לדלג לתוכן

אריאניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הזרם האריאני)

האריאניות (נודע גם בשמו הלועזי: אריאניזם) הייתה זרם קדום בנצרות שסומן כמינות. האריאנים נקראו על שם מייסדם, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256 - 336; Ἄρειος).[1] האריאנים האמינו שהאל הבן שהתגלם בבשר בישו נברא על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. בכך הם חלקו על הפרשנות האורתודוקסית לשילוש הקדוש, בה האב, הבן ורוח הקודש הם שווים וקדמונים באותה מידה, ועל כן הוקעו ככופרים. המונח "אריאני" נטבע ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, גם אם לא היו מזוהים לחלוטין עם תורתו של אריוס.[2] שרידי האריאנים נמוגו במאה השביעית. רק כעבור כאלף שנה, עם הרפורמציה, עלו שוב תאולוגיות בלתי-משלשות.

כבר במאות הראשונות לספירה, בזמן בו גובשה הדוקטרינה הנוצרית, זיהו המאמינים מתח בין המונותאיזם הנוצרי, לבין האמונה בשילוש ופולחן ישו. המתח הזה לא זכה לתשובה רשמית אחת, אלא נענה על ידי מספר גישות מקומיות, האריאניות היא אחת מהן. על פי אריוס, האל הבן נברא על ידי האל האב. אלוהותו נובעת מהאצלתה עליו בידי האל האב, הבורא שאינו נברא, ועל כן הוא נחות ממנו. האל הבן-הלוגוס שהתגלם בישו לא היה קיים בו-זמנית עם האב ואיננו ישות אלוהית באותה דרגה, ואף על פי כן הוא נחשב כ"אדון" וזוכה להערצה ופולחן. הדוקטרינה התבססה על פסוקים מכתבי הקודש, ביניהם: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ" (משלי 22:8), "כִּי הָאֱלֹהִים שָׂם אֶת־יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר צְלַבְתֶּם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ" (מעשי השליחים 36:2).[2] רבים בכנסייה התנגדו לזרם האריאני הן בגלל היותו מערער על מעמדו של ישו הנמצא במרכז הדוקטרינה הנוצרית, והן בגלל שהוא פותח פתח לפוליתאיזם, שהרי הוא מעודד פולחן לשתי ישויות אלוהיות שונות. הזרם המרכזי בכנסייה ראה באל האב כמוליד את הלוגוס, אך לא ייחס לו קדימות בזמן, שכן זוהי מערכת חוץ-זמנית ונצחית שנועדה לבטא את היחסים ביניהם.[1]

עד ועידת ניקיאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפולמוס בדבר מהות השילוש הקדוש קדם לאריאניות. הוא לבש את צורת הוויכוח האריאני בשנת 318, כאשר אריוס, כומר משכיל ממוצא לובי, החל להפיץ את תורתו ברבים, לפיה ישו בן האלוהים אינו נצחי אלא נברא על ידי האל האב, ולכן אינו בעל טבע אלוהי זהה לאל האב, אלא פחות ממנו. בשנת 320, ועידת אלכסנדריה, בראשות אלכסנדר בישוף אלכסנדריה, הכריזה על האמונה שלו כמנוגדת לטוהר האמונה, אך הוא סירב לחזור בו, ועל כן נודה. אריוס הצליח לשכנע בצדקת דרכו את אוסביוס, בישוף ניקומדיה, שהיה מקורב למשפחת הקיסר, ונתן לו מחסה ואפשרות להפיץ את רעיונותיו. המחלוקת בין המחנות הניצים הפכה לאלימה, ואף יצאה מגבולות מצרים כשבישופים נוספים הפכו למעורבים בה, ביניהם אוסביוס מקיסריה. הקיסר קונסטנטינוס חשש לאחדות האימפריה, ושלח את הוסיוס בישוף קורדובה, כדי שילמד את המצב ויברור בין המחנות. כדי ליצור האחדה בקרב הנהגת הכנסייה והמאמינים, כינס הקיסר את ועידת ניקיאה, הוועידה האקומנית הראשונה.[3]

