לדלג לתוכן

הוראות נאמנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עותק של הכתוב בכתב היראטי, 1550–1069 לפני הספירה.

הוראות נאמנות הוא טקסט מצרי עתיק מסוגת סבייט ('הוראה'). הטקסט שרד בחלקו מכתובת אסטלה של אמצע השושלת השתים עשרה של מצרים.[1] ניתן למצוא את הטקסט כולו במגילות פפירוס של תקופת הממלכה החדשה. מחברו אינו ידוע בוודאות, אם כי הוצע (ללא ראיות ישירות) שהוא נכתב על ידי הוזיר קאירסו מהשושלת ה-12 המוקדמת.[2] הטקסט מדגיש את סגולות הנאמנות לפרעה השולט ואת האחריות שעליו לשמור למען החברה.

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחצית הראשונה של הוראות נאמנות מצויה על אסטלה ביוגרפית מהשושלת ה-12 באבידוס שנעשתה לכבודו של Sehetepibre,[1] פקיד ממשלתי גבוה ונושא חותם ששירת תחת הפרעונים סנוסרת השלישי (1878–1839 לפנה"ס). ואמנמחת השלישי (1860–1814 לפנה"ס; תאריכי מלכות חופפים עקב שלטון קורגנטי (אנ')).[3] גרסאות מלאות של טקסט זה מתקופת הממלכה התיכונה שרדו רק כעותקים מתקופת הממלכה החדשה.[4] אלה כוללים לוח מהשושלת השמונה עשרה המוקדמת של מצרים, פפירוס הלובר המתוארך למחצית השנייה של השושלת השמונה עשרה, פפירוס מתקופת ראמסייד (כלומר השושלות התשע עשרה והעשרים), ויותר מעשרים שברי אוסטרקון המתוארכים לתקופת ראמסייד.[5]

תוכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האסטלה של Sehetepibre, המכילה את החלק הראשון של הוראות נאמנות (CG 20538).

הטקסט המלא של הוראות נאמנות כולל 145 פסוקים בקירוב.[4] ניתן לחלק אותו לשני חלקים מובחנים. הראשון, המורה לילדיו שעליהם לכבד ולציית תמיד לפרעה של מצרים, שזוכה לשבחים.[3] מובהר כי פרעה ישמיד את אויביו, וידאג לתומכיו.[6] ויליאם קלי סימפסון - פרופסור אמריטוס לאגיפטולוגיה באוניברסיטת ייל - טוען שניתן לסווג את הוראות נאמנות תחת "ספרות תעמולה" מצרית המשבחת את מעלותיו של המלך.[7] זאת בניגוד ליצירות "ספרות פסימית", כמו נבואת נפרטי, המתארות תקופה של כאוס וצורך בשיקום ערכים כדי להבטיח חברה יציבה.[7] בחלק השני של הוראות נאמנות, מחבר הטקסט מורה לילדיו שעליהם לכבד גם את פשוטי העם ולקיים את חובותיהם בחברה.[3] זה כולל חובות של בעל הקרקע, שאסור לו להתעלל בחוכריו שמא ינטשו ובכך ירוששו אותו.[6]

ריצ'רד ב' פרקינסון - אוצר במוזיאון הבריטי - משער כי הדובר הגיבור בטקסט הוא וזיר, אולם שמו של הדובר נערך באסטלה של Sehetepibre וגם אינו מופיע בעותקים מאוחרים יותר.[4] מאז שהאסטלה של Sehetepibre עוצבה על פי הדגם של הוזיר מנתוחוטפ - שכיהן בתקופת שלטונו של סנוסרת הראשון (1971-1926 לפנה"ס) - ישנן השערות חוקרים שמנתוחוטפ היה מחבר "הוראות נאמנות",[8] למרות שפרקינסון טוען כי אין ראיות התומכות בטענה.[4] על פי הניתוח הבלשני של פסקל ורנוס - פרופסור לבלשנות ומנהל לימודים באקול פראטיק דה אוטז אטיד של אוניברסיטת פריז - יש לתארך את הטקסט לתקופת שלטונו של סנוסרת הראשון.[9]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Cairo CG 20538.
  2. ^ Verhoeven 2009
  3. ^ 1 2 3 Simpson (1972), p. 198; Parkinson (2002), pp. 318-319.
  4. ^ 1 2 3 4 Parkinson (2002), pp. 318-319.
  5. ^ Simpson (1972), p. 198.
  6. ^ 1 2 Weeks (1999), p. 166.
  7. ^ 1 2 Simpson (1972), pp. 7-8.
  8. ^ Posener (1976), p. 14; Simpson (1991), p. 337; Fischer-Elfert (1999), p. 418-20.
  9. ^ Vernus (1990), p. 185.

מראי מקום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Fischer-Elfert, Hans-Werner (1999). Die Lehre eines Mannes für seinen Sohn: eine Etappe auf dem "Gottesweg" des loyalen und solidarischen Beamten der frühen 12. Dynastie. Ägyptologische Abhandlungen 60. Harrassowitz (Wiesbaden). ISBN 3-447-03919-1.
  • Parkinson, Richard B. (2002). Poetry and Culture in Middle Kingdom Egypt: A Dark Side to Perfection. London: Continuum. ISBN 0-8264-5637-5.
  • Posener, Georges. (1976). L'Enseignement loyaliste: sagesse égyptienne du Moyen Empire. Geneva: Librairie Droz.
  • Simpson, William Kelly. (1972). The Literature of Ancient Egypt: An Anthology of Stories, Instructions, and Poetry. Edited by William Kelly Simpson. Translations by R.O. Faulkner, Edward F. Wente, Jr., and William Kelly Simpson. New Haven and London: Yale University Press. ISBN 0-300-01482-1.
  • Simpson, William Kelly. (1991). "Mentuhotep, Vizier of Sesostris I, Patron of Art and Architecture," MDAIK 47: 331-40.
  • Verhoeven, Ursula (2009). Von der „Loyalistischen Lehre" zur „Lehre des Kairsu", in: Zeitschrift für ägyptische Sprache und Altertumskunde 136 (2009), 87-98. (online: http://archiv.ub.uni-heidelberg.de/propylaeumdok/volltexte/2012/1353/pdf/Verhoeven_Von_der_Loyalistischen_Lehre_2009.pdf).
  • Vernus, Pascal. (1990). Future at Issue, Tense, Mood and Aspect in Middle Egyptian: Studies in Syntax and Semantics. Oxford: Aris & Phillips Ltd. ISBN 978-0-85668-587-3.
  • Weeks, Stuart. (1999). Early Israelite Wisdom. Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-826750-9.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הוראות_נאמנות&oldid=40260737"