ראש הממשלה החדש הרברט הנרי אסקווית' את הצעת שלטון הבית. הצעתו הייתה כי ענייניה של אירלנד ינוהלו על ידי פרלמנט ובו שני בתים, בעוד שענייני מדיניות חוץ וביטחון ימשיכו להתנהל מלונדון. הצעה זו לא הייתה נתונה עוד לביקורתו של בית הלורדים, אשר איבד את זכות הווטו שלו על חקיקת הפרלמנט בשנת 1911, ואם היה הפרלמנט מקבל את ההצעה, כי אז הייתה היא הופכת לעובדה מוגמרת.

אנשי אלסטר חשו בסכנה, שהייתה הפעם מוחשית יותר מאי פעם בעבר. תחת הנהגתו של המנהיגים הפרוטסטנטים אדוארד קארסון וג'יימס קרייג, הכריזו אנשי אלסטר כי ברגע בו יוכרז "שלטון הבית" יראו עצמם כאחראים לשלטון במחוז אלסטר. "כוח מתנדבי אלסטר" גויס, ועד מהרה מנה כמאה אלף נושאי נשק. בדרום, במקביל, גייסו תומכי שלטון הבית כוח מתנדבים משלהם.

בספטמבר 1914 קיבלה הצעת החוק את הגושפנקא המלכותית לאחר שעברה בפרלמנט. על מנת להשתיק את אנשי אלסטר אשר עמדו על סף מרידה, הוחלט כי החוק ייכנס לתוקף כעבור שנה, או עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, לפי המוקדם מביניהם. עד מהרה היו רבים מבני אירלנד, פרוטסטנטים וקתולים, משרתים תחת דגלו של המלך ג'ורג' החמישי בשדות הקרב בצרפת ובפלנדריה.