ועידת ניקיאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידת ניקיאה (325) התכנסו כשלוש מאות בישופים, בחסות וביוזמת הקיסר, כדי ללבן את הסוגיות שיצרו פילוג בין חברי הכנסייה.  שני בישופים בלבד צידדו באריוס.[1] הוועידה פסקה כי טבעו של ישו זהה לטבעו של האל האב, עקרון המכונה מאז "homoousios". הוועידה פסלה את תורתו של אריוס והגדירה את האריאניות כמינות. בנוסף הוועידה גינתה את הזרם המונרכי, תיקנה את מועד חג הפסחא ועסקה בסמכויות השיפוט של הבישופים. הוועידה ניסחה את ה"אני מאמין", המכונה גם "הסימבול של ניקיאה", המתמצת את האמונה הנכונה.[4] ניתן לזהות בו את ההתנגדות לזרם האריאני:

אני מאמין באלוהים האחד האב [...] ובאדון ישוע המשיח האחד, בן האלוהים, נולד מן האב [...]  אלוהים מאלוהים, אור מאור, אלוהים אמת מאלוהים אמת, נולד ולא נוצר, מן המהות של האב [...] ואת אלה האומרים כי בן האלוהים היה זמן כאשר עדיין לא היה, ובטרם נולד לא היה, או נוצר יש מאין או ממהות אחרת, או שנברא [...] את אלה מנדה האמונה הקתולית והאפוסטולית.

עליזה ג'ינואו, מתפללים, לוחמים ועמלים באירופה הלטינית במאות ה-יב: לקט מקורות לתולדות הכנסייה, ההגות, המשטר והחברה באירופה, כרך ב, תל אביב: הדר, 1982, עמ' 458

מסקנות הוועידה קיבלו את אישורו ותוקפו של הקיסר. אריוס ושני הבישופים שתמכו בו הוגלו.[1]

מוועידת ניקיאה לוועידת קונסטנטינופול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלות וההתנגדות הנחרצת שספג אריוס בוועידת ניקאה צמצמו את ההשפעה שלו, אך לא עצרו את הפצת הרעיונות האריאניים. אוסביוס בישוף ניקומדיה חתר תחת מסקנות ועידת ניקאה, באמצעות פרשנות מוטה של המושגים בהם השתמשו בוועידה, דוגמת "מהות" (ousia) ו"ישות" (hypostasis). הוא הצליח להביא למינוי של בישופים אריאנים בעמדות מפתח, ולנצל את המתחים הפוליטיים לטובת קידום הדוקטרינה. הקיסרים קונסטנטיוס השני וואלנס היו קרובים לעמדות האריאניות וחיזקו את מעמדן בכנסייה. התחזקות המחנה האריאני הובילה להתנגדות המחנה השמרני.[3]

את המאבק באריאנים הוביל הבישוף אתנסיוס מאלכסנדריה. ביוזמתו התכנסה בשנת 381 הוועידה האקומנית השנייה בקונסטנטינופול, במטרה לאשרר את המסקנות של ועידת ניקאה וכך להוציא סופית את המחנה האריאני מגבולות הכנסייה. בוועידת קונסטנטינופול דנו בדוקטרינת השילוש הקדוש והיא עוצבה סופית לרוחו של אתנסיוס. הקרדו עובד מחדש במטרה לצמצם את האפשרות לייחס לו פרשנות "כופרת". הוועידה כונסה בחסות הקיסר תיאודוסיוס הראשון. בדומה לקונסטנטינוס, גם הוא היה מעוניין באחידות בכנסייה, ודאג להבהיר זאת לבישופים. רוב הבישופים סרו למרותו וחתמו על מסקנות הוועידה, שהפכו לחוק קיסרי. על אף שהאורתודוקסיה שהציג אתנסיוס ביטאה קונצנזוס בקרב הבישופים, היא נקבעה בכפייה מסוימת.[3] אתנסיוס אכף את מסקנות הוועידה בתקיפות ובקפדנות, ובכך חיסל כמעט לגמרי את האריאניות, שמאז נפוצה בעיקר בקרב השבטים הגרמאניים.[1]

