הדסה בריל-נועם
 | |
| לידה |
15 בנובמבר 1908 נובי סונץ', רפובליקת פולין  |
|---|---|
| פטירה |
4 בנובמבר 2001 (בגיל 92) |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| מספר צאצאים |
2 |
  | |
הדסה בריל-נועם (15 בנובמבר 1908 - 4 בנובמבר 2001) הייתה מורה ומחנכת, מנהלת בית ספר לבנות ב' בעיר העתיקה בירושלים עד מלחמת העצמאות, מנהלת בית ספר יסודי ע"ש יוסף לוריא בשכונת קטמון בשנים 1948–1974, ומהפעילות בקרן הספריות לילדי ישראל.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולדה בעיר צאנז בדרום-פולין, לרחל ומאיר. היה לה אח אחד - יהושע (פלק), שהתגורר בבגרותו בתל אביב. סיימה סמינר למורים של אגודת "תרבות" בוילנה. לאחר סיום לימודיה והסמכתה כמורה, החלה ללמד בבית ספר יהודי. ב-1935 עלתה לארץ והתיישבה בירושלים. בירושלים עבדה בבית ספר לבנות ב' בעיר העתיקה, תחילה כמורה ובהמשך כמנהלת. ביום שאחרי החלטת החלוקה באומות המאוחדות, בכ"ט בנובמבר 1947, נסגרו מוסדות החינוך בעיר העתיקה, משום שהדרך לרובע היהודי הייתה מסוכנת למורים. לאחר נפילת הרובע היהודי, צירפה בריל את תלמידותיה-לשעבר לפליטים אחרים שהגיעו מהעיר העתיקה ושוכנו בבתים בקטמון. היא ייסדה בית ספר חדש, ששמו בית הספר על שם יוסף לוריא, ומיקמה אותו בבניין ברחוב הפלמ"ח 57, שנעזב על ידי דייריו הערבים (בחודשים הראשונים של שנת 1948), בפאתי גבעת שאהין שבשכונת קטמון. בריל אלתרה כיתות לימוד במבנה שהיה בלתי ראוי לשמש כבית ספר, והצליחה להקים מוסד מתפקד בתנאים בלתי-אפשריים. כך לדוגמה, את חדר המנהלת מיקמה בחדר האמבטיה של המבנה, והצליחה לדחוס לחלל הצר שולחן וכיסא.[1] בנוסף, הוקמו בשנים הבאות כמה צריפים טרומיים בסמוך למבנה המרכזי, כדי להגדיל את מספר חדרי הכיתות בבית הספר.
אחד הקשיים בניהול בית הספר, בשנות ה-50 וה-60, נבע מכך שלבית הספר הופנו שתי אוכלוסיות-תלמידים מאוד שונות במאפייניהן, שהיו ביניהן פערים כלכליים: משכונת גבעת הוורדים (שכונת רסקו, שבית הספר היה ממוקם מעליה) הגיעו ילדים בני מעמד הביניים, ומקטמון (בעיקר מהרחובות שבהם שוכנו פליטי הרובע היהודי) הגיעו ילדים ממשפחות פחות מבוססות. למרות קושי זה, רבים מתלמידי בית הספר שבהנהלתה הגיעו להישגים מרשימים במדע, ברפואה ובחקר החברה. פרופ' אלדד בן שטרית, מנהל מחלקה פנימית בבית החולים הדסה, דיבר עליה ב"שבעה" ביראת כבוד, ורחל אליאור, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, כינתה אותה אשה רבת חסד.[2]
בין המורים שלימדו בבית הספר תחת ניהולה, בסוף שנות ה-50, היה המשורר יהודה עמיחי, שהיה מחנך-כיתה ומורה לספרות. מורים ומורות נוספים שהיו בצוות: מלאכי בית-אריה (לימים מנהל הספרייה הלאומית), ורדה כרמון, שולמית לפידות, מ. ספרא, חוה קריב, חוה שטרן, אברהם שץ, יעל שרון ומרים שריון.
ב-1974, לאחר פרישתה לגמלאות, החליפה אותה בניהול בית הספר חוה שטרן.
יחד עם רחל ינאית בן-צבי ואחרות, פעלה בקרן הספריות לילדי ישראל, שבה עסקה בהתנדבות עוד שנים רבות בזמן היותה בגמלאות.[2]
נפטרה בי"ט בחשוון תשס"ב ונקברה בהר המנוחות.[3]
משפחתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הייתה נשואה ליעקב נועם (שעבד בבנק לאומי). בני-הזוג הולידו שני בנים: משה (כימאי בהשכלתו ושמאי רכוש בעיסוקו) ויהודה (אודי), ד"ר לרפואת שיניים.
התגוררה בשכונת רחביה בירושלים.
אחד מנכדיה, יובל נועם, נהרג ב-2009 בתאונה בזמן שטייל בטורקיה טיול שאחרי צבא.[4]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אורי דרומי, אם אין ברירה ילמדו בגראז'. הדסה בריל-נועם, מנהלת בית ספר, 2001-1908, באתר הארץ, 2 בינואר 2002
- אורי דרומי, אחרי מות/ חוה שטרן, מחנכת ירושלמית 1928–2009, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2009
- חוה שטרן, חוה שטרן לבית ברנר - סיפורים ופרקי זיכרונות מן העיזבון, הוצאת המשפחה, 2012. הפרקים: "ברכה להדסה בריל-נועם עם הגיעה לגבורות", עמ' 133–135, ו"הספד להדסה בריל-נועם", עמ' 136–137.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חוה שטרן, "הספד להדסה בריל-נועם", חוה שטרן לבית ברנר - סיפורים ופרקי זיכרונות מן העיזבון, הוצאת המשפחה, 2012, עמ' 136-137
- ^ 1 2 אורי דרומי, אם אין ברירה ילמדו בגראז'. הדסה בריל-נועם, מנהלת בית ספר, 2001-1908, באתר הארץ, 2.01.2002
- ^ הדסה בריל-נועם באתר GRAVEZ
- ^ דניאל אדלסון, צעיר ישראלי נהרג בטורקיה לאחר שהחליק במדרון, באתר ynet, 17 ביוני 2009