האריאניות בקרב השבטים הגרמאנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבטים הגרמאנים האמינו בפנתאון פגאני משלהם, אליו נוספו אלים ייחודיים לכל שבט. התנצרותם הייתה תהליך מדורג. בתחילה יחידים התנצרו, בעיקר חיילים תחת השפעת הקיסר, ובשלבים מאוחרים יותר שבטים שלמים, בעיקר בהשפעת מיסיון יזום. אולפילס, בישוף אריאני יליד קפדוקיה, אחראי על נתח משמעותי במיסיון השבטים הגרמאנים. הוא זכה לתמיכת הקיסר האריאני ואלנס, ובשנת 377 החל בהפצת האמונה בקרב השבטים הגותיים שישבו בתוך גבולות האימפריה. הוא התקין את הכתב הגותי ותרגם את כתבי הקודש לגותית, תרגום המושפע מהתפיסות האריאניות, כדי לקרב את השבטים אל הנצרות. בתמיכת הקיסר הוא פעל גם בקרב השבטים הגותיים שישבו מחוץ לגבולות האימפריה, ומאמציו נשאו פירות. מרבית השבטים הגותיים, הוונדלים והלומברדים התנצרו והיו נאמנים לזרם האריאני, גם אם המשיכו לקיים מנהגים פגניים מסוימים. את המיסיון תיאר איזידורוס, בישוף סביליה:

ולאנס, אשר תעה מהאמת של האמונה הקתולית והחזיק בשחיתות המידות של המינות האריאנית, שלח אליהם כוהנים מינים ובשכנוע מרושע סיפח את הגותים אל הדוקטרינה הסוטה שלו והעביר, בזרע הרסני, [את] הרעל המזיק אל עם כה מפואר ועל ידי כך שימר וקיים לזמן רב את הסטייה אשר עם פתי ספג[...]

עליזה ג'ינואו, מתפללים, לוחמים ועמלים באירופה הלטינית במאות ה-יב: לקט מקורות לתולדות הכנסייה, ההגות, המשטר והחברה באירופה, כרך ב, תל אביב: הדר, 1982, עמ' 458

השבטים הגרמאנים העדיפו את האמונה האריאנית על פני זו השמרנית כי היא בידלה אותם מהאוכלוסייה הכללית, וכך אפשרה להם לשמור על המבנה החברתי הישן לו הורגלו. התפוררות האימפריה הרומית, שהייתה מזוהה עם הדוקטרינה השמרנית, גם היא עודדה אותם לדבוק בזרם האריאני. במאה הרביעית והחמישית היו תנודות בין הזרמים. חצרות מלוכה גרמאניות שהיו נאמנות לזרם האריאני המירו את נאמנותן והזדהו עם הזרם השמרני, בעיקר בעקבות שיקולים פוליטיים ואידאולוגיים, ולהפך.[5]

כיבושיו של הקיסר יוסטיניאנוס באמצע המאה השישית, צמצמו את השפעתם של האריאנים. המעוז המשמעותי האחרון של האריאניות היה בממלכה הוויזיגותית בחצי האי האיברי, אולם בשנת 589 עברה החצר הוויזיגותית לקתוליות ובעקבותיה שאר העם. לא נותרו עוד קבוצות משמעותיות של אריאנים, והזרם דעך לחלוטין באירופה, ולאחר מכן גם בצפון אפריקה.[1]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריאניות בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידיאולוגיה ופוליטיקה, כרך א, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 97-94
  2. ^ 1 2 Maurice Wiles, Archetypal Heresy: Arianism through the Centuries, New York: Oxford University, 1996, עמ' 6
  3. ^ 1 2 3 ואלה ז'ראר, הנצרות הקדומה: היסטוריה וספרות בתקופת כינונה (800-100), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 90-91
  4. ^ פאו פיגרס, הרוח והכלה: מבוא לתולדות הנצרות הקדומה, ירושלים: מאגנס, 2013, עמ' 90
  5. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידיאולוגיה ופוליטיקה, כרך ב, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 133-126